מולקולה, נובלה חינמית | לרכישה באינדיבוק
מולקולה, נובלה חינמית

מולקולה, נובלה חינמית

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 40
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 0
- 0

להורדת הנובלה אנא בצעו תהליך רכישה רגיל בכרטיס אשראי והמערכת כבר תאשר את הקניה באופן אוטומטי

לכאורה, "מולקולה" היא נובלה פשוטה – סיפורו של בחור ישראלי צעיר בטיול, המחפש אחר אלפרד, חברו שנעלם. אבל בעצם החיפוש אחר אלפרד הוא רק אמתלה לחיפוש אחר, היולי, פנימי, אחר המשמעות האמתית של הקיום, תוך כדי צלילה עיוורת לתוך נפשו של האני הדובר, אבל בעיקר צלילה לתוך המבנה והצורה של העולם, והמבנה והצורה של המילים עצמן.

"מולקולה" היא יצירה שבונה ומפרקת את עצמה תוך כדי תנועה. היא מדויקת כמו שירה, והיא נכתבת כמו שירה, ואז, לרגעים, היא בעצם הגות, ולרגע נוסף היא כמו טריפ מילולי ושיר הלל לטבע, ובעצם – לכל מה שחשוב. כבר נכתבו ספרים על ישראלים שנסעו לחפש את גורלם אי שם, אבל "מולקולה" עושה זאת בדרך אחרת, חדשנית, מלאת תעוזה ורגש, ומתרוממת כמו טיל מעל כל הקלישאות והאקסיומות של הישראליות, ושל החיים והספרות.

"עמיחי שלו, עורך הנובלה"

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מולקולה, נובלה חינמית”

בקרוב…

יש טיפה. אין לה צבע. למרות שהיא כחולה, כל הצבעים מתממשים בה.

***

אני נער בן 15, ליל קיץ לוהט, ואני שוכב במיטה ולא מצליח להירדם. עור גופי מבעבע, הזיעה ניגרת ממני אל הסדין. אני קם ולובש מכנסיים קצרים, לוקח את התיק השחור המונח בפינה ומרוקן אותו מספרים וניירות. הולך למטבח, בוחר סכין מריחה כסופה ושם בתוך התיק.
יוצא לרחוב הקטן והשקט. האוויר עומד, נטוע כמו גזע עץ. חוצה את הכביש ומטפס במדרגות הקבועות בחומת האבנים, אל גן השעשועים הנטוש, הכלוא בין בלוקים ארוכים כרכבת. מתיישב על ספסל מעץ ומדליק סיגריה מהחפיסה המעוכה שהתחבאה בכיס. מולי נפרשת שדרת מרפסות המחוברות ביניהן בחבלי כביסה רפויים ועליהם בגדים צבוטים באטבים צבעוניים.
מאחת הכניסות האפלות מופיע ילד. הוא מתקדם לעברי ומתיישב, כפות ידיו תחובות תחת ירכיו ורגליו נעות באוויר החם קדימה ואחורה. הוא מצביע על אחת המרפסות ואומר, שם אני גר. אני שואל, באמת? והוא אומר, כן, נשבע לך. הוא מצביע על התיק, מה יש לך שם? סכין, אני אומר. אבל היא לא חדה, אני מרגיע. תישבע באמא שלך. נשבע באמא שלי. טוב, הוא אומר, אז בסדר.

***

אני בן 26, לפני חמש דקות הסתיים פסטיבל הרוק שבו מכרתי קעקועי חינה. הוא ממוקם בשטח מישורי ליד עיירת גבול שאיני זוכר את שמה. היה פסטיבל קשה; ביום ההקמה ירד מבול ולקח לנו שעות להקים את האוהל ולתלות את הפוסטרים. לבסוף הצלחנו, והגשם נחלש עד שהפסיק. בצהריים כבר יצאה השמש וייבשה את הבוץ השחור.
יצאנו מהוואן הגדול והכנו קפה עם הבסטיונרים האחרים שהצטרפו אלינו. מישהו הכין ג'וינט והעביר בין כולם. מולנו הקימו את הבמה הענקית; עוד ועוד משאיות הגיעו לשטח ומאות עובדים פרקו אותן כמו נמלים חרוצות. בעל הבסטה של הבגדים ההודיים התלונן על המיקום שלו וקילל את פרנק המפיק. ואז כולם הצטרפו לקללות.
לפתע התקדרו השמים. מן ההרים סביב התגלגלה הרוח במורדות עד למישור, ומשם הסתערה על שטח הפסטיבל. הספקנו לראות את הבסטות הראשונות בשורה ניתקות ממקומן ועפות אחורה, ולפני שהספקנו לקום – עפה גם הבסטה שלנו, נחתה על הגג של הוואן והמשיכה הלאה.
רצתי אחריה ותפסתי באחת הרגליים. איבגי, השותף שלי, הגיע גם הוא ותפס רגל אחרת. כך החזקנו אותה, כמו מפרשית ברוח, עד שהסערה שככה.
אבל אז גילינו שהבסטה נשברה, הבד נקרע והפוסטרים עפו לכל הרוחות.
ייאוש תקף אותנו וחשבנו לוותר על הפסטיבל ולחזור, אלא שניקי, בעל הבסטה של הפירסינג, שלף משום מקום עוד אוהל שהיה לו בוואן והציע שנשתמש בו. יחד אתו ועם עוד כמה נפגעים הקמנו שוב את האוהל ועזרנו לאחרים לשקם את ההריסות. במשך שלושה ימים נלחמנו בגשם, ברוחות ובשיכורים. היו גם כמה הופעות טובות. בלילות שתינו בירה עם ניקי וגמרנו להודי את הג'ראס.
היום האחרון לפסטיבל התחיל גם הוא בגשם אפרורי והמון בוץ, אך מזג האוויר השתפר ככל שהיום התקדם. לקראת אחר הצהריים ספרנו את הכסף וגילינו שהיה פסטיבל מוצלח מאוד ושכיסינו את הנזקים של האוהל ועוד נשאר לנו לא מעט כסף.
שמנו מוסיקה והתחלנו לרקוד. איבגי ידע לזוז לא רע בכלל. עוד אנשים הצטרפו אלינו. ההופעה האחרונה הסתיימה ושקט השתרר בשטח. יצאנו החוצה, מולנו נקרעו השמים והשמש שקעה, שורטת את העננים בזעם.
אמרתי למי שהיה לידי, זה אחד הדברים הכי יפים שראיתי, הוא חייך והנהן. מישהי ניגשה אלי ושאלה למה אני כל כך מתלהב, האם לא ראיתי שקיעה בחיי? הסתכלתי עליה, היו לה עיניים חומות ואישונים ענקיים כשל צפרדע. את צודקת, אמרתי, מעולם לא ראיתי שקיעה כזאת.

***

משהו גדול ועצום מתנפל עליי. אני בורר את הבהיר מתוכו וכותב, איני יודע למי.

***

לפזר את שאינו ניתן לפיזור. לאהוב מבלי לחדול.

***

הלכתי לעבר ההר הצפוני. הכרתי את הדרך היטב, עשיתי אותה עשרות פעמים בעבר. בכל זאת, משהו היה שונה הפעם. בירידה מהבית, בשביל העזים המפותל, נראה כאילו הכול מסביבי צוהל; צמחי הקנאביס שגבהו בחודש האחרון, הסלעים העצומים שהתקבעו בנפילתם, העשב הרך והירקרק, האדמה הלחה מהלילה – הכול הבריק ונשם.
אני רוצה לדייק, לא הייתה זאת השתקפות של מצבי המנטלי או הרגשי,  שהרי אלה היו במצב ירוד ושפל – אלא הטבע כשלעצמו צהל, נפרד ואוטונומי ממני. ככל שהתקדמתי בשביל, כך חשתי זעם גואה בי כלפיו. היה בו משהו מתריס, באופן שבו זרק את עצמו אל האוויר הצלול, משהו יהיר ובלתי נסבל.
עצרתי באמצע והשתנתי על קבוצת פרחים סגולים, אבל השתן הצהוב החליק מהן כמו טיפות טל. הוספתי יריקה הגונה והמשכתי בדרכי. השביל הקטן הסתיים לבסוף וחבר לשביל רחב יותר שנמתח כמו צלקת לרוחב ההר. המשכתי אתו. מימיני נפרש העמק מזרחה, בצורת שני רכסים מיוערים שנהר זורם ביניהם, מתגלה רק מדי פעם כמו ילד קטן שמשחק מחבואים.
הכרתי גם את הדרך הזו, הלכתי בה עשרות פעמים; הנה העיקול הצר שדורש ממני לטפס מעט על השלוחה ולרדת מהצד השני, הנה הסלע שממנו נוטפים המים הכי טעימים בעולם, הנה שלד הבית מעץ שעדיין לא סיימו לבנות.
בתיק שלקחתי היו בקבוק מים, כמה ג'וינטים והיומן שלו. החלטתי לעצור ב"ארז הרפאים", לעשן ולחשוב מעט לפני שאני ממשיך. "ארז הרפאים" נקרא כך משום הפצע הרחב שעל אחד משני גזעיו המתפצלים, הנראה כמו פנים של רוח רפאים, עם עיניים ענקיות ונוזלות, אף פחוס וסנטר ארוך ומחודד. "ארז הרפאים" ממוקם בפתחו של מפגש השביל עם הנהר וזה מקום מצוין לנוח בו. שורשיו הדרקוניים יוצרים מעין ספסל נוח ואפשר לבלות שם שעות רבות.
בזמן שישבתי ועישנתי את הג'וינט הנהדר, הגיח מן השיחים כלב והתיישב לידי. הוא התנשם ושרבב את לשונו הלחה. ליטפתי אותו מעט והוא נשכב על האדמה ועצם את עיניו. הוצאתי את היומן מהתיק וקראתי מההתחלה. לא הבנתי כלום. רוח נעימה זרמה מן העמק. כיביתי את הג'וינט והחזרתי לקופסה. הכלב התעורר אף הוא. חזרנו לשביל והכלב הצטרף אלי. המשכנו ללכת, חצינו את הנהר על גבי גזע עץ חלול, והתחלנו לטפס.

רון דהן, יליד 1979, משורר וסופר, טבעוני אקטיביסט, מייסד אתר אינדיבוק לספרות עצמאית. שני ספרי השירה הראשונים שלו, "הגעגוע של קין" (גוונים, 2011) ו"נעורים" (אינדיבוק 2012), זכו לאהדת הקהל והביקורת.

הספר "נעורים" עובד למופע מוסיקלי עם להקת Fathest South.

כמו כן, פירסם את רומן הביכורים "בוא כמו שאתה", המציג את קולו של הדור שהתבגר בין התאבדותו של קורט קוביין לרצח רבין.

"משהו בדהן מצליח להתעלות על חטיבה מרכזית בשירה הצעירה הנכתבת היום בישראל ומציפה אותה בעליצות נטולת אחריות אסתטית ובחינה עצמית של ממש, חטיבה קולנית כל כך עד שהיא מזוהה בטעות עם מושג הנעורים עצמו."

X