מול שמיים ריקים | לרכישה באינדיבוק
מול שמיים ריקים

מול שמיים ריקים

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 280
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 61.6
- 39

"אתה צודק, המורה, חיכו לבֵן. אח של אבא שלי – אורי – נהרג במלחמת השחרור, ואני נולדתי אחרי נס קום המדינה, אז אב'שלי חיבר בין אורי לאלוהים. כי אורי עכשיו בשמים, אצל אלוהים."

אוריאלה, גיבורת הספר, מתקרבת לגיל השלישי. היא נשואה לרופא נשים מקסים, מגדלת שני ילדים מתבגרים וחיה בבית יפהפה ומרשים. אבל היא נושאת את מבטה אל השמים, ומתוך הנוחוּת של הבורגנות הישראלית – המעלה על נס יופי, כסף ומעמד חברתי – היא יוצאת למסע עיקש שתכליתו לרפא את פצעי הילדות ולהתפייס עם החיים.

מול שמים ריקים הוא רומן מאלף ורב-עוצמה, המיטיב לתאר את היופי העדין השזור בחיים ולצדו את נימי-נימיו של הכעוּר והאפל. בכישרון מפעים משרטטת עירית דנקנר-קאופמן את הפגיעות והחספוס של אוריאלה, ומזמינה את הקורא לחוות את המורכבות מכמירת הלב של הקיום האנושי.

"מה רוחש באמת מתחת לפני השטח המהוגנים למראית עין של משפחה בורגנית אמידה?ביד בוטחת, בישירות ובהבנה מעמיקה את נפש האדם, חושפת עירית דנקנר – קאופמן בספרה החדש טפח אחר טפח את הסודות האפלים הממלאים את עברה של הגיבורה הראשית ומשרטטת ביד אמן עולם של יצרים, טירוף ואמיתות מצמררות. ספר שאיש מקוראיו לא יוכל להישאר אדיש כלפיו". חיים באר

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מול שמיים ריקים”

"בשר טרי! מורה חדש!"
חיימק'ה הכרוז שלנו מכריז, וכולנו תופסים מקומות.
"אני ישבתי כאן קודם."
"אותך למורה."
גרירת שולחנות, הזזת כיסאות, העפת גירים.
"שנשב בחי"ת או שניים־שניים?"
"בזוגות? אני בחיים לא ישב על יד אהרונצ'יק השמן."
"לא צריך, רינה, לא צריך, אפשר לחשוב מי את? תפסיקי להרים את האף."
"ומה אתם חושבים, שאני ישב על יד פטר הסבון?"
"נו תפסיקו, תחליטו כבר, מהר־מהר, הוא תכף נכנס."
מתיישבים.
ידיים שלובות, ממחטות לבדיקה מונחות על השולחנות.
שקט.
"אוּריאֶלה?"
ראשונה ביומן.
העיניים שלו סובבות אותנו ובוחנות.
"בן או בת? להורים היה קשה להחליט?"
שמענו עליך, יא חתיכת דמיקולו.
"ומי זאת או־רי־א־לה? איזה שם מיוחד," אומר המורה.
עוזי הליצן קופץ לדבריו, יא אללה שלו, חקיין בחסד. הוא קורץ לי וממשיך, "על מה בדיוק ההורים שלך חשבו כשנתנו לך את השם?"
רינה מתפרצת בתזמון מושלם, "השמות של הדור הצעיר זה משהו שצריך להתרגל אליו."
ואז יעלה מפוצצת בלון מסטיק, תוקעת במורה זוג עיניים ירוקות, משחקת עם הצמות שלה ואומרת, "אנחנו ילדים עם סיבות משפחתיות. לא כדאי לך להזכיר את ההורים שלנו כבר ביום הראשון שלך."
"או האחרון," לוחש פטר.
"מי אמר את זה?"
"פטר, פטר, אני נשבעת שזה פטר, תראו איך הוא מסמיק. אדום כמו עגבנייה."
"ואללה כל הכבוד, עוד כמה כאלו ותהיה אחד מהחבר'ה," עוזי מחמיא.
"בואנה, הפכת לסבון?"
"תעזבו אותו, הוא כזה גלותי," רינה מתערבת.
"עוזי, צא מהכיתה וגש למנהל." המחנך החדש מצביע על עוזי שלנו.
"יא אללה שלו, מה הוא חושב לעצמו, המורה הזה?"
"עוזי! עוזי!" הכיתה זועקת, "עוזי! עוזי!"
המחנך מחכה שנשתתק, בולע רוק ואומר, "בואו נתחיל מהתחלה. אולי כל אחד מכם יספר לי מהי הסיבה המשפחתית שבגללה הוא פה."
שוב טעה, ובגדול. למה מי הוא בכלל? שאנחנו נגלה לו את הסיבות המשפחתיות שלנו… חה, חה, חה, גיחי גיחי צחוק של פסיכי. סופרת עד עשר, מרצינה, מצביעה ומבקשת את רשות
הדיבור.
המורה, מופתע מהנימוס, נרגע, מוציא ממחטה, מנגב את הזיעה ממצחו וממתין.
"צודק המורה, חיכו לבן. אח של אבא שלי — אורי — נהרג במלחמת השחרור, ואני נולדתי אחרי נס קום המדינה, אז אב'שלי חיבר בין אורי לאלוהים. כי אורי עכשיו בשמים, אצל אלוהים."
דממה בכיתה. אנחנו ממתינים. הנה באה ההסמקה, ואחריה הגמגום.
מאחורי גבי, בתנועה מעודנת, כמו שרטוט נוצה באוויר, חיימק'ה מסמן למקהלה.
דקלום.
בנות:
"בן לו היה לי! ילד קטן,
שחׂר תלתלים ונבון."
בנים:
"לאחוז בידו ולפסׂע לאט
בשבילי הגן.
ילד. קטן."
וכולם ביחד:
"אורי אקרא לו, אורי שלי!"
אחת. שתיים. שלוש. צעקות בליווי תיפוף על השולחנות.
"היי, פטר, תעשה עם השפתיים. כמה פעמים צריך להגיד לך?" אני נוזפת, "אתה כזה סבון, רק דון ג'ובני יש לך בראש."
המורה מפנה אלינו את הגב, לוקח גיר, מתחרט, מחליף את הגיר במטלית ומנגב את הלוח.
"מי תורן היום?"
"עוזי," המקהלה משיבה בקול אחד. "עוזי! עוזי!!"
מטס של חיל האוויר עשוי מעמודי מחברת חשבון מתנפץ על הלוח ונוחת על שולחן המורה.
ולקאם לגיהינום, חבוב!
השיעור אבוד, המורה מתיישב בכיסאו, ראשו בין ידיו.
"הצבי ישראל על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים."
ברוך השם, השתקנו עוד אחד.
עדיין לא נשמע הצלצול הגואל, אבל מוציאים אותנו להפסקה.
משחקים פינות, קלאס, חמש אבנים וקופצים בתורות על חבל.
פטר נתן לי את הג'ולות הכי שוות שלו, הנחשיות והחלביות.
אז ניצחתי את כולם.

 

עירית דנקנר-קאופמן נולדה בנתניה והתחנכה בפנימיית הדסים. סיימה בהצטיינות תואר שני בספרות באוניברסיטת בן גוריון. סיפורה בובה סמרטוטה זכה בפרס הסיפור הקצר של עיתון הארץ. ספרה הראשון, אוסטרליה, יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד וזכה לשבחי הביקורת.

X