מארדי והמסע לשם | לרכישה באינדיבוק
מארדי והמסע לשם

מארדי והמסע לשם

שנת הוצאה: 01/2015
מס' עמודים: 725
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 35
- 88
- 35

הרמן מלוויל (1819-1891) ידוע בעיקר בזכות הרומן "מובי דיק" (1851), שקנה לו מקום של כבוד בהיסטוריה של ספרות העולם ונחשב עד היום ל"רומן האמריקאי הגדול". ואולם מעטים יודעים שעם פרסומו נחל "מובי דיק" כישלון חרוץ, ומחברו לא היה ידוע כמעט בקרב הקוראים בני זמנו. בעצם, רק במאה ה-20 מלוויל התגלה מחדש והוכר כאחד ממבשרי המודרניזם בספרות וכגאון שאין שני לו.

 

ואולם עוד לפני "מובי דיק", ראשון "כישלונותיו" המזהירים של מלוויל היה הרומן שלפנינו, "מארדי והמסע לשם" (1849). אם מלוויל תיכנן לכתוב אותו בסגנון של שני ספריו הראשונים, הביוגרפיים, כעלילת הרפתקאות ימית ריאליסטית בעלת מוטיבים אקזוטיים, הרי עד מהרה מצא את עצמו נסחף בזרמי דימיון פיוטיים. הים הממשי התנגש בים מיתי-שירי-פילוסופי; סיפור האדם התמזג בסיפורם של דגים, גלים סימבוליים החלו גואים והעלילה נשאבה למערבולת אלגורית.

 

"מארדי" מתייחד בערבוב בלתי פוסק של ז'אנרים ובחוסר נאמנות לכל צורה ספרותית מוכרת. הרומן כולו עומד בסימן של בריחה. לצד הימלטותו של הגיבור-המספר מהספינה, בריחה המניעה את סיפור המעשה, נמלטות מבין ידי המחבר גם הלכידות הצורנית, הבהירות התוכנית ולעתים אף השפיות התחבירית. המספר חותר בין איי הארכיפלג המדומיין מארדי עם חבריו השונים והמשונים – היסטוריון ישיש, פילוסוף אובד עצות, משורר עדין נפש ומלך שהוא חצי-אל – ותר אחר דבר שאבד מבלי שוב. אבל תחושת המסע, כמו מעשה הקריאה הספרותי, מאשרת את קיומה של הנפש הנרגשת והסקרנית, ו"מארדי", גם אם נותר לוט במסתורין, מזמין להרפתקה מיוחדת במינה.

 

מלוויל של "מארדי" הוא סופר צעיר, המגלה את היצרים והיצירתיות שבמלים. תחת עטו נולדה יצירה קרנבלית, ססגונית ופרועה, שהחלה חותרת לעבר המים הרחוקים והמסתוריים, לעבר המעמקים שמהם יגיח לימים הלוויתן הלבן, מובי דיק.

 

תירגם מאנגלית: יהונתן דיין

 

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מארדי והמסע לשם”

יצאנו לדרך! נתיבי המפרשים העליונים מוכנים; העוגן מצופה האלמוגים מתנדנד מן החרטום ושלושת המפרשים המלכותיים מתמלאים יחדיו במשבי הרוח, המזנבת בעקבותינו אל הים ונובחת ככלב ציד.

היריעות הנמוכות נפרשות, ומעליהן, מכל צד, נמתחות בהמולה יריעות גרר רבות; כך, בדמות נץ נטוי כנפיים, מצלים מפרשינו על הים בשעה שאנו מבקיעים את דרכנו במימיו המלוחים.

אך מאין תבואו ואנה תשימו פעמיכם, מלחים?

אנו באים מריבאבה, אי בלב ים, לא רחוק מחוג הגדי הטרופי, לא רחוק ממערב איי פיטקארין, ששם התיישבו מורדי הבאונטי. בחופי ריבאבה עגנתי למשך כמה חודשים ועתה יצאתי למסע בעקבות הלוויתן, אשר מוחו יאיר את העולם.

ומריבאבה אנו מפליגים לגלאפגוס, המכונים גם ה"איים המכושפים", על שום המון הזרמים והמערבולות הפראיות המקדמים שם את פניך. ובכן, באזור איים אלה, שדרכם צעד דמפיר, ובהם טמנו בעבר פיראטים ספרדים את מואידורות הזהב שלהם, שם, בעונות מסוימות, שוהה לוויתן הקאשלוט, המכונה גם הראשתן.

אך מריבאבה, לשם, ספינתכם לא תמריא כפי שיעוף השחף הישר אל קנו, שכן בשל שכיחותן של רוחות הסחר, מוכרחות הספינות היוצאות מאזור ריבאבה ושמות פניהן צפון מזרחה לעיקוף של כאלף מילין; ראשית, יש להזדרז ולרדוף את הרוחות ההפכפכות ולהפליג דרומה, שם, לאחר שנלכד לבסוף איזה משב תועה, יש לכוון אל הדרך הראשית, ואז, תוך פנייה מזרחה, להניף את ההגה ולגלוש לעבר קו המשווה.

במסלול מעגלי שכזה, מסלול מייגע לכל הדעות, נעה ה"ארקטוריון". מעולם קודם לכן לא היה האוקיינוס כה חסר תנועה, ולמרבה המזל, מעולם לא היה כך מאז.

בראבו! לאחר מרוץ של שבועיים ימים, ביוצאנו מתוך אפרוריות הבוקר, בעודנו מפליגים הישר לפנים, הגיחה צללית אפלה מתוך הים וניצבה מולנו עמומה, עטורת ערפילים נפתלים, בעוד גלים בגון השמנת מקציפים במורדותיה. נטינו הצדה ולבסוף, כשפנה היום, חלפנו על פני מאסאפוארו.

במשקפת זיהינו שתיים או שלוש עזים מתאספות בעמק, בסמוך לים; והנה איתות: דגל ממורט על אחת הפסגות הרחוקות. ואולם, ביודעו היטב שאין איש על האי, פרט לשתיים או שלוש חבורות עבריינים נמלטים מצ'ילה, סירב הקברניט להיעתר להזמנתם לבוא ולעגון. עם זאת, ייתכן ששגה בכך שלא שלח סירה ומסר על קלף.

לאחר כמה ימים אחזנו ברוחות הסחר: הן באו עלינו – כפי שקורה על פי רוב – כמו חסד הניתן בזעף, בסער תזזיתי וחד, במהלומה, שנשאה הרחק את אחד התרנים שלנו ואף הפילה את הטבח הזקן והשמן שלנו והפקירה את משמניו לזרמיו של פתח הניקוז מעבר לדופן הגלוי.

בשעה טובה הגענו לקו האורך הנכסף שעל קו המשווה. הוצאנו שבועות מספר ממערב לגלאפגוס, במרדפים הלוך וחזור, לאורך הנתיב, משחרים, ללא הועיל, אחר טרפנו. אך מכיוון שישנם צלצלנים המאמינים שלווייתנים, בדומה למחצבי הכסף בפרו, מתרוצצים בעורקיו הסמויים של הים; כך- מדי יום, ויום אחר יום, ומדי שבוע, שבוע אחר שבוע, צלחנו את אותה הצטלבות של אותו קו אורך באותו קו רוחב, עד שכמעט היינו מוכנים להישבע שהספינה מזדעזעת בכל פעם ששדריתה חוצה את אותה נקודה מדומיינת.

זמן רב, רצוצים מול רוחות קו המשווה, השחלנו את מסלולנו לאורך אותו הנתיב; מפליגים מערבה, משקיפים ימינה ומשקיפים שמאלה, אך לא רואים דבר. היה זה אז, באותם זמנים יגעים, שחוויתי את ראשוני התסמינים של חוסר הסבלנות המר המאפיין את מלאכתנו החד-גונית, חוסר הסבלנות אשר הוביל בסופו של דבר להרפתקאות שיסופרו להלן.

אבל לאט לך; אל תאמר מלה רעה על אותה ספינה ישנה ומצוינת, ואף לא נגד צוותה; המלחים היו בחורים טובים כולם, לרבות חצי תריסר הפאגאנים בני האיים שהצטרפו אלינו, גם אם למרות הכל, לא היו תמיד אנשים כלבבי: לא נמצאה שם נפש שהתמגנטה לנפשי, לא היה שם איש להיקשר אליו באהדה; פרט למקרים של הבעות עוגמה משותפות בפרקי הדממה שבהם נעטפנו מפעם לפעם, או בקריאות שמחה המברכות את פני הרוח בבואה. ייתכן שתחת הנהגה אחרת, רעננה משהו, היו המלחים המנוולים האלה מפתחים תכונות קוסמות יותר. לו רק הבחנו בקילוח שהתיז לווייתן, ולחלופין התברכנו בקברניט רודני, שנגדו היינו מציתים מרד חדור עזוז, אז היו חברי לספינה מתגלים כעמודים יצוקים, כאנשי פלדה. ואולם, במצב הנוכחי, לא ניתן היה להצית אש תחת שריונם.

דברים נוספים עשו את מנת חלקי בחיי הסיפון קשה עד מאוד. אם כי, אמת יש לומר, רב החובל עצמו היה אדם מצוין, שמעולם לא התעקש על גינוני הכבוד השמורים לבאי הסיפון העליון וידע לדבר בלשונם של מלחים. עלי לחלוק לו את הכבוד המגיע לו: נראה שנטה אלי חיבה מיוחדת; תמיד היה חברותי, ויתרה מזו, פטפטן, כשהזדמן לצדי בשעה שאחזתי בהגה. אך מה בכך? האם היה מסוגל לשיחה סנטימנטלית או פילוסופית? כלל לא. בספרייתו הדקה לא היה מקום שמור, פרט לבאודיץ' ולהמילטון מוּר.

ומה היו הם בשבילי, המתאווה לבן שיח שיצטט ממילותיו של ברטון על השדים הכחולים, מה באמת היו בשבילי החזרות השטחיות על אותן מעשיות מכבירות תיאורים ובתי השיר הנמתחים לעד על סוזן שחורת העין בביצוע מקהלת הסיפון הקדמי שלנו?

יבש יותר משיכר עבש.

כן, כן, ארקטוריון! אני אומר זאת ללא שמץ זדוניות, אך את היית משעממת עד מאוד. לא ההפלגה לבדה – קשה ככל שהיתה, אותה עוד יכולתי לשאת – אלא בכל מובן אחר.

הימים נעו לאטם, סחור-סחור, ללא סוף וללא מאורעות, כמו סובבים בחלל. זמן ורסיסי-זמן. כמה מאות מנה ערסלי, שנד כמו מטוטלת לתנודתה המשמימה של הספינה, מתקתק לסימון שעות, לסימון תקופות

לנצח תהיה ברוכה הכוה הקדמית של הארקטוריון… אבוי; אזוב עוטף אותה כעת וחלודת עד מכסה את הבריחים שהחזיקו במקומה את אח האבן, אשר מולה השתרענו לא אחת. ולמרות הכל, עד סוף ימי אזדעף לזכרן של אותן שעות אבודות, כבדות כעופרת.

השבועות, אם כן, במובנם הכרונולוגי, חלפו עברו להם. ביל מארוול סיפר את סיפוריו שוב ושוב, עד שראשיתם הסתבכה באחריתם וכולם נעשו היינו הך בשבילי. נד באלאד שר את שיריו פעמים כה רבות, עד שהדיהם ארבו לי בפסגות הספינה, ששם בין שקעי המפרשים הם בנו להם קן. סבלנותי האומללה נעלמה ואיננה.

אך סוף סוף, לאחר שהפלגנו מערבה במשך זמן מה, נטשנו את נתיבנו – הוא לא המציא לנו זכר ללווייתן – בשאט נפש.

אבל לאן עכשיו? לחופה הבוער של פפואה? אל מכוות שמש, סופות טייפון ומרדפים מלאי מרורים בעקבות לווייתנים שאינם בני השגה; וגרוע מזה: עמדנו, כך נראה, לאשש את תיאוריית ויסטון בדבר הארורים וכוכבי השביט, כאשר נחפזנו מלהט קו המשווה אל כפור הקוטב הצפוני. בקצרה, בהפכפכות אופיינית לאנשים במעמדו זנח קברניטנו את הקאשלוט ובחר בייאושו להיטלטל בעקבות לוויתן האיבאלנה לאורך החוף הצפון מערבי ומפרץ קאמשטקה.

אלה שלא התנסו בעסקי הלוויתנות עלולים להתקשות להבין את תחושותי במפנה זה. הרשו לי להבהיר רק זאת: ציד איבאלנות בחוף הצפון מערבי, בצינה ובערפילים מאיימים, בעוד המפלצות הקודרות והאדישות אשר צפות סביב על פני הים, כמו בולי עץ מיער הרץ על מימי הריין, נכנעות למרות הצלצל כשוורים חצי מעולפים לחלף – דיג נחפז ומגונה זה של האיבאלנות, לעומת המרדף הנמרץ בעקבות הקאשלוט האצילי במימי הדרום העולצים, כמוהו, אני טוען, כהשוואה בין טביחת דובים לבנים על פני קרחון שומם בגרינלנד ובין מצוד זברות בקאפרריה, היכן שהטרף התוסס מנתר מולך על רקע יערות מוריקים.

עוד אומר שנחישות בלתי צפויה זו מצדו של קברניטי, למדוד את היקף הקוטב, היתה לא פחות ולא יותר מאשר הפרה שבשתיקה של ההסכם בינינו. אין צורך לפרט על אודות הסכם זה. מכיוון שדובר בהפלגה יחידה, עליתי לסיפונו כשם שאחר יניח את רגלו בארכוף לטובת יום של מעקב אחר כלבי הציד. ועתה, שמים עיזרו לי, הוא התכוון לגרור אותי אל הקוטב! ועוד לשמה של מטרה זדונית שכזאת! משום שאכן היה בה משהו מבזה. צייד הליוויתנים האמיתי מתפאר בצלצל שאין בו רבב, פרט לדמו של הקאשלוט. בכל הקדוש לי, זה הכתים בזפת את אבירותי. ראשתנים וחלב ראשתנים! זה היה בלתי נסבל.

"קפטן," אמרתי באחד הימים, מחווה כלפיו נגיעה בסומבררו שלי, בשעה שעמדתי אצל ההגה, "זאת דרך קשה מאוד להוביל אותי אל כור המצרף. אני חתמתי להפליג למקום אחר."

"כן, גם אני," היתה תשובתו. "אבל אין ברירה. אין להשיג את הראשתנים. אנחנו מפליגים כבר שלוש שנים ומוכרחים לתפוס משהו, ואם לא, אז משהו אחר; כי הספינה רעבה לשמן, המכלים שלה נראים כמו תהום ריקה. אבל התעודד, נערי! ברגע שנגיע למפרץ קאמשטקה, נוצף בכל מה שדרוש לנו, אף  שזאת לא תהיה סחורה משובחת."

גרוע יותר ויותר! התחזית השמנונית הצטיירה כטבח עצום ממדים. "אדוני," אמרתי, "לא לשם כך הפלגתי; הורד אותי לחוף במקום כלשהו, אני מפציר בך." הוא התחלחל, אך לא נתן לי תשובה, ולרגע חשבתי שעוררתי את רוח קברניט הים הרודנית, והיא תבוא ותתפוס את חזית דעתו של האדם נוח המזג הזה; אך לא כך היה. לאחר שהקיף את הסיפון שלוש פעמים, הניח ידו על ההגה ואמר: "אם יש כאן צדק ואם עוול, נערי, אתה מוכרח לבוא אתנו. להוריד אותך לחוף בשלב זה של המסע הוא מעשה שאינו בא בחשבון. איני מתכוון לעגון לפני שהספינה הזאת תהיה מלאה עד קצות פתחיה. מכל מקום, אתה רשאי לעזוב אותה, אם תוכל." ובאומרו זאת פרש לתאו, כמו יוליוס קיסר לאוהלו.

ייתכן שלא התכוון לומר בכך דבר, אבל משפטו האחרון צילצל באזני כדבר יוהרה, מהדהד כמילותיו הטובות של סוהר בניו גייט לאסיר, בשעה שהוא סוגר עליו את הבריחים.

"לעזוב את הספינה אם אוכל!" לעזוב את הספינה כששום מפרש או חוף אינם נראים באופק!

אה כן, קברניטי הטוב, דברים מוזרים מאלה כבר נעשו. על אותה ספינה, ארקטוריון הזקנה, היו ארבעה בחורים גבוהים, אשר שנתיים קודם לכן אסף קברניטנו בעצמו אל סירתו הפתוחה. הם נמצאו רחוקים יותר מן השׂרטון המרוחק ביותר. מובן שגילגלו במעשייה ארוכה בדבר היותם הניצולים היחידים של אינדימנית שעלתה באש. ואולם, מי יכול לאשר את סיפורם? כמו רבים אחרים, הם היו  בעלי סוד, בוודאי חתמו חוזה מזוויע עם איזו ספינה כעורה שעודנה צפה, עודנה שלמה, ונמלטו ממנה אל מחוץ לטווח שמע. הרפתקאות שכאלה אינן שכיחות בקרב יורדי ים באוקיינוס הפאסיפי, אף אין רואים בהן פלא גדול. אלה הם מקרים – לא אירועים – שאינם אלא חלק מאורח חייהם של החברים בקהילת הנוודים של איי הדרום. וכי מה זה משנה, אם סירת ציד לוויתנים טובה תחת רגליך, ולמרות המרחק – כמה מאות מיילים מהיבשה, כשרוחות הסחר מאחור, ומרחבי ים מתונים, חמימים מלפנים? כאן נעוץ ההבדל בין האוקיינוס האטלנטי לפאסיפי. מלח נועז שיש בדעתו להסתלק מספינתו בהיותו באזור הטרופי, בהיותו באזור כף הורן, אינו ממתין לנמל. הוא רואה באוקיינוס כולו נמל אדיר ממדים.

למרות הכל, היוזמה שעל אודותיה נרמז כאן לא היתה קלת משקל. פניתי לשקול היטב את סיכויי. ראוי הדבר לתשומת לב: הדרך שבה אנו תוהים בינינו ובין עצמנו על אודות דברים אשר לאחרים ייראו כזוטות.

מחשבותי הראשונות נגעו לסירה שעלי להשיג, ולמידת העוול או הצדק שתגרום גניבתה באותן נסיבות. אך לבל השאר קצוות פתוחים בעניין זה, אומר שגם לו נקלעתי פעם נוספת לאותו מקרה, הייתי חוזר על הדברים שעשיתי אז. הקברניט ידע היטב שהוא מתכוון להחזיק בי שלא כחוק, בניגוד להסכם בינינו, והיה זה הוא שזרק לעברי את אותה רמיזה, שאני בסך הכל אימצתי, ותודה רבה לו.

וכך, ברוח מלאה תככים וכוונות, טיפסתי באחד הימים למלא את משמרתי, בת השעתיים, בראש התורן. זה היה קרוב לסופו של יום רגוע ויפה. שם עמדתי, הרחק בקצה התורן, ותחתי, הלאה-הלאה, נפרש האוקיינוס. המקום שהיינו בו אז היה כנראה חלקת הים השוממה ביותר והמוכרת פחות באותם אזורים. ובכל זאת, מכיוון מערב הופיע ארכיפלג, שצף לו ברכות על הזרמים, עטור במקסמי ארץ

חלומית. אבל במהרה יחלפו מרחבים אלה, ומשבי קו המשווה הרכים יתגלגלו בכפור, בסערות פתאום ובשאר אימי המסע הצפוני. שלחתי את עיני מטה, לעבר הלווחים החומים של ספינת העבדים המשמימה, הדוממת מחרטום ועד ירכתיים. ואז נשאתי אותן מעלה. אילו מראות נפרשו במרחקים! האופק המערבי כולו נערם בענני זהב וארגמן. קשתות אווריריות, היכלות ומינרטים, כאילו אותה שמש מוּרית צהובה שוקעת מעבר לאלהמברה המעטירה – מראות הנוף נדמו לדרכים המובילות לעולמות אשר מעבר להם. ומכאן, על רקע מגדלי אותה נינווה שמימית, התעופפו להקות ציפורים. צפיתי בהן ארוכות; אחת מהן חצתה את מבטי, עפה דרך קשת נמוכה ונעלמה מעין. רוחי בוודאי הפליגה אחריה, שכן מיד, כמו מתוך חלום, עלו מולי מקצבם הרך של הגלים הלוחכים בצדפות שעל החוף, עלים מתנופפים וקולן של עלמות ופעימותיו השקטות של לבי המתמוסס; כל אלה התערבבו זה בזה.

אף על פי שכל זאת, אם לפשט את הדברים, לא היה אלא אחד מחזיונות רבים אשר יפקדו את העומד בראש התורן, הרי שבפוקדם אותי אז נוצקו הזיות אלה לתוכי במידה כזאת, שמאותו רגע ואילך התקרב חפצי להסתלק מהארקטוריון לגבולות טירוף הדעת.

 

 

הרמן מלוויל נולד ב-1819 בניו יורק למשפחה ממוצא אנגלי והולנדי. אביו היה סוחר אמיד, אבל כמה שנים לאחר הולדת בנו הרמן, הוא פשט רגל ומת. כדי לעזור בפרנסת משפחתו יצא מלוויל לעבוד כפקיד בנק כבר בגיל 13. ב-1839 הצטרף לצי הסוחר ועשה שנים אחדות בים, בין השאר במסע של ציד לוויתנים. על בסיס חוויותיו בשנים אלה כתב את "מובי דיק", הנחשב עד היום רבים לגדול הרומנים האמריקאיים ולאחת מפסגות ספרות העולם.

מלוויל כתב את יצירת המופת שלו שנים אחדות לאחר חזרתו ליבשה, למסצ'וסטס, ולאחר שכבר פירסם יצירות אחדות המבוססות על חוויותיו בים. אלא ש"מובי דיק" עצמה זכתה לתגובות פושרות למדי. כשלוש שנים לאחר אותה אכזבה, מלוויל כתב את "בארטלבי הלבלר" ופירסם אותו בעילום שם בכתב עת. מאוחר יותר עבר לניו יורק, כתב סיפורים, שירים ונובלות ועבד למחייתו כמפקח מכס. מלוויל מת ב-1891. יצירותיו זכו למלוא ההכרה הראויה רק כמה עשורים לאחר מותו.

X