מאחורי ההר | לרכישה באינדיבוק
מאחורי ההר

מאחורי ההר

שנת הוצאה: 09/2016
מס' עמודים: 327
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 98
- 49

זוהר בר, פרוד טרי מאשתו, מרצה מן החוץ לספרות אנגלית בקולג' נידח בקליפורניה, מקבל הצעת עבודה: לבלות את חופשת חג ההודיה בבקתה של ישראלים אמידים בהרי הסיירה, ולהעביר סדרת הרצאות בנושא התמחותו – הספרות הבלשית – כדי לספק להם ולאורחיהם קצת תרבות אחרי הסקי.

אבל העיסוק בבילוש, מתברר, לא יהיה אקדמי בלבד. במהלך ארבעת ימי החג מוצא זוהר את עצמו בסבך אירועים ותגליות שלא היה מוכן להם. הרחק בהרים המעצורים נפרצים, והאמת, שאותה ניסו להסתיר במשך שנים, מאיימת לצאת לאור. האם ייתכן שאחד מהאורחים הוא רוצח?

כמו ביצירותיה הקודמות, מאיה ערד מתכתבת בספרה עם הקלאסיקה העולמית, והפעם עם הקלאסיקה של הספרות הבלשית. זהו ספר של תעלומה בלשית, שהוא גם ספר אהבה לספרות הבלשית. וזהו גם ספר על אהבה, שנאה, קנאה וכל מנעד הרגשות שביניהם: הרגשות המביאים בני אדם עד סף הפשע ומעבר לו.

מאחורי ההר נכתב בתבונה ובשנינות והוא נקרא בנשימה אחת. ספר מעורר מחשבה המקפל בתוכו הנאה עצומה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מאחורי ההר”

בקרוב…

״הנה הטורבינות.״
האשה לצידו דיברה ספק אליו ספק לעצמה. אלו היו המילים הראשונות שהוציאה מפיה, אחרי שתיקה שנמשכה כמעט מרגע שאספה אותו, לפני קצת יותר משעה.
ככל שהתרחקו מהמפרץ גברה אי־הנוחות שחש כשנכנס לרכב הזר, המוגבה, עם מושבי העור הבהירים והשמשות המוכהות. סימני הדרך המוכרים לו נותרו מאחור בצידי הכביש המהיר: חנויות ענק של 'טרגֶט' ו'קוֹסטקוֹ', שלטי דרכים שחלף על פניהם מאות פעמים, שדה התעופה הצבאי הקטן. כשחצו את המפרץ מזרחה זיהה בצידי הדרך את השלט Pump It Up. הילדים אהבו כל־כך את המתקנים המתנפחים כשהיו קטנים. פעם חגגו כאן יום הולדת לשניהם.
כשנסעו בצידו המזרחי של המפרץ, בין עיירות לא מוכרות וגבעות זרות שאשכולות בתים גדולים, אדומי רעפים, מצטופפים למרגלותיהן, הרגיש כאילו הרחיק כבר מאות קילומטרים מביתו. התחושה המוכרת, תערובת של חרדה וחרטה, ירדה עליו: חרדה ממה שלפניו, וחרטה על שהתפתה ונעתר לבלות חמישה ימים בבקתה מבודדת עם אנשים שאינו מכיר. ועכשיו הוא יושב ליד האשה הזו, עם הפנים הזעופים, כבר יותר משעה, ויש לו עוד שעתיים להעביר לצידה. הוא אמד את התנועה הכבדה ותיקן את ההערכה. לפחות עוד שלוש שעות.
כשירדו מהכביש שלאורך המפרץ ופנו מזרחה, מטפסים בדרך ההררית העמוסה מכוניות משפחתיות ומשאיות כבדות, הבין: הוא היה כאן פעם. זיכרון של נסיעה משפחתית שב אליו. זה היה באביב, לפני ארבע שנים כמעט. הגבעות האלה, הקירחות, שרק פסיגים ראשונים ירקרקים אפורים הנצו בהן אחרי הגשם הראשון של נובמבר, היו מכוסות אז עשב ירוק דשן, שגוני זהב התנוצצו בו באור השמש של בין ערביים. רוח קרירה של אביב העבירה אוושה בעשב, והטורבינות הסתובבו במהירות.
האשה לצידו הצביעה על הטורבינות. ״אין עכשיו רוח. בגלל זה הן לא זזות.״
עכשיו הבין מה היה מוזר בטון דבריה. כמו הורה לילד היא דיברה אליו. אותה נימת תרועה שבה היה אביו מכריז ״הנה הארובות של חדרה!״ בכל פעם שחלפו על פני תחנת הכוח בנסיעות צפונה. אותו גון קול מטעים, איטי, שבו פנה הוא אל הילדים בפעם האחרונה שעשה את הדרך הזו: ״אתם רואים את הטורבינות שם, על הגבעות? הרוח מסובבת אותן וככה יש לנו חשמל.״
גם לאשה הזו, הבין, היו פעם ילדים קטנים. היא הייתה נוסעת איתם ומסבירה, ועכשיו אין למי. רק ההרגל נותר. גם הוא עדיין מצביע על פרות בצידי הדרך, על רכבת משא ארוכה מתפתלת על המסילה, למרות שהילדים לא טורחים עוד להביט דרך החלון, וממילא נסיעות משפחתיות לא יהיו עוד. הוא לא מסוגל לנהוג ולנווט לבדו, להשקיט את הריבים במושב האחורי, לחלק מסטיקים נגד בחילה ובשעת הצורך גם שקית למי שמקיא. נסיעה כזו מצריכה שני מבוגרים, ועכשיו הוא נותר לבד.
״צפוף,״ העירה הנהגת. היא צידדה אליו מבט, מחכה לתגובה.
״אהה.״
״חשבתי שאם נצא מוקדם נעקוף את הפקקים.״
הוא שתק.
״אבל כנראה שעוד אנשים חשבו ככה.״
״כן.״
״כל אלה נוסעים להרים. אין דרך אחרת מהמפרץ. אם ממשיכים בכביש הזה נגיע ליוֹסֶמיטי, אבל אנחנו נחתוך צפונה. כביש אחד יותר למעלה. רוב התנועה בחג זה ליוסמיטי או לטאהוֹ. אנחנו ניסע באמצע, בין שניהם.״
זה בפירוש היה ניסיון לפתוח בשיחה. אולי היא נבוכה כמוהו, הבין. והיא נשמעת זועפת בגלל הקול העבה, הגברי, שזכתה בו שלא באשמתה.
״איפה זה בדיוק?״ שאל, כדי שלא לשמוט את חוט השיחה שרק התחיל להיטוות.
״איפה ארנולד אתה יודע?״
היה שמץ קוצר רוח בקולה. כאילו דחקה בו להשיב בחיוב.
״כן.״
מעולם לא היה שם. רק שמע את השם.
״אז משם ממשיכים על כביש ארבע עד הסוף. ממש רגע אחרי בֶּר ואלי. בלֵייק אַלְפַּיין.״
הנהגת השתתקה שוב. הוא צודד אליה מבט. כנראה היא צעירה מכפי שחשב. אולי רק בת חמישים או מעט יותר. רק באשמת הקול הזה, הזועף, והגוף הכבד משהו, העטוף מכנסי טרנינג וסווטשרט שחור, ואולי גם השיער הקצוץ, הצבוע חום נחושתי מדי, נראתה לו מבוגרת בהרבה. הוא חיפש את השעון שמולו ומשם העביר את מבטו אל הכביש. כבר שעה וחצי הם בדרכים ועדיין לא כיסו רבע מהמרחק. כמה זמן עוד יצטרך להעביר איתה? אולי אם הייתה אחרת, חברותית יותר, דברנית, הכל היה קל יותר.
לא, מה פתאום. יותר טוב שהיא לא מדברת. אין לו כוח לענות על כל השאלות הידועות מראש, כמה זמן הוא כאן, מה הוא עושה, מאיפה הוא בארץ. מניסיונו, אלה שלא שואלים הם אלה שמרוכזים בעצמם, או להפך, לא רוצים להישאל בחזרה. האשה שלצידו, בכך לא היה לו ספק, הייתה שייכת לסוג השני. כבר כשהתקשר אליה לתאם את הנסיעה הייתה קצרה, תכליתית. הוא ידע שלא בחרה להיות הנהגת שלו, שהתפקיד הוטל עליה על־ידי אותה מלחששת עם קול דבש שהתקשרה אליו עצמו בלי התראה לפני שבוע — רק שבוע:
״שלום… אני מדברת עם זוהר?״
״כן.״
״זוהר בר?״
״אהה.״
״יופי. אני יעל. יעל פז. נפגשנו פעם, בהרצאה… לא חשוב. תשמע: יש לך תוכניות לחג ההודיה?״
הוא נתפס לא מוכן, ולא מצא מה לומר מלבד האמת. ״א… לא… לא ממש…״
ומיד כעס על עצמו, ששיתף אדם זר בתסבוכת שמעיקה עליו כבר שבועות, מאז נקבע שהילדים יבלו את החג עם זואי. לא היו לו טענות. התור שלה. הם היו אצלו בראש השנה, החג הראשון בנפרד, ויהיו איתו בחופשת חג המולד, אבל גליה התעקשה: ״החג זה ארבעה ימים. חמישה, כי גם רביעי חופש בבית־ספר. בוא נעשה משהו יחד, כולנו. רק יומיים. יום וחצי. היא תסכים שהם יהיו איתך יום אחד…״
״טוב, אז תשמע,״ אמרה האלמונית, יעל פז, או יעל רז, כבר שכח, ״אני מתקשרת אליך בשם יוּבי ויוּלי פלג.״
היא עצרה, להעצים את הרושם. בלי שהיה לו מושג במי מדובר, הבין שהוא אמור לדעת מי הם.
״אתה מכיר אותם,״ קבעה האשה, ״כן?״
״ממש לא.״
״איך זה יכול להיות? יובי פרופסור בסטנפורד, כמוך. הוא בגיאולוגיה. ויולי… בטח שמעת עליהם,״ הכריזה, והוא תהה אם הפסקנות הזו מכעיסה אותו או להפך, משעשעת. ואולי הוא כן מכיר אותם? לפחות שמע עליהם? הוא תמיד היה גרוע בשמות. בדיוק כמו שזואי גרועה בפרצופים. יחד הסתדרו, איכשהו. עכשיו, בלעדיה, הוא אבוד.
יעל פז נשמעה מאוכזבת. ״לא חשוב,״ מחלה לו. ״העיקר, אם אתה פנוי בחג, יש לנו הצעה בשבילך.״
את המילים הגתה לאט, בבירור, כאילו מדובר במידע יקר: בכל שנה, בחג ההודיה, יובי ויולי פלג נוסעים לבקתה שלהם בהרי הסיֶירה, ליד בר ואלי. ככה הם אוהבים לבלות את החג. בכל שנה הם מזמינים את החברים הקרובים לחמישה ימים של בילוי ביחד, ארוחות משותפות, סקי בבר ואלי, טיולים בסביבה — ״מדהים שם, אתה חייב לראות. והבית שלהם… מהמם.״
״כן,״ חתך אותה. ״איך אני קשור לכל זה?״
הוא הלך והתקשח ככל שההסבר התארך, נהגה באותו קול מתוק ונימה מטעימה, מתפנקת משהו. אם כן, התברר, השנה החליטו יולי ויובי שלא על הסקי לבדו יקום החג שלהם, גם לא על הארוחות המשובחות לבדן. תרבות נחוצה להם. קצת בידור לקינוח הסקי. ״וכאן אתה נכנס לתמונה,״ הכריזה יעל.
״איך, בדיוק?״
״הם ביקשו ממני לברר אם תהיה מוכן לבוא אליהם בחג ולהעביר כמה הרצאות על ספרות אחרי ארוחת ערב. נשב עם כוס יין,״ התלהבה יעל, ״ליד האח, ונספוג קצת תרבות. איזה רעיון, אה? של יולי, דרך אגב. כדאי לך לבוא רק כדי להכיר אותה.״
״אם זה כל־כך חשוב לה, למה היא לא התקשרה בעצמה?״
הייתה לה תשובה מוכנה. ״אירוע כזה זאת הפקה רצינית. לכל אחד יש תפקיד…״
״ואת ועדת תרבות?״
היא ציחקקה. ״אפשר להגיד.״ אחרי רגע הדגישה: ״אבל אני באה אליך בשם יולי. היא ביקשה אותך במיוחד.״
״אותי?״
״כן. היא אמרה לי שהיא שמעה עליך. אתה נתת הרצאה בג'יי־סי־סי לפני שנה שנתיים, נכון? אתה מומחה לספרות בלשית…״
הוא אישר.
״או. זה בדיוק מה שאנחנו רוצים. אולי אתה יכול לתת לנו כמה הרצאות על ספרות בלשית? אתה יודע, לגברים אין סבלנות להרצאה על ספרות רצינית, אבל בלש זה משהו שיכול להתאים לכולם. אני אישית מעדיפה ספרות יפה. מקור בעיקר. אבל פעם בכמה זמן, בטיסות, בחופשה, גם אני קוראת איזה בלש לפעמים,״ ציחקקה, כאילו ניאותה להודות במשהו מביך.
לרגע חישב איך יספר את כל זה לזואי. יחקה את הגברת יעל פז שאוהבת ספרות יפה אבל מוכנה, בחופשות וטיסות, לקרוא גם בלש. אבל אז, בדיוק כשגווע צחוקה של יעל פז מעבר לשפופרת, גווע גם הצחוק הפנימי שעלה בו. אין זואי. נותר רק ההרגל, לחלוק איתה הכל. הוא לבד בחג. לא לבד, עם גליה והבן שלה. אולי זאת הזדמנות בשבילו, לצאת מזה. ומצד שני, מה עדיף? ארבעה ימים עם אנשים שאינו מכיר?
״אז מה אתה אומר?״ שמע את יעל. ״זה מקום יפהפה. ממש פינת חמד. ויש לך שם תנאים של ריזורט, חדר, ארוחות. ועל ההרצאות,״ הטעימה, ״אתה מקבל תשלום, כמובן.״
״לא, כי חשבתי לעשות את זה בחינם.״
״מה?״
״כלום. לא חשוב.״
קרה שפנו אליו טרדנים בהצעות מופרכות: יזמים פורשים שביקשו לספר לעולם את קורותיהם בעמק, גברים בני שישים ויותר שהאמינו שאם רק תימצא עין מקצועית שתעבור על קורות החיים העילגים שלהם יוכלו לחזור לשוק העבודה שנפלטו ממנו לפני שנים, תלמידי דוקטורט דלפונים שהמנחה שלהם הזהיר אותם שעבודתם תידחה על הסף אם תהיה כתובה באנגלית הקלוקלת שלהם. כולם דיברו אליו בתעוזה, מתוך ביטחון שייענה להם, ובכל זאת, כדי לא להותיר מקום לספק, היו מפרשים: ״כמובן, תמורת תשלום.״ מה היה במילים האלה שהרגיז אותו כל־כך? עצם העובדה שהאמינו שיש מקום לטעות? שהוא עשוי להיעתר להם ולעשות את העבודה חינם? או שהנדיבות שלהם בעיני עצמם — הם מציעים לו תשלום! — חרתה לו? ואולי זואי צודקת, הוא סתם רגיש מדי.
יעל פז אמרה עוד משהו מעבר לקו. אחרי רגע הבין שנקבה במחיר.
״סליחה,״ התנצל. ״לא שמעתי. כמה?״
״חמש מאות דולר.״
עדיין היסס. ״הכל ביחד?״
״על כל הרצאה.״
הוא חישב. ארבע הרצאות. חמש מאות דולר כל אחת. הילדים ממילא לא אצלו. תירוץ להסתלק. גליה יודעת שהוא לא יכול להגיד לא להצעה כזאת.
״אני לא יודע… אין לי כל־כך איך להגיע.״
הוא לא יגלה לה שהמכונית שלו זוללת שמן, שהוא חושש לנסוע בה עד הסיירה, שאין לו כסף להחליף אותה.
״אין בעיה. כולנו מגיעים מכאן. נמצא מי שיסיע אותך. או, אני יודעת, נאוה באה לבד. יש אצלה מקום. לא יזיק לה לעשות משהו,״ הוסיפה בהנמכת קול, ״אתה רושם את המספר שלה?״
אי אפשר היה להחמיץ את הטינה ואי־הרצון שבהם דיברה על נאוה. הבוז שבו התיזה ״לא יזיק לה לעשות משהו.״ מיהי? תהה על האשה לצידו. איך היא קשורה לכל זה? ומיהם יובי ויולי שהזמינו אותו להרצות לפניהם? פרופסור לגיאולוגיה ואשתו. ״זוג מקסים… זוג יפה,״ שיבחה אותם יעל פז, והוא כבר נטר להם טינה. זוג יפה. בטח. זוג עשיר, זה מה שהם. עם הבקתה בסיירה. הסקי. חמש מאות דולר תשלום על הרצאה.
״אז סגרנו,״ סיכמה יעל אחרי שהכתיבה לו את המספר. ״אתה יכול לתת לי פחות או יותר את הנושא הכללי, שאני אעביר ליולי?״
הוא חישב במהירות. אסור לו לכוון גבוה מדי. היא אמרה לו בפירוש. אבל גם לא נמוך מדי. בכל זאת הם רוצים אותו בתור קישוט תרבותי, הוא צריך לספק להם את הסחורה הזאת.
״אני חושב שאני יכול לדבר על כמה אספקטים של הסיפור הבלשי של תור הזהב… נגיד, אגתה כריסטי,״ פירש, כשהשתיקה מעבר לקו הבהירה לו שלא ירדה לפשר דבריו.
״אגתה כריסטי זה מצוין!״ קפצה יעל ושוב ציחקקה. ״יופי, זוהר, אני ממש שמחה. נהיה בקשר. אני הולכת לדבר עם יולי.״
ואולי הם רצו את זואי? חלף בו הרהור עכשיו. אולי הם התבלבלו והגיעו אליו? כן, זה כנראה מה שקרה. מי היה מציע לו חמש מאות דולר להרצאה? ועובדה שאמרה שיובי פרופסור בסטנפורד, ״כמוך״. או שבכל זאת רצו אותו? עובדה שהיא שאלה בפירוש על ספרות בלשית. אמנם זואי כתבה את המאמר ההוא, אבל אין סיכוי שאחת כמו יעל פז תשמע עליו. והוא באמת נתן הרצאה בג'יי־סי־סי. ומצד שני, אפילו אם לא אותו רצו, זו הזדמנות בשבילו להרוויח כמעט משכורת חודשית בסופשבוע אחד.
כן, זה מה שפיתה אותו. עד כדי כך שהסכים לנסוע לביתם של זרים גמורים.
״תגידי,״ פנה אל נאוה, ״איך הם, יובי ויולי?״
היא הופתעה, כאילו נתפסה לא מוכנה. ״מה, אתה לא מכיר אותם?״ החזירה לו.
״לא.״
היא משכה כתפיים. ״אז עוד מעט תכיר.״
שוב שתיקה. לא שקשה לו לדמיין אותם. עם השמות המתפנקים, הילדותיים. יובי ויולי. מלח הארץ. מקיבוץ. או מושב. הוא בשיער מכסיף קצת, היא בשיער גולש, כהה. ״זוג מקסים… זוג יפה.״ כסף קונה גם קסם ויופי. עשר שנים בעמק הסיליקון לימדו אותו. וכיוון שהם יפים ומקסימים כל־כך, הם מבקשים לחלוק את כל הטוב שנפל בחלקם גם עם הקרובים להם. עם אלה שמזלם לא שפר עליהם עד כדי קניית בקתה בהרי הסיירה. הוא חשש לבלות את החג בתוך ענן דביק של אנשים מאושרים, אבל עכשיו הניח שכל המוזמנים, כמו האשה שלצידו, הם בודדים שאין להם היכן לבלות את החג. למה יובי ויולי פלג צריכים את כל האנשים האלה סביבם? כדי להרגיש עוד יותר עשירים, עוד יותר בני מזל?
מובן שחיפש אותם בגוגל, אבל לא מצא שום דבר, חוץ מציון הבית שקנו בלוס אלטוס הילס לפני ארבע שנים, כמה תרומות למוסדות יהודיים ולג'יי־סי־סי, והאתר של יובל פלג בחוג לגיאולוגיה. מאיפה הכסף? פרופסור לגיאולוגיה אמור להיות עשיר כל־כך?
הרדיו דיווח על תאונת דרכים בדרך לאגם טאהו. עיכובי תנועה גדולים בכביש מספר שמונים.
״מה שהולך שם…״
הייתה הנאה בקולה של נאוה. אולי גם שמץ שמחה לאיד.
״זה לא ישפיע עלינו?״
״איך?״
״אם אנשים ייסעו בדרכים חלופיות…״
״הם לא יכולים. הכביש סגור בחורף. עוד מלפני שיורד השלג הראשון. אחרי הבקתה של יובי ויולי אי אפשר לנסוע לשום מקום.״
״אה.״
״זה בחורף. בקיץ אתה יכול להגיע משם ללייק טאהו.״ אחרי רגע פלטה, כמו לעצמה: ״אף פעם לא הזמינו אותי לשם בקיץ.״
היא חיפשה תחנת רדיו אחרת. ״אין כבר שירים נורמליים,״ התלוננה כשסובבה את הכפתור. רק אחרי זמן ארוך עצרה והקשיבה. תווים ראשונים של שיר התנגנו, מוכרים משהו. נאוה נשענה לאחור וחייכה לעצמה. ״If you like pina coladas,״ שרה בהנאה את הפזמון והניעה את ראשה לצדדים. ״אתה לא מכיר את זה,״ קבעה. ״היית עם מוצץ וחיתול. או שבכלל לא נולדת.״
מייד עם תום השיר שודרו פרסומות. נאוה השמיעה צליל של תסכול וסגרה את הרדיו.
״מה זה כאן?״
הכביש עבר בתוך עיר. מבני לבנים אדומות נראו משני הצדדים. חלונות ראווה כוסו בשלטים גדולים, להשכרה. תריסיהם של חלק מבתי המגורים היו אטומים בלוחות עץ לבוד.
״סטוקטון,״ אמרה נאוה. ״הם עוד לא התאוששו מהמשבר. קראתי שהם פשטו את הרגל.״
״מה זאת אומרת? כולם?״
״העירייה הכריזה על פשיטת רגל. זה כדי שהם לא יצטרכו לשלם לעובדים את הפנסיות שלהם.״
שוב דימה לשמוע איזו שמחה לאיד בקולה. לאידו של מי? של העירייה? של העובדים? של כל מי שמזלו גרוע משלה?
נאוה עצרה בתחנת דלק ברחוב שנסעו בו. ״תראה מה זה. כמעט שליש יותר זול. חשבתי למלא קרוב יותר, אבל במחיר כזה ממש חבל לוותר. איך שנגיע להרים זה שוב יהיה יקר כמעט כמו אצלנו.״
הוא נזכר באבא שלו, משווה מחירי דלק, מחפש תמיד את התחנה הזולה ביותר. מצטער אם מצא תחנה זולה יותר בדיוק אחרי שקנה דלק. מלקה את עצמו אם החמיץ את התחנה הזולה ביותר מפני שהאמין שימצא אחרת, זולה ממנה. כשנאוה יצאה מהמכונית וטרקה את הדלת אחריה, חש מבוכה: מה הוא אמור לעשות? אולי הוא צריך להציע לה להשתתף בהוצאות הדלק? אבל מה פתאום, עלתה בו טינה, הוא מרצה בשכר, לא חבר שלה. שישלמו הם. אבל הוא ידע שהטענות האלה מגוחכות, שהאשה הזו, שמחשבת מחירים כדי לחסוך עשרים או שלושים סנט לגלון, משלמת על הדלק הזה מכיסה, והוא, עם האלפיים דולר שמחכים לו, מתקמצן על עשרים וחמישה דולר שיעלה לו חצי מיכל. ובכל זאת לא היה מסוגל לדבר כשיצא מהמכונית. כל מה שהצליח לשאול היה: ״את רוצה משהו מהחנות?״
היא סירבה מייד, בלי לחשוב, אבל אחרי רגע התחרטה: ״בעצם, דיאט קולה. אבל רק דיאט קולה,״ קראה אחרי גבו. ״לא זירו ובטח שלא פפסי.״
כשחזר עם הפחית ישבה במכונית, חגורה.
״תודה.״
הוא המהם משהו. לומר ״על לא דבר״ היה מביך אפילו יותר.
״אתה לא לקחת שום דבר?״
״אה… קניתי מסטיק,״ שיקר.
נאוה הניחה את הפחית במקום המיועד, בין המושבים של שניהם. ״זאת הייתה התחנה האחרונה לפני היציאה מהעיר,״ אמרה בסיפוק. ״מעכשיו עד הסוף אנחנו על כביש ארבע.״
לפניהם השתרע מישור אינסופי, שטוח עד האופק. נאוה החוותה עליו: ״ברוך בואך לעמק המרכזי.״
תחושת אי־הנוחות שהצליח להכיל עד עתה, כל עוד נסעו בשטח עירוני פחות או יותר, ירדה עליו עכשיו. כל מה שראה היה שדות ריקים ועצי פרי עירומים מופרדים מהכביש בגדר תיל. פה ושם נראה בית חווה מבודד. ויש להם עוד קילומטרים על קילומטרים אפילו לפני הגבעות הראשונות המבשרות את הרי הסיירה.
מתוך הרגל הוציא את הטלפון. בכוונה לא התקשר לפני שיצא, שיוכל להתקשר כשיגיע. אבל עכשיו לא יכול היה לחכות. הוא מוכרח לדבר עם הילדים, לדבר איתם עכשיו, לשאול מה הם עושים היום. החופש כבר התחיל. זואי לקחה אותם לאנשהו או שנתנה להם לשבת כל היום מול המחשב? הוא הביט במסך וקילל: בקושי יצאו מהעיר וכבר אין קליטה.
״יש שם קליטה, נכון?״ ביקש לוודא.
״הא?״
נאוה התנערה והביטה בו, לא מבינה.
״יש שם קליטה סלולרית, כן?״
״סלולר אין. אינטרנט יש רק בלובי. לא בחדרים.״
איזה מין דבר זה? ומה הוא אמור לעשות עכשיו? הם היו צריכים להגיד לו את זה. הוא היה חושב פעמיים. לא, הוא לא היה בא. יש לו ילדים קטנים. הוא לא יכול להתנתק מהם לחמישה ימים ככה. מה הם חושבים לעצמם —
״ככה הם רצו,״ אמרה נאוה, והוא שמע את ההסתייגות בקולה. ״הם בכוונה סידרו את זה ככה. אתה צריך לבוא ללובי בשביל להתקשר. וגם שם זה נחשב סוציומטי להתעסק בטלפון מול כולם.״
הוא הנהן, וקילל את יובי ויולי מעומק הלב. כבר יכול היה לדמיין אותם — אותה — את שביעות הרצון העצמית שלה כשהיא מרצה: ״רצינו אווירה שיתופית, של ביחד. רצינו מקום כמו פעם. רצינו לבלות עם האורחים שלנו, לא שכל אחד יסתגר בחדר עם הטבלט
והטלפון…״
״אז מה אני אמור לעשות? אני חייב להיות בקשר עם הילדים.״
כמעט ביקש לומר: תעצרי. אני ארד כאן. אגיע הביתה איכשהו.
״יש טלפון קווי בלובי. עם שיחות חינם לכל אמריקה. וכל אחד יכול להתקשר משם. אין בעיה.״
״וזה לא נחשב סוציומטי לדבר בטלפון במקום לשבת בלובי עם כולם?״
נאוה החמיצה את הלעג, או שהתעלמה ממנו. ״לא.״
הקשיחות בשריריו התרפתה קצת. בכל זאת לא יכול היה להירגע. ומה אם הילדים ניסו להשיג אותו? אם התגעגעו אליו פתאום? איך יסביר להם שנעלם ככה?
״תגידי,״ שאל את נאוה. ״איך זה שם?״
״איפה? אצל יובי?״
״אהה.״
היא חשבה רגע. ״שקט מאוד. יפה. טוב, זה לא חוכמה. כל הסיירה ככה. אבל לייק אלפיין, יש שם משהו. זה לא יוסמיטי ולא לייק טאהו אבל מצד שני אין שם מיליוני אנשים. כמעט אין שם אף אחד. מטר משם זה wilderness, מה שנקרא. שטח פראי לגמרי. אתה באמת מרגיש בטבע. ומצד שני יש לך את בר ואלי כמעט מעבר לכביש. בשביל מי שאוהב סקי זה צ'ופר לא נורמלי. אתה עושה סקי? גם אני לא. הפסקתי. בגילי זה לא צחוק. אפשר לחטוף מכה רצינית…״
היא לא חיכתה לתשובה שלילית. הניחה כמובן מאליו שהוא לא גולש. למה זה ברור לה כל־כך? עד כדי כך הוא נראה תפרן? לא ספורטיבי? מה גרם לה לא לעצור אפילו, לא לתת לו ליהנות לרגע מהספק, לשלול ממנו אפילו את האפשרות ההיפותטית לגלוש?
זואי הייתה נוזפת בו. לא צריך לחפש כל־כך הרבה משמעות בכל דבר. יש דברים שאין להם משמעות. או, אם יש בהם איזו משמעות, היא לא מהצד שלך. אולי היא מרוכזת מדי בעצמה? רואה את העולם דרך קוף מחט צר? נדמה לה שאם היא הפסיקה לגלוש אז אף אחד לא גולש עוד? אתה זה שבוחר להיפגע. מישהו אחר לא היה שם לב בכלל.
״ובקיץ יש את האגם. זה צריך להיות משהו, אגם פרטי. יש להם שם סירות, קיאקים. יולי אמרה לי שיש שם הרבה דגים, למי שאוהב לדוג. אבל לא הייתי שם אף פעם בקיץ.״
״למה?״
נאוה משכה כתפיים.
השאלה היא למה הוזמנה בחורף. למה כל האנשים האלה מוזמנים. האם יובי ויולי מרגישים בדידות בלב החורף בבקתה הגדולה שלהם? האם הם זקוקים לחברת אדם מנחמת ומחממת? האם המשפחה הגרעינית שלהם לא מספיקה להם בחג ההודיה?
״יש להם ילדים?״ שאל את נאוה.
״ליובי ויולי? תאומים. בני ארבע. אולי חמש.״
הוא הופתע. אז יש להם ילדים קטנים, צעירים יותר משלו. כלומר, הם בגילו. אולי אפילו צעירים יותר. אז מה הם עושים עם הנאוה הזאת? והמלחששת עם קול הדבש? תאומים בני חמש מספיקים כדי להעסיק אותך מהזריחה עד אחרי השקיעה. מה הם צריכים את כל הבלגן מסביב?
עכשיו לא הצליח עוד להתאפק: ״תגידי,״ פנה אל האשה הכבדה, הלא צעירה, שלצידו, ״איך את מכירה אותם?״
היא חיכתה רגע לפני שענתה באי־חשק, בהנמכת קול: ״אני גדלתי יחד עם אורנה.״
״מי זאת אורנה?״
״אשתו הראשונה.״

מאיה ערד, ילידת ישראל (1971), גדלה בקיבוץ נחל-עוז ובראשון לציון ושירתה במדור הסברה בכתב במפקדת קצין חינוך ראשי. היא בוגרת החוגים ללימודים קלאסיים ובלשנות באוניברסיטת תל-אביב ובעלת דוקטורט בבלשנות מאוניברסיטת לונדון. לימדה באוניברסיטאות שונות, ביניהן הרווארד, ז'נבה, סנט-פטרבורג וסטנפורד.

ספריה הקנו לה מקום בין הסופרים הבולטים בדורה.

 

מאחורי ההר הוא ספרה התשיעי.

 

ספרה הראשון מקום אחר ועיר זרה יצא לאור בהוצאת חרגול, זכה בפרס הביכורים של משרד החינוך והתרבות, ובשנת 2005 נכלל בחמישיית המועמדים הסופית לפרס ספיר. ב-2006 הועלה כהצגה בתיאטרון הקאמרי (בבימוי אלדד זיו, מוזיקה אלון אוליארצ'יק).

 

מחזה בחרוזים פרי עטה, צדיק נעזב, ראה אור בשנת 2005 בהוצאת אחוזת-בית.

 

אחרי שבחנה את הצדדים היותר משעשעים והפחות זוהרים בחיי האקדמיה ברב-המכר עטור השבחים, שבע מידות רעות, פנתה לזירה אינטימית ורגישה הרבה יותר – חיי המשפחה. ספרה תמונות משפחה ראה אור בהוצאת חרגול בינואר 2008.

 

ב-2009 ראה אור ספרה אמן הסיפור הקצר, שבו בחנה בחדות ובהומור את עולם הספרות בישראל. וב-2015 יצא העלמה מקזאן.

 

X