מהירות החושך | לרכישה באינדיבוק
מהירות החושך

מהירות החושך

שנת הוצאה: 2006
מס' עמודים: 446
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 33
- 33

לו ארונדייל הוא אדם מיוחד. הוא חלק מקבוצה קטנה של אוטיסטים מבוגרים המסוגלים לנהל חיים עצמאיים. הוא עובד, יש לו דירה, מכונית וחברים, ובשעות הפנאי הוא סייף חובב. הוא למד את הקודים החברתיים ויודע מתי יש ללחוץ ידיים, ליצור קשר עין ולפענח הבעות פנים. הוא לימד את עצמו לומר "תודה" ו"בבקשה" משום שהוא יודע שזה גורם לאחרים לחוש בנוח. הוא משתדל להיות נורמלי ככל האפשר ולא למשוך תשומת לב.

אבל כעת מאיים שינוי לחדור אל חייו השלווים והמאורגנים: לו מקבל הצעה לעבור טיפול ניסיוני המבטל את השפעות האוטיזם אצל אנשים מבוגרים. לאחר שיעבור את הטיפול לו יהיה ככל אדם אחר. אבל אם ישתחרר פתאום מהשפעות האוטיזם, האם עדיין יאהב את אותה מוזיקה? האם עדיין יבחין באותם צבעים ודפוסים, צללים וגוונים שאחרים אינם מסוגלים להבחין בהם? ומה אם האוטיזם של לו הוא חלק בלתי נפרד מאישיותו? האם עדיין יהיה הוא עצמו?

 

אליזבת מון מכירה מקרוב את ההתמודדות עם אוטיזם. בנה, הוא אוטיסט ושימש כהשראה לכתיבת ספר זה.

הספר זכה בפרס ה"נבולה" (2004).

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מהירות החושך”

"מדי פעם נתקלים בספר שברור כי הוא הישג ספרותי בעל חשיבות, ובה בעת מספק חוויית קריאה מענגת… ספר שיש בו רעיונות מגרים לצד סיפור עלילה מבריק וסוחף. כזה הוא "מהירות החושך" מאת אליזבת מון".
וושינגטון פוסט

 

 

"… עבור בני אדם הלוקים באוטיזם העולם יכול להיות מקום מפחיד למדי. אליזבת מון מתארת בדייקנות את הדרך בה הם מתמודדים עם עולם הרווי בצורות, בצלילים וברגשות הזרים להם".
לונדון טיימס

פרק 1
שאלות, תמיד שאלות. הם אפילו לא חיכו לתשובות. הם רצו קדימה, העמיסו שאלות על גבי שאלות, כיסו כל רגע בשאלות, חסמו כל תחושה למעט הדקירות העוקצניות של השאלות.
ושל הפקודות. כשלא אמרו "לוּ, מה זה?" אמרו "תגיד לי מה זה." זאת קערה. אותה קערה, עוד פעם ועוד פעם. זאת קערה וזאת קערה מכוערת, קערה משעממת, קערה סתמית באופן משעמם, מוחלט וגמור, לא מעניינת. לא התעניינתי בקערה הלא מעניינת.
אם הם לא מתכוונים להקשיב, מה הטעם לדבר? אני מספיק חכם כדי לא להגיד את זה בקול רם. את כל מה שחשוב לי בחיים השגתי במחיר של לא להגיד מה שאני חושב באמת וכן להגיד מה שהם רוצים שאני אגיד.
במשרד הזה, המקום שבו מעריכים אותי ומייעצים לי ארבע פעמים בשנה, הפסיכיאטרית בטוחה בקו המפריד בינינו לא פחות מכפי שכל האחרים היו בטוחים בו. כואב להסתכל על הביטחון שלה, ולכן אני מנסה להסתכל עליה כמה שפחות. גם זה מסוכן בדרכו שלו; כמו האחרים, היא חושבת שאני צריך ליצור יותר קשר עין. אני מציץ בה עכשיו.
ד"ר פורנום, נמרצת ומקצועית, זוקרת גבה ונדה בראשה ניד לא ממש זעיר. אנשים אוטיסטים לא מבינים את הסימנים האלה; זה מה  שכתוב בספר. קראתי את הספר הזה, ולכן אני יודע מה אני לא מבין.
מה שעדיין לא הצלחתי לברר הוא טווח הדברים שהם לא מבינים. הנורמלים. האמיתיים. אלה שיש להם תארים ויושבים מאחורי שולחנות כתיבה בכיסאות נוחים.
אני יודע כמה מהדברים שהיא לא יודעת. היא לא יודעת שאני יכול לקרוא. היא חושבת שיש לי היפֶּרלֶקסיה, שאני חוזר על המילים כמו תוכּי. ההבדל בין מה שהיא קוראת לו "לחזור כמו תוכי" ובין מה שהיא עושה כשהיא קוראת בלתי נתפש בעיניי. היא לא יודעת שיש לי אוצר מילים גדול. בכל פעם שהיא שואלת אותי במה אני עובד ואני אומר לה שאני עדיין עובד בחברת הפרמצבטיקה, היא שואלת אותי אם אני יודע מה המשמעות של פרמצבטיקה. היא חושבת שאני חוזר כמו תוכי. ההבדל בין מה  שהיא קוראת לו "לחזור כמו תוכי" ובין השימוש שלי במספר גדול של מילים בלתי נתפש בעיניי. היא משתמשת במילים גדולות כשהיא מדברת עם הרופאים והאחיות והטכנאים האחרים, מלהגת עוד ועוד ואומרת דברים שהיה אפשר להגיד יותר בפשטוּת. היא יודעת שאני עובד על מחשב, היא יודעת שלמדתי בבית הספר, אבל היא עוד לא תפשה שזה לא מתיישב עם האמונה שלה שאני לא יודע כמעט קרוֹא וכתוב ושאוצר המילים שלי שואף לאפס.
היא מדברת אליי כאילו אני ילד די טיפש. היא לא אוהבת כשאני משתמש במילים גדולות (כמו שהיא קוראת להן) ואומרת לי פשוט להגיד מה שאני מתכוון.
מה שאני מתכוון הוא שמהירות החושך מעניינת לא פחות ממהירות האור, ואולי החושך מהיר יותר, ומי יברר את זה?
מה שאני מתכוון הוא בקשר לכְבִידה, אם היה עולם שהכבידה שלו היתה חזקה כפליים, אז האם בעולם הזה מאוורר יעשה רוח חזקה יותר כי האוויר סמיך יותר ויעיף מהשולחן את הכוס שלי ולא רק את  המפית שלי? או שהכבידה, שהיא חזקה יותר, תצמיד את הכוס לשולחן שלי יותר חזק והרוח החזקה יותר לא תוכל להזיז אותה?
מה שאני מתכוון הוא שהעולם גדול ומפחיד ורועש ומשוגע אבל גם יפהפה ונמצא במרכזה של סופת רוח.
מה שאני מתכוון הוא מה זה משנה אם אני חושב על צבעים כעל אנשים או על אנשים כעל חתיכות גיר, קשים ולבנים לגמרי חוץ מאלה שהם גירים שחורים או חומים?
מה שאני מתכוון הוא שאני יודע מה אני אוהב ומה אני רוצה והיא לא יודעת, ואני לא רוצה לאהוב ולרצות את מה שהיא רוצה שאני אוהַב וארצֶה.
היא לא רוצה לדעת לְמה אני מתכוון. היא רוצה שאני אגיד את מה שאומרים האנשים האחרים. "בוקר טוב, ד"ר פורנום". "כן, שלומי טוב, תודה". "כן, אני אחכה. לא אכפת לי".
לא אכפת לי. כאשר היא עונה לטלפון אני סוקר את המשרד שלה ומוצא את הדברים המנצנצים שהיא לא יודעת שיש לה. אני יכול להזיז את הראש שלי הלוך וחזור כך שהאור בפינה מהבהב שם, על המשטח המבריק של ספר בכוננית הספרים. אם היא שמה לב שאני מזיז את הראש הלוך וחזור, היא כותבת הערה בתיק האישי שלי. היא אפילו קוטעת את השיחה כדי להגיד לי להפסיק. כשאני עושה את זה קוראים לזה סטריאוֹטיפּיה, וכשהיא עושה את זה קוראים לזה להרפות את הצוואר. אני קורא לזה כיף, להסתכל בהבהוב של האור המשתקף.
במשרד של ד"ר פורנום יש תערובת מוזרה של ריחות, לא רק נייר ודיו וריח של ספרים והדבק של השטיח והריח הפלסטיקי של המסגרות של הכיסאות, אלא עוד ריח שכל הזמן נדמה לי שהוא בטח ריח של שוקולד. אולי היא מחזיקה בונבוניירה במגירה של השולחן? אני רוצה לגלות. אני יודע שאם אשאל אותה היא תכתוב הערה בתיק  האישי שלי. זה לא הולם לשים לב לריחות. הערות בקשר לתשומת לב הן הערות רעות, כי בעקבותיהן מדביקים לך "תוויות" אבחוניות. ותוויות זה לא אותו דבר כמו תווים, כי תוויות אבחוניות הן רעות, אבל לא כמו תווים רעים במוזיקה, שהם סתם שגויים.
אני לא חושב שכל האחרים אותו דבר בכל מובן. היא אמרה לי שכולם יודעים את זה וכולם עושים את ההוא, אבל אני לא עיוור, רק אוטיסטי, ואני יודע שהם יודעים ועושים דברים שונים. המכוניות במגרש החניה הן בצבעים ובגדלים שונים. שלושים ושבעה אחוזים מהן כחולות הבוקר. תשעה אחוזים גדולות במיוחד: משאיות או כלי רכב מסחריים. יש שמונה-עשר אופנועים בשלוש שורות, כלומר שישה לשורה, אבל עשרה מהם נמצאים בשורה האחרונה, ליד מחלקת התחזוקה. ערוצים שונים משדרים תוכניות שונות; זה לא היה ככה אם כולם היו אותו הדבר.
כשהיא סוגרת את הטלפון ומסתכלת בי, יש לפנים שלה את ההבעה הזאת. אני לא יודע איך רוב האנשים קוראים לזה, אבל אני קורא לזה הבעת אני אמיתית. זאת הבעה שאומרת שהיא אמיתית ולה יש תשובות ואני פחות מכך, לא לגמרי אמיתי, למרות שאני יכול להרגיש את המרקם הגבשושי של הכיסא המשרדי דרך המכנסיים שלי. פעם הייתי שם עיתון על הכיסא, אבל היא אמרה שאני לא צריך לעשות את זה. היא חושבת שבגלל שהיא אמיתית, היא יודעת מה אני צריך ולא צריך.
"כן, ד"ר פורנום, אני מקשיב." המילים שלה נשפכות עליי, קצת מרגיזות, כמו מֵכַל חומץ. "תחפש רמזי שיחה", היא אומרת לי ומחכה. "כן", אני אומר. היא מהנהנת, מסמנת בתיק האישי ואומרת  "טוב מאוד", בלי להסתכל עליי. איפה שהוא בהמשך המסדרון, מישהו מתחיל ללכת לכיווננו. שני מישהואים, מדברים. תוך זמן קצר הדיבור שלהם מסתבך בשלה. אני שומע על דֶבּי ביום שישי…
בפעם הבאה… הולכים ל… באמת הם הלכו? ואני אמרתי לה. אבל אף פעם לא ציפור על שרפרף… לא יכול להיות, אבל ד"ר פורנום מחכה שאני אגיד משהו. היא לא דיברה איתי על ציפור על שרפרף.
"אני מצטער", אני אומר. היא אומרת לי להתרכז יותר ורושמת בתיק האישי שלי עוד הערה ושואלת אותי על חיי החברה שלי.
לא מוצא חן בעיניה מה שאני אומר לה, שאני משחק בָרשת משחקים עם החבר שלי אלכס מגרמניה ועם החבר שלי קי מאינדונזיה. "מה עם אנשים בחיים האמיתיים", היא אומרת בתקיפות.
"אנשים בעבודה", אני אומר, והיא מהנהנת שוב ושואלת על באולינג ומיני-גולף וסרטים והסניף המקומי של אגודת האוטיזם.
באולינג עושה לי כאבי גב והרעש מכוער לי בראש. מיני-גולף זה לילדים, לא למבוגרים, אבל לא אהבתי את זה אפילו כשהייתי ילד. אהבתי לשחק באקדחי לייזר, אבל כשאמרתי לה את זה בפגישה הראשונה היא כתבה "נטיות לאלימות." לקח המון זמן להוריד את השאלות בנוגע לאלימות מסדר היום הרגיל שלי, ואני בטוח שהיא אף פעם לא מחקה את ההערה הזאת. אני מזכיר לה שאני לא אוהב באולינג ומיני-גולף, והיא אומרת לי שכדאי שאשתדל. אני אומר לה שראיתי שלושה סרטים, והיא שואלת עליהם. קראתי את הביקורות, אז אני יכול לספר לה את העלילה. גם סרטים אני לא ממש אוהב, במיוחד לא בבתי קולנוע, אבל אני חייב לספר לה משהו… ועד עכשיו היא עוד לא הבינה שהדקלום התמציתי של העלילה לקוח היישר מהביקורת.
אני מתכונן לשאלה הבאה, שתמיד מרגיזה אותי. חיי המין שלי הם לא העסק שלה. היא הבן אדם האחרון בעולם שאני רוצה לספר לו על חברה או חבר. אבל היא לא מצפה שיהיו לי; היא פשוט רוצה לתעד את זה שאין לי, וזה עוד יותר גרוע.
בסוף זה נגמר. היא תפגוש אותי בפעם הבאה, היא אומרת, ואני  אומר, "תודה רבה, ד"ר פורנום", והיא אומרת, "טוב מאוד", כאילו אני כלב מאולף.
בחוץ יבש וחם, ואני ממצמץ בגלל הברק של כל המכוניות החונות. האנשים שהולכים על המדרכה נראים כמו כתמים כהים בגלל אור השמש, וקשה לראות אותם על רקע כל האור המסנוור הזה לפני שהעיניים שלי מסתגלות.
אני הולך מהר מדי. אני יודע את זה לא רק על-פי הטפיחות החזקות של הנעליים שלי על המדרכה, אלא מפני שהאנשים שהולכים מולי מכווצים את הפרצופים שלהם להבעה שאני חושב שאומרת שהם מודאגים. למה? אני לא מתכוון להרביץ להם. אז אני מאט וחושב על מוזיקה.
ד"ר פורנום אומרת שאני צריך ללמוד ליהנות ממוזיקה שאנשים אחרים נהנים ממנה. אני כן. אני יודע שיש אנשים אחרים שאוהבים את באך ואת שוברט ולא כולם אוטיסטים. אין די אוטיסטים בשביל לקיים את כל התזמורות והאופרות האלה. אבל לגביה,אנשים אחרים זה בעצם "רוב האנשים." אני חושב על חמישיית דג השמך, והמוזיקה זורמת לתוך המוח שלי ואני מרגיש שהנשימה שלי מתייצבת והרגליים שלי מאטות ומתאימות את עצמן לקצב המוזיקה.
כעת, לאחר שתפסתי את המוזיקה הנכונה, המפתח שלי מחליק בקלות לתוך המנעול בדלת המכונית שלי. המושב חמים, חמים בצורה נוחה, והמרקם הצמרירי והנוח מרגיע אותי. פעם הייתי משתמש בצמר גפן מבית החולים, אבל באחת מהמשכורות הראשונות שלי קניתי צמר כבשים אמיתי. אני מקפץ מעט לצלילי המוזיקה הפנימית לפני שאני מדליק את המנוע. לפעמים קשה להמשיך עם המוזיקה כשהמנוע נדלק. אני מעדיף לחכות עד שזה מסתדר עם המקצב.
בדרך חזרה לעבודה אני נותן למוזיקה להעביר אותי ברוגע דרך צמתים, רמזורים, כמעט פקקים ואז שערי הקמפוס, כמו שהם קוראים  לזה. הבניין שלנו עומד מימין; אני מציג את כרטיס הזיהוי שלי במהירות בפני השומר בחניון ומוצא את המקום החביב עליי. אני שומע לפעמים אנשים מבניינים אחרים מתלוננים שהם לא מצליחים לתפוס את מקום החניה החביב עליהם, אבל כאן תמיד מצליחים. אף אחד לא יתפוס לי את המקום ואני לא אתפוס את המקום של אף אחד. דֵייל חונה מימין ולינדה חונה משמאל, מול קאמֶרוֹן.
אני הולך לבניין בתיבות האחרונות של הקטע החביב עליי במוזיקה, ונותן לה לדעוך כשאני עובר בדלת. דייל עומד שם ליד מכונת הקפה. הוא לא מדבר וגם אני לא. ד"ר פורנום היתה רוצה שאדבר, אבל אין שום סיבה. אני רואה שדייל שקוע במחשבות עמוקות מאוד ולא רוצה שיפריעו לו. אני עוד כועס על ד"ר פורנום, כמו בכל רבעון, ולכן אני חולף על פני השולחן שלי והולך לחדר הכושר הקטן. קפיצות יעזרו לי. קפיצות תמיד עוזרות. אין כאן אף אחד, אז אני תולה על הדלת את השלט ומפעיל בקול רם מוזיקת קפיצות טובה.
אף אחד לא מפריע לי כשאני קופץ; הדחיפות החזקות של הטרמפולינה ואחריהן הריחוף חסר המשקל גורמים לי להרגיש עצום וקליל. אני מרגיש איך המוח שלי מתרחב, נרגע, למרות שאני שומר על תיאום מושלם עם המוזיקה. כשאני מרגיש שהריכוז חוזר והסקרנות מדרבנת אותי שוב לחזור למשימה שלי, אני מאט את הקפיצות לקפיצות תינוק קטנטנות ויורד מהטרמפולינה.
אף אחד לא מפריע לי כשאני הולך לשולחן שלי. אני חושב שלינדה כבר כאן, וגם בֵּיילי, אבל זה לא חשוב. אולי יותר מאוחר נלך לאכול ארוחת ערב, אבל לא עכשיו. עכשיו אני מוכן לעבודה.
הסמלים שאני עובד עליהם חסרי משמעות ומבלבלים בעיני רוב האנשים. קשה להסביר מה אני עושה, אבל אני יודע שזאת עבודה חשובה, כי משלמים לי מספיק כדי להחזיק את המכונית, את הדירה, ומספקים את חדר הכושר ואת הפגישות הרבעוניות אצל  ד"ר פורנום. בעיקרון אני מחפש דפוסים. לכמה מהדפוסים יש שמות מנופחים ואנשים אחרים מתקשים לראות אותם, אבל לי זה תמיד היה קל. הדבר היחיד שהייתי צריך לעשות היה ללמוד איך לתאר אותם כדי שאנשים אחרים יוכלו להבין את מה שאני חושב.
אני מרכיב אוזניות ובוחר מוזיקה. שוברט הוא עסיסי מדי בשביל הפרויקט שאני עובד עליו עכשיו. באך מושלם בשבילו, והדפוסים המורכבים משַקפים את הדפוס שאני צריך. אני מניח למקום במוח שלי, המקום שמוצא ומחולל את הדפוסים, לשקוע בתוך הפרויקט ומאותו רגע ואילך זה כמו להסתכל איך גבישי קרח צומחים על פני מים עומדים: בזה אחר זה קווי הקרח מתארכים, מסתעפים, מסתעפים שוב, נשזרים… כל מה שאני צריך לעשות הוא לשים לב ולוודא שהדפוס נשאר סימטרי או א-סימטרי או איך שהוא לא צריך להיות בפרויקט המסוים הזה. הפעם הדפוס רקוּרסיבי יותר מרוב הדפוסים, ואני רואה אותו במוחי כמערומים של צמיחה פְרַקטָלית היוצרים כדור עוקצני.
כשהקצוות מיטשטשים אני מתנער ונשען לאחור. חלפו חמש שעות בלי ששמתי לב. כל העצבנות מד"ר פורנום נעלמה, ואני צלול עכשיו. לפעמים אני לא מסוגל לעבוד במשך יום או יומיים אחרי שאני חוזר ממנה, אבל הפעם הקפיצות החזירו אותי לשיווי משקל. מעל עמדת העבודה שלי יש גלגל רוח המסתובב בעצלתיים בגלל הרוח ממערכת האוורור. אני נושף עליו ואחרי רגע – אחרי 1.3שניות, למעשה – הוא מסתובב מהר יותר, מנצנץ בסגול-כסוּף באור. אני מחליט לכוון את המאוורר המסתובב שלי כך שכל גלגלי הרוח והשבשבות יוכלו להסתובב יחד ולמלא את המשרד שלי באור מנצנץ.
הריצוד רק התחיל כשאני שומע את הקריאה של ביילי מהמשך המסדרון, "מישהו רוצה פיצה?" אני רעב; הבטן שלי מגרגרת ואני מריח פתאום כל מה שיש במשרד: הנייר, עמדת העבודה, השטיח,  המתכת/פלסטיק/אבק/חומר ניקוי… את עצמי. אני מכבה את המאוורר, מעיף מבט אחרון ביופי המסתובב והמנצנץ ויוצא למסדרון. אני צריך רק להציץ בחטף בפניהם של החברים שלי כדי לדעת מי בא ומי לא. אנחנו לא צריכים לדבר על זה; אנחנו מכירים זה את זה.
אנחנו נכנסים לפיצרייה אחרי תשע. לינדה, ביילי, אריק, דייל, קאמרון ואני. גם צ'וּי היה מוכן לאכול, אבל בשולחנות כאן יש מקום רק לשישה. הוא מבין. אני הייתי מבין אם הוא והאחרים היו מוכנים לפניי. לא הייתי רוצה לבוא לכאן ולשבת בשולחן אחר, ולכן אני יודע שצ'וי לא יבוא לכאן ולא נצטרך לנסות לדחוס אותו בינינו. בשנה שעברה היה מנהל חדש שלא הבין את זה. הוא ניסה כל הזמן לארגן לנו ארוחות ערב גדולות ולשנות את סדר הישיבה שלנו. "אל תהיו כל-כך מקוּבּעים", הוא היה אומר. אבל כשהוא לא היה מסתכל היינו חוזרים לסידור הישיבה שאנחנו אוהבים. לדייל יש פִּרכוס בעין שמטריד את לינדה, אז היא יושבת במקום שממנו היא לא יכולה לראות אותו. אני חושב שזה מצחיק ואוהב להסתכל על זה, אז אני יושב משמאל לדייל, ומשם זה נראה כאילו הוא קורץ אליי.
האנשים שעובדים כאן מכירים אותנו. אפילו כשאנשים אחרים במסעדה מסתכלים יותר מדי זמן על התנועות שלנו ועל איך שאנחנו מדברים – או לא מדברים – האנשים פה לא נועצים בנו את מבט תסתלקו-מכאן שראיתי במקומות אחרים. לינדה פשוט מצביעה על מה שהיא רוצה, ולפעמים היא כותבת את זה מראש, והם אף פעם לא מטרידים אותה בשאלות נוספות.
השולחן שאנחנו אוהבים מלוכלך הערב. אני בקושי מסוגל להסתכל על חמש הצלחות המלוכלכות וחמישה מגשי הפיצה; הקיבה שלי מתהפכת כשאני חושב על כתמי הרוטב והגבינה המרוחים ועל פירורי הקרוּם, והמספר הלא זוגי רק מחמיר את  המצב. מימיננו יש מקום פנוי, אבל אנחנו לא אוהבים אותו. הוא נמצא ליד המעבר לשירותים, ויותר מדי אנשים עוברים מאחורינו.
אנחנו מחכים, מנסים להתאזר בסבלנות בזמן ש"שלום-אני-סילביה" – זה מה שכתוב על תג השם שלה, כאילו היא מוצר שעומד למכירה ולא אדם – מאותתת למישהו אחר לנקות לנו את השולחן. אני מחבב אותה ומצליח לזכור לקרוא לה סילביה בלי ה"שלום-אני" כל עוד אני לא מסתכל על תג השם שלה. שלום-אני-סילביה תמיד מחייכת אלינו ומנסה לעזור; שלום-אני-ג'יין היא הסיבה שאנחנו לא באים לכאן בימי חמישי, כשהיא עובדת במשמרת הזאת. שלום-אני-ג'יין לא מחבבת אותנו וממלמלת לעצמה בלחישה בכל פעם שהיא רואה אותנו. לפעמים מישהו בא ולוקח את ההזמנות של כולם; בפעם האחרונה שאני באתי, שלום-אני-ג'יין אמרה לאחד הטבחים האחרים, "לפחות הוא לא הביא איתו לכאן את כל המוזרים האחרים", בדיוק כשהפניתי את הגב לקופה. היא ידעה ששמעתי. היא התכוונה שאני אשמע. היא היחידה שעושה לנו בעיות.
אבל הלילה עובדים שלום-אני-סילביה וטיירי, שמפנה את הצלחות והסכינים והמזלגות המלוכלכים כאילו זה לא מפריע לו. טיירי לא עונד תג שֵם; הוא רק מנקה שולחנות. אנחנו יודעים שקוראים לו טיירי כי שמענו שהאחרים קוראים לו ככה. בפעם הראשונה שקראנו לו בשם שלו הוא נראה מופתע וקצת מבוהל, אבל עכשיו הוא מכיר אותנו, למרות שהוא לא קורא לנו בשמות שלנו.
"אני גומר כאן עוד רגע", אומר טיירי ומלכסן אלינו מבט.
"אצלכם הכול טוב?"
"מעולה", אומר קאמרון. הוא מנתר קצת מהעקבים לאצבעות שלו. הוא תמיד עושה את זה קצת, אבל אני רואה שהוא מנתר מהר יותר מהרגיל.
אני מביט בשלט הבירה שמאיר בחלון. הוא נדלק בשלושה  חלקים, אדום, ירוק ואחר כך כחול באמצע, ובסוף כָבֶה בבת אחת. נדלק, אדום. נדלק, ירוק, נדלק כחול, ואז נדלק אדום/ירוק/כחול, ואחר כך כבה כולו, נדלק כולו, כבה כולו ומתחיל מהתחלה. דפוס פשוט מאוד והצבעים לא כאלה יפים (האדום הוא יותר מדי כתום לטעמי וגם הירוק, אבל הכחול הוא כחול מקסים) אבל זה דפוס שאפשר להסתכל בו.
"השולחן שלכם מוכן", אומרת שלום-אני-סילביה, ואני מנסה לא להתפתל כשאני מעביר את תשומת הלב שלי משלט הבירה אליה.
אנחנו מתארגנים סביב השולחן בדרך הרגילה ומתיישבים. אנחנו אוכלים את אותו דבר בכל פעם שאנחנו באים הנה, אז לא לוקח לנו הרבה זמן להזמין. אנחנו מחכים שהאוכל יגיע ולא מדברים מפני שכל אחד מאיתנו, בדרכו שלו, מתרגל למצב. בגלל הביקור אצל ד"ר פורנום, אני מודע יותר מהרגיל לפרטי התהליך הזה: לינדה מתופפת באצבעות שלה על הכפית בדפוס מורכב שיסֵב למתמטיקאי לא פחות עונג מכפי שהוא מסב לה. אני מביט בשלט הבירה מזווית העין, כמו דייל. קאמרון מקפיץ את קוביית הפלסטיק הזעירה שהוא מחזיק בכיס, בעדינות כזאת שאנשים שלא מכירים אותו לא ישימו לב, אבל אני רואה את הרפרוף הקצוב של השרוול שלו. גם ביילי צופה בשלט הבירה. אריק שלף את העט הצבעוני שלו ומצייר צורות גיאומטריות זעירות על מפית הנייר. בהתחלה אדומות, אחר כך סגולות, אחר כך כחולות, אחר כך ירוקות, אחר כך צהובות, אחר כך כתומות ובסוף שוב אדומות. הוא אוהב כשהאוכל מגיע בדיוק כשהוא גומר רצף צבעים.
הפעם המשקאות מגיעים כשהוא בצהוב; האוכל מגיע בכתום הבא. הפנים שלו נרגעות.
אנחנו לא אמורים לדבר על הפרויקט מחוץ לקמפוס. אבל לקראת סוף האוכל, קאמרון ממשיך לקפץ בכיסא שלו, חייב לספר לנו על  בעיה שהוא פתר. אני מביט סביב. אין אף אחד בשולחנות לידנו.
"אֶזֶר", אני אומר.אזר זאת אומרת "דבר חופשי" בשפה הפרטית  שלנו. לא אמורה להיות לנו שפה פרטית ואף אחד לא חושב שאנחנו יכולים ליצור דבר כזה, אבל אנחנו יכולים. להרבה אנשים יש שפה פרטית שהם אפילו לא מודעים אליה. הם קוראים לזה עגה או סלנג, אבל זאת בעצם שפה פרטית, דרך לברר מי שייך לקבוצה ומי לא.
קאמרון שולף מהכיס שלו נייר ופורש אותו. אנחנו לא אמורים להוציא ניירות מהמשרד למקרה שמישהו אחר ישיג אותם, אבל כולנו עושים את זה. לפעמים קשה לדבר, והרבה יותר קל לכתוב דברים או לצייר אותם.
אני מזהה את השומרים המסולסלים שקאמרון מצייר בשולי הציורים שלו. הוא אוהב אנימה. אני מזהה גם את הדפוסים שהוא חיבר באמצעות רקוּרסיה חלקית ויש להם את האלגנטיות החסכנית המאפיינת את מרבית הפתרונות שלו. כולנו מביטים בזה ומהנהנים.
"יפה", אומרת לינדה. ידיה קופצות מעט הצדה; אילו היינו בקמפוס היא היתה מנופפת אותן בפראות, אבל כאן היא מנסה לא לעשות את זה.
"כן", אומר קאמרון ומקפל בחזרה את הנייר. אני יודע שחילופי הדברים האלה לא היו מספקים את ד"ר פורנום. היא היתה רוצה שקאמרון יסביר את הציור, למרות שהוא ברור לכולנו. היא היתה רוצה שנשאל שאלות, נעיר הערות, נדבר על זה. אין מה לדבר על זה: ברור לכולנו מה היתה הבעיה וברור לכולנו שהפתרון של קאמרון טוב בכל ההיבטים. כל דבר אחר הוא סתם פטפוטים. אנחנו לא צריכים לעשות את זה כשאנחנו לבד.
"חשבתי על מהירות החושך", אני אומר ומשפיל את המבט. כשאני מדבר הם מסתכלים עליי, אפילו אם רק לרגע, ואני לא רוצה להרגיש את כל המבטים האלה.
"אין לו מהירות", אומר אריק. "זה פשוט החלל שאין בו אור".
"איזו הרגשה תהיה לבן אדם שאוכל פיצה בְּעולם עם יותר מכְּבידה אחת?" שואלת לינדה.
"אני לא יודע", אומר דייל ונשמע מודאג.
"המהירות של חוסר הידיעה", אומרת לינדה. אני חושב על זה רגע ומבין את זה. "חוסר ידיעה מתפשט מהר יותר מידיעה", אני אומר. לינדה מחייכת ומטה את הראש. "אז מהירות החושך צריכה להיות גדולה יותר ממהירות האור. אם תמיד יש חושך מסביב לאור, זאת אומרת שהוא חייב להתקדם לפניו".
"אני רוצה ללכת הביתה עכשיו", אומר אריק. ד"ר פורנום היתה רוצה שאשאל אותו אם הוא מוטרד. אני יודע שהוא לא מוטרד; אם הוא ילך הביתה עכשיו הוא יספיק לראות את תוכנית הטלוויזיה שהוא הכי אוהב. אנחנו אומרים שלום מפני שאנחנו בציבור וכולנו יודעים שאתה אמור להגיד שלום בציבור. אני חוזר לקמפוס. אני רוצה להביט בשבשבות ובסחרחרות שלי לפני שאלך הביתה לישון.

קאמרון ואני בחדר הכושר, מדברים בפרצים קצרים כשאנחנו קופצים על הטרמפולינות. שנינו עשינו הרבה עבודה טובה בימים האחרונים, ועכשיו אנחנו נחים.
ג'וֹ לִי נכנס פנימה ואני מביט בקאמרון. ג'ו לי הוא רק בן עשרים וארבע. הוא היה כמונו אילולא קיבל את הטיפולים שפותחו מאוחר מדי בשבילנו. הוא חושב שהוא כמונו מפני שהוא יודע שהוא היה יכול להיות כמונו ומפני שיש לו כמה מהמאפיינים שלנו. הוא חזק מאוד בהפשטות ובֶרקורסיות, לדוגמה. הוא אוהב חלק מהמשחקים; הוא אוהב את חדר הכושר שלנו. אבל יש לו יכולת הרבה יותר טובה – יכולת נורמלית, בעצם – לקרוא מחשבות והבעות. מחשבות והבעות נורמליות. דווקא אותנו, שאמורים להיות קרובים אליו במובן הזה, הוא לא תמיד מבין.
"היי לוּ", הוא אמר לי. "היי קאם." אני רואה שקאמרון מתקשח. הוא לא אוהב שמקצרים לו את השם. הוא אמר לי שכשזה קורה הוא מרגיש כאילו חותכים לו את הרגליים. הוא אמר את זה גם לג'ו לי, אבל ג'ו לי שוכח מפני שהוא מבלה עם הנורמלים חלק כל-כך גדול מהזמן שלו. "מָ'נְיינים?" הוא שואל. הוא משבש את המילים ושוכח לעמוד מולנו כדי שנוכל לראות את השפתיים שלו. אני מבין אותו, כי העיבוד השמיעתי שלי טוב יותר משל קאמרון ומפני שאני יודע שג'ו לי משבש את המילים לעתים קרובות.
"מה העניינים?" אני שואל בבירור למען קאמרון. "הכול טוב, ג'ו לי." קאמרון נושף.
"בו'נה, שמעתם?" שואל ג'ו לי ומתפרץ בלי לחכות לתשובה.
"מישהו עובד על תהליך היפוך לאוטיזם. זה עבד על חולדות או משהו כזה, אז עכשיו מנסים את זה על קופי אדם. אני מוכן להתערב שלא ייקח הרבה זמן עד שכולכם תהיו נורמלים כמוני".
ג'ו לי תמיד אמר שהוא אחד מאיתנו, אבל עכשיו ברור שהוא אף פעם לא האמין בזה באמת. אנחנו זה "כולכם" ונורמלי זה "כמוני." אני שואל את עצמי אם הוא אמר שהוא "אחד מאיתנו שפשוט היה לו קצת יותר מזל "כדי שאנחנו נרגיש יותר טוב או כדי לַרצות מישהו אחר.
קאמרון לוטש בו מבט; אני כמעט מרגיש את סבך המילים שממלא את גרונו ומפריע לו לדבר. אני יודע שמוטב לא לדבר בשמו. אני מדבר רק בשמי, וככה כולם צריכים לדבר.
"אז אתה מודה שאתה לא אחד מאיתנו", אני אומר וג'ו לי מתקשח, והפנים שלו לובשות את ההבעה שלימדו אותי שהמשמעות שלה היא "רגשות פגועים".
"איך אתה יכול להגיד דבר כזה, לוּ? הרי אתה יודע שזה רק בזכות הטיפול -"
"אם נותנים לילד חירש שמיעה, הוא כבר לא אחד מהחירשים", אמרתי. "ואם נותנים לו את זה מוקדם מספיק, הוא אף פעם לא היה. זה הכול העמדת פנים אחרת".
"איזו העמדת פנים אחרת? אחרת איך?" ג'ו לי נראה מבולבל וגם נעלב, ואני מבין ששכחתי להוסיף את אחת מההפְסקות הקטנות האלה במקום שהיה מופיע בו פסיק אילו מה שאמרתי היה כתוב. אבל אני נבהל מהבלבול שלי – אני נבהל מכך שאני לא מובן; זה נמשך כל-כך הרבה זמן כשהייתי ילד. אני מרגיש איך המילים מסתבכות לי בראש, בגרון, ומכריח אותן לצאת בסדר הנכון, עם הכוונה הנכונה. למה אנשים לא אומרים פשוט את מה שהם מתכוונים, את המילים בלבד? למה אני צריך להתאמץ עם הנימה והקצב והגובה של הקול והגיוון?
אני מרגיש ושומע שהקול שלי יוצא לחוץ ומכני. אני נשמע לעצמי כועס, כשבעצם אני מפחד. "הם תיקנו אותך עוד לפני שנולדת, ג'ו לי", אני אומר. "אף פעם לא חיית ימים שלמים – יום אחד – כמונו".
"אתה טועה", הוא קוטע אותי במהירות. "אני בדיוק כמוכם מבפנים, חוץ מ -"
"חוץ ממה שמבדיל בינך ובין השאר, מה שאתה קורא לו נורמלי", אני קוטע אותו בחזרה. כואב לי לקטוע אותו. אחת מהתראפיסטיות שלי, גברת פינלי, היתה טופחת לי על היד בכל פעם שהייתי קוטע אותה. אבל אני לא יכול לסבול לשמוע אותו ממשיך לדבר ואומר דברים לא נכונים. "אתה יכולת לשמוע ולעבד צלילי שפה – למדת לדבר נורמלי. לא היו לך עיניים מזוגגות".
"נכון, אבל המוח שלי עובד אותו הדבר". אני מניד בראש לשלילה. ג'ו לי כבר אמור לדעת את האמת; אמרנו לו אותה שוב ושוב. הבעיות שיש לנו בשמיעה ובראייה  ובשאר החושים הן לא בעיות של איברי החישה אלא בעיות במוח. אז אם אין לך בעיות כאלה, זאת אומרת שהמוח שלך לא עובד אותו הדבר. אילו היינו מַחשֵבים, לג'ו לי היה שבב עיבוד ראשי שונה, עם מערך הוראות אחר. שני מחשבים עם שבבים שונים לא פועלים אותו הדבר אפילו אם הם משתמשים באותה תוכנה.
"אבל אני עושה את אותה עבודה -" אבל הוא לא. הוא חושב שזאת אותה עבודה. לפעמים אני שואל את עצמי אם החברה שאנחנו עובדים בה חושבת ככה, כי הם שכרו עוד אנשים כמו ג'ו לִי ולא שכרו עוד כמונו, למרות שאני יודע שיש עוד מובטלים כמונו. הפתרונות של ג'ו לי הם ליניאריים. לפעמים זה מאוד אפקטיבי, אבל לפעמים… אני רוצה להגיד את זה, אבל אני לא יכול, כי הוא נראה כל-כך כועס ונעלב.
"בחייכם", הוא אומר. "בואו לארוחת ערב איתי, אתה וקאם. על חשבוני".
אני מרגיש קר באמצע. אני לא רוצה לאכול ארוחת ערב עם ג'ו לי.
"לא יכול", אומר קאמרון. "יש לי דֵייט." יש לו דייט עם השחמטאי היפני שהוא משחק נגדו, אני חושד. ג'ו לי מסתובב אליי.
"מצטער", אני זוכר לומר. "יש לי פגישה." זיעה מזרזפת במורד גבי; אני מקווה שג'ו לי לא ישאל איזו פגישה. מספיק גרוע בעיניי שאני יודע שיש זמן לארוחת ערב עם ג'ו לי בין עכשיו ובין זמן הפגישה; אם אני אצטרך לשקר גם בקשר לפגישה, אני אהיה אומלל במשך ימים שלמים.

גִ'ין קְרֵנשוֹ ישב בכיסא גדול בקצה השולחן; פּיט אַלדרין, כמו האחרים, ישב בכיסא רגיל לאורך צד השולחן. כל-כך אופייני, חשב אלדרין. הוא מזמֵן פגישות כדי שהוא יוכל לבלוט בחשיבותו בכיסא הגדול. זאת הפגישה השלישית בארבעה הימים האחרונים,  ועל שולחנו של אלדרין היו ערמות של עבודה שלא התקדמה בגלל הפגישות הללו. וכך גם לאחרים.
נושא הדיון היום היה האווירה השלילית במקום העבודה, ודומה שהכוונה היא לכל מי שהעז לערער באופן כלשהו על ההחלטות של קרנשו. במקום זאת הם היו צריכים "לתפוש את החזון" – החזון של קרנשו – ולהתרכז בו מתוך התעלמות מכל דבר אחר. כל מה שלא התאים לחזון היה… חשוד, ואולי אפילו רע. זה לא קשור לדמוקרטיה: אנחנו מנהלים כאן עסק, לא מפלגה. קרנשו אמר את זה כמה פעמים. ואז הציג את היחידה של אלדרין, שהיתה ידועה בחברה כמדור א', כדוגמה לְמה שלא בסדר.
קיבתו של אלדרין צרבה; טעם מריר גָאה בגרונו. מדור א' היה יצרני במידה יוצאת דופן; שרשרת שלמה של ציונים לשבח הופיעה בתיק האישי שלו בזכות היצרנות הזאת. איך קרנשו יכול להעלות על דעתו שמשהו לא בסדר בה?
בטרם הספיק להתערב אמרה מאדג' דֶמונט, "אתה יודע, ג'ין, במחלקה הזאת תמיד עבדנו כצוות. עכשיו אתה בא פתאום ומתעלם לגמרי מדרכי העבודה המשותפות שלנו, שהן מבוססות ומוצלחות -"
"אני מנהיג מלידה", אמר קרנשו. "פרופיל האישיות שלי מצביע על כך שקורצתי מחומר של קברניטים, לא של צוות".
"עבודת צוות חשובה לכולם", אמר אלדרין. "מנהיגים צריכים ללמוד איך לעבוד עם אחרים -"
"זה לא תחום ההצטיינות שלי", אמר קרנשו. "תחום ההצטיינות שלי הוא לתת לאחרים השראה ומנהיגות חזקה".
תחום ההצטיינות שלו, חשב אלדרין, הוא להתנהג בשתלטנות חסרת כיסוי, אבל קרנשו הגיע עם המלצות חמות מההנהלה הבכירה. יפטרו את כולם כאן לפני שיפטרו אותו.
"האנשים האלה", המשיך קרנשו, "חייבים להבין שלא עליהם תקום ותיפול החברה. הם חייבים להשתלב; האחריות שלהם היא לעשות את העבודה שנשכרו לעשות -"
"ומה אם חלק מהם גם מנהיגים מלידה?" שאל אלדרין. קרנשו נחר בבוז. "אוטיסטים? מנהיגים? אתה בטח מתלוצץ. אין להם מה שנחוץ בשביל להיות מנהיג; הם לא מבינים דבר בדרכי ההתנהלות של חברה אנושית".
"יש לנו התחייבות חוזית…" אלדרין שינה נושא לפני שיתרגז מכדי לדבר בהיגיון. "בהתאם לחוזה, אנחנו חייבים לספק להם תנאי עבודה שמתאימים להם".
"טוב, אנחנו בהחלט עושים את זה, לא?" קרנשו כמעט רעד מרוב עלבון. "ויש לציין שזה עולה הון תועפות. חדר כושר פרטי משלהם, מערכת קול, מגרש חניה, כל מיני צעצועים".
גם להנהלה הבכירה היו חדר כושר פרטי משלה, מערכת קול, מגרש חניה וכל מיני צעצועים מועילים כמו אופציות. אבל להגיד את זה לא יעזור כלל.
קרנשו המשיך. "אני משוכנע ששאר העובדים החרוצים שלנו היו שמחים לקבל הזדמנות לשחק בארגז החול – אבל הם עסוקים בעבודה שלהם".
"כך גם מדור א'", אמר אלדרין. "נתוני הפריון שלהם -"
"משביעי רצון, אני מסכים. אבל אילו היו מקדישים לעבודה את הזמן שהם מבזבזים במשחקים, הנתונים היו הרבה יותר טובים".
אלדרין הרגיש שצווארו מתלהט. "הפריון שלהם לא משביע רצון, ג'ין. הוא יוצא מן הכלל. אולי מה שצריך לעשות זה לתת לעוד עובדים משאבי תמיכה מהסוג שאנחנו נותנים למדור א'-"
"ולצמצם את שולי הרווח לאפס? זה מאוד ימצא חן בעיני בעלי המניות שלנו. פיט, אני מאוד מעריך את זה שאתה מגן על  העובדים שלך, אבל זאת בדיוק הסיבה שלא מינו אותך לסמנכ"ל והסיבה שלא תתקדם לפני שתלמד לראות את התמונה הגדולה, לתפוש את החזון. החברה הזאת שואפת רחוק, והיא צריכה כוח עבודה של עובדים יצרניים ובלתי פגועים – אנשים שלא צריכים את כל התוספות הקטנות האלה. אנחנו מקצצים בשומן, חוזרים להיות ארגון יצרני, שרירי ורזה…"
ססמאות נבובות, חשב אלדרין. אותן ססמאות נבובות שנגדן נאבק מלכתחילה כדי להשיג למדור א'את ההטבות ששיפרו את הפריון שלהם עד כדי כך. כאשר הרווחיות של מדור א' הוכיחה את צִדקתו, ההנהלה הבכירה נכנעה באלגנטיות – כך חשב. אבל עכשיו הם מינו את קרנשו. הם יודעים על כך? איך הם יכולים לא לדעת?
"אני יודע שיש לך אח גדול עם אוטיזם", אמר קרנשו בקול חלקלק. "אני מזדהה עם הכאב שלך, אבל אתה חייב להבין שכאן זה העולם האמיתי, לא גנון. אי אפשר לתת לבעיות המשפחתיות שלך לקבוע את המדיניות".
אלדרין רצה להניף את קנקן המים ולהטיח אותו – כולל המים וקוביות הקרח שבתוכו – בראשו של קרנשו. אבל הוא ידע שמוטב שלא יעשה זאת. שום דבר לא ישכנע את קרנשו שהסיבות בגללן נלחם לטובת מדור א'מורכבות בהרבה מהעובדה שיש לו אח אוטיסט. הוא כמעט סירב לעבוד שם בגלל ג'רמי, בגלל ילדוּת שעברה בצל התקפי הזעם הבלתי ברורים של ג'רמי, בגלל הלעג שספג מילדים אחרים בנוגע לאחיו "המשוגע המפגר." הוא שׂבע מג'רמי די והותר מרורים; הוא נשבע שאחרי שיֵצא מהבית, יימנע מכל תזכורת לכך, יחיה את שארית חייו בקרב אנשים נורמלים, שפויים ובטוחים.
אבל עכשיו, ההבדל בין ג'רמי – שהמשיך להתגורר בדיור מוגן, מעביר את ימיו במרכז טיפול יום למבוגרים, אינו מסוגל לבצע אלא את משימות הטיפול העצמי הפשוטות ביותר – ובין הגברים  והנשים במדור א'הוא שגרם לאלדרין להגן עליהם. עדיין היה קשה לו לפעמים לראות את המשותף בינם ובין ג'רמי בלי להירתע. אולם העבודה איתם הפחיתה מעט את ייסורי המצפון שלו על כך שהוא מבקר את הוריו ואת ג'רמי רק פעם בשנה.
"אתה טועה", אמר לקרנשו. "אם תנסה לפרק את מנגנון התמיכה של מדור א', הירידה בפריון תעלה לחברה הזאת יותר מהחיסכון. אנחנו תלויים ביכולות הייחודיות שלהם; אלגוריתמֵי החיפוש וניתוח הדפוסים שהם פיתחו קיצצו את הזמן מנתונים גולמיים לייצור – זה היתרון שלנו על המתחרים -"
"אני לא חושב כמוך. התפקיד שלך, אלדרין, הוא לשמור על הפריון שלהם. בוא נראה אם אתה מסוגל".
אלדרין כבש את זעמו. לקרנשו היה חיוך שמחה לאיד מדושן עונג של אדם שיודע שהוא בעמדת כוח ונהנה לראות איך כפיפיו מתפתלים. אלדרין הציץ הצדה; האחרים התחמקו ממבטו בשיטתיות, בתקווה שהצרות שנחתו עליו לא יתפשטו אליהם.
"חוץ מזה", אמר קרנשו. "יצא מחקר חדש ממעבדה באירופה. אומרים שהוא יתפרסם ברשת בעוד יום או יומיים. זה עוד ניסיוני, אבל אני מבין שזה מבטיח מאוד. אולי אנחנו צריכים להציע להם לקבל את הטיפול הזה".
"טיפול חדש?"
"כן. אני לא מתמצא, אבל אני מכיר מישהו שכן והוא ידע שאני לוקח על עצמי חבורה של אוטיסטים. אמר לי לשים לב מתי זה עובר לשלב ניסויים בבני אדם. זה אמור לתקן את המוגבלות הבסיסית, לעשות אותם נורמלים. אם הם יהיו נורמלים, לא יהיה להם תירוץ לקבל את כל המותרות האלה".
"אם הם יהיו נורמלים", אמר אלדרין, "הם לא יוכלו לעשות את העבודה הנדרשת".
"בכל מקרה, אנחנו ניפטר מהכורח לספק את כל הדברים האלה – " הנפנוף הגורף כול של קרנשו חבק את הכול, החל בחדר הכושר וכלה בחדרים נפרדים עם דלתות. "הם יבצעו את העבודה בעלוּת מופחתת מבחינתנו, ואם הם לא יוכלו לבצע את העבודה, הם לא יעבדו כאן יותר".
"מה הטיפול?" שאל אלדרין.
"אה, איזשהו שילוב של נוירו-מעצימים עם ננו-טכנולוגיה. זה אמור להגדיל את החלקים הימניים של המוח." קרנשו חייך חיוך לא חביב. "למה שלא תברר את זה לעומק, פיט, ותשלח לי דוח? אם זה יעבוד, אולי אפילו ננסה להשיג את הזיכיון בצפון אמריקה".
אלדרין רצה ללטוש בו מבט זועם, אבל ידע שזה לא יעזור. הוא נפל למלכודת של קרנשו; הוא יהיה האיש שמדור א'יאשים אם הדברים יסתדרו לרעתם. "אתה יודע שאתה לא יכול לכפות טיפול על אף אחד", אמר בעוד הזיעה מזדחלת במורד צלעותיו ומעקצצת.
"יש להם זכויות אזרח".
"אני לא יכול לתאר לעצמי שמישהו רוצה להיות כזה", אמר קרנשו. "ואם הם כן, אז זה טעון הערכה פסיכיאטרית, לדעתי. להעדיף להיות חולה -"
"הם לא חולים", אמר אלדרין.
"ופגום. להעדיף טיפול מיוחד על פני תרופה. זה בטח מעיד על חוסר איזון נפשי כלשהו. זה בסיס לדיון רציני בסיום העסקתם, לדעתי, לאור העובדה שהם עוסקים במידע רגיש שישויות אחרות מתות לשים עליו את הידיים".
אלדרין נאבק שוב בדחף להטיח משהו כבד בראשו של קרנשו.
"יכול להיות שזה יעזור לאחיך", אמר קרנשו. זה כבר עבר כל גבול. "בבקשה אל תערב את אחי בעניין הזה", אמר אלדרין בשיניים חשוקות.
"תירגע, לא התכוונתי להרגיז אותך." חיוכו של קרנשו התרחב.
"פשוט חשבתי איך זה יכול לעזור…" הוא הסתובב בנפנוף אגבי לפני שאלדרין הספיק לומר דבר מהדברים ההרסניים שהתרוצצו במוחו, מתנגשים זה בזה, ופנה לאדם הבא בתור. "ועכשיו, ג'ניפר, בקשר ללוחות הזמנים שהצוות שלך לא עומד בהם…"
מה יכול אלדרין לעשות? שום דבר. מה יכול מישהו לעשות? שום דבר. אנשים כמו קרנשו מתקדמים בסולם הדרגות מפני שהם כאלה – זה תנאי לקידום. כך מתברר.
אם אכן יש טיפול כזה – לא שהוא האמין שיש – האם הוא יעזור לאחיו? הוא שנא את קרנשו על שנופף מול עיניו בפיתיון הזה. הוא סוף-סוף הצליח לקבל את ג'רמי כמו שהוא; הוא פילס את דרכו מבעד לטינה ולייסורי המצפון הישנים. אם ג'רמי ישתנה, מה יקרה?

אליזבת מון, ילידת טקסס, שירתה שלוש שנים בחיל הנחתים ויש לה תארים אקדמיים בביולוגיה ובהיסטוריה.

ספריה היו מועמדים לפרסים ספרותיים, אולם מהירות החושך, ספרה האישי ביותר, הוא הראשון שזכה בפרס.

בנה האוטיסט שימש כהשראה לכתיבת ספר זה.

X