מה מעיק על פורטנוי | לרכישה באינדיבוק
מה מעיק על פורטנוי

מה מעיק על פורטנוי

שנת הוצאה: 2009
מס' עמודים: 240
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 88
- 39

אלכסנדר פורטנוי הוא צעיר אמריקאי-יהודי ששנים ארוכות ניסה והצליח להיות ילד טוב של אמא, להצטיין בלימודים ולהתקדם בחיים עד לתפקיד בכיר למדי בעיריית ניו יורק. אבל פורטנוי הוא גם גבר אחוז חרדות ורדוף רגשי אשמה, כי הבעיה של פורטנוי היא אובססיה לסקס – כל סקס. בגיל 33, אחרי ביקור טראומתי בישראל, הוא משתרע על ספת הפסיכיאטר ומתוודה, מספר "הכול" בניסיון לגלות את שורש ה"מחלה"…

מה מעיק על פורטנוי הוא בירור מצחיק עד דמעות, שערורייתי וחסר גבולות של נבכי הזהות היהודית. הספר עורר מחלוקת עזה כשהתפרסם לראשונה ב–1969, ומאז כבר נמכר ביותר משישה מיליון עותקים.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מה מעיק על פורטנוי”

"ספר מצחיק באופן היסטרי שהוסיף אב–טיפוס חדש לספרות אמריקאית…"
ספקטייטור

 

"הספר המצחיק ביותר שנכתב מעולם על סקס".
גרדיאן

 

עמרי הרצוג על מה מעיק על פורטנוי באתר הארץ

הדמות הכי בלתי נשכחת שפגשתי
היא היתה נטועה כל כך עמוק בתודעה שלי, שבשנה הראשונה בבית הספר כנראה האמנתי שכל אחת מהמורות שלי היא אמי בתחפושת. ברגע שנשמע הצלצול האחרון, הייתי ממהר הביתה, תוהה תוך כדי ריצה אם אצליח להגיע לדירה שלנו לפני שאמי תספיק לשנות צורה. עד שהגעתי היא תמיד כבר היתה במטבח, מביאה לשולחן את החלב והעוגיות שלי. בכל אופן, המבצע המרשים, במקום שיגרום לי לזנוח את האשליות שלי, רק העצים את כבודי לכוחות שלה. וחוץ מזה, תמיד הוקל לי כשלא תפסתי אותה בין שני גלגולים — אפילו שמעולם לא הפסקתי לנסות; ידעתי שאבי ואחותי חפים מכל ידיעה על טבעה האמיתי של אמי, ועול הבגידה שדמיינתי כי יוטל עלי אם אי־פעם אתפוס אותה במפתיע היה יותר ממה שרציתי לשאת בגיל חמש. אפילו פחדתי, אני חושב, שייאלצו לחסל אותי אם אבחין בה כשהיא מגיעה במעוף מבית הספר ונכנסת דרך חלון חדר השינה, או בוקעת, איבר אחרי איבר, ממצב בלתי נראה אל תוך הסינר שלה.
כמובן, כשביקשה ממני לספר לה הכול על היום שעבר עלי בגן הילדים, עשיתי זאת במדוקדק. לא העמדתי פנים שאני מבין כל מה שמשתמע מהימצאותה בכל מקום, אלא רק שיש לזה קשר לניסיון לברר איזה מין ילד קטן אני כשנדמה לי שהיא לא בסביבה — בזה לא היה שום ספק. אחת התוצאות של הפנטזיה הזאת, שהתקיימה (בצורה המסוימת הזאת) עד כיתה א', היא שראיתי שאין לי ברֵרה ונהייתי ישר.
אה, ומבריק. על אחותי הגדולה, כבדת המשקל והחיוורת, היתה אמי אומרת (בנוכחותה של חנה, כמובן; יושר היה גם המדיניות שלה), "הילדה לא גאון, אבל אנחנו הרי לא מבקשים את הבלתי אפשרי. אלוהים יברך אותה, היא עובדת קשה, מתאמצת עד כמה שהיא יכולה, וככה כל מה שהיא משיגה זה בסדר." עלַי, יורשו של האף המצרי הארוך שלה והפה המקשקש והפיקח, עלַי היתה אמי אומרת, באיפוק אופייני, "הבַּנְדיט הזה? הוא לא צריך אפילו לפתוח ספר — מאה בכל דבר. אלברט איינשטיין השני!"
ואיך אבי התייחס לכל זה? הוא שתה — כמובן, לא ויסקי כמו גוי,* אלא שֶׁמן מינרלי וחלב מַגְנֶזְיָה; ולעס טבליות אֶקְס־לַקְס להקלה בבוקר; ואכל דגני סובין בוקר וערב; וחיסל תערובת של פירות יבשים בשקיות של חצי קילו. הוא סבל — כמה סבל! — מעצירוּת. הימצאותה שלה בכל מקום והעצירוּת שלו, אמי מתעופפת דרך חלון חדר השינה, אבי קורא את עיתון הערב עם נר תקוע בתחת… אלה, דוקטור, הרשמים המוקדמים ביותר שלי מהורי, מהתכונות ומהסודות שלהם. הוא נהג לבשל עלי קסיה מיובשים בסיר, וזה, עם הנר הנמס באין רואה ברֶקטוּם שלו, היה הכישוף שלו: הוא בישל את העלים הירוקים בַּעלי העורקים הבולטים, בחש בכפית את הנוזל שריחו מרושע, ואז יצק אותו בזהירות דרך מסננת, ומכאן אל תוך גופו הנתון בהסגר, והכול בהבעה יגעה ומיוסרת על הפנים. ואז, מגובנן בדממה מעל לכוס הריקה, כמו מקשיב לרעם מרוחק, הוא מצפה לנס… כשהייתי ילד קטן, לפעמים ישבתי במטבח וחיכיתי איתו. אבל הנס מעולם לא הגיע, לפחות לא בדרך שבה דמיינו לעצמנו והתפללנו שיגיע, כמו ביטול של גזר דין או הצלה מוחלטת ממגפה. אני זוכר איך בזמן שהודיעו ברדיו על פיצוץ פצצת האטום הראשונה, הוא אמר בקול רם, "אולי זה יעשה את העבודה." אבל המשלשלים כולם היו לריק מבחינת האיש הזה: הקישְקֶס** שלו היו לפותים ביד ברזל של חֵמה ותסכול. בין שאר הצרות שלו, אני הייתי חביבהּ של אשתו.

כדי לעשות את החיים קשים יותר, הוא עצמו אהב אותי. גם בעיניו הייתי ההזדמנות של המשפחה להיות "כמו כולם", סיכוי לזכות בכבוד ובהערכה — אם כי, כשהייתי פעוט, הדרך שבה בחר לדבר על שאיפותיו בשבילי היתה בעיקר במונחים של כסף. "אל תהיה מטומטם כמו אבא שלך," הוא היה אומר ומתבדח עם הילד הקטן שעל ברכיו, "אל תתחתן עם יופי, אל תתחתן עם אהבה — תתחתן עם כסף." לא, לא, הוא בשום פנים לא אהב שמסתכלים עליו מגבוה. כמו כלב הוא עבד — רק למען עתיד שלא הוא שובץ ליהנות ממנו. אף אחד מעולם לא ממש נתן לו סיפוק, תמורה הולמת לטובין שנמסרו — לא אמי, לא אני, אפילו לא אחותי האוהבת, שבעלה עדיין נחשב בעיניו קומוניסט (אף על פי שהיום הוא שותף בעסק רווחי של משקאות קלים, ויש לו בית משלו בוֶוסט אורֶנג'). ובטח שלא העסק הפרוטסטנטי של מיליארד דולר (או "המוסד", כפי שהם העדיפו לחשוב על עצמם) שניצל אותו עד הסוף. "המוסד הפיננסי הנדיב ביותר באמריקה," אני זוכר את אבי מכריז, כשלקח אותי בפעם הראשונה לראות את המרובע הקטן של שולחן הכתיבה והכיסא שלו במשרדים העצומים בגודלם של "בּוֹסטוֹן אֶנְד נוֹרתאִיסְטֶרן לַייף". כן, באוזני בנו הוא דיבר בגאווה על "החברה"; שום טעם להשפיל את עצמו ולתקוע להם בפומבי — אחרי הכול, הם שילמו לו משכורת בתקופת השפל הכלכלי; הם נתנו לו ניירות מכתבים ששמו מודפס עליהם תחת תמונה של ה"מֵייפְלָאוּאֶר",*** הסמל שלהם (וממילא שלו, חה חה); ומדי אביב, ברוב טובם, שלחו אותו ואת אמי לסוף שבוע חינם משהו־משהו באטלנטיק סיטי, במלון גוֹיישי מפואר, לא פחות, ושם (עם כל שאר סוכני הביטוח ממדינות האזור שעברו את התמ"ש, תחזית המכירות השנתית שלהם) הילכו עליהם אימים פקיד הקבלה, המלצר ונער המעלית, שלא לדבר על האורחים־בתשלום המבולבלים.

כמו כן הוא האמין בלהט במה שמכר, מקור נוסף לייסורים ולכילוי הכוחות. כשעטה את המעיל ואת הכובע אחרי ארוחת הערב ויצא להמשיך לעבוד, הוא לא רק הציל את נשמתו שלו — לא, זה היה גם כדי להציל איזה בנזונה מסכן שעמד על סף הפקיעה של פוליסת הביטוח שלו, וכך סיכן את ביטחון משפחתו "במקרה של יום גשום". "אלכס," הוא נהג להסביר לי, "אדם צריך שתהיה לו מטרייה ליום סגריר. לא משאירים אישה וילד בחוץ בגשם בלי מטרייה!" ואף על פי שבגיל חמש או שש הדברים שאמר נשמעו לי סבירים לגמרי ואפילו מרגשים, ככל הנראה לא תמיד התקבל כך נאום יום הסגריר שלו בקרב הפולנים חסרי הניסיון, האירים האלימים והכושים הבורים שגרו ברבעים המדולדלים שבהם נשלח לגייס קולות על ידי המוסד הפיננסי הנדיב ביותר באמריקה.
הם צחקו עליו, שם בסְלאמְס. לא הקשיבו. שמעו שהוא דופק, והיו זורקים פחיות ריקות על הדלת וצועקים, "לך מפה, לא בבית." הם שילחו את הכלבים שלהם שינעצו שיניים בתחת היהודי העקשן שלו. ובכל זאת, במרוצת השנים הוא הצליח לצבור די לוחיות ותעודות ומדליות הוקרה מהחברה על יכולת המכירה שלו, עד שכיסו קיר שלם במסדרון הארוך וחסר החלונות שבו אוחסנו כלי הפסח בקרטונים ושבו נחנטו השטיחים ה"אוריינטליים" שלנו בעטיפות עבות של נייר זפת למשך הקיץ. אם הוא עצמו הצליח לסחוט דם מסלע, החברה לא יכלה לגמול לו בנס משלה? "הנשיא" שם למעלה "במשרד הראשי" לא היה יכול לשמוע על ההישגים שלו ולהפוך אותו בן לילה מִסוכן של חמשת אלפים בשנה למנהל רובע של חמישה־עשר אלף? אבל כמו שמצאו אותו, ככה השאירו אותו. מי עוד היה עובד בשטח כל כך צחיח עם תוצאות כל כך מדהימות? יתרה מזאת, לא היה מנהל יהודי בכל תולדות "בוסטון אנד נורתאיסטרן" (לא ממש בקְלאסָה שלנו, יקירתי, כמו שנהגו לומר על סיפון ה"מייפלאואר"), ואבי, עם שמונה שנות הלימוד שלו, לא בדיוק התאים להיות ג'קי רובינסון**** של עסקי הביטוח.

תמונה של נ' אוורט לינְדאבֵּרי, נשיא "בוסטון אנד נורתאיסטרן", היתה תלויה במסדרון אצלנו. התצלום הממוסגר הוענק לאבי אחרי שמכר את מיליון הדולר הראשונים שלו בביטוח, או אולי זה מה שבא אחרי שחוצים את גבול העשרה מיליון. "מר לינְדאבֵּרי", "המשרד הראשי"… בפיו של אבי זה נשמע לי כמו רוזוולט בבית הלבן בוושינגטון… וכל אותו זמן, איך הוא שנא אותם, בייחוד את לינדאברי, עם שְׂער התירס המִשיי שלו ומבטא ניו אינגלנד החותכני, הבנים בהרווארד והבנות במכללה פרטית לגבירות צעירות, אה, כל החבורה הזאת שם למעלה במסצ'וסטס, שְׁקוֹצים צדים שועלים! משחקים פולו! (כך שמעתי אותו לילה אחד שואג מאחורי דלת חדר השינה) — וכך מונעים ממנו, תבין, להיות גיבור בעיני אשתו וילדיו. איזה חרון! איזה זעם! ולא באמת היה על מי להוציא אותם — מלבד על עצמו. "למה אני לא מצליח להזיז את המעיים — אני מלא שזיפים מיובשים עד התחת! למה כאבי הראש האלה! איפה המשקפיים שלי! מי לקח את הכובע שלי!"
באופן האכזרי הזה וההרסני לעצמו שבו שירתו גברים יהודים כה רבים מבני דורו את המשפחות שלהם, שירת אבי את אמי, את אחותי חנה, ובייחוד אותי. בַּמקום שבו הוא נכלא, אני אעוף לחופשי; זה היה החלום שלו. שלי היה תוצאה ישירה של זה: השחרור שלי יהיה השחרור שלו — מבּוּרות, מניצול, מאלמוניות. עד היום נשארים הגורלות שלנו מעורבבים בדמיוני, ופעמים רבות מדי, באופן מיידי, לא רצוני, אני עדיין מוצא את עצמי, באמצע קריאה של ספר או קטע שמרשימים אותי בהיגיון או בחוכמה שבהם, חושב, "הלוואי שהוא היה יכול לקרוא את זה. כן! לקרוא ולהבין!" — עדיין מקווה, אתה תופס, עדיין בהלוואי, בגיל שלושים ושלוש… בשנה הראשונה שלי בקולג', כשהייתי אפילו יותר הבן שנאבק לגרום לאביו להבין — בתקופה שבה נראה שעליו להבין או למות — אני זוכר שתלשתי את עמוד ההרשמה למנויים מאחד מכתבי העת האינטלקטואליים האלה שאני עצמי רק התחלתי לגלות בספריית הקולג', מילאתי את השם שלו ואת הכתובת שלנו בבית ושלחתי לו מנוי מתנה בעילום שם. אבל כשחזרתי קודר הביתה בחג המולד לבקר ולגנות, ה"פַּרטיסָן ריוויוּ" לא נראה בשום מקום. "קוֹלייר'ס הַייגִ'יָה", "לוּק", אבל איפה ה"פַּרטיסָן ריוויוּ" שלו? נזרק מבלי שנפתח — חשבתי ביהירותי ובלב שבור — הושלך מבלי שנקרא, נחשב דואר זבל בעיני השמוק הזה, החמור הזה, האבא עַם הארץ הזה שלי!
אני זוכר — אם לחזור רחוק אפילו יותר בתולָדות אלה של התפכחות — אני זוכר את עצמי בבוקר יום ראשון זורק כדור בייסבול אל אבי ואז מחכה לשווא לראות את הכדור מתעופף גבוה מעל לראשי. אני בן שמונה, וליום ההולדת קיבלתי את כפפת הבייסבול והכדור הראשונים שלי ומחבט תקני שאין לי אפילו כוח להניף אותו סיבוב שלם. אבי כבר יצא מוקדם בבוקר בכובע, במעיל, בעניבת פרפר ובנעליים שחורות, נושא תחת הזרוע ספר חשבונות שחור גדול שכתוב בו מי חייב כמה למר לינדאברי. הוא יורד לשכונה של הצבעונים בכל יום ראשון בבוקר, כי זה, הוא מספר לי, הזמן הכי טוב לתפוס את אלה שלא רוצים במיוחד להיפרד מעשרה או מחמישה־עשר סנט עלובים שהם צריכים לשלם כדי לעמוד בפרמיה השבועית שלהם. הוא אורב במקומות שבהם הבעלים יושבים בשמש בחוץ, מנסה לחלץ מהם כמה מטבעות מסכנים לפני שהם שותים עד אובדן חושים יין "מורגֶן דייוויס"; הוא מגיח מסמטאות כמו קליע כדי לתפוס בין הבית לכנסייה את עוזרות הבית האדוקות שכל השבוע עובדות בבתים של אנשים אחרים בכל שעות האור ומתחבאות ממנו בלילות. "אה־או," קורא מישהו, "אדון ביטוח הגיע!" ואפילו הילדים רצים לתפוס מחסה — הילדים, הוא אומר בגועל, אז תגיד לי, איזו תקווה יש לכושים האלה לשפר אי־פעם את הגורל שלהם? איך הם ירימו אי־פעם את עצמם אם הם אפילו לא מסוגלים לתפוס את המשמעות של ביטוח חיים? הם לא שמים קצוץ על יקיריהם שהם משאירים מאחור? כי גם "הם כולם" עומדים למות, אתה יודע — "הו," הוא אומר בכעס, "ועוד איך!" בבקשה, איזה מין אדם זה שמסוגל לחשוב להשאיר ילדים בחוץ בגשם בלי מטרייה הגונה להגנה עליהם!
אנחנו במגרש העפר הגדול מאחורי בית הספר שלי. הוא מניח את ספר החשבונות שלו על הארץ ופוסע אל בסיס הבית במעיל ובמגבעת הפֵדוֹרָה החומה. הוא מרכיב משקפיים עם מסגרת מתכת מרובעת, ושערו (שאותו יש לי כעת) הוא שיח פראי בצבע ובמרקם של צמר פלדה; והשיניים ההן, שמונחות כל הלילה בכוס זכוכית בחדר האמבטיה ומחייכות לאסלה, עכשיו מחייכות אלי, אהובו, בשר מבשרו, הילד הקטן שעל ראשו לעולם לא יֵרד גשם. "אוקיי, שחקן גדול," הוא אומר ותופס במחבט התקני החדש שלי איפשהו קרוב לאמצעו — ולמרבה התדהמה, ביד שמאל במקום שבו אמורה להיות יד ימין. פתאום אני נשטף עצב כזה: אני רוצה להגיד לו, הֵי, הידיים שלך הפוכות, אבל אני לא מסוגל, מרוב פחד שאתחיל לבכות — או שהוא יבכה! "קדימה, שחקן גדול, זרוק את הכדור," הוא קורא, וכך אני זורק — ומגלה כמובן שנוסף על כל שאר הדברים שלגביהם אני מתחיל לחשוד בנוגע לאבי, הוא גם לא "קינג קונג" צ'רלי קֵלֶר *****

גם כן מטרייה.
אמי היתה זו שיכלה לבצע כל דבר, שבעצמה נאלצה להודות כי ייתכן אפילו שהיא בעצם טובה מדי. ואיך יכול ילד פעוט עם אינטליגנציה כמו שלי, עם כוחות ההתבוננות שלי, להטיל ספק שאכן כך? היא היתה מכינה ג'לי, למשל, עם אפרסקים פרוסים שהיו תלויים בתוכו, אפרסקים פשוט ריחפו שם, תוך התעלמות מחוק המשיכה. היא ידעה לאפות עוגה בטעם של בננה. בהתייפחויות, בסבל, היא גררה את החזֶרת בעצמה במקום לקנות את הפּישֶכְץ שמכרו בצנצנת במעדנייה. היא השגיחה על הקצב, כפי שהגדירה זאת, "כמו נץ," כדי לוודא שלא ישכח להעביר את הבשר הטחון שלה במטחנה הכשרה. היא היתה מטלפנת לכל שאר הנשים בבניין שתלו כביסה על החבלים מאחור — התקשרה אפילו לגוי הגרוש שבקומה העליונה ביום של רוחב לב — ואומרת להם למהר, להכניס את הכביסה, טיפת גשם נפלה על זגוגית החלון שלנו. איזה רדאר היה לאישה הזאת! וזה עוד לפני הרדאר! המרץ שלה! היסודיות! שגיאות היא חיפשה בתרגילים שלי בחשבון; חורים — בגרביים שלי; לכלוך — בציפורניים ובצוואר ובכל קפל וקמט בגופי. היא אפילו חופרת בגומחות העמוקות ביותר באוזנַי כשהיא שופכת תחמוצת מימן קרה אל תוך ראשי. זה מדגדג ומבעבע כמו אוזן מלאה ג'ינג'ר אייל ומעלה אל פני השטח, בפיסות וברסיסים, מאגרים נחבאים של שעווה צהובה, שככל הנראה יכולה לסכן את כושר השמיעה של אדם. הליך רפואי כזה (תמוה ככל שיהיה) דורש זמן, כמובן; הוא דורש מאמץ, זה בטוח — אבל כשמדובר בבריאות ובניקיון, בחיידקים ובהפרשות גופניות, היא לא תחוס על עצמה וגם תקריב אחרים. היא מדליקה נרות למתים — אחרים שוכחים תמיד, היא זוכרת באדיקות, ואפילו ללא עזרה של סימונים בלוח השנה. המסירוּת היא פשוט בדמה. נראה לה שהיא היחידה, היא אומרת, שבכל פעם שהיא הולכת אל בית הקברות, יש לה די "שכל ישר", "הגינות בסיסית", לנכש את העשבים השוטים מהקברים של הקרובים שלנו. היום הבהיר הראשון של האביב, והיא כבר מיגנה מפני עש כל דְבר צמר בבית, גילגלה וקשרה את השטיחים וסחבה אותם אל חדר הגביעים של אבי. היא לעולם לא מתביישת בבית שלה: זר יכול להיכנס ולפתוח כל ארון, כל מגירה, ולא יהיה לה דבר להתבייש בו. אפשר אפילו לאכול מרצפת חדר האמבטיה שלה, אם אי־פעם יתעורר צורך כזה. כשהיא מפסידה במָא־ג'וֹנג, היא מקבלת את זה ברוח ספורטיבית, לא־כמו־האחרות־שאת־שמן־היא־יכולה־להזכיר־אבל־היא־לא־אפילו־לא־טילי־הוכמן־זה־קטנוני־מכדי־להזכיר־בואו־פשוט־נשכח־שהיא־אפילו־העלתה־את־זה. היא תופרת, היא סורגת, היא מתקנת גרביים — היא מגהצת טוב יותר אפילו מהשְוַורְצֶה, והיא לבדה, מכל חברותיה שיש להן חלק ונחלה בגברת הזקנה השחורה והילדותית שמחייכת מאוזן לאוזן, היחידה שטובה אליה. "אני היחידה שטובה אליה. אני היחידה שנותנת לה קופסת טונה שלמה לארוחת צהריים, ואני לא מדברת על דְרֶק. אני מדברת על טונה של 'צ'יקֶן אוֹף דֶה סי', אלכס. אני מצטערת, אני לא יכולה להיות קמצנית. סלח לי, אבל אני לא יכולה לחיות ככה, גם אם זה 2 ב־49. אסתר וָאסרברג משאירה עשרים וחמישה סנט במטבעות של חמישה ברחבי הבית כשדורותי באה, וסופרת אותם אחר כך כדי לראות אם הכול שם. אולי אני טובה מדי," היא לוחשת לי ובינתיים שופכת מים רותחים על הצלחת שממנה אכלה זה עתה המנקה ארוחת צהריים, לבדה כמצורעת, "אבל אני לא הייתי מסוגלת לעשות דבר כזה." פעם דורותי חזרה במקרה למטבח בשעה שאמי עדיין עמדה מעל לברז המסומן ב־H, ששלח קילוחים עזים על הסכין והמזלג שחלפו בין שפתיה הוורודות העבות של השְוַורְצֶה. "אה, את יודעת כמה קשה היום להוריד מיונז מכלי כסף, דורותי," אמרה אמי חדת הלשון — וכך, היא מספרת לי לאחר מכן, בזכות המחשבה המהירה שלה הצליחה לחוס על רגשותיה של האישה הצבעונית.
כשאני רע מוציאים אותי החוצה ונועלים את דלת הדירה. אני עומד על יד הדלת ודופק ודופק עד שאני נשבע שאפתח דף חדש. אבל מה עשיתי? בכל ערב אני מצחצח נעליים על עמוד של עיתון מאתמול שנפרש בזהירות על הלינוליאום; אחר כך אני אף פעם לא שוכח לסגור היטב את מכסה קופסת המשחה ולהחזיר את כל הציוד למקום. אני מגלגל את שפופרת משחת השיניים מלמטה, אני מצחצח שיניים במעגלים ואף פעם לא מלמעלה למטה, אני אומר "תודה", אני אומר "בבקשה", אני אומר "אבקש את סליחתך" ו"אם יורשה לי". כשחנה חולה או נמצאת בחוץ לפני ארוחת הערב עם קופסת הפח הכחולה שלה, מתרימה לקרן הקיימת לישראל, אני עורך את השולחן בהתנדבות ולא בתורי, זוכר תמיד שהסכין וכף המרק מימין, המזלג משמאל, והמפית משמאל למזלג מקופלת למשולש. אני בחיים לא אוכל מילְכיקְס בכלים של פְלַיישיקְס, בחיים, בחיים, בחיים לא. אף על פי כן כבר שנה פחות או יותר לא עובר חודש בלי שאעשה משהו כל כך בלתי נסלח עד שאומרים לי לארוז תיק וללכת. אבל מה זה יכול להיות? אמא, זה אני, הילד הקטן שלפני תחילת הלימודים מבלה לילות שלמים בכתיבה תמה של שמות המקצועות בכתב אנגלי עתיק על החוצצים הצבעוניים במחברת שלו; שמשחיל בסבלנות עוד דפים מחוררים לשליש שלם, חלקים ושורה, לקלסר עם שלוש טבעות. יש לי מסרק ומטפחת נקייה; הגרביים הארוכים אף פעם לא מידלדלים לי על הנעליים, אני דואג לכך; שיעורי הבית שלי מוכנים שבועות מראש — בואי נודה בזה, אמא, אני הילד הקטן הנבון ביותר והמסודר ביותר בתולדות בית הספר שלי! מורות (כפי שאת יודעת, כפי שהן סיפרו לך) הולכות הביתה אל הבעלים שלהן כשהן שמחות בזכותי. אז מהו הדבר שעשיתי? אולי מישהו עם תשובה לשאלה הזאת יואיל לקום בבקשה! אני כל כך נורא שהיא לא תסבול אותי בבית עוד רגע אחד. כשפעם קראתי לאחותי חתיכת קקי, מיד שטפו לי את הפה בחתיכה של סבון כביסה חום; את זה אני מבין. אבל גירוש? מה כבר עשיתי!
מכיוון שהיא טובה, היא תארוז לי ארוחת צהריים שאקח איתי, אבל אז החוצה, במעיל ובערדליים, ומה שקורה הוא לא עניינה.
אוקיי, אני אומר, אם ככה את מרגישה! (כי גם לי יש חוש למלודרמה — לא סתם אני במשפחה הזאת.) אני לא צריך שקית עם ארוחת צהריים! אני לא צריך כלום!
אני לא אוהבת אותך יותר, לא ילד קטן שמתנהג כמו שאתה מתנהג. אני אגור כאן לבדי עם אבא וחנה, אומרת אמי (באמת רב־אמנית בניסוח משפטים בדיוק כך שיהרגו אותך). חנה תוכל לסדר את קוביות המא־ג'ונג לחברות ביום שלישי. לא נצטרך אותך יותר.
למי אכפת! אל הדלת והחוצה, אל המסדרון האפלולי הארוך. למי אכפת! אני אמכור עיתונים ברחובות ברגליים יחפות. אני אסע בקרונות מטען לאן שארצה ואישן בשדות פתוחים, אני חושב, ואז מספיק שאראה את בקבוקי החלב הריקים עומדים ליד השטיחון לרגליים שבכניסה, והכבירות של כל מה שאבד לי באה ומתנפצת לי על הראש. "אני שונא אותך!" אני צורח ובועט בדלת בערדל; "את מסריחה!" עם ניבול פה כזה, עם כפירה מעין זו המהדהדת במסדרונות בניין הדירות שבו היא מתמודדת עם עשרים נשים יהודיות אחרות על תואר הקדוֹשה המיוחדת של ההקרבה העצמית, לאמי אין בררה אלא לנעול פעמיים את הדלת. זה הרגע שבו אני מתחיל לדפוק בחוזקה כדי שתכניס אותי. אני צונח על השטיחון שליד הדלת, מתחנן שתסלח לי על חטאִי (שהיה, מה בדיוק?) ומבטיח לה אך ורק שלמוּת כל חיינו, שבאותו זמן האמנתי שיהיו אינסופיים.
וישנם הערבים שבהם אני לא מוכן לאכול. אחותי, שגדולה ממני בארבע שנים, מבטיחה לי שזיכרוני לא מטעה אותי: אני מסרב לאכול, ואמי מגלה שהיא לא מסוגלת להשלים עם עיקשות כזאת — וטיפשות כזאת. לא מסוגלת לטובתי. היא רק מבקשת ממני לעשות משהו לטובתי — ובכל זאת אני אומר לא? היא לא היתה מוציאה אוכל מפיה למעני? אני עדיין לא יודע את זה?
אבל אני לא רוצה אוכל מפיה. אני לא רוצה אפילו אוכל מהצלחת שלי — זה העניין.
באמת! ילד עם פוטנציאל כמו שלי! הישגים כמו שלי! עתיד כמו שלי! — כל המתנות שבהן חנן אותי אלוהים, היופי, השכל, ואני עוד מעז לחשוב שאני יכול פשוט להרעיב את עצמי למוות בלי שום סיבה טובה?
אני רוצה שאנשים יסתכלו עלי כל חיי מלמעלה ויראו ילד קטן ורזה, או שיסתכלו מלמטה על גבר?
אני רוצה שיגידו לי מה לעשות ויצחקו ממני, אני רוצה להיות עור ועצמות שאנשים יכולים להפיל באַפְּצ'י, או שאני רוצה לעורר כבוד?
מה אני רוצה להיות כשאגדל, חלש או חזק, הצלחה או כישלון, גבר או עכבר?
אני רק לא רוצה לאכול, אני עונה.
ואז מתיישבת אמי בכיסא לצדי ובידה סכין לחם ארוך. הוא עשוי פלדת אל־חלד, ויש לו שיני מסור קטנות. מה אני רוצה להיות, חלש או חזק, גבר או עכבר?
דוקטור, למה, למה הו למה הו למה הו למה שולפת אֵם סכין על בנה? אני בן שש, שבע, איך אדע שהיא לא באמת תשתמש בו? מה אני אמור לעשות, לנסות לבלף אותה, בגיל שבע? עדיין אין לי חוש אסטרטגי מפותח, בשם אלוהים — אני עדיין לא שוקל מן הסתם אפילו שלושים קילו! מישהו מנופף בסכין מולי, אני מאמין שהיכנשהו מקננת כוונה לשפוך את דמי! אבל למה? אילו מחשבות עשויות לחלוף במוחה? כמה משוגעת היא עלולה להיות? נניח שהיתה נותנת לי לנצח — מה היא היתה מפסידה? למה סכין, למה איום ברצח, למה נחוץ ניצחון מוחלט ומוחץ כזה — כשרק יום קודם היא הציבה את המגהץ על קרש הגיהוץ ומחאה כפיים כשהשתוללתי במטבח תוך כדי חזרות על תפקיד כריסטופר קולומבוס שקיבלתי במחזה "יבּשה, יבּשה!" בכיתה ג'. אני כוכב התיאטרון של הכיתה שלי, הם לא יכולים להעלות הצגה בלעדי. אה, פעם אחת הם ניסו, כשהיה לי ברונכיטיס, אבל אחר כך המורה שלי גילתה לאמי שזה בהחלט היה פחות טוב. אז איך, איך היא יכולה לבלות שעות אחר צהריים כל כך נפלאות במטבח ההוא, להבריק כלי כסף, לקצוץ כבד, לתפור גומי חדש למותניים של מכנסי ההתעמלות הקטנים שלי — וכל אותו זמן לסמן לי את נקודות הכניסה לתפקיד שלי לפי נוסח המחזה המשוכפל, לשחק את המלכה איזבלה כשאני קולומבוס, את בטסי רוֹס כשאני וושינגטון, את גברת פַּסטר כשאני לואי — איך היא יכולה להתרומם איתי אל פסגות הגאונות שלי באותן שעות בין ערביים נפלאות אחרי הלימודים, ואז בלילה, מכיוון שאיני רוצה לאכול שעועית ירוקה ותפוח אדמה אפוי, לכוון סכין לחם אל לבי?
ולמה אבי לא עוצר אותה?

 

* כך במקור, לכל אורך הספר (goy/goyim).

** המילים היידיות הרבות המופיעות במקור בתעתיק לאנגלית נכתבו ונוקדו כאן לפי צורת הגייתן בעברית, ולא בכתיב יידי תקני. בסוף הספר מובאת רשימה מלאה של המילים היידיות המופיעות בספר ופירושיהן.

*** אונייה שהעבירה ב־1620 מתיישבים מאנגליה לניו אינגלנד, ומי שהיו על סיפונה נחשבים "האבות המייסדים" של ארצות הברית.

**** השחקן השחור הראשון בליגת הבייסבול המקצוענית בארצות הברית.

***** מכוכבי ה"ניו יורק יאנקיז" בשנות הארבעים.

פיליפ רות (יליד 1933) הוא סופר יהודי-אמריקאי עטור שבחים ופרסים, בהם פרס פוליצר על ספרו פסטורלה אמריקנית.

רוב ספריו עוסקים בסוגיות בעלות חשיבות לחברה היהודית-אמריקאית, כמו התבוללות, ציונות ואנטישמיות.

שמו מוזכר זה שנים כמועמד אפשרי לפרס נובל לספרות.

X