מגע הקסם של האהבה | לרכישה באינדיבוק
מגע הקסם של האהבה

מגע הקסם של האהבה

שנת הוצאה: 2010
מס' עמודים: 208
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39
- 39

כשכלכלתה של המסעדנית החד-הורית, ויקטוריה הארט, תלויה על בלימה, עומדת בפניה רק ברירה אחת – הצעה שערורייתית מהמלונאי היהיר, אנטוניו קאבלי. הוא ידאג לעתידה, אך בתמורה ישלול ממנה את חירותה…

לאנטוניו אין זמן או רצון להתאהב, אך מצפים ממנו להתחתן ולהעמיד יורש. נישואי נוחות יכולים להתאים לו, אך גופה של ויקטוריה מגיב בלהט לכל מגע ביניהם, והוא אינו יודע כמה זמן הם יוכלו לשמור על העניין כהסכם כלכלי טהור…

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מגע הקסם של האהבה”

בקרוב…

"אז מה הסיפור של המקום הזה?" שאל אנטוניו קאבלי את רואה החשבון שלו בשעה שהלימוזינה עצרה מחוץ לחלונות הזכוכית של המסעדה.
טום רוברטס נועץ ברשימותיו. "רכשנו את הבניין בקיץ שעבר, החוכרת היא אחת בשם ויקטוריה הארט. עד כה, סירבה לשתי הצעות מחיר שלנו כך שנאלצנו להעלות לה את שכר הדירה. עכשיו היא מנסה בכל כוחה לשרוד. נראה לי שהפעם היא תחתום בלי בעיות."
אנטוניו כיווץ את גבותיו. עתה הגיע בטיסה ממשרדו שבוורונה והוא באוסטרליה רק שעות ספורות וכבר הוא מפקפק באופן שבו מנהל טום את עסקיו. "זו היתה אמורה להיות קניה פשוטה ומכובדת," נזף בו. "ועכשיו, כבר חלפו ששה חודשים – מה אתה משחק כאן?"
פניו של רואה החשבון התכרכמו בגוון סגלגל מעניין, והוא העביר את ידו בעצבנות בשער ראשו הדליל. "אני מבטיח לך שהכול בשליטה," גמגם בעצבנות. "נתקלנו בכמה קשיים, אני יודע… אבל…"
הטלפון הנייד של אנטוניו צלצל, והוא עצר את התנצלויותיו המגומגמות של טום באמצע המשפט כשראה את מספר הטלפון של העורך-דין שלו על הצג. כרגע יש לו בעיות דחופות יותר מרכישת מסעדה קטנה וחסרת משמעות. ברגע זה, עתידה של החברה שלו מונח על הכף, מפני שאביו מנהל מסכת מגוחכת ומוזרה ביותר שנועדה לכופף אותו לרצונו.
פיו של אנטוניו נמתח לקו דקיק וזעוף. אף אחד לא יגיד לו מה לעשות, חשב בליבו כשענה בזעם עצור לטלפון הנייד שלו. אף אחד – ובוודאי לא האיש היחיד בעולם שכלפיו לא חש מאומה, מלבד טינה.
"ריקרדו, יש לך חדשות טובות בשבילי?" הוא עבר לאיטלקית שוטפת, שפת אמו, כשדיבר עם עורך דינו.
השתיקה שהשתררה בצידו האחר של הקו היוותה תשובה מוחצת.
"חככתי כבר בכל האפשרויות שעומדות בפנינו אלפי פעמים, אנטוניו," אמר לבסוף עורך הדין בקול מתחטא, "ואין הרבה מה לעשות. אפשר לתבוע אותו – זכויות האדם וכיוצא בזה. אבל לעניות דעתי, זה רק ישלהב את התקשורת. פרטיות עסקי המשפחה ייחשפו לסנסציה ציבורית, הפער בינך לבין אביך יחריף ויעמיק לעיני כל, ובסופו של דבר, סביר להניח שגם נפסיד. העובדות בשטח הן שאתה אמנם בנית ופיתחת את החברה לממדי ההצלחה הנוכחיים שלה, אבל בידי אביך עדיין נמצאים ששים אחוז מחברת יזמות קאבלי. והוא יכול לעשות איתם מה שיחפוץ."
עיניו הכהות של אנטוניו נצצו בזעם. בכלל לא אכפת היה לו שכל העולם ידע מה הוא חושב על אבא שלו, אך אכפת גם אכפת לחשוף את שם אמו להשפלות עברה – זאת לא יוכל לעשות. היא סבלה מאביו מספיק בחייה. זיכרונה חייב להישאר ללא דופי.
אז איך עליו לנהוג? ובעוד זעמו גואה בו, נכנס מוח העסקים החד שלו לפעולה על מנת למצוא תשובה. הוא לא מתכוון להניח לאביו לנצח במאבק הזה. לוק קאבלי הוא אמנם יושב ראש החברה, אך כיום, הוא רק מכהן כשליט בובה – אנטוניו הנו המוח ומי שהפך את רשת המלונות האיטלקית הפרובינציאלית של אביו לסיפור הצלחה עולמי. הוא חייך לעצמו מפני שעשה כל כך הרבה בניגוד לרצונו של אביו. לוק לא רצה שהחברה תגדל – הוא נהנה מעצם היותו דג גדול בנהר קטן, כך יכול היה לשלוט ולנהל את כולם. אבל אנטוניו הטה את הכף כשירש את חלקה של אמו וקידם את החברה ואף נהנה מכך – נהנה לראות את אביו נחרד מעמקי שלוותו עד שממש איבד את עשתונותיו.
אז מה עכשיו? הוא יכול להיכנע לסחיטה של אביו, למכור את ארבעים האחוזים שלו ולעזוב, להניח לאביו לממש את איומיו ולמכור את שארית החברה. ממילא ייווכח שהחברה לא שווה הרבה כשהוא אינו בראשה. אך מדוע שיעשה זאת, חשב בזעם, כשהוא השקיע שנים רבות כל כך מחייו בבנייתה? "מוכרחה להיות דרך אחרת." למעשה, דיבר בקול נמוך אל עצמו.
"טוב, אז אם ישנה אחת כזו, אני לא רואה אותה. קראתי את ההתכתבות של אביך איתך והשורה התחתונה היא, אנטוניו, שאם אתה לא נשוי ועם צאצאים עד גיל שלושים וחמש, אביך ימכור את מניותיו. הוא מאמין שמכיוון שאתה בנו היחיד, מחובתך להבטיח את עתידה של משפחת קאבלי. הוא אף טוען שהוא רוצה לראות אותך נשוי ומיושב באושר."
גל טינה התערבל באנטוניו. איזו צביעות! איש זה נטש אותו ואת אמו בהיותו בן עשר. בשנים ההן לא טרח להקפיד על מחויבויות ומשפחה, הסתפק בהשפלת אשתו והציג את כל מאהבותיו לראוות הציבור.
"הוא נראה נחוש מאוד," הוסיף עורך-הדין בשקט.
"כן, אבל לא כפי שאני נחוש למנוע בעדו."
"אה…" דממה רגעית השתררה. "אבל החדשות הטובות הן שאם תשמע לדרישותיו הוא מיד יחתום ויעביר לרשותך את כל מניותיו בחברה. ואת זה יש לי בכתב."
"באמת יש לך…" נחישות קרה וקשה התהדקה סביב ליבו של אנטוניו. בסדר גמור, אם אביו מתעקש לשחק את המשחק הוא ייענה לאתגר. אך הוא לא יניח לו לנצח. הוא ימצא דרך עקיפה וישיג שליטה בכל – ואז, יגרום לו להתחרט על היום ועל השעה שבהם החליט להכתיב לו תנאים. "אשמח להשתלט על המניות שלו, אבל לא אכנע לדרישותיו."
"טוב, אני לא רואה כל דרך אחרת. אביך רוצה שתתחתן ותוליד ילד. ולמען האמת הוא נתן לך אולטימטום. הקציב שנתיים."
"לכל בעיה יש פיתרון, ריקרדו. תשלח לי מייל או פקס עם המסמכים הרלבנטיים כדי שאראה למה הוא התחייב בכתב ונדבר מאוחר יותר." אנטוניו ניתק את השיחה והביט בבחור שישב מולו. "אז איפה היינו… ?" שאל, ועבר לאנגלית מושלמת בעודו מתנתק מבעיותיו עם אביו ומתמקד בעסק שלפניו.
טום הביט בו בדאגה. הוא לא הבין מילה משיחת הבוס שלו, אך ראה את הזעם בעיניו וידע שעליו להלך בזהירות רבה. אנטוניו קאבלי ידוע כאיש הגון ביותר בכל הנוגע לעסקים, אך גם כאכזר וחסר רחמים כשהדברים מגיעים לפיטוריו של מי מעובדיו שלא עמד בסטנדרטים הגבוהים שהציב או שהצליח להרגיז אותו בדרך זו או אחרת. "אני… אני רק אמרתי שאני יכול להסתדר לבד עם רכישת המסעדה–"
"כן, כן," קטע אותו אנטוניו. "זה נמשך כבר יותר מדי זמן, טום. והאמת היא שאני מתחיל לפקפק באופן שבו התמודדת עם המצב."
"אדוני, נכון שזה לוקח קצת יותר זמן מכפי שרצית, אבל אני מבטיח לך שאני מתנהל בדרך הטובה ביותר." רואה-החשבון רכן קדימה ופניו אמרו רצינות תהומית. "לא נתתי, למשל, אף רמז קל למיס הארט על כך שאתה מתעניין במסעדה שלה. השתמשתי בשמה של החברה בת שלך, לנסייר, לכל אורך ההתקשרות עימה."
"ומה החוכמה בכך?" עיניו של אנטוניו הצטמצמו. "אני לא עושה עסקים בדלת האחורית, טום."
"אני יכול להבטיח לך שהכול חוקי לגמרי ועל פני השטח!" עתה הזדקף הבחור לגמרי. "מה שהצלחתי לעשות זה לשמור על מחיר נמוך, מפני שאין לה כל מושג עד כמה הבניין חשוב לנו מבחינה אסטרטגית."
"פשוט תעלה כבר את מחיר ההצעה, טום, ותסגור את העסקה," אמר לו אנטוניו ופטר אותו. היו לו דברים חשובים יותר להתעסק בהם.
"עם כל הכבוד, אדוני, אין צורך להעלות את המחיר. אני חושב שהסתייגותה של מיס הארט מהמכירה נוגעת לקשר הרגשי שיש לה לעסק – הו, והיא גם מודאגת שהעובדים שלה יאבדו את פרנסתם."
"אז תסדר להם עבודה אחרת בחברה. לכל הרוחות, אני הרי פותח מלון חדש דלת לידה. אני משאיר את זה לך." אנטוניו הרים את התיק שלו והושיט את ידו אל ידית הדלת. "בינתיים, אני הולך לאכול כאן צהריים."
"כאן?" טום נראה מבוהל.
"למה לא? זו נראית מסעדה די הגונה ואני ממש בחוץ. אני מציע שתחזור למשרד, תשחק קצת עם המספרים ותסיים את ההסכם עד אחר הצהריים."
חום הרחוב הכה באנטוניו כשיקוי חם לאחר הקרירות הממוזגת של המכונית. היה לו נעים להיות קצת בחוץ אחרי טיסה ארוכה מאירופה, נעים להתרחק מטום רוברטס. הבחור נחשב לכריש רציני. אבל בדיוק בגלל זה הוא מעסיק אותו, הזכיר לעצמו אנטוניו בנזיפה חדה. הוא זקוק לאנשים טובים שיפקחו בשטח בכל אזור ואזור. טום הוא האיש שלו בסידני. תפקידו לקצץ בתקציב ולהצליח לשרוד באווירה הכלכלית הקשה. ובסך הכול, הוא עושה עבודה טובה. הם התרחבו מאוד בחלק זה של העולם, זהו המלון העשירי שלהם על היבשת האוסטרלית. מכל מקום, הבחור היה זקוק לניעור קל – נדמה שלעתים הוא נהנה מדי מעמדת הכוח שלו.
אנטוניו לקח לו את הזמן ופסע לאטו על המדרכה הרחבה כשהוא אומד בראשו את מצבה של המסעדה. מיס הארט, ללא ספק, מצאה לעצמה מיקום מצוין; המסעדה שכנה ברחוב מרכזי וליד פארק קטן ושופע, ובכל זאת, קרובה מספיק לים כך שממרפסת הקומה השנייה נשקף נוף משגע. חבל שהיא ממש דבוקה לצידו של הבניין שזה אך רכש. אם רק הרים את ראשו יכול היה לראות את מלון קאבלי החדש מתנשא ממש מאחורי המסעדה ותופס נתח נרחב מהרחוב. הוא התכוון לשנות לחלוטין את פני הסביבה ולא התכוון לחסוך באמצעים. השם קאבלי היה שם נרדף ליוקרתיות ואלגנטיות, והמלון כבר היה בתפוסה מלאה מראש כשהפתיחה החגיגית נקבעה רק לעוד חודשיים תמימים.
מיס הארט היתה רק אבן נגף בדרכו. המסעדה שלה מוכרחה לפנות את מקומה לחנויות מעצבים יוקרתיות ולכניסה צדדית ונוספת למלון.
כשנכנס לאזור הקבלה המרכזי שם לב בהפתעת מה לרצפת העץ המבהיקה ולספות הבהירות שהוצבו בצורה אסטרטגית כך שישקיפו על הפארק הירוק שבחוץ. למיס הארט יש טעם טוב; התכנון והעיצוב היו מרשימים ביותר. וככל שניתן לראות האולם המרכזי של המסעדה מלא למדי בעיקר באנשי עסקים שבאו לאכול ארוחת צהריים. ובכל זאת, נותרו מספר שולחנות פנויים.
אף אחד לא נמצא מאחורי שולחן הקבלה והוא התכוון להיכנס פנימה כשהדלת מאחורי דלפק הקבלה נפתחה ואישה צעירה הגיחה בעדה. היא החזיקה ערימת תיקים בידה האחת, עט בידה השנייה, ונראתה שקועה בהרהורים.
"צהריים טובים, אדוני, אפשר לעזור?" השאלה נשאלה בפיזור דעת, ומבלי שהביטה בו ישירות הניחה את ערימת התיקים על הדלפק.
"כן, יש שולחן פנוי?"
"כמה אנשים?" עדיין לא הביטה בו; נדמה לו שהיא מחפשת משהו בתיקים.
"אדם אחד בלבד." מבטו סרק אותה באיטיות. הוא ניחש שהיא בשנות העשרים המוקדמות שלה, אבל החליפה הכהה שלבשה התאימה לאישה מבוגרת מכפי גילה וגם לא החמיאה כלל לגזרתה הדקה, מה גם שחולצתה הלבנה היתה מכופתרת בקפידה עד צוואר.
היא נראית יותר כמורה מחמירה מהדור הישן, או ספרנית מתחילת המאה התשע-עשרה, חשב בליבו בשעשוע. שערה השחור והארוך סורק בקפידה לאחור מפניה ונקלע לצמה הדוקה, והיא הרכיבה זוג משקפיים כהי מסגרת שנראו כבדים מדי עבור פניה הקטנים.
ויקטוריה, שמצאה את התיק שחיפשה, הרימה את מבטה ומיד קלטה את המבט הביקורתי שבו סקר את הופעתה. לפתע מצאה את עצמה מסמיקה.
לפני רגע קצר כבר החליטה בליבה שהוא כנראה איטלקי סקסי ועם מבטא זר וממיס עצמות, אך עצם העובדה שהוא גם מושך להחריד גרמה לה משום מה למבוכה עצומה. מדוע הוא מביט בה כך? איך הוא מעז!
"נראה לך שתוכלי לסדר לי מקום?" שאל בנונשלנטיות.
"יכול להיות… רק רגע, אני כבר בודקת." היא ידעה היטב שיש לה מספר שולחנות פנויים. אך לא יזיק להעמיד פנים. "כן…" היא העבירה את אצבעה במסע דמיוני על פני פנקס ההזמנות שלה. "כן, יש לך מזל."
הוא נראה משועשע. ואותה תקפה התחושה שהוא ידע היטב שלא היה לה כל צורך להיוועץ בפנקס ההזמנות.
הוא טיפוס מרגיז למדי, החליטה בכעס. וגם העיניים החודרות והכהות שלו הלחיצו אותה מדי.
טוב, הוא הגבר המהמם ביותר שהניחה עליו את עיניה מעודה – והוא גם כנראה יודע את זה טוב טוב. החליפה שלבש נראתה ממעצב יוקרתי והיה לו גוף חזק ומושלם.

בקרוב…

X