מבחני הכווייה | לרכישה באינדיבוק
מבחני הכווייה

מבחני הכווייה

שנת הוצאה: 02/2015
מס' עמודים: 351
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 25
- 59
- 25

או שתצליח או שתמות – אין דרך אחרת.

חברויות יעמדו במבחן,

נאמנויות יופרו,

כל ההשערות בטלות.

 

מבחני הכווייה הוא ספר המשך לרב המכר הרץ במבוך.

 

זה היה אמור להיגמר כשהם פתרו את המבוך

 

לא היו אמורות להיות עוד חידות. או ריצה. תומס היה בטוח שאחרי הבריחה הוא ויֶתר הקורחים יקבלו את החיים שלהם בחזרה. אבל לאף אחד מהם לא היה מושג לאיזה מין חיים הם חוזרים.

 

כדור הארץ נשרף בהתלקחויות השמש ונצלה בכבשן של אקלים חדש ואכזרי, ועכשיו הוא ארץ שממה. הממשלות התפוררו ואיתן גם הסדר והארגון. הערים המתמוטטות מלאות בקּוקּואים – אנשים שכל גופם מכוסה בפצעים מזוהמים, הנגועים במגפת ה'התלקחות' אשר הופכת אותם למטורפים צמאי דם המחפשים את הקורבן הבא… או את הארוחה הבאה.

 

יעבור עוד זמן רב עד שהקורחים יוכלו להפסיק לרוץ. במקום לצאת לחופשי הם מגלים שמחכה להם מבחן נוסף. הם צריכים לחצות את 'הכווייה', האזור החרוך ביותר בעולם, ולהגיע למקלט בטוח תוך שבועיים. אבל יוצרי המבוך, המכונים 'נתעב', שיצרו כעת גם את מבחני הכווייה, דאגו להפחית את סיכויי ההישרדות שלהם למינימום.

 

לתומס לא נותר אלא לתהות – האם המפתח אל החופש נמצא איפשהו בתוך התודעה שלו? או שהוא תמיד יהיה תלוי בחסדים של 'נתעב'?

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מבחני הכווייה”

בקרוב…

פרק 1
היא דיברה אליו לפני שהעולם התמוטט.
היי, אתה עוד ישן?
תומס נע במיטתו, חש בחשכה שאפפה אותו כמו אוויר שהתמצק ולחץ עליו. בהתחלה נבהל, עיניו נפקחו בבת אחת כשדמיין שהוא נמצא שוב בקופסה, אותה קוביית מתכת קרה ואיומה שהביאה אותו לקרחת ולמבוך. אבל היה שם אור קלוש, ותלוליות של צללים עמומים בצבצו בהדרגה ברחבי החדר העצום. מיטות קומתיים. שידות. נשימות שקטות ופכפוכי נחירות של נערים השקועים בשינה עמוקה.
הקלה מילאה אותו. הוא היה מוגן עכשיו, ניצל והובא אל אולם השינה הזה. אין עוד דאגות. אין עוד מאמללים. אין עוד מוות.
טום?
קול בתוך ראשו. נערה. לא נשמעת, לא נראית. ובכל זאת הוא שמע את הקול, אם כי מעולם לא הצליח להסביר לאף אחד איך זה פועל.
הוא פלט נשיפה עמוקה ושקע בהקלה אל תוך הכרית שלו. עצביו המרוטים נרגעו אחרי רגע הבהלה הקצר. הוא השיב לה, יצר את המילים במחשבותיו.
תרזה? מה השעה?
אין לי מושג, היא ענתה. אבל אני לא מצליחה להירדם. אולי נמנמתי איזה שעה. אולי יותר. קיוויתי שאתה ער כדי שלא יהיה לי משעמם.
תומס ניסה לא לחייך. אמנם היא לא יכלה לראות אותו, אבל בכל זאת זה היה מביך. לא נתת לי הרבה ברירה, נכון? קצת קשה לישון כשמישהו מדבר ישר בתוך הגולגולת שלך.
ווההה, ווההה. אז תחזור לישון.
לא, אני בסדר. הוא בהה בצד התחתון של המיטה שמעליו – כתם עמום וחסר צורה בצללים שאפפו אותו – שעליה שכב עכשיו מינהו ונשם כמו מישהו שכמויות שערורייתיות של ליחה תקועות בגרונו. על מה את חושבת?
על מה נראה לך? איכשהו היא הצליחה להחדיר במילים דקירה של ציניות. אני לא מפסיקה לראות מאמללים. העור המגעיל והגוף הרכרוכי שלהם, כל הזרועות והדוקרנים האלה ממתכת. זה היה קרוב מדי, טום. איך נצליח אי פעם להוציא דבר כזה מהראש שלנו?
תומס ידע מה דעתו על כך. התמונות האלה לעולם לא יעזבו אותם – הדברים האיומים שקרו במבוך ירדפו את הקורחים עד יומם האחרון. הוא תיאר לעצמו שרובם, אם לא כולם, יסבלו מבעיות נפשיות חמורות. אולי אפילו ישתגעו לגמרי.
ומעל לכול, תמונה אחת הייתה צרובה בזיכרונותיו כמו כווייה שהוטבעה במגהץ לוהט. החבר שלו צ'אק, סכין נעוצה בחזהו, מדמם, גוסס בזרועותיו של תומס.
תומס ידע שאת זה הוא לעולם לא ישכח. אבל לתרזה הוא אמר: זה יעבור. זה רק ייקח קצת זמן, זה הכול.
אתה מלא בולשיט, היא אמרה.
אני יודע. זה לא מגוחך שהוא נהנה לשמוע אותה אומרת לו משהו כזה? שהארס שלה היה בשבילו סימן שהכול יהיה בסדר? אתה אידיוט, אמר לעצמו, ואז קיווה שהיא לא שמעה את המחשבה הזאת.
מעצבן אותי שהפרידו אותי מכם, היא אמרה.
אבל תומס הבין למה הם עשו זאת. היא הייתה הנערה היחידה ויתר הקורחים היו חבורה של בני עשרה – חבורה של שפיצים שעדיין לא בטחו בהם. אני מניח שרצו להגן עלייך.
כן, מן הסתם. דכדוך חלחל אל תוך מוחו עם המילים שלה, דבק בהן כמו סירופ. אבל זה דפוק להיות לבד אחרי כל מה שעברנו.
לאן לקחו אותך, בעצם? היא נשמעה עצובה כל כך שהוא כמעט רצה לקום ולחפש אותה, אבל ידע שעדיף להימנע מכך.
בסך הכול לצד השני של החדר הגדול ההוא, איפה שאכלנו אתמול בלילה. זה חדר קטן עם כמה מיטות קומתיים. אני די בטוחה שהם נעלו את הדלת כשהם יצאו.
רואה, אמרתי לך שהם רוצים להגן עלייך, הוא אמר ואז הזדרז להוסיף, לא שאת צריכה שמישהו יגן עלייך. אני הייתי שם ת'כסף שלי עלייך נגד לפחות חצי מהשפיצים האלה.
רק חצי?
טוב, שלושת־רבעי. כולל אותי.
שתיקה ארוכה השתררה אחר כך, אם כי תומס היה יכול עדיין לחוש איכשהו בנוכחותה. הוא הרגיש אותה. זה היה כמעט כמו האופן שבו, למרות שלא ראה את מינהו, הוא ידע שהחבר שלו שוכב רק כמה עשרות סנטימטרים מעליו. לא רק בגלל הנחירות. כשמישהו נמצא קרוב אליך, אתה פשוט יודע את זה.
למרות כל הזיכרונות מן השבועות האחרונים, תומס היה רגוע במידה מפתיעה, ובמהרה נכנע שוב לשינה. חשכה ירדה על עולמו, אבל היא הייתה שם, סמוכה אליו בכל כך הרבה דרכים. כמעט… נוגעת.
לא הייתה לו שום תחושה של הזמן החולף כשהיה במצב הזה. חציו ישן, חציו נהנה מן הנוכחות שלה ומן המחשבה שהם ניצלו מהמקום הנורא ההוא. שהם בטוחים ומוגנים, שהוא ותרזה יוכלו להכיר שוב זה את זה מהתחלה. שהחיים יכולים להיות טובים.
שינה ברוכה. חשכה מעורפלת. חמימות. זוהר מוחשי בתוך הגוף שלו. הוא כמעט ריחף.
נדמה היה שהעולם נמוג ונעלם. הכול נעשה רדום ומתוק. והחשכה הייתה איכשהו מנחמת. הוא שקע בחלום.

הוא צעיר מאוד. אולי בן ארבע? אולי חמש? שוכב במיטה והשמיכות משוכות עד לסנטרו.
אשה יושבת לידו, ידיה שלובות בחיקה. יש לה שיער חום ארוך, פנים שהגיל מתחיל לתת בהם את אותותיו. עיניה עצובות. הוא יודע זאת אף על פי שהיא מנסה בכל כוחה להסתיר זאת בחיוך.
הוא רוצה לומר משהו, לשאול שאלה. אבל הוא לא יכול. הוא לא באמת כאן. הוא רק משקיף על הכול ממקום שהוא לא ממש מבין. היא מתחילה לדבר, צליל שהוא בבת אחת כל כך מתוק ומלא זעם עד שזה מטריד אותו.
"אני לא יודעת למה הם בחרו אותך, אבל את זה אני יודעת. אתה מיוחד איכשהו. אל תשכח את זה אף פעם. ואל תשכח אף פעם כמה" – קולה נסדק ודמעות זולגות על לחייה – "אל תשכח אף פעם כמה אני אוהבת אותך."
הילד עונה, אבל זה לא באמת תומס שמדבר. אף על פי שזה כן הוא. שום דבר כאן לא הגיוני. "את הולכת להשתגע כמו כל האנשים בטלוויזיה, אמא? כמו… אבא?"
האשה מושיטה יד ומעבירה את אצבעותיה בשערו. אשה? לא, הוא לא יכול לקרוא לה ככה. זאת אמו. זאת… אמא.
"אל תדאג לזה, מתוק," היא אומרת. "אתה לא תהיה כאן כשזה יקרה."
החיוך שלה נעלם.

החלום נמוג באפלה מהר מדי, והותיר את תומס עם מחשבותיו בלבד. האם ראה עוד זיכרון שנחלץ ממעמקי השכחה שלו? האם באמת ראה את אמא שלו? היה שם משהו על כך שאבא שלו השתגע. הכאב שחש בקרבו היה עמוק ומכרסם, והוא ניסה לשקוע עוד ועוד בשכחה.
מאוחר יותר – לא היה לו מושג כמה זמן אחר כך – תרזה דיברה אליו שוב.
טום, משהו לא בסדר.

ג'יימס דשנר נולד ב-1972 בג‘ורג‘יה שבארה“ב, למשפחה בת חמישה ילדים. כיום הוא חי עם אשתו וארבעת ילדיו בהרי הרוקי.

מילדותו רצה דשנר להיות סופר. הוא קרא כל ספר שמצא, וחיבר סיפורים בעצמו. למרות זאת, בבגרותו בחר ללמוד ראיית חשבון, אך לבסוף החליט לנסות ולממש בכל זאת את חלום ילדותו – הכתיבה.

דשנר כותב לנוער – ספרי הרפתקאות, פנטסיה ומדע בדיוני. ספריו תורגמו לשפות רבות, זכו להצלחה וזיכו אותו בפרסים רבים.

מידע נוסף על דשנר וספריו תוכלו למצוא באתר:  jamesdashner.com

X