מדד הפחד | לרכישה באינדיבוק
מדד הפחד

מדד הפחד

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 287
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 75
- 37

דוקטור אלכס הופמן נחשב לאגדה במעגלים הפנימיים של אילי ההון: תוכנת המחשב שפיתח מנתחת רגשות אנושיים וחוזה תנודות בשוקי ההון בדייקנות על־טבעית. אין זה פלא שקרן הגידור שלו מרוויחה מיליארדים. אבל כשיום אחד נפרצת מערכת האבטחה של ביתו, טלטלת שווקי ההון הצפויה מעמידה את הכלכלה הגלובלית כולה בסכנה. אל מול מחול שדים של פראנויה ואלימות, נאלץ הופמן להתעמת עם אויב מסתורי, מחושב ונטול עכבות.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מדד הפחד”

"סופר ששליטתו במותחן מזכירה את אלפרד היצ'קוק" – הגרדיאן

"האריס נמנה עם האנשים הבודדים שכותבים מותחנים רציניים ואינטליגנטיים שעוסקים בסוגיות הגדולות של זמננו" – דיילי אקספרס

"כותב המותחנים המוביל בבריטניה" – דיילי טלגרף

"פשוט מסעיר" – סאנדיי טיימס

לִמדו ממני — אם לא מהוראותי, כי אז לפחות מהלקח שלי — עד כמה מסוכנת היא צבירת ידע, ועד כמה מאושר
יותר זה המאמין שעיר הולדתו היא העולם, מזה השואף לגדולה מעבר ליכולותיו.
מרי שלי, פרנקנשטיין (1818)

ד"ר אלכסנדר הופמן ישב ליד האח שבחדר העבודה שלו בז'נווה, סיגר קר, מעושן למחצה נח במאפרה לצדו, מנורת שולחן מורכנת מעל כתפו, והפך את דפי המהדורה הראשונה של הבעת רגשות באדם ובבעלי חיים מאת צ'רלס דרווין. שעון הסבא הוויקטוריאני שבמסדרון הכה חצות, אך הופמן לא שמע אותו. הוא גם לא הבחין שהאש כבתה כמעט. כל כושרו השכלי הכביר היה מכוון אל הספר.
הוא ידע שהספר פורסם בלונדון בשנת 1872 בידי "ג'ון מוריי ושות'" בהוצאה לאור של שבעת אלפים עותקים שהודפסו בשתי מהדורות. הוא ידע גם שהמהדורה השנייה כללה שגיאת דפוס — ההאו — בעמוד 208. כיוון שהכרך שבידיו לא הכיל טעות זו, הניח שמקורו בוודאי במהדורה הראשונה, עובדה שהעלתה את ערכו במידה רבה. הוא הפך אותו ובחן את השִׁדרה. כריכת הבד הירוקה עם אותיות הזהב היתה מקורית, וקצות השדרה התבלו במקצת. זה היה כרך מן הסוג המכונה בעסקי הספרים "עותק איכותי", ששוויו כ־15,000 דולר. הוא מצא אותו ממתין לו כששב הביתה ממשרדו קצת אחרי עשר בלילה, עם סגירת הבורסה בניו יורק. אך משום מה, אף שאסף מהדורות מדעיות ראשונות ואיתר את הספר ברשת ואכן התכוון לקנותו, הוא טרם הזמין אותו.
המחשבה הראשונה שחלפה במוחו היתה שזהו מעשה ידיה של אשתו, אך היא הכחישה. תחילה סירב להאמין לה, הזדנב אחריה במטבח בשעה שערכה את השולחן והגיש לה את הספר לבדיקה.
"את רוצה להגיד לי שלא קנית לי אותו?"
"כן, אלכס. אני מצטערת. זאת לא אני. מה אני אגיד לך? אולי יש לך מעריצה חשאית."
"את בטוחה לגמרי? זה לא יום הנישואים שלנו או משהו? שכחתי לתת לך משהו?"
"בשם אלוהים, לא קניתי אותו, בסדר?"
הספר לא הגיע עם שום הודעה מלבד פתק מאת מוכר ספרים הולנדי: "רוזֶנחארדֶן ונֶיֶינהאוּזֶה, ספרי מדע ורפואה עתיקים. נוסדה ב־1911. פּרינסֶנחְראכט 227, 1016 NH אמסטרדם, הולנד." הופמן לחץ על דוושת הפח ושלף את עטיפת הבועות ואת מעטפת הנייר החומה. כתובת הנמען שהודפסה על מדבקה בגב החבילה היתה מדויקת: "ד"ר אלכסנדר הופמן, וילה קלרמונט, שֶמאן דה רוּת 79, 1223 קולוני, ז'נווה, שווייץ." שליח מאמסטרדם הביא אותה יום קודם לכן.
לאחר שאכלו ארוחת ערב — פשטידת דגים וסלט ירוק שהכינה סוכנת הבית טרם לכתה — גבריאל נשארה במטבח לערוך כמה שיחות טלפון בהולות של הרגע האחרון בנוגע לתערוכתה שנועדה ליום המחרת, ואילו הופמן פרש לחדר העבודה כשהספר המסתורי בידו. כעבור שעה, כשתחבה את ראשה מבעד לדלת לומר לו שהיא הולכת לישון, הוא עדיין קרא.
היא אמרה, "אל תתעכב יותר מדי, יקירי. אני מחכה לך."
הוא לא השיב. היא השתהתה על הסף ובחנה אותו רגע. בגיל ארבעים ושתיים הוא עדיין נראה צעיר, ומאז ומתמיד היה יפה משחשב — תכונה נדירה אצל גבר, שמשכה אותה. ברבות הזמן למדה שהוא לא בדיוק צנוע. להפך: הוא הפגין אדישות מוחלטת כלפי כל דבר שלא ריתק אותו מבחינה אינטלקטואלית, תכונה שזיכתה אותו במוניטין של גס־רוח בקרב חבריה — והיא אהבה למדי גם את זה. פניו האמריקניים הילדותיים שלא כדרך הטבע היו רכונים מעל הספר, משקפיו מונחים על קודקודו העטור שיער חום בהיר; באור האח העדשות נדמו כמבזיקות לעברה מבט מתרה. היא ידעה שמוטב לא להפריע לו. היא נאנחה ועלתה לחדר השינה.
הופמן ידע במשך שנים שהבעת רגשות באדם ובבעלי חיים הוא אחד הספרים הראשונים שפורסמו עם תצלומים, אך מעולם לא ראה אותו קודם. לוחות בשחור־לבן הציגו דוגמניות ציור ויקטוריאניות וחוסים בבית המשוגעים של סארי במצבים רגשיים שונים — אֵבל, ייאוש, אושר, התרסה, אימה — במטרה לחקור את ההומו ספיינס כבעל חיים, עם תגובות אינסטינקטיביות של בעל חיים, ללא המסכה של גינונים חברתיים. כיוון שנולדו מאוחר מספיק מבחינה מדעית כדי להצטלם, עיניהם הלא ממוקדות ושיניהם העקומות שיוו להם מראה של איכרים ערמומיים בעלי דעות קדומות מימי הביניים. הם הזכירו להופמן סיוט מילדותו — מבוגרים מספר אגדות מיושן שעלולים לחטוף אותו ממיטתו באמצע הלילה אל היער.
ודבר נוסף העכיר את שלוותו. הפתק של סוחר הספרים הוכנס בין הדפים המוקדשים לרגשות של פחד, כאילו השולח התכוון במפורש להסב את תשומת לבו אליהם:
האיש המבוהל עומד תחילה כפסל חסר תנועה או נשימה, או משתופף כמו כדי לחמוק מוכנית ממבט. הלב פועם במהירות ובפראות, ולפיכך הולם או מקיש בבית החזה…
הופמן נהג להטות את ראשו ולתקוע את מבטו בחלל בשעה שחשב, והוא עשה זאת כעת. האם זה צירוף מקרים? כן, הניח, זה מוכרח להיות. מצד שני, ההשפעות הפיזיולוגיות של הפחד היו רלוונטיות באופן ישיר כל כך לוויקסל־4, המיזם שהיה מעורב בו בעת האחרונה, שהדבר נראה לו מכוון באופן מוזר. יחד עם זאת, הוויקסל־4 היה סודי ביותר, מוּכּר רק לחברי צוות המחקר, ואף שהקפיד לשלם להם היטב — 250,000 דולר לשנה היתה המשכורת ההתחלתית, והרבה מעבר לזה בבונוסים — בהחלט לא סביר שמישהו מהם ביזבז 15,000 דולר על מתנה בעילום שם. אדם אחד שבבירור היה יכול להרשות זאת לעצמו, שידע הכול על המיזם והיה רואה בכך מהתלה — אם בזה מדובר: מהתלה יקרה — היה שותפו לעסקים יוּגוֹ קווֹרי, ובלי לחשוב על השעה אפילו, הופמן התקשר אליו.
"שלום, אלכס. מה נשמע?" אם קוורי חשב שזה מוזר שמפריעים לו אחרי חצות, נימוסיו המושלמים לעולם לא היו מניחים לו להפגין זאת. חוץ מזה, הוא הורגל למנהגיו של אלכס, "הפרופסור המטורף" כפי שכינה אותו — בפניו לא פחות מאשר מאחורי גבו, ובכך היה טמון חלק מקסמו, לדבר עם כולם תמיד באופן זהה, בפומבי או בארבע עיניים.
הופמן, שעדיין קרא את תיאור הפחד, אמר בהיסח הדעת, "אה, היי. אתה קנית לי ספר?"
"נדמה לי שלא, חבר. למה? הייתי אמור?"
"מישהו שלח לי מהדורה ראשונה של דרווין, ואין לי מושג מי."
"נשמע יקר למדי."
"נכון. חשבתי שאולי זה אתה, כי אתה יודע כמה דרווין משמעותי לוויקסל."
"חוששני שלא. אולי זה לקוח? מתנת תודה, והוא שכח להוסיף כרטיס ברכה? אלוהים יודע שעזרנו להם להרוויח המון כסף, אלכס."
"כן, טוב. אולי. בסדר. מצטער שהפרעתי לך."
"אין בעיה. נתראה בבוקר. יום גדול מחר. למען האמת, כבר מחר. אתה אמור להיות במיטה."
"בטח. אני בדרך. לילה."
כשהפחד מגיע לשיאו, נשמעת צווחת האימים. אגלי זיעה גדולים מנקדים את העור. כל שרירי הגוף רפויים. לאחר מכן מגיעה אפיסת כוחות מוחלטת, והכישורים המנטליים כושלים. הקרביים מושפעים. שריר הסוגר חדל לפעול ואינו מצליח לשאת עוד את תכולת הגוף…
הופמן הצמיד את הספר לאפו ושאף. תערובת של עור ואבק ספריות ועשן סיגרים, חריפה כל כך שהוא טעם אותה ממש, עם רמז למשהו כימי — פורמלדהיד אולי, או גז לתאורה. הוא העלה בדמיונו מעבדה או אולם הרצאות מן המאה התשע־עשרה, ולרגע ראה מבערי בּוּנזֶן על משטחי עץ, בקבוקוני חומצה ושלד של קוף. הוא תחב בחזרה את הפתק כסימנייה וסגר את הספר בזהירות. אחר כך נשא אותו אל המדפים, ובשתי אצבעות פינה לו מקום בעדינות בין מהדורה ראשונה של מוצא המינים, שקנה במכירה פומבית בסותבי'ס בניו יורק תמורת 125,000 דולר, לבין עותק בכריכת עור של מוצא האדם, שהשתייך בזמנו לת"ה האקסלי.
בהמשך ינסה להיזכר ברצף המדויק של מעשיו לאחר מכן. הוא הציץ במסוף הבלומברג שעל שולחנו ובדק את הנתונים הסופיים בארצות הברית: הדאו־ג'ונס, ה־S&P 500 והנסדא"ק נסגרו כולם בירידות שערים. הוא ניהל תכתובת אימייל עם סוּסוּמוּ טָקָהאשי, הסוחר התורן האחראי על ויקסל־4 במשך הלילה, אשר דיווח שהכול פועל כשורה, והזכיר לו שבורסת טוקיו תיפתח בעוד פחות משעתיים לאחר החופשה השנתית בת שלושת הימים של "שבוע הזהב". היא בוודאי תיפתח בירידות כדי להתאים את עצמה לשבוע של ירידת מחירים באירופה ובארצות הברית. והיה דבר מה נוסף: ויקסל הציע לבצע מכירה בחסר של שלושה מיליון מניות נוספות של "פרוקטר אנד גמבל" ב־62 דולר למניה, אשר תגדיל את הפוזיציה הכוללת שברשותם לשישה מיליון — עסקה גדולה: האם הופמן מאשר אותה? הופמן שלח אישור, זרק את הסיגר הלא גמור, הציב סבכת מתכת צפופה לפני האח וכיבה את האור בחדר העבודה. במסדרון וידא שדלת הכניסה נעולה והפעיל את האזעקה באמצעות קוד בן ארבע ספרות: 1729. (מקורו של הצירוף היה בחילופי דברים בין המתמטיקאים ג"ה הארדי וס' רמנוג'אן ב־1920, כשהארדי נסע במונית עם מספר זה כדי לבקר את עמיתו הגוסס בבית החולים והתלונן שהמספר "משעמם למדי", על כך השיב רמנוג'אן: "לא, הארדי! לא, הארדי! זה מספר מעניין ביותר. זהו המספר הקטן ביותר הניתן לביטוי כסכום של שתי חזקות שלישיות בשני אופנים שונים.") הוא השאיר מנורה אחת דולקת למטה — בכך היה בטוח — ועלה במדרגות השיש הלבנות המעוקלות אל חדר האמבטיה. הוא הסיר את משקפיו, התפשט, התרחץ, ציחצח שיניים ולבש פיג'מת משי כחולה. הוא כיוון את השעון המעורר בטלפון הנייד לשש וחצי, ובתוך כך שם לב שהשעה חצות ועשרים.
בחדר השינה הופתע לגלות שגבריאל עדיין ערה, שוכבת על גבה על כיסוי המיטה בקימונו משי שחור. נר ריחני ריצד על שולחן האיפור; מלבד זאת היה החדר שרוי בעלטה מוחלטת. ידיה היו לפותות מאחורי ראשה, מרפקיה זקורים בחדות ממנה והלאה, רגלה משוכלת מעל ברכה הנגדית. כף רגל לבנה, ציפורניה צבועות באדום כהה, ציירה עיגולים קצרי רוח באוויר הניחוחי.
"אלוהים," אמר. "שכחתי את התאריך."
"אל תדאג." היא התירה את החגורה והפרידה את כנפות המשי, אחר הושיטה אליו את זרועותיה. "אני אף פעם לא שוכחת."
השעה היתה בוודאי בסביבות שלוש וחצי לפנות בוקר כשמשהו הקפיץ את הופמן משנתו. הוא נאבק להיחלץ ממצולות השינה, פקח את עיניו וראה חיזיון שמימי של אור לבן זוהר. היתה לו צורה גיאומטרית, כעין עקומה עם שורות אופקיות מרווחות וטורים אנכיים רחבים, אך ללא שום נתונים — חלומו של מתמטיקאי, אך למעשה לא חלום, הבין לאחר שמיצמץ לעברו כמה שניות; מקור האור היה בתאורת החירום של שמונה נורות הלוגן בנות חמש מאות ואט שניצנצו מבעד לרפפות התריסים — כמות מספקת להאיר מגרש כדורגל קטן; הוא התכוון להחליף אותן.
גופי התאורה היו מכוונים על טיימר של שלושים שניות. בעודו ממתין שיכבו, שקל מה היה עשוי להיות הדבר שקטע את קרני האינפרה־אדום המזגזגות על פני הגן וגרם להדלקתם. זה בטח חתול, חשב, או שועל, או עלווה שצימחה פרא והתבדרה ברוח. כעבור שניות ספורות האורות אכן כבו והחדר שוב שקע בעלטה.
אך כעת היה הופמן ערני לגמרי. הוא הושיט את ידו אל הטלפון הנייד. הוא היה חלק מסדרה שיוצרה במיוחד עבור קרן הגידור שלו, וידע לקודד שיחות טלפון ואימיילים רגישים מסוימים. כדי שלא להפריע לגבריאל — היא תיעבה את ההרגל הזה עוד יותר מששנאה את העישון — הדליק אותו תחת השמיכה וחיפש לרגע בצג הרווח־והפסד את נתוני המסחר במזרח הרחוק. בטוקיו, סינגפור וסידני נפתחו השווקים, כצפוי, בירידות שערים, אך ויקסל־4 כבר עלה ב־0.3 אחוזים, ועל פי חישוביו פירוש הדבר שהרוויח כמעט 3 מיליון דולר מאז הלך לישון. שבע רצון כיבה את המכשיר והניח אותו על שידת הלילה, ואז שמע קול: רך, לא מזוהה, ואף על פי כן מטריד משום מה, כאילו מישהו מסתובב למטה.

רוברט דניס האריס (באנגלית: Robert Dennis Harris; נולד ב-7 במרץ 1957 בנוטינגהאם) עיתונאי, כתב טלוויזיה וסופר אנגלי. האריס כתב ספרים בשלל סוגות ספרותיות.

לאחר שסיים את לימודי התואר הראשון עבד ב-BBC על נושאי חדשות ואקטואליה במסגרת תוכניות כדוגמת תוכנית התחקירים השבועית "פנורמה" ותוכנית החדשות הלילית "ניוזנייט" (Newsnight). בשנת 1987, בהיותו בן 30, התמנה לעורך המדיני של היומון "האובזרבר". בתקופה שעבד כעיתונאי כתב מאמרים גם ב"סאנדיי טיימס" וב"דיילי טלגרף".

בשנת 1992 התחיל לכתוב פרוזה. ספרו הראשון היה "ארץ אבות", רומן מתח מתת-סוגת ההיסטוריה האלטרנטיבית. עלילת הספר מתרחשת בגרמניה הנאצית 20 שנה לאחר ניצחון גרמניה במלחמת העולם השנייה ומתבססת על עובדות ואישים אמיתיים. הספר זכה להצלחה מסחרית ונמכר ביותר ממיליון עותקים,‏[3] ומאז כתב האריס ספרות בדיונית בלבד. שנתיים לאחר שיצא הספר "ארץ אבות" לאור הוא גם עובד לסרט.

 

גם ספריו הבאים: "אניגמה" – רומן מתח המתרחש על רקע פיצוח מכונת ההצפנה הגרמנית, האניגמה, במלחמת העולם השנייה, ו"ארכנגלסק" (1998) – רומן מתח המתרחש בחלקו בתקופת סטלין ובחלקו ברוסיה שלאחר מפלת הקומוניזם, זכו להצלחה בינלאומית רבה. הספר "אניגמה" עובד לסרט שאת תסריטו כתב המחזאי טום סטופארד ושיחקה בו קייט וינסלט, והספר "ארכנגלסק" עובד כסדרה טלוויזיונית ב-BBC ב-2005 והשתתף בו דניאל קרייג שנבחר שנה אחר כך לגלם את דמותו של ג'יימס בונד.

 

ב-2003 הפנה האריס את תשומת לבו לרומא העתיקה. תחילה פרסם את הרומן ההיסטורי, "פומפיי" שזכה להצלחה בינלאומית, ובשנת 2006 החל לכתוב טרילוגיה על חייו של הנואם הרומי הגדול קיקרו, הספר הראשון בטרילוגיה הוא "אימפריום" שעוסק בקריירה של קיקרו מתחילתה עד הגעתו לקונסולאט שהסיפור מסופר מנקודת מבטו של עבדו טירו.

 

ב-2007 נטל האריס הפוגה מכתיבת הטרילוגיה וכתב רומן מתח פוליטי המתרחש בימינו. "סופר צללים" (במקור The Ghost) הוא סיפורו של סופר צללים העובד על האוטוביוגרפיה של ראש ממשלת בריטניה הקודם ותואר כרומן מפתח המבוסס על טוני בלייר.‏[4] האריס עצמו עיבד את הספר לקולנוע, והסרט, "סופר הצללים", בבימויו של רומן פולנסקי ובהשתתפותם של פירס ברוסנן כראש הממשלה לשעבר ויואן מקגרגור כסופר הצללים יצא לאקרנים ב-2010, וזיכה את פולנסקי בפרס הבימוי בפסטיבל ברלין.‏[5]

 

באוקטובר 2009 יצא לאור בבריטניה הספר השני בטרילוגיה של קיקרו: לוסטרום (Lustrum).

 

בספטמבר 2011 יצא לאור ספרו "מדד הפחד" (The Fear Index). האריס עיבד את הספר לתסריט עבור סרט אותו עתיד לביים פול גרינגראס.‏[6]

 

בספטמבר 2012 נודע כי האריס עובד על כתיבת תסריט לסרט חדש עבור רומן פולנסקי הקרוי "D". הסרט מתמקד בפרשת דרייפוס מהמאה ה-19.‏[7] האריס עיבד את התסריט לספר שיצא לאור באוקטובר 2013 בשם "קצין ומרגל" (Officer and a Spy) והוא מתבסס על סיפורו של ז'ורז' פיקאר שחשף את המרגל האמיתי בפרשת דרייפוס.

 

נכון לשנת 2014 מתגורר רוברט האריס בסמוך לניוברי (Newbury) שבברקשייר עם אשתו, הסופרת ג'יל הורנבי, וארבעת ילדיהם. ספריו תורגמו ל-30 שפות.

 

מקור: ויקיפדיה

X