מה יהיה אתו? | לרכישה באינדיבוק
מה יהיה אתו?

מה יהיה אתו?

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 256
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 35
- 65
- 35

האם הילד שלי יהיה מאושר?  האם הוא יצליח בחיים?

האם יהיו לו חברים?  האם הוא ימצא אהבה?  

ובכלל, מה יהיה אתו?

 

גידול ילדים הוא תהליך מלא אושר, התרגשות וסיפוק, אך זו עסקת חבילה, שמלווה גם בקשיים, בעיות וחששות מפני העתיד. איננו יכולים לצפות מראש את עתידם של ילדינו, אך אם נפענח נכונה את הרמזים שהם מספקים לנו, נלמד כיצד לזהות את נורות האזהרה – את ההתנהגויות הבעייתיות המחייבות התערבות וטיפול – ומנגד, את אזעקות השווא – ההתרחשויות התקינות שלמעשה, אינן ראויות לדאגה.  בעזרת הרמזים האלה, נוכל לקבל מושג ברור למדי מיהם ולאן פניהם מועדות ובהתאם, לעזור להם למצות מעצמם את המיטב ולשפר את סיכוייהם ליהנות מחיים מספקים.

סוזן אנגל, פסיכולוגית ילדים ופרופסור לפסיכולוגיה התפתחותית, בוחנת את השאלות המרכזיות המעסיקות אותנו, כהורים. כל פרק מתמקד בתכונה מרכזית אחת, כמו חברותיות, טוב לב, אינטליגנציה, הצלחה, אהבה ואושר, שנראית קשה לפענוח בתקופת הילדות, ובכל זאת יש לה חשיבות רבה לעתידו של הילד.  היא מדריכה אותנו כיצד לדעת מתי הדבר הטוב ביותר שנוכל לעשות עבור ילדינו הוא להירגע, לסמוך על תכונותיהם הטובות ולהניח להם לנפשם ומתי עלינו להיכנס לתמונה ולנקוט צעדים כדי לטפל בבעיה אמיתית.

זהו ספר מרתק ומאלף כאחד, הקורא להורים לחזור לשפיות, להירגע ובעיקר – ליהנות מהחוויה המופלאה של גידול ילדיהם.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מה יהיה אתו?”

מבחר ביקורות על "מה יהיה אתו?"

 

 

 

סוזן אנגל

 

מה יהיה אתו?

 

נורות האזהרה, הסחות הדעת והרמזים הסמויים
לפתרון חידת עתידם של ילדינו

 

 

 

תוכן העניינים

Ÿ

הקדמת העורך המדעי…………………………………………………… 7

פתח דבר…………………………………………………………………… 9

הקדמה: מפת הדרכים לעתידם של ילדינו…………………………. 11

גלו את הדפוס הייחודי של ילדכם……………………………. 14

אזעקות שווא והסחות דעת…………………………………… 20

סימן לבאות……………………………………………………… 22

ילדים הם כחומר ביד היוצר…………………………………… 23

ילדים הם כמו זרעים קטנים…………………………………… 25

השילוב המופלא של תורשה וסביבה………………………… 26

דפוסים מורכבים……………………………………………….. 27

פרק 1: חברותיוּת – גורלם של הילדים הבודדים………………….. 33

מדד הפופולאריות……………………………………………… 37

הילד המתבודד…………………………………………………. 40

האם המורים יכולים לפתור בעיות חברתיות?……………… 41

כשההורים מתקשים לעזור……………………………………. 46

בריונים בודדים…………………………………………………. 47

בעיות הסמויות מן העין……………………………………….. 48

מבוא לחברוּת…………………………………………………… 51

השפעתו של אימון חברתי…………………………………….. 54

ההורים נכנסים לתמונה……………………………………….. 56

שאלה של מזג………………………………………………….. 60

אם אינכם יכולים לשנות את הילד,
שנו את המסלול שהוא צועד בו………………………………. 63

מה ההורים יכולים לעשות?…………………………………… 66

פרק 2: טוּב לב – אמו של ברני מיידוף………………………………. 71

נטייה מוּלדת לטוב או לרע……………………………………. 73

שורשי המעשים הטובים………………………………………. 76

אימוני אמפתיה…………………………………………………. 78

טוּב לב נובע ממניעים גנטיים אנוכיים……………………….. 81

האנוכיות חיה ובועטת…………………………………………. 83

שבחים או פרסים?…………………………………………….. 88

התפתחותה של חשיבה מוסרית…………………………….. 90

ההורים כמודל לחיקוי………………………………………….. 97

כשילדכם אינו מתנהג כמו אוליבר טוויסט…………………… 99

פרק 3: אינטליגנציה – חכמים כביום היוולדם…………………….. 103

מי נחשב לחכם?……………………………………………… 104

מדד החכמה………………………………………………….. 106

האם ילדים חכמים מקבלים ציונים טובים או שהציונים
הטובים הם אלה שהופכים ילדים לחכמים?………………. 111

אינטליגנציה עמידה………………………………………….. 114

אינטליגנציה וגנטיקה………………………………………… 116

מה מפריע לו?………………………………………………… 118

אנטגוניזם כגורם מעכב הישגים……………………………. 120

סטריאוטיפים חברתיים וציפיות שמגשימות את עצמן…… 121

דעות קדומות מעכבות למידה………………………………. 122

האם ילדים עשירים חכמים יותר?………………………….. 123

מיקומו של הילד במשפחה………………………………….. 125

חשיבותו של החיבוק…………………………………………. 128

הסימנים המבשרים של רמת אינטליגנציה גבוהה……….. 128

גורם העניין……………………………………………………. 130

אזעקות שווא והסחות דעת…………………………………. 134

פרק 4: הצלחה – מי רוצה להיות מיליונר?……………………….. 137

רמזים מוקדמים………………………………………………. 140

הדחף להצליח………………………………………………… 145

ילדים מכווני-ביצועים לעומת ילדים מכווני-הישגים……….. 148

חשיבותה של המצפוניות……………………………………. 152

אימפולסיביות – מתכון לצרות………………………………. 156

חשיבות העניין………………………………………………… 158

חיוניוּת – מפתח להצטיינות…………………………………. 163

פרק 5: אהבה – מקורותיה של הרומנטיקה………………………. 167

האהבה הראשונה……………………………………………. 168

דמעות הן לעיתים עדוּת לאיכות הקשר……………………. 171

התאמה הדדית……………………………………………….. 173

הבדלים בכוונוּן הרגשי……………………………………….. 177

האהבה השנייה………………………………………………. 182

אהבה – שאלה של עיתוי ומיקום…………………………… 187

אהבה בגיל הבגרות – האם מה שהיה הוא שיהיה?…….. 191

פרק 6: אושר – היכולת לשמוח……………………………………… 197

שלווה ביתית………………………………………………….. 201

העונג שבדברים הקטנים……………………………………. 202

השפעת החשיבה על האושר……………………………….. 205

פרשנויות סותרות…………………………………………….. 207

הצורך בשינוי מחשבתי………………………………………. 210

אימוני התמודדות וחשיבה חיובית………………………….. 213

נפלאות התקווה………………………………………………. 214

עמידוּת בפני נסיבות קשות…………………………………. 218

הסיפוק שבהבאת תועלת…………………………………… 220

חשיבותה של המסוגלוּת העצמית…………………………. 224

לא כל הילדים נולדו שמחים…………………………………. 226

סוף דבר: השלמה עם הגורל וחתירה לשינוי…………………….. 229

תודות……………………………………………………………………. 239

ביבליוגרפיה……………………………………………………………. 241

 

הקדמת העורך המדעי

Ÿ

כשקיבלתי את הספר לעריכה, הייתי סקפטי. עוד ספר על הורות? הרי אני רופא ילדים זה שנים רבות. כבר ראיתי הכול ושמעתי הכול. מה כבר אפשר לחדש לי על התפתחות ילדים? גם ההורים שאני פוגש כיום במרפאה שלי, כבר ראו הכול, שמעו הכול, קראו את כל ספרי ההדרכה האפשריים, גלשו בכל אתרי האינטרנט הרלוונטיים ונכנסו לכל הפורומים המוכרים. בשביל מה הם צריכים עוד ספר שיגיד להם מה לעשות?

אולם, כשהמשכתי לקרוא, שיניתי את דעתי. הספר עוסק בסוגיות חשובות רבות וכולל דוגמאות ותיאורי מקרים שכל הורה יכול להפיק מהן תועלת בדרכו שלו. מניסיוני, קשה לשנות הורים. קשה לשנות סגנונות של הורות, אך כדי לשפר את סיכוייו של הילד להצליח בהווה ובעתיד, אין צורך בשינויים דרמטיים. אני רואה זאת מדי יום. לעיתים, שינויים קטנים בהתנהגות, בהתייחסות אל הילד ובדיבור אליו יכולים לחולל פלאים ולהשפיע בצורה משמעותית על עתידו, ואכן, בכל אחד מפרקי הספר ניתן למצוא המלצות לשינויים כאלה, שכל הורה יוכל להתחבר אליהן וליישם אותן בחיי היומיום.

רוב ההורים חרדים לעתידם של ילדיהם, ובצדק. חרדה היא תופעת לוואי
של תהליך ההורות. אולם, כפי שטוענת המחברת, מרוב מאמץ לשפר את סיכוייהם להצליח בחיים, הם שוכחים את מה שחשוב באמת. הם שולחים אותם לאינספור חוגי העשרה, נאבקים כדי לרשום אותם לגנים ולבתי הספר היוקרתיים ביותר ומעמיסים עליהם, במודע ושלא במודע, תלי תלים של ציפיות להישגים גבוהים. למרות שאכן יש חשיבות רבה למוסדות הלימוד שבהם לומד הילד, עתידו תלוי יותר בקשר חם עם הוריו, בתקשורת פתוחה ובריאה בבית, בדוגמה האישית שההורים מציבים בפניו ובתפיסת העולם שהם יעזרו לו לגבש. חיבוק חם ברגע הנכון יבנה את הילד יותר מכל הערות הביקורת שיוטחו בו. ההשלמה עם הנטיות הטבעיות שלו והאמונה ש"זה מה יש ועם זה צריך לנצח" תועיל לו יותר מכל ניסיון לכפות עליו את שאיפותיהם של הוריו.

דבר נוסף, למרות שאיננו יכולים להגן על ילדינו מפני מכאובי החיים והמהמורות שמטבע הדברים מצפות להם בהמשך הדרך, נוכל לעשות הרבה כדי לשפר ולחזק את יכולתם להתמודד עם קשיים בעתיד. אמנם, לא כל ילד ניחן באינטליגנציה גבוהה במיוחד, כישורים חברתיים מפותחים או שמחת חיים מתפרצת, אך אם נעזור לו לשנות דפוסי חשיבה שליליים, לאמץ גישה חיובית ולהאמין ביכולותיו, נגדיל את סיכוייו להצליח.

שינויים קטנים בהווה יכולים להוביל לשינויים עצומים בעתיד.

זו השורה התחתונה של הספר, וזו גם דעתי.

 

ד"ר גבי שחר

מומחה ברפואת ילדים

 

פתח דבר

Ÿ

לא נוכל לצפות מראש את עתידם של ילדינו, אך אנחנו יכולים לקבל מושג ברור למדי מיהם ולאן פניהם מועדות. שימו לב למה שהם עושים, אומרים ומרגישים כי העלילה מתפתחת מול עיניכם. כמו כל הסיפורים האיכותיים, גם סיפוריהם של ילדינו כוללים הסחות דעת ואזעקות שווא – דברים שעלולים להדאיג אותנו אך למעשה, הם חסרי כל משמעות. למרבה המזל, סיפוריהם של רוב הילדים אינם כוללים נורות אזהרה רבות כל כך כמו שאנחנו נוטים לחשוב. לעיתים רחוקות בלבד, התנהגות חריגה אך בודדת של הילד מעידה על בעיה אמיתית. ברוב המקרים, הבעיות מופיעות בצורת חוט עלילתי מתמשך השזור בסיפור ומתגלה במשך הזמן. כשהן צצות, יש דרכים עדינות לטפל בהן. חייו של כל ילד מספרים לנו סיפור. ספר זה יעזור לכם לגלות מהו סיפורו של ילדכם ומתי תוכלו לשנות אותו מעט.

 

 

הקדמה

Ÿ

מפת הדרכים לעתידם של ילדינו

את סנדלי הערב הראשונים שלי קיבלתי בגיל שלוש, כמתנת יום-הולדת מאחותי בת השש. היו אלה סנדלים גבוהי-עקב מפלסטיק בצבע זהב בוהק עם קישוטי פרווה ורודים בקצותיהם. הייתי צועדת עליהם בחדר המגורים, מקשיבה לנקישות הפלסטיק ומרגישה זוהרת. אהבתי לנעול אותם לגן, יחד עם ארנק גדול מעור שחור שהייתי לוקחת אתי לכל מקום. הארנק השחור היה שייך פעם לקרובת משפחה קשישה והיו בו דברים רבים שהייתי עשויה להזדקק להם במשך היום כמו שפתון, סוכריות, עפרונות, בובות פרווה, נייר דבק ולפעמים גם ספר אחד או שניים.

בני משפחתי מספרים שהחל מגיל שנתיים, נהגתי לבלות שעות בהתחפשות. אהבתי ללבוש שמלות מהודרות שאיש כבר לא גילה בהן עניין, להמציא סיפורים ולתאר לכל מי שרק היה מוכן לשמוע את החיים הסודיים שלי. לפעמים הייתי אם ל-14 ילדים, שמצליחה גם לנהל מרפאה משגשגת. אהבתי במיוחד את החלק שבו הייתי יוצאת מהמכונית המשפחתית הגדולה כששקיות עמוסות מצרכים בידיי והסטטוסקופ כרוך סביב צווארי. הייתי מעמידה פנים שאני מרגיעה את אחד התינוקות שלי על ברכיי, תוך כדי שאני מניחה את שפופרת הטלפון בין האוזן והכתף, משוחחת עם אחד ממטופליי ומאבחנת את הבעיה שממנה הוא סובל. הייתי עמוסה, מוכשרת ומיומנת ואנשים רבים כל כך היו זקוקים לי ותלויים בי. אולם, בימים אחרים, הייתי נסיכה בת-אלמוות שנשואה זה אלפי שנים למלך חזק ויפה תואר. מותר היה לי להיפגש אתו לעיתים רחוקות בלבד, כשהוא היה מופיע דרך קסם בשעות הלילה ומחזר אחריי בכל פעם מחדש. לעיתים הייתי אשת עסקים מחוננת שמנהלת חברה מצליחה ומעסיקה צוות עובדים גדול. הייתי נכנסת לחדר הישיבות בנעלי עקב שחורות וגבוהות, כשאני אוחזת בידי לוח כתיבה. בהזדמנויות אחרות הייתי יתומה מורעבת שגדלה ביער ורק החיות ארחו לה לחברה. זו הייתה הדמות שגילמתי בהתלהבות רבה במיוחד. הפנטזיות שלי לא כללו רק זהויות מופלאות שאותן אימצתי בחשאי בחדר הילדים, כשאיש לא ראה אותי. לעיתים, ניסיתי להכניס גם אנשים אחרים לעולם הדמיוני שלי.

סבתי הלן התגוררה בבית-חווה קטן, מאז נישואיה לסבי ב-1927. ביקרתי אותה כמעט כל יום, כשאני חוצה את שביל העפר המאובק שהפריד בין ביתה לביתנו, שהיה ממוקם בקצה השני של החווה. היא הייתה מכינה לי פרוסות לחם קלוי עם מרגרינה ובינתיים, היינו מפטפטות. היא הייתה קהל נפלא. היא חייכה אליי, הנהנה בראשה בהבנה והייתה מוכנה לשבת שם אתי במשך שעות.

יום אחד, כשהייתי בערך בת שש, הגעתי אליה וצנחתי בכבדות על אחד מכיסאות הפלסטיק הכחולים שבמטבח. אני חושבת שהשעה הייתה שבע בבוקר. אמרתי לסבתא שיש לי חדשות רעות בשבילה. סיפרתי לה בעצב עמוק שאני סובלת ממחלה נדירה. הנחתי את כפות ידיי על מפת הפלסטיק המשובצת, כדי שהיא תוכל לראות את השכבה המוזרה, המחורצת והמבריקה שעל עורי. הסברתי לסבתא שהמחלה מחייבת אותי לקלף מדי מספר שעות את שכבת העור העליונה של כפות הידיים שלי, למרות שהקילוף הכאיב לי מאוד. הדגמתי לה כיצד אני עושה זאת ומשכתי את העור באחד הקצוות. קילפתי את השכבה השקופה, כשאני מנסה לשמור על הבעת פנים עגומה אך שלווה. סבתא שלי הייתה אישה סובלנית ואוהבת. היא התבוננה בי באהדה, צקצקה בלשונה והנידה בראשה בהזדהות עם סבלי הרב. העור המקולף והפצוע שלי לא היה אלא שכבת דבק שקופה שמרחתי בזהירות ובדייקנות על כפות ידיי לפני שיצאתי לדרכי לביתה של סבתא. אני עדיין זוכרת כמה הופתעתי ושמחתי שהיא האמינה לסיפור הנפלא שלי. אהבתי לגלם את תפקיד הקורבן הסובל ונהניתי מהמחשבה שאנשים אחרים מאמינים לי.

בני משפחתי נהגו להתבדח ולומר שהחדר שלי תמיד מלא באורחים, אך מי שהיה מציץ לתוך החדר כדי לראות אותם, היה מוצא רק ילדה אחת, קטנה, חיוורת ורזה, שיושבת לבד בחדר החשוך ויוצרת לעצמה עולם משלה, מלא במעריצים, חברים, אויבים ותומכים.

האמת היא שהסיפור המצחיק הזה אינו כה פשוט כפי שהוא נשמע. שנים לאחר מכן גיליתי שבילדותי, אבא שלי חשש שהחברים הדמיוניים שלי הם אות אזהרה למחלת הסכיזופרניה. כשדיברתי לעצמי, הוא פחד שתפיסת המציאות שלי לקויה. הוא חשב שאינני יכולה להבדיל בין העולם האמיתי לעולם הדמיון ושאני מבלה זמן רב מדי בגילום דמויות ואימוץ זהויות.
הוא עקב אחריי כדי לגלות אם הדמיון שלי משתלט עליי. דודתו סבלה מסכיזופרניה, אך העובדה הזו נשמרה בסוד במשך רוב שנות ילדותי. ייתכן שההתנהגות שלי הולידה אצלו את הפחדים שמישהו אחר במשפחה עלול לפתח מחלת נפש. האם אבא שלי צדק? האם הבריחות המוקדמות שלי מהמציאות היו סימנים מוקדמים לבעיה חמורה יותר?

כיום, אני מלאת חרדות כרימון וכנראה כתוצאה מכך, יש לי צורך כמעט בלתי נסבל בשליטה. אני אומרת לבעלי מה להגיד לילדים, אני אומרת לילדיי הבוגרים מה לומר בראיונות עבודה ואני מעירה את בני בן ה-16, גם כשהשעון המעורר שלו מצלצל, רק כדי לוודא שהוא לא יאחר לבית הספר. כשמתארחים אצלנו בני משפחה או חברים, אני ממהרת למטבח לפני שכולם מתעוררים, כדי שארוחת הבוקר תהיה מוכנה בזמן ותוגש בדיוק כפי שתכננתי. יש לי כל מיני סוגים של פחדים. אינני מסוגלת לעלות למטוס בלי ליטול קודם כדור הרגעה. אני לא אוהבת לנסוע במכוניתם של אחרים, כשמישהו אחר נוהג. מעולם לא שמעתי על אמונה תפלה שלא אימצתי זה מכבר. בכל ערב, אני מחכה לכוכב הראשון שמופיע בשמים כדי להביע משאלה ולבקש שילדיי יישארו בריאים. בדיוק כפי שנהגתי לעשות כשהייתי ילדה, אני מדמיינת סיום שונה לספרים עצובים שאני אוהבת. גם אני קיבלתי את מנת הצרות שלי בחיים – חוויתי ניכור, אכזבות וחרטות. אולם מלבד ה"שיגעונות" שלי והנוירוזות שמהן הם צמחו, הקשר שלי למציאות יציב למדי. עבדתי במשך כל חיי הבוגרים, אני נשואה זה 30 שנה לאותו בעל וגידלתי שלושה בנים. על פי ברומטר השפיות המקובל, מצבי תקין.

אוסף החברים הדמיוניים שלי, ההצגות והסיפורים שהמצאתי אכן ניבאו משהו, אך לא היו אלה סימנים מוקדמים המבשרים על מחלת נפש מתקרבת. האהבה שלי לחיים דמיוניים עדיין מלווה אותי. למדתי ספרות בקולג' ואני עדיין ממשיכה לקרוא ספרים בלהיטות. חלק ניכר מהעבודה המחקרית שלי הוקדשה לסיפורים שילדים מספרים ולעולמות שהם יוצרים לעצמם תוך כדי משחק. ביליתי זמן רב במחשבה על עולמות חלופיים, אולם מדענים נוטים לכנות זאת "חשיבה נוגדת-מציאות". זו הרי צורת החשיבה שמאפיינת את רוב החוקרים.

עולם הפנטזיות העשיר שלי בישר על העניין שאני צפויה לפתח בפסיכולוגיה, אך הוא לא היה אות אזהרה שמעיד על התפתחותה של מחלת נפש. התחזיות העגומות של אבי אמנם לא התגשמו, אך חששותיו היו מובנים. בשלב זה או אחר, רוב ההורים דואגים לעתידם של ילדיהם. ברגעים אלה, כשהספקות מציפים אותנו, מה עלינו לעשות? לעיתים קרובות, אנחנו מרגישים אבודים נוכח העתיד הלא-ידוע. חלקנו נעזרים באמונות עממיות ששמענו מאחרים, ושלעיתים, אין בהן חכמה רבה. לשמחתנו, הפסיכולוגיה ההתפתחותית יכולה לספק לנו מפת דרכים יעילה לאיתור ופענוח של הרמזים לחידת עתידם של ילדינו.

גלו את הדפוס הייחודי של ילדכם

התאהבתי בפסיכולוגיה התפתחותית בשנה השנייה ללימודיי בקולג'. הוקסמתי מהניסויים החכמים שחשפו את צורת החשיבה של ילדים. אהבתי את הרעיון שהתפתחות הילד מתרחשת על פי סדר מסוים ודפוסים אופייניים שניתנים לפענוח באמצעות התבוננות ותצפיות. אהבתי את התיאוריות הסותרות שהאירו את מעשיהם ודבריהם של ילדים מנקודות מבט שונות. התנהגויות שוליות לכאורה סיפקו לנו רמזים אודות מחשבותיו ורגשותיו של הילד, שהצטרפו יחד לתמונה אחת גדולה של צמיחה ושינוי. בנעוריי, ביליתי שנים בצפייה בילדים משחקים ומדברים (אחותי הצעירה ממני בהרבה והילדים שהדרכתי בקייטנה) ובבגרותי, עולם המחקר הציג בפניי צורת חשיבה אפשרית אודות הדפוסים החוזרים שאפיינו את מה שראיתי.

עם זאת, כשהפכתי לאם, עולם הילדים נראה לי שונה מאוד. התנהגויות מסוימות כבר לא נראו לי כמו דוגמאות לעקרון פסיכולוגי מסוים בלבד. כשהתבוננתי ברגעים האלה בתשומת לב יתרה, התחלתי לשים לב לפרטים שונים בנוגע לילדיי ולחבריהם. אחת הילדות הקטנות שהכרתי הייתה טיפוס מתוח מהרגע הראשון שהיא נולדה. היא הייתה נרדמת בבכי ומתעוררת בבכי. גם אחרי שהיא הצליחה סוף-סוף להירדם, אחת האצבעות שלה הייתה מתוחה כלפי מעלה. היא התרגלה לדבר בקול רם, כשהיא יורה לכל עבר משפטים ארוכים ומהירים. מהן ההתנהגויות שיכלו לרמז על עתידה וכיצד ניתן היה לפרש אותן? אחד מחבריו בני השנתיים של בני ג'ייק נהג לחזור אתנו הביתה מהפארק ולבלות אצלנו את אחר הצהריים. מהרגע שהוא נכנס לדירה, הוא נהג לרוץ סביב שולחן המטבח בצרחות בלתי פוסקות, כאילו היה זה המשחק המהנה ביותר בעולם. בסופו של דבר, הוא היה מתעייף ומפסיק לרוץ, נעמד במקום, כשעל פניו מבט חסר הבעה שלא היה מובן לנו, ומתבונן בשקט בכל מה שג'ייק עשה. אני זוכרת שנהגתי לשאול את עצמי איזה מין אדם הוא יהיה בבגרותו?

כשסביבתי הקרובה התמלאה בתינוקות וילדים, אהבתי לשחק עם אחותי הצעירה במשחקי ניחושים. היינו מדמיינות את הילדים והילדות הקטנים במשפחה המורחבת שלנו בעוד 30 שנה. איזה מין מבוגרים הם יהפכו להיות? אחת האחייניות שלנו נהגה בילדותה להתלבש כמו בני הדודים שלה. היא אפילו לבשה תחתוני בוקסר מתחת למכנסיים והתעקשה להשתין בעמידה. היא הייתה ילדה עקשנית ומלאת אנרגיה, שתלטנית ומהירה לכעוס. אחותי ניבאה שהיא תהפוך למנהלת של חברת תקליטים גדולה, שתלבש חליפת שלושה-חלקים לעבודה מדי יום. אחיינית אחרת הייתה שקטה ומקסימה להפליא. אפילו בתור ילדה קטנה, היא הייתה נשית במיוחד. היא אהבה דברים יפים וניחשנו שהיא תגדל להיות מעצבת אופנה. היינו בטוחות שאנחנו יכולות להבחין בניצני אישיותם הבוגרת של הילדים.

במשך שנים רבות, נראה היה שהעניין שלי בילדים מתקדם בשני מסלולים מקבילים: הילדים שהכרתי ועקבתי אחריהם, שנראו לי מלאי מוזרויות ותכונות ייחודיות מעניינות, ועולם המחקר, שהסתמך על מציאת דפוסים משותפים בתוך רסיסי המידע הרבים שהתקבלו מילדים מסוימים ומצבים שונים. כאם, שמתי לב לתכונות הייחודיות שהפכו כל ילד למעניין כל כך. כפסיכולוגית, חשבתי על אמות מידה וחיפשתי מגמות משותפות.

ייתכן שזה יישמע לכם מוזר, אך מעולם לא חשבתי שלניסיוני כאם וכחברה של אמהות אחרות תהיה השפעה משמעותית על עבודתי כפסיכולוגית. חייתי בקרב ילדים אמיתיים, אך חקרתי התנהגויות שהוכיחו או הפריכו תיאוריות כלליות. מעולם לא עלתה במוחי האפשרות שהידע שלי כפסיכולוגית עשוי לעזור לי לנבא מה הילדים שלי או חבריהם יהיו בבגרותם.

הכול השתנה לפתע ב-2008, במהלך שיחה עם אחותי. ריכלנו אודות בנה
של אחת השכנות שהכרנו בילדותנו, בחור צעיר שזה עתה מלאו לו 20. ילדותו התאפיינה בכל המרכיבים שאמורים היו להוביל אותו לצרות צרורות בבגרותו. אביו היה מכור לסמים ולא עבד בצורה מסודרת ואמו סבלה מבעיות נפשיות קשות. רוב הקשרים המשפחתיים שלהם נותקו. היו להם חברים מעטים בלבד והם תמיד הסתכסכו עם השכנים. ההורים לא נתנו אמון באיש. הם סבלו לעיתים תכופות ממחלות גופניות לא מוסברות שלא נמצאה להן תרופה. הילד היה טיפוס שתקן, חרד ועצוב לעיתים קרובות. היינו בטוחות שהוא ישא אתו בבגרותו את הצלקות האופייניות לילדים שגדלו במשפחות בעייתיות. ואולם, בגיל 20, כנגד כל הסיכויים, התברר לנו שהוא פורח ועושה חיל. אחותי סיפרה לי שהוא הפך לאדם חם, חכם ועסוק. הוא לומד בקולג' נחשב ומקבל ציונים גבוהים, אוהב את הלימודים, נהנה מהחברים החדשים שהוא פוגש ובנוסף, יש לו חברה ממש נחמדה. מי היה מאמין? הרי מפת הילדות שלו הייתה מכוסה בחיצים שהצביעו לכיוון אחד – אסון.

"התפתחות ילדים היא תעלומה," אמרתי לאחותי בחיוך אירוני. וכך בדיוק נולד הספר הזה. הסיפור על בן השכנים הפתיע אותי וגרם לי לפתח את הרעיון שהתבשל במוחי זה זמן מה. רק רגע, חשבתי לעצמי לאחר מכן, אני עוסקת בפסיכולוגיה התפתחותית כבר 30 שנה. התפתחות ילדים אינה תעלומה. היא כדור בדולח. פשוט צריך לדעת לקרוא אותו נכון.

כשחשבתי על השכן שלי, הבנתי שבנוסף לכל הסימנים המדאיגים שאפיינו את ילדותו, היו גם רמזים אחרים שלא ייחסתי להם חשיבות מספקת. אפילו כילד קטן, היה לו קשר חם וטוב עם אמו. הוריו אהבו אותו מאוד והעניקו לו תשומת לב רבה ועקבית. הם היו חכמים, וגם הוא היה חכם. הוא היה מוכשר. בני המשפחה נהנו זה בחברתו של זה, בילו זמן ביחד ואהבו זה את זה. לא הייתי צריכה להיות מופתעת כשגיליתי שהוא גדל להיות מבוגר שמח ומוכשר. דעתי הוסחה על ידי סימנים מדאיגים לכאורה ובה בעת, התעלמתי מרמזים ברורים לא פחות שהעידו על כך שהילד הזה יהיה בסדר גמור.

הרעיון לספר הזה נולד באותה שיחה עם אחותי, שגרמה לי לחשוב מחדש על הדרכים שבהן המחקר ההתפתחותי יכול לעזור לנו לפענח ולהבין את התנהלותם של ילדים אמיתיים. רציתי להראות להורים שממצאים מחקריים איכותיים יכולים לסייע להם לראות את ילדיהם באור מבין ונבון יותר.

הספר הזה מבוסס על ניסיוני כאם וחברה של אמהות אחרות. כל אחת מאתנו הסתכלה על התינוק הקטן שנולד לה במבט מאושר, אך יחד עם זאת, כולנו שאלנו את עצמנו בחשש ובחוסר בטחון: כיצד ייראו חייו? איזה מין אדם הוא יהיה בבגרותו?

כשבנה של חברתי הטובה היה בגן הילדים, היא דאגה לו מאוד. הוא היה שופך את החלב בכל ארוחה, משחק עם הצעצועים שלו בפראות ולעיתים קרובות, שובר מנורות וכלים. הוא התרוצץ בלי הרף. הוא לא ישב בשקט אלא קפץ ממקום למקום. למרות שהוא היה ילד נחמד וטוב מזג, הוא הרבה להיתקל בילדים אחרים ולהפיל אותם. אחרי משחק "קשוח" מדי, הוא היה מותיר אחריו שובל של ילדים בוכים ומבוגרים כועסים. בגן, היה לו חבר אחד בלבד. הוא הרבה לחזור הביתה בפנים עצובות ולספר לאמו שאחד מחבריו סירב לשחק אתו או שחבר אחר התנהג אליו לא יפה.

כשהגיע הזמן לרשום אותו לגן חובה, אמו חששה שהוא יהיה הילד הבעייתי בגן – הילד שהגננות לא אוהבות, זה שמתקשה להתרכז בפעילות ובנוסף, זה שאין לו חברים. באחד בספטמבר, כשהם יצאו מהבית בדרכם
לגן החדש, הילד הקטן אמר פתאום, "חכי רגע, אמא. אני צריך משהו." הוא חזר הביתה, נכנס לחדרו והוריד מהמדף רובוט צעצוע ששולח קדימה אגרוף בלחיצת כפתור. "עכשיו אפשר ללכת," הוא אמר לה. כשהם הגיעו לגן, הוא צעד פנימה בשלווה, כשהצעצוע הקטן בידו, גלוי לעין כול. תוך חצי דקה, ארבעה ילדים קטנים התאספו סביבו והתבוננו ברובוט שלו בהערצה. אחרי מספר דקות הוא הצטרף אליהם למשחק והתרחק מאמו בריצה. הוא יהיה בסדר, היא נאנחה בהקלה. כששוחחנו לאחר מכן, היא שאלה אותי בדאגה, "האם אני יכולה להיות שקטה? האם זה אומר שהוא תמיד יֵדע כיצד לנווט את דרכו בקבוצה?"

ברגעים הטובים ביותר בחייו של ילדכם, אתם רוצים אישור לעובדה שהוא תמיד יהיה שמח/חכם/נחוש/מקובל חברתית. ברגעים הקשים ביותר, אתם רוצים אישור שהילד שלכם יכול להשתנות ושיש סיכוי טוב שזה יקרה. אני זוכרת שלפני מספר שנים, הלכתי לבקר חברה צעירה ממני, אם לילדה חכמה ופעלתנית בת ארבע, ששמה רוזי. רוזי לא הייתה ילדה קלה. היה לה אוצר מילים גדול והיא קלטה וזכרה ביטויים האופייניים לשפת המבוגרים. היא התנהגה כאילו אנשים אחרים עובדים בשבילה. כשהגעתי לביקור, היא התרוצצה בבית וצרחה על אמה, "את לא הבוסית שלי! אני שונאת אותך! את לא אוהבת אותי ואף פעם לא אהבת אותי! אל תגידי לי מה לעשות. אני הבוסית של עצמי!" אמה המוטרדת של רוזי הסתכלה עליי במבט מבוהל. "את חושבת שהיא תישאר כך לנצח?" היא שאלה אותי.

עבר זמן מה בטרם יכולתי לענות על שאלתה, שכן, ילדים הם בני אדם מורכבים לא פחות מהמבוגרים שהם גדלים להיות. רוזי לא הייתה רק שתלטנית ובעלת מזג סוער. היא הייתה גם מבריקה וקשובה במידה רבה למה שאנשים אחרים חושבים. היא הייתה מלאת התלהבות וחיוניות. היא ספגה את כל מה שהתרחש סביבה וכבר בגיל ארבע, היא הייתה כמו קרן לייזר שמתבייתת על התנהלותם של האנשים סביבה ולמדה במהירות מה עליה להגיד כדי לשכנע אחרים לעשות כרצונה. סביר להניח שרוזי אכן תגדל להיות אישה קשוחה. ייתכן שהיא תמשיך להעדיף את צרכיה האישיים על פני אלה של הסובבים אותה. ייתכן שהיא תמיד תסתכסך עם אנשים. אולם, קרוב לוודאי שיהיו לה קשרים אישיים סוערים ומלאי תשוקה ואין ספק שהיא תנצל את החיוניות והאינטליגנציה שלה כדי לבנות לעצמה קריירה מוצלחת במיוחד. עם זאת, קל להבין מדוע אמה של רוזי הייתה מוטרדת כל כך. כולנו מתבוננים בילדינו בהערצה או בתסכול ולא יכולים להימנע מלנסות ולחזות את העתיד הצפוי להם.

בני הבכור, ג'ייק, נולד כשהייתי בת 24. מעולם לא הרגשתי אהבה עמוקה כל כך בעבר. לא יכולתי להפסיק לנשק אותו ולהתבונן בו. אני זוכרת שנהגתי לשבת בכסא הנדנדה, בדירתנו שבניו יורק סיטי, להסתכל עליו ולמלמל, "ידעתי שאני עומדת ללדת תינוק אבל לא ידעתי שזה יהיה אתה. אני כל כך שמחה שזה אתה ולא מישהו אחר, ג'ייקי שלי." כבר אז הבנתי שאפילו בתור תינוק קטנטן, ג'ייק הוא אדם מורכב וייחודי, מלא בתכונות שבאותה עת בקושי יכולנו להבחין בהן, אך בקרוב, יהיו חלק מהגדרת האישיות שלו.

ג'ייק מילא את רוב חיי בשנה הראשונה. כל דבר שהוא עשה נראה חשוב ומרשים. הדרך שבה הוא ינק, הבכי שלו בלילה, הדברים שהצחיקו אותו, הלהיבו אותו והפחידו אותו נראו לי כמו רמזים שאמורים לעזור לי לפענח את אישיותו המתפתחת. רק כעת, 26 שנה לאחר מכן, אני מבינה שחלק מהדברים ששמתי לב אליהם בילדותו אכן היו רמזים משמעותיים לעתיד, אך חלקם היו אירועים חסרי משמעות. דווקא התנהגויות ותכונות אחרות הצביעו לכיוון עתידו, אך לא הבחנתי בהן.

בנוסף, חשתי אחריות כבדה לגורלו. בגיל שלושה חודשים, ג'ייק עדיין לא ישן במשך לילה שלם, בניגוד להבטחותיהם של אמי ושל ד"ר ספוק. גם כשהוא היה בן שישה חודשים, הוא המשיך להתעורר באמצע הלילה. היקיצות הליליות האלו לא נפסקו גם בגיל תשעה חודשים. לילה אחד, כשג'ייק היה בן שנה, הנחתי לו לבכות במשך שעה וחצי לפני שלקחתי אותו למיטתנו. האם עשיתי טעות שלקחתי אותו אתי למיטה או שהייתה זו טעות גדולה יותר להניח לו לבכות במשך 90 דקות? האם יהיו לשתי הפעולות השלכות ארוכות טווח על עתידו? בגיל שנתיים וחצי, הוא נהג להתכרבל במיטתנו כל לילה ולישון בשלווה. אחת מחברותיי לעבודה בבית הספר שבו לימדתי, הנידה בראשה בביקורתיות גלויה והעירה בידענות, "אם לא תלמדי אותו לישון לבד כשהוא עוד קטן, לא תצליחי להוציא אותו מהמיטה שלך לעולם." נחרדתי. האם ייתכן ש"קלקלתי" אותו לכל ימי חייו? האם הוא לעולם לא ילמד להיות עצמאי? האם אוכל אי פעם בעתיד לישון עם בעלי במיטה, לבד? רופאת הילדים שלנו, שילדיה כבר גדלו, אמרה לי, "בסופו של דבר, כמעט כולם לומדים לישון לבד, גם אם הם לא מרוצים מזה." מילותיה אלו עזרו לי להתעלם מהתחזיות השחורות שאנשים אחרים היו להוטים כל כך לפרט בפניי.

רוב האמונות הרווחות בציבור אודות התפתחות ילדים מוטעות מיסודן. יש לנו אינטואיציות חזקות לגבי ילדים ולגבי עתידם הצפוי, שבמקרים רבים, מבוססות על ניסיוננו האישי בלבד. רבים מאתנו מחזיקים בדעות מוצקות אודות מה שילד זקוק לו, או מה שילד חייב להיות, כדי להפוך לאדם טוב ובריא. הורה אחד סבור שהרגלי שינה טובים הם המפתח לילדות מאושרת, הורה אחר טוען שתשומת לב עקבית מצד המבוגרים היא הדרך היחידה להבטיח את אושרו של הילד, ואילו ההורה השלישי בטוח שאם אנחנו מאפשרים לילד לוותר על משימות קשות, אנחנו דנים אותו לחיים של כישלון.

חלקנו סבורים שילדים זקוקים למשמעת כדי להפוך למבוגרים יצרניים בחברה, ואחרים מאמינים שכל עוד הם יהיו מוקפים באהבה, הם יהפכו למבוגרים שמחים ואכפתיים ושום דבר לא יוכל לפגוע בהם. יש הטוענים כי ילדים שמקבלים מידה רבה של משוב חיובי יגדלו להיות מבוגרים בעלי בטחון עצמי. רבים בטוחים שילדים הסובלים ממחלות קשות יפתחו שפע של חרדות בבגרותם. איננו יודעים אלו תכונות ילוו את הילד בבגרותו ואלו התנהגויות מהוות רק שלבים זמניים בהתפתחות. אנחנו מניחים שילד עקשן בן 15 פשוט סובל ממשבר אופייני לגיל ההתבגרות, אך ילד בן תשע שאינוחברותי צפוי להפוך למבוגר בעייתי. רוב המבוגרים בטוחים שהם יכולים לזהות מיהם הילדים שיסתבכו בצרות כשהם יהיו גדולים ומיהם הילדים שיצליחו בחיים. אולם, לעיתים קרובות, האינטואיציות שלהם מוטעות ומטעות.

אזעקות שווא והסחות דעת

אמא אחת סיפרה לי לאחרונה שכשבנה, נייט, היה בן שבע, הם יצאו לחופשת קיץ יחד עם המשפחה המורחבת. נייט החל לריב עם טס, בת דודתו בת החמש, ונתן לה מכה בגב. אביה, ביל, התרגז והכריז בביטחון מלא שהתנהגותו של נייט מעידה על כך שהוא יהיה מתבגר אלים. ביל היה מורה. הוא עבד באזורי מצוקה בהארלם ובברונקס ו"הכיר ילדים כאלה". כיום, שנים לאחר מכן, נייט הוא בחור ביישן שלומד לתואר ראשון בספרות. יחד עם קבוצה קטנה של חברים, הוא נהג להשתתף בהפגנות נגד המלחמה בעיראק. הוא אמנם אוהב סרטים אלימים והקדיש את עבודת הגמר שלו בקולג' לז'אנר סרטי האימה אך מאז המקרה ההוא, הוא מעולם לא הרים יד על איש. קשה לדעת מתי התנהגות חריגה של הילד אינה אלא תופעה קצרת טווח וחסרת משמעות לעתיד ומתי היא מהווה אות אזהרה לבאות.

לרוב, התחזיות שלנו לגבי עתידם של ילדים מתבררות כשגויות. אחת המטרות העיקריות של הספר הזה היא חשיפת ההנחות המוטעות שלנו אודות התנהגות נאותה בגיל הילדות ומשמעותן של התנהגויות חריגות. מחקר שנערך לאחרונה הוכיח כי התנהגות פרועה בילדות המוקדמת אינה מנבאת קשיי למידה בבית הספר היסודי ובחטיבת הביניים. במסגרת אחד המחקרים השוו החוקרים בין חוות דעתם של מורים והורים של ילדים בני שלוש למצבם הלימודי וההתנהגותי של אותם ילדים בהגיעם לחטיבת הביניים. על פי הממצאים, הילדים שתוארו בגיל שלוש כ"קשים", "קולניים" ו"בעלי שליטה גרועה בדחפים" לא הפגינו התנהגות בעייתית יותר, בהשוואה לילדים האחרים. לכן, אם הגננת אומרת לכם שבתכם בת השלוש מתנהגת בגן כמו פרחחית קטנה, אין זה בהכרח אות אזהרה לגבי עתידה.

כשבני, ג'ייק, היה בן שלוש, הגננת שלו אמרה לי שהוא מתקשה להחליט מה ברצונו לעשות, מתקשה להתרכז ואינו מתמיד במשימות שהוא בוחר לעצמו. הגן התנהל לפי שיטת מונטסורי והגננת ייחסה חשיבות רבה ליכולתם של ילדים לבחור לעצמם חומרים לעבודה ולשחק אִתם זמן ממושך. היא שמה לב שג'ייק מסתובב בחדר, נוטל לידיו צעצוע או חפץ כלשהו, משחק אתו מספר דקות ולאחר מכן, מניח אותו בצד ועובר למשחק אחר. שאלתי את עצמי אם ההתנהגות שלו מעידה על חוסר החלטיות או היעדר מוטיבציה. האם הוא יוכל להתמיד בלימודים ובעבודה בעתיד? האם הוא תמיד יחכה עד שמישהו אחר יגיד לו מה לעשות? דבריה של הגננת סחפו אותי למעגל קסמים של דאגות, שלא הצלחתי להשתחרר ממנו.

שנה לאחר מכן, כשג'ייק היה בגן טרום-חובה, אחת הגננות אמרה לי שהוא מתקשה להתרכז כשהיא מלמדת את הילדים אותיות ומספרים. מספר שבועות לאחר מכן חל יום המשפחה. לכבוד היום החגיגי הזה, הגננות הזמינו את הסבתות לבלות מספר שעות עם הנכדים בגן. כשאמי חזרה הביתה היא אמרה לי, "אין פלא שהוא חסר מנוחה כשהם לומדים אותיות ומספרים. הגננת הזו כל כך משעממת!"

התחלתי לחשוב שאולי טעיתי בכך שדאגתי כל כך לעתידו של ג'ייק. היו לו תחביבים ששאבו את כל כולו. הוא יכול היה לבלות שעות בהמצאת משחקים מתוחכמים עם דמויות גיבורי-העל האהובים עליו. בחופשות המשפחתיות, הוא היה המנהיג של חבורת הילדים ויזם משחקים משותפים עם אחיו ובני הדודים שלו. בנעוריו, הוא הפיק, ביים וצילם סרטים בהשתתפות בני משפחה וחברים, שאותם הוא הקרין בפנינו לאחר מכן. הוא הפך לאמן, ויכול היה לעבוד לבד במשך חודשים על פסל אחד. לא היו אלה קשיי ריכוז או חוסר מוטיבציה שגרמו לו להסתובב בחדר בחוסר מנוחה כשהוא היה בגן מונטסורי. הוא פשוט היה מתוסכל משעמום.

כמו לכולנו, גם לג'ייק היו קשיים. אך הוא מעולם לא התקשה להתרכז, להתמיד ולהיות מעורב בפעילויות מעניינות. התנהגותו בגן לא הייתה אלא אזעקת שווא, הסחת דעת מיותרת מהרמזים האמיתיים להתנהלותו בעתיד.

סימן לבאות

בני הצעיר, סם, שהיה ילד חברותי ובוגר לגילו, ידע לספר בדיחות גסות שנונות להפליא כבר בגיל שנתיים וחצי. יום אחד יצאנו לפיקניק על שפת הים. פתאום, סם נעמד מול כולם והחל לספר בדיחה על שלושה עכברים: "שלושה עכברים יושבים ומספרים אחד לשני כמה הם חזקים וקשוחים. העכבר הראשון אומר, 'אתם מכירים את הכדורים הרעילים שאנשים מפזרים לנו כדי שנאכל אותם ונמות? אני אוכל אותם כל הזמן. הם יותר טעימים מסוכריות.' העכבר השני אומר, 'אתם מכירים את המלכודות שאנשים מפזרים בבתים שלהם? אני עושה עליהן כפיפות בטן בבוקר ובערב.' העכבר השלישי קם והולך. שני האחרים קוראים אחריו, 'היי, עוד לא סיפרת כלום. לאן אתה הולך?' 'ל… את החתול,' אמר בני בן השנתיים וחצי בקול צלול.

אבי החורג, חקלאי שגדל כמתודיסט, צחק עד דמעות. מאותו יום והלאה, הוא כינה את סם בצחוק "הכומר". כיום, סם מעביר הרצאות מעוררות השראה לצעירים ובני נוער ברחבי הארץ, שבהן הוא מעודד אותם לגלות מעורבות בקהילה. סבא שלו שם לב כבר בילדותו ליכולת השליטה שלו בקהל שומעיו ולצורך שלו לתקשר עם הסביבה. למרות שהכינוי "הכומר" הוצמד לו בעקבות השפה הבוטה שבה הוא השתמש בגיל שנתיים וחצי, היה בו יותר מרמז לתכונה שתלווה אותו בנעוריו, ואף בבגרותו.

אנחנו, ההורים, שנעים בין פחדים לתקוות, היינו רוצים לדעת מהם הסימנים שיכולים לרמז לנו על עתידו של הילד ומהן ההתנהגויות שמהוות אזעקות שווא ולא יותר. איננו היחידים שמנסים לאתר את השבילים שמחברים בין חייהם של הילדים לעתידם. גם הפסיכולוגים ניסו לעשות זאת במאה השנים האחרונות.

ילדים הם כחומר ביד היוצר

בתחילת המאה ה-20, הפסיכולוג האמריקאי ג'ון ווטסון, אבי הפסיכולוגיה ההתנהגותית, טען שהוא יכול לקחת כל ילד, בצורה אקראית לחלוטין, ולגדל אותו בדרך שתהפוך אותו לרופא, עורך דין, אמן, סוחר ואפילו גנב או נוכל, בלי קשר לכישרונות, ליכולות ולנטיות שלו או למוצאם של הוריו. היה בו את האומץ להביע את הדעה שהייתה רווחת אז בקרב רבים, ולפיה הסביבה שבה הילד גדל היא זו שמעצבת את עתידו. אנשים רבים עדיין מאמינים בכך, אם כי לעיתים בצורה בלתי מודעת.

לפני מספר שנים, חברה ותיקה החמיאה לי על שלושת בניי וציינה שהם "נהיו מקסימים". היא אמרה זאת בטון מופתע מעט והודתה שכשהם היו קטנים, היא חשבה שהם לא מחונכים. "לא היו שום כללים בבית שלכם. סם היה מקלל הרבה ומסתובב חצי עירום. הם אכלו ממתקים בבוקר, בצהרים ובערב. הם רבו ביניהם ואת לא התערבת. הייתי בטוחה שהם יגדלו להיות שלושה פרחחים." לא הסכמתי אתה. אמרתי לה שהכללים שהקפדתי עליהם לא היו קשורים לקללות, לצורת הלבוש או לאמירת תודה למבוגרים, אלא לחריצות ולטוב לב. חברתי חשבה על כך לרגע ושאלה, "ומה היה קורה כשהם לא היו חרוצים או טובים? הענשת אותם? עשית משהו בקשר לזה?" הייתי נבוכה. לא הבנתי למה היא מתכוונת. בהמשך, הגעתי למסקנה שדבריה משקפים, בעצם, את מודל ההתפתחות שהיא מאמינה בו. באופן בלתי מודע, היא ביססה את דעותיה על התיאוריה ההתנהגותית של התפתחות ילדים שגורסת כי התכונות שילוו את הילד בבגרותו הן אלו שזכו לחיזוק עקבי בילדותו, ולעומת זאת, התנהגויות לא רצויות שבגינן הוא נענש, ייעלמו.

למרות שכיום, רוב הפסיכולוגים דוחים את הגישה ההתנהגותית של ווטסון להתפתחות הילד, חוקרים רבים הוכיחו שחוויות הילדות המוקדמת אכן מעצבות את עתידו של המבוגר, ולא רק בדרכים הברורות שרובנו מכירים. לדוגמה, מחקרים גילו שמספר השיחות שילדים קטנים מנהלים עם הוריהם בגיל צעיר מאוד ואופיין משפיעים על יכולת הקריאה שלהם בגילאי חמש ושש. במילים אחרות, אנחנו מאמינים כיום שבמידה רבה, שיחות משפחתיות בין הילד והוריו הן גורם מנבא לגבי הצלחתו בלימודים. אולם, לא לכל חווית ילדות יש השפעה כה משמעותית.

אמא צעירה פנתה אליי לאחרונה. "את לא תאהבי את הסיפור הזה," היא אמרה לי. "טום חזר אתמול מבית הספר, עבר דרך המטבח בלי לקחת משהו לאכול ובלי לומר לי דבר ונכנס למרפסת. הוא פשוט התיישב שם והתחיל לקרוא. ניגשתי אליו ושאלתי אותו אם קרה משהו בבית הספר. הוא הודה בחוסר רצון שהוא קיבל עונש מהמורה. מסתבר שאחד הילדים הבעייתיים בכיתה עודד אותו לנסות ולקלוע עטיפה של סוכרייה לפח האשפה שבקצה השני של הכיתה. העניין הוא שטום יודע שאסור לעשות את זה בשיעור. הוא חייב לדעת להסתדר במצבים כאלה. אני לא רוצה שהוא יהיה מהילדים האלה שתמיד מסתבכים בצרות עם המורים. אני רוצה שהוא ידע שלמעשים שלו יש תוצאות. לכן, אמרתי לו שאני שמחה שהוא סיפר לי את האמת
אבל כעונש, אני לא מרשה לו לבקר חברים במשך שבוע." היא צדקה. באמת לא אהבתי את הסיפור שלה. חשבתי שהניסיון לקלוע עטיפה של סוכרייה לפח מהקצה השני של הכיתה אינו מעשה נורא כל כך ובאותו
רגע, מן הסתם, זה אפילו היה מצחיק. בנוסף, אני סבורה שלילדים מלאי מרץ ושמחת חיים מותר להתנהג בצורה לא צפויה. גם אם נהיה עקביים ומחושבים, לא נצליח לעצב את האישיות של ילדינו על פי המושגים והתפישות שלנו.

ייתכן שטום הוא ילד שאוהב להתחבר עם ילדים "בעייתיים" ונוטה להתפרצויות, אך אמו לא תוכל לעשות הרבה כדי לשנות את התכונות הללו. "את לא יכולה להפוך אותו בדיוק למי שאת חושבת שהוא צריך להיות," אמרתי לה. "ייתכן שתצליחי לשלוט בהתנהגות שלו בהווה, אבל לא תוכלי לשנות את מי שהוא יגדל להיות בעתיד."

ילדים הם כמו זרעים קטנים

במקרים רבים, המפתח לעתידו של הילד אינו טמון בתנאים ובסביבה שבהם הוא גדל, אלא בו עצמו. במחזמר "Fantasticks", אב מתוסכל מתלונן על התנהגותו של בנו ומציין שהרבה יותר קל וצפוי לגדל גינה מאשר לגדל ילדים. "אם תשתול צנון, יגדל לך צנון," אומר האב. אולם, לאמתו
של דבר, התהליך אינו מסובך ובלתי צפוי כפי שהוא נראה, שכן, אם נכיר את הילד ונדע מיהו ומהן תכונותיו, לא נופתע מהאדם שהוא יגדל להיות בעתיד.

מחקרים הצביעו על מספר מאפיינים שמופיעים בילדות המוקדמת ואינם משתנים בצורה משמעותית במהלך החיים. בניגוד לתיאוריה של ווטסון, מאפיינים אלה מנבאים את העתיד בדיוק בגלל שהם אינם מושפעים מתנאים סביבתיים כגון החינוך בבית או בבית הספר. פרטים מסוימים אודות התנהגותו של התינוק יכולים להרכיב תמונה ברורה למדי של מה שצפוי לו בעתיד.

ניקח, לדוגמה, את צורת המשחק האהובה על הילד. האם הוא לוקח חפצים קטנים, הופך אותם לדמויות וממחיז אִתם הצגות או שהוא מעדיף לסדר אותם בצורות מסוימות או לבנות מהם מגדל? חוקרים גילו כי צורת המשחק
האופיינית לילד עשויה לגלות לנו הרבה על היכולת העתידית שלו להבין
את נקודת המבט של זולתו ולנבא מראש תוצאות חלופיות למצבים שונים. הפסיכולוג דריל בם טען כי סגנון המשחק של הילד הוא אחד הסימנים הראשונים המעידים על הנטייה המינית שלו. בנים שמשחקים כמו בנות מבלים זמן רב יותר עם בנות, וכתוצאה מכך, מעוררים עניין ארוטי אצל בנים אחרים. מספר מחקרים הצביעו על כך שגם אצל ילדות, צורת המשחק מספקת לנו רמזים מרתקים אודות היבטים מסוימים באישיותן העתידית. יותר מכך, המחקרים קבעו כי ההורים אינם יכולים לשנות באופן מהותי את סגנון המשחק של בנותיהם.

חלק מהסימנים המוקדמים מסתוריים יותר מאחרים. מחקר שנערך
בקרב תאומים שנמסרו לאימוץ בדק את תפקידה של הביולוגיה בעיצוב האינטליגנציה של הילד. החוקרים העריכו את מנת המשכל (IQ) של הילדים בשלוש נקודות זמן – בגיל הגן, בחטיבת הביניים ובגיל ההתבגרות. בנוסף, הם בדקו גם את מנת המשכל של ההורים המאמצים. כשהילדים היו קטנים, רמת האינטליגנציה שלהם הייתה קרובה יותר לזו של ההורים המאמצים מאשר לאחיהם התאומים, הדומים להם מבחינה גנטית. אולם בגיל ההתבגרות, הנתונים הצביעו על תופעה הפוכה – רמת האינטליגנציה של כל תאום דמתה יותר לזו של אחיו ופחות לזו של הוריו המאמצים.

ההסבר המשכנע ביותר לממצאים אלה, והמקובל על דעתם של רוב החוקרים, הוא שרמת האינטליגנציה שלנו נקבעת על פי הגנים. במילים אחרות, חלק ניכר מההבדלים במנת המשכל של אנשים שונים נובעים מההבדלים ברמת האינטליגנציה של הוריהם. בקרב ילדים צעירים מאוד ניתן להבחין בהשפעת ההורים שגידלו אותם, אך ככל שהם מתבגרים, השפעת הסביבה המיידית פוחתת והגורמים הגנטיים באים לידי ביטוי במלוא עוצמתם. לכן, מידע אודות ההורים הביולוגיים הוא גורם מנבא מצוין לעתידו של הילד.

השילוב המופלא של תורשה וסביבה

עם זאת, גם כאשר יש בידינו מידע גנטי אודות הילד, איננו יכולים לסמן בוודאות את נתיב ההתפתחות הפסיכולוגית שלו. אחד המחקרים החשובים שנערכו לאחרונה הצביע על קשר ברור בין מספר הספרים, המשחקים, עבודות היצירה ופינות המשחק בביתו של הילד לבין הצלחתו בלימודים בבית הספר היסודי. במקרה זה, הסביבה הפיזית, שמשקפת במידה לא מבוטלת את ההתנהלות בבית, מהווה מרכיב משמעותי בעיצובה של היכולת האינטלקטואלית של הילד.

הצורך המוגזם של חוקרים רבים להעריך את התרומה היחסית של התורשה והסביבה לעתידם של ילדים הוביל אותם למסקנה המוטעית שאין באפשרותנו לשנות את מה שהגנים מכתיבים לנו ורק ההשפעות הסביבתיות נתונות לשליטתנו. לעומת זאת, מחקרים רבים מוכיחים שוב ושוב שרוב התכונות שלנו משקפות השפעה הדדית מורכבת ומשתנה בין תורשה וסביבה. לעיתים, ההשפעות הפסיכולוגיות של הסביבה עשויות להיות חזקות ומשמעותיות ואילו הנטיות הגנטיות עשויות להשתנות בעקבות חוויות הילדות.

כששחקן הבייסבול הידוע, ג'רי הרטסון, היה בן שנתיים, אביו וסבו, שהיו שחקני בייסבול מצטיינים מהשורה הראשונה, עמדו להצטלם יחד. לפתע, פנה הסבא לצלם ואמר לו, "חכה רגע. אני רוצה שגם הנכד שלי יהיה בתמונה. יום אחד הוא יהיה שחקן בייסבול מפורסם." הסבא צדק. ב-2009, ג'רי הרסטון התקבל לקבוצת הניו יורק יאנקי'ז ועזר לה לזכות באליפות ארה"ב.

מה גרם לכך שהתחזית של הסבא תתגשם? ייתכן שהוא הניח שנכדו קיבל בתורשה תכונות מסוימות שיאפשרו לו להפגין יכולות ספורטיביות יוצאות דופן כמו אביו וסבו. אולם, מהן אותן תכונות? "יד טובה"? קואורדינציית יד-עין מוצלחת במיוחד? שאפתנות יוצאת דופן? באותה מידה, סביר להניח שהצלחתו של ג'רי כשחקן בייסבול נבעה מהעובדה שהוא גדל במשפחה שעסקה רובה ככולה בספורט הזה. קרוב לוודאי שהוא ראה, שמע ושיחק בייסבול בתדירות גבוהה הרבה יותר מרוב הילדים בני גילו. אילו הוא היה נולד למשפחה של רקדנים, אותם כישרונות היו באים לידי ביטוי בצורה שונה לגמרי. ייתכן גם שילד אחר, בעל אותם הכישרונות, שהיה נולד למשפחה ללא היסטוריה של הצלחות ספורטיביות או נטולת קשרים בתחום זה, היה הופך להיות מורה להתעמלות.

דפוסים מורכבים

קל להתפתות למחשבה שיש ילדים שפשוט מצליחים בכל דבר ואילו ילדים אחרים נאלצים להתמודד עם קשיים בלתי פוסקים. בנוסף, יש אמת בטענה כי ב-18 השנים הראשונות לחיי הילד, תכונות מסוימות מקלות עליו את הדרך. רבים מאתנו מאמינים שהצלחה ואושר מנציחים זה את זה, בדיוק כמו כישלון ועצבות. ילדים עצבניים מרבים להסתבך בעימותים ונוטים לעשות או להגיד משהו שמעורר התנגדות בסביבתם. הם מוציאים מאחרים את הצד הרע שבהם ועד מהרה מגיעים למסקנה שאנשים אחרים פשוט לא נחמדים אליהם. לעומת זאת, ילדים יפים, חביבים ועליזים שמסתדרים בקלות עם זולתם נתקלים שוב ושוב באנשים נחמדים שרוצים לעזור להם. עובדה זו, לכשעצמה, די בה כדי להפוך אותם לטיפוסים אופטימיים בדרך כלל.

אם נבחן בקצרה את התכונות הפסיכולוגיות שנחשבות לקבועות ביותר, אלו שניתנות למדידה אצל תינוקות ולא ישתנו בהרבה ב-20 השנים הבאות לחייהם, אנחנו עלולים להגיע למסקנה שניבוי עתידו של הילד הוא משימה פשוטה למדי. לכאורה, כמה תכונות טובות סוללות לנו את הדרך אל האושר ואילו מספר מגבלות דנות אותנו לחיים קשים ומלאי צער. ניקח לדוגמה, את המחקר שנערך אודות אנשים חביבים. חביבוּת היא תכונה יציבה ביותר, שלא קשה להבחין בה. אנשים נעימי הליכות מסתדרים היטב עם אחרים, מתנהלים בנחת ובדרך כלל, מאמצים גישה אופטימית לחיים. לכאורה, ילדים נחמדים יצליחו יותר מילדים זועפים או עצבניים. ראשית, הם מושכים אליהם חברים. העובדה שיש להם חברים רבים משפרת את הכישורים החברתיים שלהם, מה שמבטיח את העובדה שהם יהיו גם בעתיד מוקפים בחברים. בדומה לכך, לילדים טובי מזג יש סיכוי טוב יותר להסתדר היטב עם הוריהם, וידוע כי ככל שהיחסים שלנו עם הורינו טובים יותר, אנחנו מפיקים תועלת רבה יותר מחיי המשפחה.

אולם, התפתחות ילדים היא תהליך מורכב מעט יותר. כולנו מכירים אישה אחת לפחות שמבחינה מקצועית, היא הטובה בתחומה, אך בחייה האישיים, בזבזה שנים על קשרים רומנטיים מתסכלים. כולנו מכירים גם גבר אחד לפחות שחיי הנישואין שלו טובים ויציבים, אך בעבודה, הוא מרגיש שהוא כישלון גמור. למרות שלתכונות מסוימות יש חשיבות רבה לעתידנו והן ממשיכות ללוות אותנו בקביעות מפתיעה, אנחנו מורכבים מתכונות רבות ושונות שמעוצבות על ידי הסביבה המסוימת שבה אנו חיים והנסיבות הייחודיות של חיינו. ניקח, לדוגמה, שלושה ילדים, שאף אחד מהם לא מתיידד בקלות עם ילדים אחרים. לילד הראשון יש מספר אחים ואחיות שקרובים אליו מאוד והוא מבלה זמן רב בחברת בני משפחתו. הילד השני הוא בן יחיד, שלהוריו אין חברים רבים. לילד השלישי דווקא יש חברים קרובים, אך הוא מרבה לריב אִתם. שלושת הילדים האלה נמצאים על מסלולים שונים, שמובילים לסוגים שונים של חיים בוגרים, אך סביר להניח שרק הילד השני יהיה בודד בהמשך החיים.

הספר הזה מתמקד בניסיון לפענח את הרמזים המשמעותיים לעתידו של הילד ולהבדיל בינם לבין אזעקות שווא. בחייו של כל ילד ניתן להבחין בדפוסים המצביעים על עתידו. אולם, הם אינם אחידים ואף אינם דומים לדפוסים האופייניים לילדים אחרים. בעזרת הספר תוכלו לפענח את הרמזים ולזהות את הדפוסים החוזרים אצל ילדיכם.

כל אחד מהפרקים הבאים מתמקד בתכונה מרכזית אחת שנראית קשה לפענוח בתקופת הילדות ולמרות זאת, יש לה חשיבות רבה לעתידו של הילד.

פרק 1 בוחן את התכונה שמדאיגה את רוב ההורים בשנים הראשונות לחיי הילד – חברותיוּת. יכולת חברתית היא תכונה שנראית קבועה ביותר, אך למעשה, כישורים חברתיים הם תחום מסובך יותר ממה שנראה לנו ממבט ראשון. יש דרכים שונות לרכוש חברים ויש דרכים שונות להימנע מכך. חלק מהילדים מבלים זמן רב לבדם ולמרות זאת, יצליחו מאוד בבגרותם. לעומת זאת, ילדים אחרים שיש להם חברים, אבל הקשרים החברתיים שלהם מתאפיינים בעימותים, עלולים להיתקל בקשיים בעתיד.

פרק 2 מתמקד בתכונה שרוב האנשים סבורים שהם מעריכים במיוחד, למרות שהתנהגותם אינה מעידה על כך – טוּב לב. מעטים הם ההורים שחושבים שהילד שלהם רע מטבעו. אך אם ילדכם מתנהג ברשעות לחבריו, מרמה במשחקי ספורט או משקר לכם, סביר להניח שיגיע היום שבו תתחילו לתהות האם הוא יהיה אדם טוב בבגרותו. מובן שיש דרגות שונות של טוב לב. יש אנשים שמקפידים לא להפר את הכללים ולא להתנהג ברשעות לזולתם. מעטים יותר נוהגים להציב את טובתם של אנשים אחרים לפני טובתם שלהם. מגיל צעיר מאוד, חלק מהילדים קשובים יותר מאחרים לצרכי הזולת. יש ילדים שניחנו מטבעם בחוש צדק מפותח. עם זאת, כהורים, עומדות לרשותנו מספר דרכים שבהן נוכל להשפיע בצורה משמעותית על עתידם של ילדינו כאנשים מוסריים.

פרק 3 עוסק בהערכת האינטליגנציה בגיל הילדות. כולנו מודעים לחשיבות האינטליגנציה בחיי היומיום שלנו. כל אחד מאתנו היה רוצה להיות חכם מאוד, בין אם הוא פועל בניין ובין אם הוא מתמטיקאי, וכולנו סקרנים לדעת האם רמת האינטליגנציה של ילדינו גבוהה מספיק כדי לאפשר להם להצליח בעתיד ומה נוכל לעשות כדי לעזור להם למצות מעצמם את המיטב.

פרק 4 מתמקד בתחום מורכב מעט יותר. חלק מהדברים שאנחנו משתוקקים להם או חוששים מפניהם לגבי עתידם של ילדינו אינם ניתנים להגדרה או למדידה מדויקת, אך יש להם חשיבות רבה. גם אם לא נודה בכך, רובנו רוצים שהילדים שלנו יצליחו, אך איננו בטוחים בדיוק מהי הצלחה. כשהילדים שלי היו קטנים, קיוויתי שהם יעשו מעשים גדולים ורבי-רושם. כיום, כשהם בתחילת חייהם הבוגרים ואני כבר רואה באופק את גיל הזקנה, אני מסתכלת בצורה שונה על הדברים. הרבה פחות אכפת לי אם הם יטביעו את חותמם בעולם באמצעות מעשים גדולים. בכלל לא חשוב לי אם הם יזכו לתהילה או לעושר. השאיפות שלי התמתנו עם הגיל והשתנו בעקבות ההתמודדות עם החיים האמיתיים. כיום, אני רק רוצה שהילדים שלי יצליחו בתחום שהם אוהבים. למה אני מתכוונת כשאני אומרת "יצליחו"? הייתי רוצה שהם ירוויחו כסף, יזכו להכרה וירגישו שהם עושים משהו בעל ערך. בעיקר, הייתי רוצה שכשהם מתעוררים בבוקר, הם ישמחו ללכת לעבודה. אני מקווה שהם ימצאו הנאה בעבודתם וירוויחו ממנה כסף. ייתכן שתופתעו לגלות כי מה שאנחנו, ההורים, יכולים לעשות כדי לעודד את ילדינו להצליח אינם הדברים הברורים מאליהם.

כשילד מגיע לגיל ההתבגרות, רוב ההורים מתחילים לתהות לגבי חיי האהבה שלו בעתיד. בני הקטן התאהב לראשונה בגיל צעיר מאוד. כשהוא היה בן ארבע, הוא נשבה בקסמה של ילדה בת שש, ששמה היה מייסי. הוא היה מסמיק בכל פעם ששמה הוזכר. הוא כתב לה פתקים. הוא שחזר שוב ושוב את הפגישה שלהם בגן השעשועים, שנמשכה שתי דקות ולא יותר. אני עצמי כמעט התחתנתי בגיל חמש עם בן השכנים, אבל ברגע האחרון התחרטתי. אולם, שורשי האהבה אינם נעוצים בהתאהבויות המוקדמות הללו. אהבה היא מעין כדור שלג שהילד מתחיל לבנות עם אמו, כפי שתוכלו לקרוא בפרק 5.

הורים רבים שאני פוגשת דואגים בשל סיבות רבות – כל מה שנראה להם לא תקין בהתנהגותו של הילד וכל מה שהדליק אצלם נורה אדומה. אולם בסופו של דבר, רובם אומרים לי, "אני רק רוצה שהוא יהיה מאושר." אם ילדנו עצוב או מדוכא לאורך זמן, אנחנו, כהורים, מתייסרים בשל כך. הרגעים הקשים בחיי התרחשו כשאחד מילדיי היה במצב נפשי ירוד בעקבות אכזבה קשה. אילו רק הייתי יכולה למצוא שיקוי קסמים שהיה מחסן את ילדיי מכישלונות או מעניק להם את הכוח להשתקם ממשברים, הייתי מוכנה לשלם תמורתו כל הון שבעולם. רובנו רוצים נואשות לדעת מה לעשות כדי שילדינו יגדלו להיות אנשים שמחים ומרוצים בחלקם. מסתבר שלמרות שלא ניתן לשנות את השקפת העולם הבסיסית של הילד, אפשר לכוון אותה לכיוונים אופטימיים יותר. ואכן, פרק 6 עוסק בדרכים שבהן נוכל לכוון את ילדינו אל האושר.

סביר להניח ששני סוגים של אנשים יקראו את הספר הזה. חלקם, כך אני מקווה, פשוט מתעניינים בדפוסי ההתנהגות המרתקים שהופכים אותנו למי שאנחנו. ייתכן שהם יוכלו לזהות את עצמם בין הדפים, כילדים או כאנשים בוגרים. אולם, רבים אחרים בוודאי קוראים את הספר הזה מכיוון שיש להם ילדים קטנים והם רוצים לדעת מה צפוי להם בעתיד, ואולי גם כיצד ניתן לשנות את מהלך חייהם.

ילדים נולדים עם נטיות מסוימות שמעצבות את עתידם. בנוסף, כל ילד נולד לתוך משפחה, שכונה ונסיבות שמשפיעות עליו בעוצמה רבה לא פחות, שלעיתים, לא ניתן לשנותה. למרות זאת, אין פירושו של דבר שעתידו של הילד חקוק באבן. התנהגותם של ההורים יכולה לסייע לילד לנצל את כישרונותיו ולמזער את חולשותיו. עם זאת, עלינו לזכור כי לא נוכל להתאים את אישיותו של ילדנו לרצוננו.

בשנים האחרונות התגנב לתודעת הציבור מיתוס מסוכן. לאמתו של דבר, מדובר בגרסה מודרנית ומתוחכמת לגישתו של ג'ון ווטסון. רבים מאמינים שאם רק נגדל את ילדינו בצורה מספיק טובה (ניתן להם את העונשים הנכונים, נבחר עבורם את בתי הספר הנכונים או נעודד אותם ברגעים הנכונים), נוכל להפוך אותם למבוגרים שמחים, מצליחים וחכמים. זה לא נכון. אף הורה אינו מושלם ואין מתכון אחיד להורות טובה. התפתחות ילדים, בדיוק כמו קשרים בין-אישיים, היא תחום מורכב שלא ניתן לשלוט בו בעזרת חוקים קבועים מראש. כל גנן יודע שלעיתים, הוא שותל שתילים זהים באותה חלקה, משקה ומדשן אותם באותה תדירות ולמרות זאת, הם צומחים בצורה שונה. למרבה המזל, הדבר נכון גם לגבי ילדים.

אין ביכולתנו לנבא את התפתחותו הרגשית של הילד בטווח הארוך. תינוקות גם אינם נולדים עם תווית שעליה כתוב, למשל, "מתיידד בקלות, חכם אך חסר מוטיבציה." לעומת זאת, עומדים לרשותנו מחקרים רבים שמבדילים בין החוויות וההתנהגויות המשמעותיות לבין אלו שניתן להתעלם מהן. אנחנו יודעים כיום יותר מתמיד אלו היבטים סביבתיים חשובים לעתידו של הילד וכיצד הם משפיעים עליו. אנחנו יודעים לא מעט מה הורים יכולים לעשות כדי להשפיע על ילדיהם, לטוב ולרע. הנתונים הרבים והמהימנים שבידינו מלמדים אותנו מתי עלינו לדאוג ומתי להימנע מדאגה, כיצד לנבא את הפוטנציאל של ילדינו ומה נוכל לעשות כדי להרחיק אותם מטעויות ולכוון אותם לכיוונים בריאים יותר. חייו של כל ילד כוללים רמזים. אם נצליח לפענח אותם ולזהות את הסיפור שהם מספרים לנו, נגלה שהם מצביעים לכיוון עתידו.

 

 

 

סוזן אנגל היא פסיכולוגית התפתחותית, מרצה במחלקה לפסיכולוגיה בוויליאמס קולג' וכן, המייסדת והמנהלת של תוכנית ההוראה של הקולג'. בנוסף, היא חיברה מספר ספרים, כתבה טור קבוע ב"ניו יורק טיימס" והקימה את בית הספר "הייגראונד" במזרח ניו אינגלנד.

X