מאחורי הקלעים | לרכישה באינדיבוק
מאחורי הקלעים

מאחורי הקלעים

שנת הוצאה: 03/2016
מס' עמודים: 372
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 83
- 30
- 30

סיפורה האחר של הדיפלומטיה הישראלית.

 

טביעת האצבע של אנשי השטח של משרד החוץ נמצאת ברבים מההישגים שהשפיעו על המדינה מאז הקמתה, אבל האופי המקצועי שלהם, זה שרגיל לעבוד מאחורי הקלעים, הותיר לרוב את האשראי אצל כל האחרים.

הסיפורים שאוגדו יחדיו בספר זה הם טיפה באוקיינוס רחב ועמוק של עשייה ששוליה אולי מקבלים תהודה מדי פעם בתקשורת אך היא מעולם לא זכתה לחשיפה ציבורית אמתית. הספר פותח צוהר אל עולמם המקצועי והאישי של אלה העוסקים בתחומים הלוגיסטיים והקונסולריים בנציגויות ישראל בחו"ל. הוא מביא עדויות ממקור ראשון של ההתנסות המורכבת והלא שגרתית שלהם – התנסות שהיא פועל יוצא מרוחב היריעה המקצועית שעליה אחראי משרד החוץ ומהאופי הישראלי והיהודי של מדינת ישראל.

זה יכול להתחיל בפרויקט מורכב או בביקור ראשי מדינות, בארץ ובחו"ל, המחייבים תיאומים ולוגיסטיקה, להמשיך בפרויקטים לאומיים ובין־לאומיים שמטרתם לסייע הומאנית לעמים ולמדינות אחרות בעתות משבר, עבור בסיוע לאזרחי המדינה הנקלעים למצוקה בארץ זרה בנסיבות שונות או בעקבות אסונות טבע, וכלה בעצם ניהול הנציגויות הדיפלומטיות והקונסולריות של ישראל במדינות רחוקות, בשפות זרות, בסביבות כלכליות ומשפטיות מורכבות ואל מול עמים שהמנטליות שלהם, לא פעם, שונה לחלוטין משלנו.

בין לבין מתייצבים בפני אותם שליחים נאמנים אינספור מצבים המחייבים טיפול חריג הנעדר תשובות ספר כשהם רחוקים ובודדים אל מול הנסיבות,  ותמיד מאחורי הקלעים.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מאחורי הקלעים”

בקרוב…

הקדמה
בנגקוק. אמצע יולי 1994. אחת־עשרה ורבע בלילה.
בקושי שבוע בעיר המלאכים והנה מתחילות להתגשם נבואות השחור של אלה במטה בירושלים שחייכו אליי בסלחנות כשהתעניינתי בנוגע למצופה לי במקום שירותי החדש. טרם מלאו לי עשרים ושבע שנים, ולא מזמן סיימתי את קורס הצוערים במגמת מנהל של משרד החוץ. עתה, מצאתי את עצמי קונסול וקצין מנהלה בנציגות שחשיבותה ומורכבותה הלוגיסטית והקונסולרית למדינת ישראל יתבררו לי במלוא עוצמתן במהלך שלוש השנים הבאות.
צעיר מדי וחסר ניסיון, לא היה לי מושג למה השאיפה לשרת את העם והמדינה מעבר לים הכניסה אותי. עתה, מרגיש אבוד בעיר זרה, אני מחפש זה שעה ומחצה את דרכי בכבישיה החשוכים של המטרופולין הענקית הזאת — עושה דרכי לבית חולים שאת שמו אינני מסוגל אפילו לבטא.
אני נוהג בהונדה ישנה. ההגה בצד ימין. ההילוכים בצד שמאל. מאז שדרכו רגליי לראשונה על אדמת סיאם, צברתי לכל היותר שעה ורבע של ניסיון בנהיגה בכיוונים הפוכים לאלה הנהוגים בישראל. זה ניכר בנהיגה שלי כי אני עולה בדרך על איי תנועה ומגלח שיחים על ימין ועל שמאל.
אני מביט מסביבי בחוסר־אונים מוחלט, מקלל את מזלי על היעדר תקופת חסד ובו־בזמן מברך אותו על שעת הלילה המאוחרת — שעה שהרחובות בחלק הזה של העיר דלילים מתנועה.
אני עוצר בצד הדרך ומדליק את התאורה הפנימית, פורש שוב, בפעם המי יודע כמה את המפה ומנסה להבין היכן אני נמצא. מערכת הניווט מבוססת הלוויין תופיע רק כעשור ומשהו מאוחר יותר ותהפוך בין־רגע לידידתי הקרובה ביותר במקומות שירות אחרים, אך באותה עת אני מוציא את העיניים בניסיון להבין מפת כבישים לא מעודכנת שבאה עם המכונית הישנה שרכשתי מיגאל, קודמי בתפקיד.
אני מרים את הראש וסוקר את הסביבה. רוב שלטי הרחוב הם בשפה המקומית. אני פולט קללה וחוזר בייאוש הולך וגובר לעיין במפה. בשירותי הצבאי הייתי אלוף בניווט, עובדה שעתה לא עוזרת לי במאומה. אני מזדקף, מניח את ראשי על משענת הראש, עוצם את העיניים לרגע ומנסה למצוא פתרון. תחשוב, עפר, תחשוב! אתה תקוע בשום מקום וחייה של נערה ישראלית צעירה תלויים בך.
אני לוקח אוויר מלוא הריאות ומשחרר אותו בהדרגה.
רעש צווחני של מנוע תוק־תוק משגר אל מוחי שביבי פתרון. אני פותח את הדלת במהירות, קופץ החוצה ורץ לאמצע הכביש. התוק־תוק עוצר בחריקת בלמים. בנס הוא לא פוגע בי. אני שולף את הארנק מהכיס האחורי, מוציא ממנו שטר של חמש־מאות באהט ומנפנף אותו באוויר. הנהג מהנהן. "די קראפ…." הוא אומר בעיניים נוצצות. הצעתי לו סכום נכבד במונחים מקומיים והשטר הצבעוני עושה מיד את העבודה. אני מברך בלבי את מיכאל סטנר, המורה שלימד אותי ואת רעייתי שרון את השפה התאית בשבועות שקדמו ליציאתנו לשליחות. בזכותו הבנתי את שתי המלים היקרות מפז הללו — "בסדר אדוני".
אני שב למכונית, אוסף את המחברת שבה רשמתי את פרטי בית החולים וחוזר אל הנהג נחוש להעביר את המסר. "פרום… פאיה…. באן….מונגקוט… ואטנה…" אני ממלמל ומרים את ראשי. האיש מהנהן. "יש אלוהים…" אני פולט בעברית, "הוא הבין". נהג התוק־תוק פוצח בבליל תנועות ידיים מתובלות במשפטים מהשפה המקומית. לוקח לי זמן לפצח אבל בסוף אני מבין שהריקוד המגוחך הזה ברחוב חשוך בסוף העולם, מכוון להעברת מסר אחד ויחיד — סע אחריי!
אני עוקב אחרי התוק־תוק במשך דקה וחצי, מגלח עוד כמה שיחים ועולה על עוד כמה מדרכות בדרך ומגיע לבית החולים. יצאתי אידיוט. אם רק הייתי ממשיך עוד קילומטר באותו הכביש… אני מעניק לאיש את השטר וחושב לעצמי, אידיוט או לא, אלו עשרים הדולרים הכי משמעותיים שהוצאתי מעודי.
בית החולים שייך לממשלה והסטנדרטים רחוקים מהמקובל בבתי חולים מודרניים.
אני מגיע אל דוכן המודיעין ומנסה לתקשר עם פקידת הקבלה. היא רואה לנגד עיניה בחור צעיר בעל חזות מערבית חנוט בחליפה ועניבה. המקומיים מכנים אותנו, הזרים, "פאראנג". הם מתייחסים אליי בכבוד גדול. ככה זה בתאילנד. יש כבוד לנציגי המערב ואני כרגע נציגו התורן.
אבל הכבוד לא עוזר לי כי אף אחד לא מבין מה אני רוצה. אני מתקשר ללק פרמשיט, מזכירתי המקומית, המלאך שילווה את שליחותי בשלוש השנים שבהן אכהן בתפקיד קונסול ישראל בתאילנד. אני מעיר אותה משינה. אני עוד אעיר אותה באמצע הלילה פעמים רבות בעתיד אבל מכל הפעמים, אני מבין היום, הייתה זו הפעם המשמעותית ביותר כי מעולם לא הרגשתי כה חסר אונים.
עכשיו שמבינים אותי, מגיע רופא ומלווה אותי לחדרה של יפעת (שם בדוי). בדרך הוא מנסה להסביר לי באנגלית רצוצה על מצבה הרפואי. מסתבר שאת יפעת עקץ יתוש כששהתה באי קופנגן שבדרום תאילנד — אי שעוד יעשה לי ולמחליפיי בעתיד צרות צרורות. איתרע מזלה של יפעת והיתוש שעקץ אותה נמנה על ארבעה מיני יתושים שעקיצתם מחדירה למחזור הדם את "וירוס הדאנגי". כתוצאה מכך, היא חלתה במחלה הידועה בשמה "קדחת דאנגי".
"המחלה מסוכנת מאוד", הדהדו בראשי דבריו של הרופא, "אם לא מטפלים בה מיד היא יכולה להסתיים באובדן חיים".
לקח ליפעת ולחברתה לטיול תמר (שם בדוי) כמה ימים להבין שיפעת סובלת ממחלה שמחייבת טיפול רפואי. מצבה של יפעת התדרדר, חום גופה עלה ונשקפה עתה סכנה ממשית לחייה. "חשבנו שזו סתם התקררות," תמר פרצה בבכי משחרר כשנפגשנו לצד מיטתה של חברתה החולה, באולם המיון הענק של בית החולים. "איזה מזל שאתה כאן," המשיכה בעיניים מלאות תקווה, "לא ידעתי מה לעשות".
הבעיה הייתה שגם אני לא ידעתי מה לעשות. מה שכן ידעתי היה שחייבים לעשות משהו. "יש לכן ביטוח רפואי?" שאלתי.
"כן, בטח, ההורים חייבו אותנו לעשות. הנה," אמרה ושלפה מהתיק את פוליסת הביטוח. הן היו של חברת הביטוח הראל. נשמתי לרווחה. במסגרת ההכנה לתפקיד יצא לי לפגוש את אשת הקשר של חברת הביטוח. היא הצהירה בפניי שתקבל כל החלטה הגיונית וסבירה שלי כי מבחינתם הקונסול הוא האיש הכי חשוב בשטח.
חייגתי לקון לק, מעיר אותה שוב משנתה. "תבקשי מבית החולים 'במרונגרד' לשלוח אמבולנס. אנחנו מעבירים לשם את יפעת עוד הלילה!" קבעתי מבלי להבין את המשמעויות הכספיות של העניין.
סיפרו לי בחפיפה שבית החולים "במרונגרד" נחשב לאחד מבתי החולים הטובים באסיה. הנחתי שסיכוייה של יפעת לשרוד את המחלה בבית חולים ברמה גבוהה טובים בהרבה מאשר בבית החולים הממשלתי.
יפעת שוחררה עשרה ימים מאוחר יותר מבית החולים כשהיא בריאה ומחוסנת לעתיד מהמחלה והמשיכה עם תמר בטיולן באסיה.
לא שמעתי משתיהן מאז.
***
בחרתי להתחיל את הספר דווקא בסיפור קל יחסית שהסתיים בטוב. ממרחק של יותר משני עשורים נבלע הסיפור הזה בתוך מקרים רבים אחרים שבהם יצא לי לטפל מאז.
הבחירה אינה מקרית. הסיפור הזה לא רק מדגים סוג של משימה בהם אנו, שליחי המדינה בחו"ל, נתקלים בשגרה, אלא שהוא גם ממחיש מאפיין בולט של העבודה שלנו — היעדר תקופת חסד.
המנוסים שבעובדי משרד החוץ יכולים להעיד כי התפקידים שביצענו, בעיקר בנציגויות הגדולות והמורכבות של ישראל ברחבי העולם, לא המתינו בסבלנות בשעה שאנו או משפחותינו סיימנו את תהליך ההתאקלמות המורכב במקום השירות החדש. האחריות זרקה אותנו למים עמוקים ללא גלגל הצלה, לעתים באמצע סערה — מהרגע הראשון שנגעו סוליות נעלינו באדמת הניכר.
במהלך שלוש השנים הבאות, הוביל אותי תפקיד הקונסול של ישראל בבנגקוק לטפל בעשרות "מקרים קונסולריים", כפי שאנו מכנים אותם במשרד החוץ. מדובר במקרים של היקלעות למצוקה של אזרחים ישראלים בארץ זרה הדורשת את מעורבות הנציגות. המצוקה יכולה להיות רפואית, נפשית או פלילית. מתוכם, טיפלתי בלא פחות מחמישים וארבעה מקרים קשים ומורכבים שחייבו מעורבות אינטנסיבית. תיעדתי ופירטתי את שמותיהם של כל המטופלים בדוח סיום התפקיד שהגשתי בסוף תקופת כהונתי כקונסול בתאילנד לממונים עליי. ביקשתי בכך להמחיש את העובדה שמאחורי כל מקרה קונסולרי עומד אדם — עומדת משפחה.
טיפולים אלו מחייבים מעורבות של החטיבה הקונסולרית במטה משרד החוץ, במטרה להציל חיים, לחילוץ, לאשפוז, להעברת נפגעי סמים ופטריות הזיה להמשך טיפול בארץ, לביקורי עצירים ואסירים, או, לדאבון לבנו, להעברת גופות של אזרחי ישראל אשר קיפדו חייהם בחו"ל.
במהלך הקריירה מצאתי את עצמי פעמים רבות בסיטואציות מורכבות שלא היו להן פתרונות ספר. בכל אחת ואחת מהן הועמד אתגר ליכולת שלי לפעול בתנאי לחץ, לאלתר ולהוכיח יצירתיות. המקרים אירעו במדינות זרות, כשלא פעם עמדה השפה למכשול; כשחשתי בודד לא רק אל מול בעיה שדרשה פתרון, אל מול סביבה עוינת, ולעתים תכופות מדי אל מול חוסר יכולת לתקשר עם המטה בארץ. בצירוף־מקרים שמפתיע אותי כל פעם מחדש, האירועים הללו מתרחשים כמעט תמיד בסופי שבוע, בחגים או בשעות חריגות. הבדידות אל מול בעיות אלו הייתה ונותרה מעיקה.
מעבר לטיפול בנפגעים מתאונות ולסיוע למשפחות שהגיעו לתאילנד בעקבות מצוקת בני משפחתם, נאלצתי במהלך הקריירה גם לבשר למטיילים על מות קרוביהם בארץ. במקרה אחד, עמדתי בשרוול המטוס בשדה התעופה של בנגקוק, שבור והלום־עצב, עם שלט הנושא את שמה של נערה צעירה. היא יצאה מכבש המטוס שמחה ומחויכת, מתרגשת לקראת טיול התרמילאים שתכננה כל חייה, והנה המתינה לה בשורת איוב. היא קיבלה ממני את הידיעה כי אחיה החייל נעדר בעקבות תאונה מבצעית בדרכו לרצועת הביטחון בדרום לבנון. כמה שעות מאוחר יותר אף נאלצתי להעביר לה שיחת טלפון מאביה שהודיע לה את ההודעה הקשה מכול. לקח לי שבוע להתאושש מהמשימה הזאת. את הסיפור המלא אביא בהמשך.
התפקיד דרש ממני תעצומות־נפש כה גדולות עד שלעתים, בסופו של טיפול, נותרתי תשוש נפשית. תשוש או לא, מעולם לא זכיתי לתקופה של חסד. המקרה הבא לא התחשב במצבי הנפשי, הוא חייב התעשתות ויציאה לשטח לסייע לנפש אחרת.
בן שלושים הייתי כשסיימתי את שירותי בבנגקוק. במהלך שלוש השנים המעצבות הללו נפל לי האסימון. הבנתי את חשיבותה הרבה של העבודה שאני וחבריי לאגף המנהל של משרד החוץ מבצעים בשם העם והמדינה. זו עבודה מורכבת, קשה, עמוסת אתגרים, לעתים בתנאים קשים ואולי אפילו עבודה שחורה. היא מחייבת יצירתיות וחשיבה לא שגרתית לנוכח מצבים שאין להם תשובות ספר. היא כפוית־טובה, נטולת־אשראי, רחוקה מאור הזרקורים ותמיד בצלה של העבודה המדינית של המשרד. היא מתאפיינת בחוסר הערכה ציבורית ופנים־משרדית שלה היא ראויה.
אך למרות כל אלה, מדובר בעבודה שאין דומה לה בכל הנוגע לסיפוק ולתחושת העשייה. עבודה שחשיבותה למערך הלוגיסטי והקונסולרי של מדינת ישראל בחו"ל איננה ניתנת לכימות או לתיאור. עבודה שמניחה את התשתית לעבודה הדיפלומטית ומעניקה לאזרח הישראלי, בכל נקודה על פני הגלובוס, את התחושה שיש אל מי לפנות — שיש על מי לסמוך.
הסיפור האישי על חיי המקצועיים, שחלקים ממנו פזורים על פני דפיו של ספר זה, ממחיש תחומי עשייה מגוונים של עובדי אגף המנהל במשרד החוץ. עדיין, הוא אחד ממאות סיפורים של חברותיי וחבריי לעבודה, שכמה מהם קיבצנו בספר שלפניכם. גם סיפורה של השגרירות בבנגקוק הוא סיפורה של נציגות אחת מתוך יותר ממאה הנציגויות שמפעיל משרד החוץ ברחבי העולם. אמנם מדובר בשגרירות ייחודית ומיוחדת, ועדיין אחת מרבות, שלכל אחת מהן ייחוד משל עצמה.
בשנים שעקבו לשירותי בבנגקוק הספקתי לשרת גם בתפקיד הקונסול באוסלו, ברומא ובלוס אנג'לס. אורח החיים בו בחרתי זימן לי טיפול בנושאים מרתקים וחוויתי חוויות מכוננות כמו חילוץ ישראלים מאזורי אסון, ייצוג של המדינה בפורומים בין־לאומיים שונים, טיפול בהסגרתם ארצה של מבוקשים מהתחום הפלילי, ביצוע של פרויקטים לוגיסטיים מורכבים וכיוצא באלה. כמו כן נמניתי על שלושה קציני לוגיסטיקה מטעם משרד החוץ, שיצאו במשלחת פיקוד העורף להאיטי בעקבות רעידת האדמה האיומה שחווה האי. נרחיב בעניין בהמשך.
בחלוף השנים חיפשתי את ההזדמנות לתעד את העבודה המיוחדת הזאת ולהביאה לידיעת הציבור. סברתי שמגיע לעובדי משרד החוץ בכלל, ולאלה מאגף המנהל בפרט, שיכירו את פועלם. סברתי גם שמגיע לעם ישראל להתוודע למעט מהפעולות הנעשות בשמו ברחבי העולם ולהבין שמשרד החוץ, ידה הארוכה של מדינת ישראל, עושה הרבה טוב לעם שלנו ולא רק בתחומי הדיפלומטיה הקונבנציונלית.
היה לי ברור שאם אקח על עצמי את הפרויקט אנסה באמצעותו גם לחשוף את הקוראים לתנאים ולנסיבות המיוחדות שבהם אנו עובדים. לחשוף בפניהם את היתרונות ואת החסרונות בעבודת שליח רשמי של ישראל בחו"ל. לחשוף את הקשיים ואת רגעי התעלות־הרוח, את החוויות המורכבות, ואת המחיר המשפחתי, החברתי והכלכלי, שאנו נאלצים לשלם בעקבות המעברים התכופים ממדינה למדינה. לחשוף בפניהם גם את תחושות הסיפוק שלנו משירות המדינה והעם שלנו בניכר. ואם לסכם בשורה אחת, אזי שמתי לי למטרה לפתוח צוהר קטן בפני כל מי שימצא עניין בספר לעולם המורכב בו אנו חיים ופועלים.
בשנת 2013, בעודי משרת בקונסוליה הכללית של ישראל בלוס אנג'לס, החלטתי להוציא לפועל את שאיפתי רבת־השנים. פניתי אל חבריי לעבודה באגף המנהל של משרד החוץ, מכל הרמות ומכל הדרגות ובאשר הם פרושים על פני הגלובוס, בבקשה להעלות על הכתב סיפורים מרכזיים מהקריירה שלהם. ביקשתי שיספרו את סיפורם מזווית אישית ככל שניתן. שינסו להעביר לקוראים את התחושות וההתלבטויות שהם תוצר־לוואי של העבודה שלנו. ביקשתי שיספרו על התרוממות־הרוח שחשו על הצלחות לעומת הכאב ומפח־הנפש שהיו מנת־חלקם כאשר נאלצו לטפל בטרגדיות אנושית — וכאלה, לצערנו, היו לא מעטות. ביקשתי שיפתחו בפני הקוראים חלון לעולמם האישי, זה שמתנגש בעוצמה רבה, ולעתים קרובות מדי, עם העולם המקצועי שלנו.
ההתגייסות הייתה מרשימה. התחושה בקרב רבים מחברותיי וחבריי לעבודה הייתה שהסיפורים שלנו חשובים מדי מלהיוותר במחשכים —מתויקים בקלסרים עבים בארכיון המדינה. לא כל מי שרצה לתרום מסיפוריו הצליח לעמוד במשימה. למרות שחפצו בכך מאוד, עומס העבודה והצורך בהכנות ליציאה לשליחות בחו"ל או בשיבה ממנה, מנעו מרבים וטובים מלהתפנות למלאכת הכתיבה. כך, עקב בצד אגודל, אספתי את הסיפורים המרגשים ששיתפו עמיתיי, ערכתי אותם לשונית וספרותית, העברתי אותם לאישור הגורמים הרלוונטיים בממשלת ישראל, והכנתי אותם לדפוס. את העריכה הלשונית המקצועית של המוצר המוגמר ביצעה חברתנו לעבודה יעל לנגה בן חור במהלך שירותה כקצינת המנהלה בקייב, אוקראינה, ועל כך תודתנו הרבה.
הספר שאתם אוחזים בידיכם פורש בין עמודיו עדויות אישיות של אלה הנמצאים מאחורי קלעיה של הדיפלומטיה הישראלית המוכרת היטב לציבור. זהו סיפורם של הדיפלומטים האחרים, שנמצאים תמיד בקו החזית של העבודה בחו"ל, ששותפים לתכנון ולהוצאה לפועל של הנוצצים שבאירועים, של החשובים שבמבצעים הלאומיים ושל היפים שבהישגי השירות הממשלתי בכלל ושל משרד החוץ בפרט, אך עדיין, נמצאו, נמצאים ויימצאו גם בעתיד הרחק מאור הזרקורים.
ובעצם, זהו סיפורה האחר של הדיפלומטיה הישראלית או, אם תרצו — סיפורה של הדיפלומטיה האחרת.
ד"ר עפר מזר
עורך,
ירושלים, 2016

בקרוב…

X