מאושרת בדרכה | לרכישה באינדיבוק
מאושרת בדרכה

מאושרת בדרכה

שנת הוצאה: 2012
מס' עמודים: 396
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 78.4
- 37

החלטה של רגע גורמת לנוגה, פרסומאית צעירה הנמצאת בדרכה לניו יורק כדי להחלים מבגידה רומנטית ועסקית, לשנות את יעדה ולטוס בכיוון ההפוך – למוסקבה. בבירת רוסיה, בין תאי כלא צרים, כינוסים של ארגוני פשיעה, מטוסים פרטיים וארמונות פאר, היא חווה את הרפתקת חייה, שמעורבים בה גם דודתה התוססת אסנת, קציני השירות החשאי הרוסי, מתמטיקאית בוכרית, אוליגרך רב-קסם, ואוצר משפחתי יקר ערך.

במהלך שהותה הסוערת במוסקבה נחשפת נוגה לסיפור המרתק של משפחת אִמה, שבשנות העשרים של המאה שעברה נדדה עשר שנים במדבר בדרכה מבוכרה לארץ ישראל. זוהי משפחה דרמטית, סוערת ותוססת, שידעה לא מעט טרגדיות ותלאות ועל אף הכול נותרה "מאושרת בדרכה", ובניה ובנותיה מעולם לא ויתרו על האופטימיות ושמחת החיים.
ההיסטוריה המשפחתית שאליה מתוודעת נוגה מחזקת אותה ומסייעת לה לשמור על אופטימיות גם ברגעים הקשים ביותר.

סיפורה האישי וסיפור משפחתה המשולבים זה בזה כתובים שניהם בסגנונה העז והמרתק של אורלי קראוס-ויינר, שכבר שבה את לבם של רבבות קוראים.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מאושרת בדרכה”

בקרוב…

פרולוג

 

 

בבוקר בהיר אחד בשנת 1975 שפשף תצפיתן מהצבא הירדני את עיניו בתדהמה. טרקטור ג'ון דיר ירוק ואימתני התקדם במהירות לעבר הגבול, ללא נהג. התצפיתן ההמום מיהר לדווח בקשר לצלפים על הטרקטור המכושף. מיד פרץ ויכוח סוער בין הצלפים המבועתים. חלקם האמינו שאלוהים של היהודים שלח אליהם שֵד בדמות טרקטור, שתכף יתרומם ויעוף מעל הגדר, ינחת עליהם במלוא כובדו ויתפוצץ.
צלפים אחרים, דתיים פחות, טענו שאלוהים לא מעורב בזה, אלא רק המוח המתוחכם של היהודים אשר המציא טרקטור רובוט שנוסע לבד. אבל גם הם לא שללו את האפשרות שהוא יעוף ויתפוצץ עליהם.
עד מהרה פרצה מהומת אלוהים בגזרה, שהייתה שקטה מאוד בדרך כלל. הצלפים של צבא ירדן ירו בטרקטור, ומנגד ירו בהם בחזרה צלפי הצבא הישראלי. כוחות שריון הועמדו בכוננות ותותחים החלו להרעיש את האזור. תושבי היישובים הסמוכים הצטוו לרדת למקלטים ומן הסתם היו מוזנקים גם מטוסי קרב מבסיס חיל האוויר הסמוך, אלמלא נפגע הטרקטור בגלגליו והתהפך.
"נצור אש!" צרח בקשר מפקד כוח הסיור הישראלי שהוקפץ לאזור, כשראה במשקפתו ילד זוחל מתוך הטרקטור. האש מהצד הישראלי פסקה בבת אחת.
הילד נעמד על רגליו, פשט את חולצתו ונופף בה, ומיד חדלה גם הארטילריה בצד המזרחי של הגבול.
כל המעורבים בתקרית משני עברי הגדר צפו מתוחים ונדהמים בג'יפ הסיור של המפקד שדהר אל הטרקטור, מעלה בדרכו תימרות אבק.
כשהגיע הקצין הצעיר אל הילד ורכן לבדוק אותו, עצרו כולם את נשימתם. כל אחד ואחד מהם נזכר בילד בן גילו שאהב — בן, אחיין או הילד החמוד של השכנים שאותו לימד פעם לשחק כדורגל.
המפקד הרים את הילד בידו האחת והעלה אותו אל הג'יפ, זוקף במקביל את שתי אצבעות ידו השנייה לאות שהפרחח לא נפגע. אז נשמו כולם לרווחה. הגזרה חזרה לשגרתה המאובקת. המלחמה בוטלה.
מאוחר יותר הסביר הילד לחיילים שכלל לא התכוון להצית את הגבול. כל מה שרצה בעצם היה לגרום לאמו להחזיר אותו הביתה מהקיבוץ, שאליו נשלח כילד חוץ.
"התקשרתי אליה אתמול," הוא הסביר בכובד ראש, "ואמרתי שנמאס לי מהקיבוץ הזה ואני רוצה לחזור הביתה! אבל היא אמרה שהיא עובדת כל היום ואין מי שישגיח עלי בבית, ולכן זה לא מעשי להחזיר אותי… הזכרתי לה שאני כבר בן עשר, ואם אני יכול לנהוג בטרקטור אז בטח ובטח שאני מסוגל לדאוג לעצמי בבית. ואז היא נבהלה ושאלה מה פתאום אני נוהג בטרקטור ומי המשוגע שנתן לי לעשות דבר כזה. הסברתי לה שפה כל הילדים יודעים לנהוג בטרקטורים, אבל היא חשבה שאני סתם משקר וממציא המצאות כדי להדאיג אותה ולגרום לה להוציא אותי מכאן."
"אז לקחת את הטרקטור ונהגת לגבול, כדי להראות לה שאתה לא משקר?" שאל מפקד יחידת הסיור וחייך בסלחנות.
"לא," החזיר לו הפרחח הקטן חיוך, "הזהרתי אותה קודם! אמרתי לה שזה מה שאני אעשה אם היא לא תבוא לקחת אותי הביתה! אבל היא לא האמינה לי, אז לא הייתה לי ברירה! איומים צריך לקיים, אם אתה רוצה שיתייחסו אליך ברצינות, לא?"
מפקד הסיור הנהן במרץ. הוא נאלץ להסכים עם הילד. בכל תורות הלחימה שלמד בקורס קצינים חזר על עצמו הכלל שקבע כי איומים צריך לממש, אחרת תאבד לך יכולת ההרתעה.
"לא פחדת שתיהרג?" הוא המשיך וחקר אותו בסקרנות, "הרי רק בנס לא נפגעת!"
"לא חשבתי בכלל על מה שיכול לקרות לי בנסיעה הזאת," הסביר הילד, "רק על זה שאני חייב לחזור הביתה וזאת הדרך היחידה להכריח את אימא שלי לקחת אותי בחזרה."
בינו לבין עצמו חשב המפקד שבשמחה היה משאיר את הגבר הקטן ביחידה שלו, כדי שישמש דוגמה לחייליו בכמה עניינים בסיסיים. אבל מאחר שהנהלים לא אפשרו זאת, הוא הסיע את הילד בחזרה לקיבוץ, שם המתינו לו המזכיר ורכזת השכבה שלו. שניהם נראו המומים ופגועים כששמעו שתקרית הגבול הסוערת פרצה כתוצאה מאי רצונו של הילד להישאר בקיבוצם.
"דווקא חשבנו שטוב לך פה," אמרה רכזת השכבה במרירות, "רק בשבוע שעבר ציינו כל המורים והמדריכים שלך שזו פעם ראשונה שנער עירוני נקלט כל כך יפה בקרב הקבוצה שלנו."
"נכון," הוסיף המזכיר, "אפילו אני שמעתי איך ציינו לשבח את ההשתלבות שלך כאן, כולם אמרו שאתה חברותי, חרוץ ועוזר מאוד לחברים בפלחה! אתה בטוח שעשית את מה שעשית מכיוון שלא טוב לך כאן ולא בגלל איזו משובת נעורים?"
הנער נשך את שפתיו והנהן. הוא לא היה מסוגל לומר להם את האמת, מפני שהאמת הייתה מביכה מדי. למעשה היה לו טוב בקיבוץ, ואלמלא הגעגועים והדאגה לאמו לא היה מעלה בדעתו לעזוב את המקום.
"תחשוב עוד פעם," הציע המזכיר, שדימה לראות בעיני הילד קורטוב של תוגה, "אם תתחרט, נהיה מוכנים להסתפק בהבטחה שלך שדבר כזה לא יקרה שוב, ולא נספר אפילו לאימא שלך."
"אני לא מתחרט," אמר הנער בקול שקט אך החלטי, "אני רוצה לחזור הביתה."
"אבל למה?" התפרצה רכזת השכבה בטון פגוע.
"כי ככה אני רוצה!" הוא ענה בהתרסה. מובן שלא יכול היה להסביר להם כי מאז גירושי הוריו, העניין היחיד שטרד את מנוחתו היה הפחד שאמו תיענה בסופו של דבר לחיזוריו של אחד מעשרות המחזרים שהקיפו אותה. מאז הורחק מהבית החשש הלך וגבר. הרי הייתה לו מטרה, הוא רצה שהוריו יחזרו לחיות ביחד. והוא לא אחד שמוותר בקלות על הגשמת מטרותיו.
למחרת הגיעה האם המודאגת לקיבוץ כדי להחזיר את בנה הביתה. בידה החזיקה עיתון מקופל, שבאחת מפינותיו התנוססה הכותרת, "ילד בן עשר גרם לתקרית גבול בגזרה המזרחית."
"ילד מאחד מקיבוצי הצפון גרם אתמול לחילופי אש בין כוחותינו לכוחות הירדנים," נכתב בידיעה הקטנה, "לאחר שגנב טרקטור ונהג בו לכיוון גדר המערכת. התקרית הסתיימה כשהטרקטור התהפך. לכוחותינו ולילד שלום."
שמו של הילד לא פורסם בעיתון, כמובן, ואמו גם ניסתה לשמור על העניין בסוד. אבל לאף אחד מבני משפחתנו הענפה לא היה ספק במי מדובר, במיוחד אחרי שהוא הוחזר הביתה מהקיבוץ. הדור שלנו במשפחה מנה אז עשרים ושלושה בני דודים. אבל רק שחר מרון, היחיד בדורו, היה מסוגל למעשה כזה.
שבוע מאוחר יותר נפטר סבא שלי. בהלוויה כבר סיפר שחר לכולם את סיפור הטרקטור. מובן שגם בפנינו הוא לא התוודה על הסיבה האמיתית שהניעה אותו לבצע מעשה מטורף שכזה. הוא טען שסבא אלנתן, שאליו היה קשור מאוד, הופיע בחלומו, על ערש דווי, וביקש ממנו שיחזור מהר הביתה כדי להספיק לראות אותו בטרם מותו.
קשה לומר שהאמַנו לו. גם לא השלינו את עצמנו שזו הפעם האחרונה שמעשיו של שחר יספקו כותרות לעיתונים. רק ביקשנו ממנו שבפעמים הבאות שיספק סנסציות לתקשורת, ישתדל נא לוותר על שרבוב שמו של סבא אלנתן. שהרי המנוח היה איש צנוע וענו כל חייו וראוי שכך יישאר. מובן שבסתר הלב גם קיווינו שבפעמים הבאות יהיו הנסיבות קצת פחות פרועות ומעט יותר מכובדות. למרבה הצער, התקווה מעולם לא התגשמה.

אורלי קראוס-ויינר היא סופרת ישראלית.

 

מאושרת בדרכה הוא ספרה האחד עשר.

ספריה הקודמים, ובהם "דיוקן הונגרי", "זאבים בשלג", "מחול הפלמינגו", "התרוממות", "מה שצריך לקרות" ו"כמעט מושלם", היו כולם רבי-מכר.

X