מוות רך מאוד | לרכישה באינדיבוק
מוות רך מאוד

מוות רך מאוד

שנת הוצאה: 2008
מס' עמודים: 158
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 52

בספרה האוטוביוגרפי מוות רך מאוד מספרת סימון דה בובואר באומץ וברגישות על אודות ההתמודדות עם המוות. זהו אולי ספרה החשוף ביותר של הסופרת והפילוסופית הצרפתייה הנודעת, ספר המגלה קרביים ולב. הימים הם ימיה האחרונים של אמה, וזהו סיפור המפגש של דה בובואר עם מחלתה ומותה. ההיאחזות העיקשת של האם בחיים נפרטת לפרטים יומיומיים ומתגלה כמעשה שיש בו כוח, חמלה ואפילו יופי. מוות רך מאוד הוא ספר חף מסנטימנטליות, המתאר באופן נוגע ללב את מערכת היחסים המורכבת שבין אם ובת, בצל ידיעת הקץ הקרוב. דה בובואר מלמדת אותנו דבר מה על הקושי שבפרידה מהורה ובעיקר בפרידת הבת מן האם.

מוות רך מאוד
 יצא לאור בצרפת ב-1964 והוגדר לא פעם כשיא היצירה הספרותית של דה בובואר. ז´אן פול סארטר, "הקורא הראשון" שלה, טען שזה הטקסט המרגש ביותר שכתבה. בפרוזה מהודקת מתמודדת דה בובואר עם השאלות הרבות שמעורר האובדן ודנה בכנות מעוררת השתאות ביחסים בינה ובין אמה. המוות הקרב והשתיקה שאופפת אותו מחייבים את דה בובואר לתת דין וחשבון ביחס לחיי אמה ולחייה שלה, ולגלות כי המרחק ביניהן אינו אלא צדה השני של הקרבה. וכך בעצם כתיבת הספר וסיפורן האישי של סימון דה בובואר ושל אמה פרנסואז טמון ריפוי.

במבטו המפוכח, מוות רך מאוד עשוי להציע נוחם ומזור למתמודדים עם מחלה וכאב. הספר תורגם לעברית ב-1983 ועתה הוא רואה אור בעריכה חדשה ומלווה באחרית דבר כפולה, המצרפת התבוננות ספרותית לצד זווית רפואית השופכת אור על ספר חשוב זה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מוות רך מאוד”

התייעצות מומחים. אחותי לצדי שעה שרופא ורופא מנתח, ד"ר פ', ממששים את הבטן הנפוחה. אמא גונחת תחת אצבעותיהם, היא צועקת. זריקת מורפיום. היא ממשיכה לגנוח. אנחנו מבקשות: "זריקה אחרת!" הם טוענים נגד גודש מורפיום שישתק את המעי. לְמָה הם מקווים אפוא? היות שהחשמל מנותק מחמת שביתה, הם שלחו דוגמת דם לבית החולים האמריקני, שיש לו גנרטור. האם הם חושבים על ניתוח? זה כלל לא ניתן, החולה חלשה מדי, אומר לי המנתח בצאתו מן החדר. הוא מתרחק ואחות מבוגרת, גברת גוֹנטרַן, ששמעה אותי, אומרת לי בלהט: "אל תניחי שינתחו אותה!" ואחר היא מניחה את ידה על פיה: "אם ד"ר נ' היה יודע שאמרתי לך את זה! דיברתי אתך כאילו היה מדובר באמי שלי." אני חוקרת אותה: "מה עלול לקרות אם ינתחו אותה?" אך היא חתמה פיה. אינה עונה לי.

 

אמא שקעה בתרדמה: עזבתי והשארתי בידי פּוּפֶּט מספרי טלפון. כאשר טלפנה אלי אצל סארטר, סמוך לשעה חמש בבוקר, היתה תקווה בקולה: "המנתח רוצה לנסות ניתוח. בדיקות הדם מעודדות ביותר; היא החליפה כוחות, הלב יחזיק מעמד. למרות הכול, לא בטוח שמדובר בסרטן: ייתכן שזו צַפֶּקֶת פשוטה. במקרה כזה, יש לה סיכוי. את מסכימה?" – (אל תניחי שינתחו אותה.)
"אני מסכימה. באיזו שעה?"
"בואי בשעה שתיים. לא יאמרו לה שמנתחים אותה, אלא שעושים לה צילום חוזר."
"אל תניחי שינתחו אותה." טיעון שברירי כנגד החלטת מומחה, כנגד תקווֹת אחותי. ואולי אמא לא תתעורר? זה אינו הרע שבפתרונות, ואני לא שיערתי שמנתח ייקח סיכון כזה: היא תצא בשלום. אולי הניתוח יזרז את התפתחות החולי? ודאי זה היה הדבר שרצתה הגברת גונטרן לרמוז. אבל במצבה זה, של החסימה במעי, אמא לא תאריך לחיות יותר משלושה ימים, וחששתי פן גסיסתה תהיה איומה.

 

שעה מאוחר יותר התייפחה פופט בקצה הקו: "בואי מיד. הם פתחו; הם מצאו גידול ענקי, סרטני…" סארטר ירד אתי, הוא ליווה אותי במונית עד למרפאה. גרוני נשנק מחרדה. אח הראה לי את הפרוזדור שבו המתינה אחותי, בין אולם הכניסה לחדר הניתוחים. אחותי היתה מעורערת כל כך שביקשתי בשבילה גלולת הרגעה. הרופאים – אמרה לי – הודיעו לאמא מראש, בארשת טבעית ביותר, שלפני שיצלמו אותה יזריקו לה זריקת הרגעה; ד"ר נ' הרדים אותה; במשך כל זמן ההרדמה החזיקה פופט בידה של אמא, ודמיינתי לעצמי כמה קשה היה לה לראות במלוא מערומיו את הגוף הזקן המאוכל הזה שהיה גופה של אמא. העיניים היו הפוכות, הפה פעור: לעולם לא תוכל לשכוח את הפנים האלה. העבירו את אמא לחדר הניתוחים וממנו יצא לאחר רגע ד"ר נ': שני ליטרים מוגלה בבטן, הצפקת התפוצצה, גידול עצום, סרטן מן הסוג הגרוע ביותר.

 

המנתח היה בעיצומה של הסרת כל הניתן להסרה. עוד אנו מחכות, ובת דודתי ז'אן נכנסה עם בתה שאנטל; היא הגיעה זה עתה מלימוֹז' וסברה שתמצא את אמא רתוקה למיטה בשלווה. שאנטל הביאה אתה חוברת תשבצים. שאלנו עצמנו מה נאמר לאמא לכשתקיץ. זה היה פשוט; הצילום הראה שיש לה צפקת והחליטו מיד לנתחה.

 

זה עתה החזירו את אמא לחדרה, אמר לנו נ'. הוא ניצח: אמא, שהיתה מתה למחצה עוד באותו בוקר, עמדה בניתוח ממושך ורציני. הודות לשיטות הרדמה מן המודרניות ביותר, הלב, הריאות, האורגניזם כולו המשיך לפעול בטבעיות. ללא ספק, הוא הצליח במבצע טכני מפואר; ובאשר לתוצאות, הוא התנער מאחריות להן. אחותי אמרה למנתח: "נתח את אמא. אבל אם זה סרטן, תבטיח לי שלא תניח לה לסבול." הוא הבטיח. איזה ערך היה להבטחתו?

 

אמא ישנה, שכובה פרקדן על גבה, צבעה כעין השעווה, אפה מהודק, פיה פעור. אחותי ושומרת השגיחו עליה. שבתי לביתי, שוחחתי עם סארטר, האזנו לבַּרטוֹק. לפתע, בשעה אחת-עשרה בערב, פֶּרֶץ דמעות המידרדר להתמוטטות עצבים כמעט.
תדהמה. כאשר מת אבא לא הזלתי דמעה. אמרתי לאחותי: "כך יהיה גם במקרה של אמא." עד אותו הלילה הבנתי את כל יגונותי: אפילו כשהציפו אותי, זיהיתי את עצמי בתוכם. הפעם הזאת חרג ייאושי משליטתי: מישהי אחרת בכתה בתוכי. דיברתי עם סארטר על אודות פיה של אמי כפי שראיתיו בבוקר וכל מה שפענחתי בו: גרגרנות מנועה, שפלות עבדותית כמעט, תקווה, מצוקה, בדידות – זו של מותה, זו של חייה – שלא רצתה להודות בקיומה. וּפִי שלי – הוא אמר לי – לא ציית לי עוד. שמתי את פיה של אמא על פנַי ועל כורחי חיקיתי את תנועותיו. כל דמותה, כל הווייתה, נתממשו באותו פה, והחמלה קרעה אותי לגזרים.

 

אינני סבורה שאמי היתה ילדה מאושרת. שמעתי אותה מעלה רק זיכרון נעים אחד: גנה של סבתא, בכפר במחוז לוֹרֶן; שזיפים צהובים ושזיפי המלכה שנאכלו על העץ בעודם חמים. על ילדותה בוֶורדֶן היא לא סיפרה לי דבר.

 

תצלום שלה מגיל שמונה מראה אותה מחופשת לחרצית: "היה לך בגד יפה."
"כן," ענתה לי, "אבל הגרביים הירוקים דהו והצבע ציפה את עורי: נדרשו לי שלושה ימים כדי להיפטר מזה." קולה היה זועף. היא העלתה בזיכרונה עבר שלם של מרירות. יותר מפעם אחת התלוננה לפני על קרירותה של אמה. סבתי, בגיל חמישים, היתה אישה מרוחקת ואפילו מתנשאת, והיתה צוחקת מעט מאוד, מרבה לרכל, ולא הפגינה כלפי אמא אלא חיבה שגרתית ביותר; בהיותה מסורה בקנאות לבעלה תפסו ילדיה רק מקום מִשנִי בחייה. על סבא אמרה לי אמא לעתים מזומנות בתרעומת: "כולו היה נתון לדודתך לילי." לילי, הצעירה ממנה בחמש שנים, בלונדינית וּורודה, עוררה בה קנאה לוהטת בל תימחה. עד לגיל שחרותי ייחסה לי אמא את הסגולות השכליות והמוסריות הנשגבות ביותר – היא היתה מזדהה אתי; והשפילה והנמיכה את אחותי: זו היתה הצעירה הוורודה והבלונדינית, ואמא נקמה בה את נקמתה שלה, בלא שתיתן לעצמה דין וחשבון…

 

היא סיפרה לי בגאווה על מנזר "הציפורים" ועל אם המנזר, שהרעיפה ניחומים על גאוותה העצמית הפצועה. היא הראתה לי תצלום של כיתתה: שש עלמות צעירות יושבות בגן בין שתי נזירות. מהן ארבע חניכות פנימייה לבושות שחורים, ושתי תלמידות חוץ בלבן: אמא ואחת מחברותיה. כולן לובשות שמלות בעלות מחוך גבוה, חצאיות ארוכות, ומחלפותיהן עשויות בקפידה. עיניהן חסרות הבעה. אמא נכנסה לחיים חגוּרה בשריון העקרונות הנוקשים ביותר: נימוסים קרתניים ומוסר של חניכת מנזר.

 

בגיל עשרים עבר עליה משבר רגשי חדש: דוֹדנה, שהיתה מאוהבת בו, העדיף על פניה דוֹדנית אחרת, דודתי ז'רמן. בשל אותם מפחי נפש השתמר בה כל חייה משקע של חשדנות וטינה.

 

בקרבת אבא היא שגשגה. היא אהבה אותו, העריצה אותו, ובמשך עשר שנים הוא השׂביע ללא ספק את כל מאווייה הגופניים. הוא היה נטרף אחר נשים, היו לו פרשיות אהבים אינספור והוא סבר – כמו מרסל פּרוּסט, שאת ספריו היה קורא בעונג – שאין אדם חייב להתייחס לאשתו הצעירה שזה עתה נשאהּ בלהט פחות מאשר לפילגשו. פניה של אמא, עם אותה פלומה קלילה שהטילה צל על שפתה העליונה, הסגירו חושניות חמה. התואַם שביניהם היה ברור כשמש בצהריים. הוא היה מלטף את זרועותיה של אמא, מפנק אותה, ולואט לה שטויות מתוקות. אני שבה ורואה אותה בוקר אחד – הייתי בת שש או שבע – ברגליים יחפות, על השטיח האדום של הפרוזדור, בכתונת הלילה הארוכה שלה מבד לבן; שערותיה הקלועות צונחות לה על עורפה – ונלכדתי בקסם חיוכה הקורן, שנקשר בעינַי באורח מסתורי לאותו חדר שממנו יצאה; בקושי הכרתי באותה התגלות רעננה את הדמות הגדולה והמכובדת שהיתה אמי.

 

ברם, שום דבר, לעולם, אינו מוחק את ילדותנו. והיה מה שהעיב על אושרה של אמא. עוד במסע הכלולות שלהם התפרצה האנוכיות של אבא; היא השתוקקה לראות את האגמים האיטלקיים; הם עצרו בניס, שבה נפתחה עונת המרוצים. היא הזכירה אכזבה זו לעתים מזומנות ללא טינה, אבל לא בלי צער. היא אהבה לנסוע. "הייתי רוצה להיות חוקרת יבשות," אמרה. הזמנים המאושרים בצעירותה היו הטיולים ברגל או באופניים בהרי ווֹז' ובלוקסמבורג, שארגן סבא. היא היתה חייבת לוותר על רבים מחלומותיה: תמיד היתה עדיפות לתשוקותיו של אבא על תשוקותיה. היא חדלה מלראות את ידידותיה האישיות שבעליהן היו משעממים בעיני אבא. הוא לא מצא הנאה אלא בטרקלינים או על קרשי הבמה. היא הלכה אחריו לשם בשמחה, שכן היתה לה נטייה לחיי חברה. אך יופייה לא הגן עליה מפני הזדון: היא היתה קרתנית, ולא זריזה ביותר; ובאותה סביבה פריסאית לעילא חייכו לשלומיאליותה. נשים מסוימות שפגשה שם היו להן בעבר פרשיות אהבים עם אבא: אני מתארת לעצמי את הלחשושים, את הבגידות.
אבא שמר בשולחן הכתיבה שלו תצלום של אהובתו האחרונה, אישה זוהרת ויפה, אשר היתה באה לביתנו לפרקים בלוויית בעלה. שלושים שנה מאוחר יותר הוא אמר לאמא בצחוק: "העלמת את תמונתה." היא הכחישה, בלא לשכנעו. מה שבטוח הוא שכבר בירח הדבש שלה היא סבלה הן באהבתה והן בגאוותה. היא היתה סוערת, עקשנית, ופצעיה לא העלו ארוכה שלמה.

 

ואחר כך, פשיטת הרגל של סבי: היא סברה שכבודה נפגע, עד כדי כך שניתקה את כל קשריה בוורדן. המוהר שהובטח לאבא לא שולם. היא חשבה לו זאת לאצילות שלא שמר לה טינה על כך, וכל ימיה חשה אשמה כלפיו.

 

ובכל זאת: נישואים מוצלחים, שתי בנות המחבבות אותה, רווחה יחסית; אמא לא התלוננה על גורלה עד סוף המלחמה. היא היתה שופעת חיבה, עליזה, וחיוכה הקסים אותי.

 

כאשר השתנה מצבו של אבא וידענו דלות למחצה, החליטה אמא להחזיק את משק הבית ללא סיוע. לרוע המזל, עבודות הבית ייגעו אותה. כשהתמסרה להן הרגישה שהיא מוחלת על כבודה. למען אבי, למעננו, היתה מסוגלת לשכוח את עצמה ללא שיור. אבל איש אינו יכול לומר: "אני מקריב את עצמי" בלא שיחוש מרירות. זאת היתה אחת מסתירותיה של אמא, שהאמינה בערכה של המסירות ובה בעת היו לה נטיות, רתיעות, רצונות עזים רבים מכדי שלא תתעב את כל אשר בלם אותה. לעתים קרובות היתה מתקוממת כנגד הכפייה וההתנזרויות שגזרה על עצמה.

 

חבל שהדעות הקדומות הניאו אותה מלנקוט פתרון שאימצה עשרים שנה מאוחר יותר: לעבוד מחוץ לבית. היא היתה קשת עורף ומצפונית, וחוננה בזיכרון טוב: היא יכלה להיות ספרנית, מזכירה. הערכתה העצמית היתה עולה במקום שתחוש פחותה. היתה רוכשת לעצמה מכרים משלה, היתה משתחררת מן התלות שהיתה טבעית בעיניה בגלל המסורת, אבל לא תאמה כלל את אופייה; והיתה נושאת, ללא ספק, ביתר קלות את תסכולה.
אינני מאשימה את אבי. ידוע שההרגל ממית בגבר את התשוקה. אמא איבדה את רעננותה הראשונית והוא את התלהבותו. כדי לעוררה, הוא נזקק למקצוֹעניוֹת של קפה ורסאי או לתלמידות פנסיון "הפניקס". ראיתי אותו יותר מפעם אחת, בין שנתי החמש-עשרה לשנתי העשרים, חוזר בשעה שמונה בבוקר, והוא מדיף ריח אלכוהול ומספר בארשת נבוכה מעשיות ברידג' או פוקר. אמא היתה מקבלת אותו ללא דרמה; אפשר שהאמינה לו – כה מתורגלת היתה בבריחה מן האמיתות המביכות. אבל היא לא השלימה עם אדישותו. המקרה שלה בלבד די בו לשכנע אותי שהנישואים הבורגניים הם מוסד המנוגד לטבע. טבעת הנישואין שנענדה על אצבעה התירה לה להכיר את התענוג; חושיה נהיו תובעניים; בגיל שלושים וחמש, במיטב שנותיה, שוב לא התאפשר לה להשביע אותם. היא המשיכה לישון לצד האיש שאהבה ושכמעט לא שכב אתה עוד: היא קיוותה, ייחלה, נאכלה לשווא. פרישוּת מוחלטת היתה מעמידה את גאוותה בניסיון פחות מאשר אותה ערבוביה גופנית. אינני תמהה שמצב רוחה נתחלף: סטירות, צווחות, סצנות לא רק בבית פנימה, אלא אפילו בנוכחות מוזמנים. "לפרנסואז יש אופי של כלב," היה אבא אומר. היא הסכימה שהיא "מתלקחת" בקלות. אך היא נפגעה עד עמקי נשמתה כאשר נודע לה שהאנשים אומרים: "פרנסואז כל כך פסימית!" או: "לפרנסואז יש התקפת עצבים."

 

בתור אישה צעירה אהבה בגדים. היא היתה זורחת כאשר היו אומרים לה שהיא נראית כאחותי הבכירה. בן דוד של אבא שהיה מנגן בצ'לו ואמא ליוותה אותו בפסנתר היה מחזר אחריה בהכנעה. כאשר התחתן, היא תיעבה את אשתו. שעה שחיי המין וחיי החברה שלה נפגמו, חדלה אמי לטפח את עצמה חוץ מאשר בנסיבות מיוחדות שבהן היתה חובה "להתלבש". אני נזכרת בחזרה מחופשה: היא המתינה לנו בתחנה, חבשה כובע קטיפה יפה, רעלה, והתפדרה קמעה. אחותי נצטעקה, מוקסמת: "אמא, את נראית כמו גברת מגונדרת!" היא צחקה צחוק גלוי משום שלא התגאתה עוד בהידור. כלפי ילדותיה, כלפי עצמה, היא הקצינה עד כדי חוסר היגיינה את הבוז לגוף שלימדוה במנזר. ואף על פי כן – זאת היתה אחת מִסתירותיה – היא שמרה על רצון עז לשאת חן: החנופות החניפו לה; היא נענתה להן בגנדרנות. היא התרהבה כאשר ידיד של אביה הקדיש לה ספר (שפורסם על חשבון המחבר): "לפרנסואז דה בובואר, שאת חייה אני מעריץ". הכרת כבוד דו-ערכית: היא זכתה בהערצה מתוך מחיקה עצמית ששללה ממנה מעריצים.

 

חדוות הגוף נלקחה ממנה, הנאות ההתרברבות נמנעו ממנה, והיא היתה משועבדת לטרחות ששעממו והשפילו אותה. אישה גאוותנית ועיקשת זו לא ניחנה במתת ההשלמה. בין התפרצויות כעסה לא חדלה מלשיר, להתבדח, לפטפט, והחניקה בתוך הרעש את המיות הלב. לאחר מות אבא, כאשר דודתה ז'רמן רמזה שהוא לא היה בעל אידיאלי גערה בה אמא בחריפות: "הוא תמיד עשה אותי מאושרת מאוד." בכל אופן, אותו אופטימיזם כמו לפי הזמנה לא הספיק כדי להשקיט את תאוותנותה. היא התנפלה על המוצא היחיד שהוצע לה: להיזון מהחיים הצעירים שהופקדה עליהם. "אני לפחות מעולם לא הייתי אנוכית, חייתי למען האחרים," אמרה לי מאוחר יותר. כן, אבל גם דרכם. היא היתה רכושנית, שתלטנית, ורצתה להחזיק אותנו בגומת כף ידה. ברם, משפיצוי זה נהיה נחוץ לה, התחלנו אנחנו לייחל לחופש, לבדידות.

סימון דה בובואר (בצרפתית: Simone de Beauvoir‏) (9 בינואר 1908 – 14 באפריל 1986), פילוסופית, סופרת ופמיניסטית צרפתיה. מהבולטות בהוגות הגל השני של הפמיניזם.

 

בובואר נולדה כסימון לוסי-ארנסטין-מארי-ברטראן דה בובואר בפריז, צרפת כבת בכורה מבין שתי הבנות של משפחה בורגנית קתולית. אביה, ז'ורז' ברטארן דה בובואר, היה עורך דין (ושחקן תיאטרון חובב), שירד מנכסיו אחרי מלחמת העולם הראשונה, ואמה, פרנסואז לבית בראסר, אשה אדוקה, שחינכה את שתי בנותיה על ברכי הדת, הצייתנות והצניעות. דה בובואר החלה לכתוב כבר בגיל 8, ומאוחר יותר, כנערה מתבגרת, הכריזה שהיא אתאיסטית והחליטה להקדיש את חייה לקריאה ולכתיבה. לבסוף, למדה פילוסופיה בסורבון, ובגיל עשרים ואחת עברה בהצלחה את הבחינות ההסמכה הקשות להוראה.

 

בשנת 1929 פגשה דה בובואר – שכבר אז, בעודה סטודנטית, התבלטה בחריפותה – את ז'אן פול סארטר, שהיה גם הוא סטודנט לפילוסופיה. דרכיהם של השניים נקשרו יחדיו, והם הפכו לנאהבים. מערכת יחסיהם לא הייתה מחייבת, הם מעולם לא נישאו, ויתרה מזאת: אף ניהלו פרשיות אהבה ממושכות עם בני ובנות‏ זוג אחרים. הנודע במאהביה, וכפי שהודתה בעצמה מי שהיה אולי אהבת-חייה מלבד סארטר, היה הסופר האמריקאי נלסון אלגרן ("האיש עם יד הזהב"). יחסיהם היו סוערים ונגמרו רע. למרות זאת ביקשה דה בובואר להיקבר כשהיא עונדת את טבעתו של אלגרן. עם זאת, מערכת יחסיה עם סארטר – אולי אחד הזוגות הנודעים של המאה ה-20 – על רגעי הגאות והשפל שבהם, נמשכה באינטנסיביות רבה, מרגע פגישתם ועד למותו של סארטר ב-1980.

 

בין השנים 1931 – 1943 לימדה דה בובואר פילוסופיה במוסדות חינוך שונים ברחבי צרפת, לרבות בתי ספר תיכוניים. בשנת 1943 פרסמה דה בובואר את הרומן הראשון שלה, "האורחת" ("L'Invitée"). שנים אלו היו חשובות באופן מכריע לעיצוב דמותה הפילוסופית. תוך התבססות על רקעה האוניברסיטאי בפילוסופיה קלאסית, היא החלה קוראת דרור לדעותיה ולמחשבותיה, שהתמקדו בעיקר בפמיניזם ובאקזיסטנציאליזם.

 

בזמן הכיבוש הנאצי בצרפת, שהחל ב-1941 והסתיים ב-1945, לא חברה דה בובואר למחתרת הצרפתית, על אף היותה אנטי-נאצית, אלא המשיכה בעיסוקיה, כמעט ללא הפרעה מצד שלטונות הכיבוש. לאחר המלחמה, בשנת 1945, פרסמה דה בובואר את הנובלה "דמם של אחרים" (Le Sang Des Autres), שהתמודדה עם השאלות שהעלה כיבושה של צרפת.

 

ב-1981 כתבה את "ברכת פרידה לסארטר", תיאור קשה של שנותיו האחרונות של סארטר.

 

בובואר נחשבת לאם הפמיניזם של טרום 1968. היא ידועה בעיקר בזכות עבודתה "המין השני" (1949), הכולל בחינה של "גורלה המסורתי של האישה" (המין השני כרך שני, הקדמה) והגורמים לדיכוי נשים לאורך ההיסטוריה התרבותית של עולמנו. היא תמכה בזכות של אישה על גופה ובזכות להפלה. היא כתבה רומנים, מחקרים פילוסופיים ואת זכרונותיה. הרומן "המנדרינים", אותו כתבה, שהדמויות הראשיות בו הן: אלבר קאמי, סארטר והיא, זכה בפרס גונקור.

 

ב-1966 ביקרו היא וסארטר בישראל, על מנת להוציא גיליון מיוחד של הירחון שלהם "זמנים מודרניים", על הסכסוך הישראלי-ערבי. בשנת 1985 זכתה בפרס ירושלים לחירות האדם.

 

סימון דה בובואר נפטרה בפריז עקב דלקת ראות ב-14 באפריל 1986 בגיל 78 ונקברה לצדו של ז'אן פול סארטר בבית הקברות מונפרנאס שבפריז.

 

 

 

כתביה של סימון דה בובואר בעברית

 

  • מוות קל מאוד, תרגם מיכה פרנקל, כתר, 1983

  • אשה שבורה, תרגמה מרים טבעון, זמורה ביתן, 1984
  • דמם של אחרים, תרגמה מרים טבעון, זמורה ביתן, 1985
  • המין השני – חלק ראשון, העובדות והמיתוסים, תרגמה שרון פרמינגר, בבל, 2001
  • המין השני – חלק שני, המציאות היומיומית, תרגמה שרון פרמינגר, בבל, 2007
  • המנדרינים, תרגם צבי ארד, ספרית פועלים, 2001
  • מוות רך מאוד, מצרפתית: מיכה פרנקל, הוצאת כתר, 2008
  • זיכרונותיה של נערה מחונכת, מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, הוצאת כתר
  • לקראת מוסר של דו-משמעות, מצרפתית: קרן שמש, הוצאת רסלינג, 2012

 

 

 

 

מקור – ויקיפדיה

X