מגרש החיים | לרכישה באינדיבוק
מגרש החיים

מגרש החיים

שנת הוצאה: 09/2015
מס' עמודים: 512
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 74
- 39

בקולג´ וֵסטיש, בית ספר קטן על חוף אגם מישיגן, נראה שכוכב הבייסבול הנרי סקרימשֵנדר נועד לכוכבות בליגה המקצועית. אך כשזריקה שגרתית סוטה ממסלולה וגורמת לאסון, גורלם של ארבעה אנשים נוסף עליו נהפך על פיו: נשיא הקולג´ – רווק מושבע שהתאהב באורח בלתי צפוי; בתו שברחה מנישואים כושלים ונחושה לפתוח בחיים חדשים; שותפו הגֵיי לחדר של הנרי וחברו לקבוצה שמסתבך בפרשת אהבים מסוכנת; וקפטן הקבוצה שמגלה כי הִנחה את הקריירה של הנרי על חשבון זאת שלו. תוך כדי עימות עם תקוותיהם, חרדותיהם וסודותיהם העמוקים ביותר, עוזרים החמישה זה לזה למצוא את נתיביהם האמיתיים.
מִגרש החיים הוא רומן רחב יריעה ולב על שאפתנות ומגבלותיה, על משפחה וידידות ואהבה, ועל מחויבותו של אדם לעצמו ולזולתו.

"רומנים שלמים וסוחפים כאלה מופיעים לעתים נדירות מאוד"

      ג'ונתן פרנזן.

"צ´אד הארבך חובט מכת מחץ! יצירה שהיא הנאה צרופה!"                                                    ג´ון אירווינג

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מגרש החיים”

"מרהיב! מִגרש החיים הוא ספר ביכורים חכם, רחב־לב, כתוב ביד בוטחת וקריא להפליא, המבשר על בואו של סופר אמריקני צעיר שראוי לעקוב אחריו."
ג´ונתן אֵוויסון

באביב של שנת 1880, לאחר שהתברר לו שלא יוכל לפרנס את משפחתו בעבודה ספרותית, עבד הרמן מלוויל, אז בן שישים, כמפקח מכס בנמל ניו יורק. הוא לא היה מפורסם ולא הרוויח כמעט כלום מתמלוגים. בנו הבכור, מלקולם, התאבד שלוש־עשרה שנים קודם לכן. הורי אשתו, בין השאר, חששו לבריאותו והתייחסו אליו כאל מטורף. בקנה מידה לאומי קם ונהיה הקרע הנורא והעקוב מדם שניבא ב"מובי דיק" וב"בניטו סֶרֶנוֹ" (שניהם אזלו מהמלאי זה מכבר ב־1880), וכפי שאולי היה הראשון שחזה, המועקה לא פסקה עם תום המלחמה.
לא מפתיע אפוא שייתכן כי הסופר הדגול מצא את עצמו אפוף יותר ויותר ענני קדרות, כפי שניסח זאת גיבורו הנודע ביותר; שאולי הוא העריך כי הגיעה העת שיחזור לים. מהיותו זקן מדי, דלפון ומכותר בענייני משפחה מכדי לחצות שוב את האוקיינוס, התפשר מלוויל על הרפתקה צנועה יותר. הפשרת האביב החלה מוקדם באותה שנה, ובמרס הוא עלה על ספינה שהפליגה במעלה תעלת אירי לסיור באגמים הגדולים, לשחזר כך לבדו מסע שערך עם ידידו אילַיי פלַיי ארבעים שנה קודם לכן. מלומדים ייחסו חשיבות רבה למסע הצליינות של מלוויל לירושלים (1857-1856), אך מסע מאוחר יותר זה בארצו עבר ללא ציון עד 1969, כאשר סטודנט לתואר ראשון בקולג' וסטיש — בית ספר קטן ומכובד למדעים החופשיים בחוף המערבי של אגם מישיגן, שכבר אז היה בלוי קלות — גילה תגלית מרשימה.
שמו של הסטודנט היה גֶרט אפֶנלייט. הוא לא היה באותם ימים סטודנט לספרות. הוא למד בחוג לביולוגיה, והיה הקוורטרבק הפותח של וֶסטיש שוּגֶר מֵייפֶּלז. הוא גדל בחלקה המישורי־גלי של המדינה, מדרום וממערב למדיסון, בן הזקונים הרביעי למשפחה של מגדלי פרות חולבות. הוא התקבל לווסטיש בחלקו כדי לשחק פוטבול, ואף שהקולג', אז כמו עתה, לא הציע מלגות ספורט, הוענקה לו תמורת מאמציו במגרש משרה נוחה בספריית המוסד. רשמית הוא היה אמור לסדר ספרים על המדפים שתים־עשרה שעות בשבוע, אך הושגה הבנה שאת רוב הזמן יוכל להעביר בלימוד.
אפנלייט נהנה מהרשות לתור את הספרייה לאורכה ולרוחבה אחרי סגירתה, ולעתים קרובות לא למד ואף לא סידר ספרים אלא פשוט חיטט בה. בשעת ערב מאוחרת אחת בסתיו של שנתו השלישית הוא מצא צרור דק של ניירות מצהיבים, תחוב בין שני כתבי עת מתפוררים בקרביה הנסתרים של הספרייה. כתב היד הדהוי שעל העמוד הראשון הכריז שזאת הרצאה שנשא "ה' מלוויל" כלשהו ב"ראשית אפריל 1880". אפנלייט חש דבר־מה והפך את הדף. רטט עז עבר בבטנו כשקרא את המשפט הפותח:
רק עם מלאת לי עשרים וחמש שנים, שאז שבתי לעיר הולדתי ניו יורק ממסע בן ארבע שנים על סיפונן של ספינות לציד לווייתנים ושל אוניות קרב, לאחר שראיתי הרבה מן העולם, לפחות מחלקיו המימיים, ופינות מוריקות מסוימות שהברווזות הרכלניות והתרחים הזקנים שלנו סוברים שאינן מהוגנות, רק אז שלחתי ידי בכתיבה ברצינות, והתחלתי לחיות; מאז כמעט לא עבר שבוע שלא חשתי שאני נפרש בתוכי.
בקריאה ראשונה לא עלה בידו של אפנלייט להתיר את סבך התחביר שלפני הנקודה־פסיק, אבל המשפט הטפל המסיים נחקק חיש־קל בנשמתו. גם הוא רצה להתפרש בתוך עצמו ולחוש את עצמו עושה זאת; ריגשה אותו ההבטחה הנבואית הזאת לחיים חכמים ופראיים יותר. הוא מעולם לא נסע מעבר למערב התיכון העליון, גם לא כתב דבר שלא לפי דרישתו של מורה, אבל המשפט הקסום האחד הזה עורר בו רצון לשוטט בעולם ולכתוב ספרים על מה שמצא. הוא הגניב את הדפים לתוך תרמילו ואל חדרו בבניין פאמבּר.
נושאה המוצהר של ההרצאה היה שייקספיר, אך ה' מלוויל, מצדיק את עצמו בקביעה הערמומית ש"שייקספיר הוא החיים", השתמש במשורר כעילה לדבר על כל דבר שרצה — טהיטי, "השיקום", מסעו במעלה ההדסון, ובסטר, הותורן, מישיגן, שלמה המלך, נישואים, גירושים, מלנכוליה, יראה, התנאים בבתי חרושת, עלוות פּיטספילד, ידידות, עוני, מרק צדפות, מלחמה, מוות — הכול בשצף קצף מתגלגל, שהיה בו כדי להפריך את טענות מחותניו לחוסר איזון נפשי. ככל שהעמיק אפנלייט לצלול בהרצאה, חבוי בחדרו מכל השפעה שתוכל לנער אותו ממצב רוחו המוזר, כך השתכנע יותר שהיא נמסרה באלתור, בלי רישום אחד ויחיד. הפליא אותו והשפיל את רוחו לחשוב שנפש יכולה להעשיר עד כדי כך, שכל מחווה שלה תיראה מעמיקה.
למחרת יצא אפנלייט מחדרו והלך לחפש סמכות הולמת. פרופסור קארי אוקסטין, מומחה הקולג' לאמריקה במאה התשע־עשרה, עיין לאיטו בדפים בנוכחות אפנלייט, טופח בעט על סנטרו. משסיים הכריז אוקסטין שאין ספק כי הפרוזה היא של מלוויל, אך כתב היד אינו שלו. ההרצאה תומללה בוודאי — ואין לדעת באיזו מידה של מהימנות — בידי מאזין קשוב כלשהו. הוא הוסיף שב־1880 נחשב מלוויל רק מעט יותר מסופר מסעות שימיו הטובים מאחוריו, כך שלא בלתי סביר להניח שהרצאתו ירדה לטמיון, ושההיסטוריה פסחה על ביקורו בווסטיש.
אפנלייט השאיר את הדפים אצל פרופסור אוקסטין, ששלח עותקים מהם מזרחה, אל המוֹנים והמקַבּצים של דברים כאלה. כך הם נכנסו לרשומות האקדמיות. כמה חודשים אחר כך פירסם אוקסטין בירחון "אטלנטיק" מאמר ארוך על מסעו של מלוויל במערב התיכון — מאמר ששמו של אפנלייט לא הופיע בו.
בסוף אותה עונת 69' עגומה — השוּגֶר מֵייפֶּלז ניצחו רק במשחק אחד — הזדכה אפנלייט על הקסדה שלו. הפוטבול היה שעשוע; עכשיו היתה לו מטרה, והמטרה היתה לקרוא. כבר היה מאוחר מכדי לשנות חוג ראשי, אך בכל לילה כשסיים לפתור את סדרת התרגילים שלו, הוא הקדיש את עצמו ליצירותיו של ה' מלוויל. הוא התחיל בהתחלה, ב"טאיפּי", וקרא הכול עד ל"בילי באד". אחר כך את הביוגרפיות, את התכתובת, את כתבי הביקורת. אחרי שספג לתוכו כל מילה של מלוויליאנה בספריית וסטיש, הוא החל לעבור על הותורן, שלו הקדיש מלוויל את "מובי דיק". בשלב מסוים הוא גם הפסיק להתגלח — היו אלה ימי ראשית שנות ה־70, ורבים מחבריו ללימודים גידלו זקנים, אבל אפנלייט דימה את זקנו למשהו שונה: לא זקן היפי אלא זקן ספרותי מימים עברו, מהסוג שהתהדרו בו תצלומי הדַגֵרוֹטיפּ הדהויים בספרים שלמד לאהוב.

בקרוב…

X