מאה שמות | לרכישה באינדיבוק
מאה שמות

מאה שמות

שנת הוצאה: 03/2015
מס' עמודים: 348
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 69
- 39

קיטי לוגן חוגגת על פסגת העולם: יש לה בן זוג מוצלח, עבודה מרתקת בירחון נחשב, והיא בדרכה להפוך לכוכבת טלוויזיה מפורסמת. אבל כשמתברר יום אחד שטעות רשלנית שלה הרסה את חייו של אדם חף מפשע, בן זוגה ובני משפחתה מפנים לה עורף, ערוץ הטלוויזיה שבו עבדה מפטר אותה, וגם בעל הבית שלה מודיע שעליה לפנות את הדירה. אבל קיטי לוגן היא לא אחת שמוותרת בקלות. על אף האגו הפגוע והמבטים החשדניים היא ממשיכה להאמין ביכולתה לספר סיפור. מה גם שהפעם מדובר בסיפור שהעורכת האהובה שלה ביקשה ממנה לכתוב בהיותה על ערש דווי, וגם הותירה לה קצת חוט: רשימה של מאה שמות. אבל לאן הולכים מכאן?

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מאה שמות”

היא זכתה לכינוי "הבונקר". כל סוד, כל פרט מידע חסוי — אישי או לא־אישי — שנכנס פנימה מעולם לא דלף החוצה. איתה היה אפשר תמיד להיות בטוחים; לדעת שהיא לא תשפוט אף אחד לחומרה, ואם כן, תעשה את זה רק בשקט, בינה לבינה. השם שהוענק לה מלידה תיאר להפליא את נחישותה ואת עוז רוחה, וגם הכינוי שקיבלה היה הולם. היא היתה יציבה, איתנה ומוצקה, שלווה ועם זאת מנחמת להפליא. ומשום כך היה קשה כל כך לבקר אותה במקום הזה. וזה באמת היה קשה, מייסר ממש, ולא רק מבחינה מנטלית. קיטי הרגישה כאב פיזי בחזה, וליתר דיוק בלב, שהחל במחשבה על כך שתצטרך ללכת לשם, גדל ברגע שאכן הגיעה לשם, ואז החריף מרגע שהבינה שזה לא חלום, שזאת לא אזעקת שווא, שאלה החיים בצורתם החשופה והכואבת ביותר. חיים שהוטל עליהם איום, שבקרוב אכן ימומש, מצד המוות.
קיטי התקדמה במסדרונות בית החולים הפרטי, עלתה במדרגות במקום במעלית, פנתה בכוונה אל המסדרונות הלא־נכונים, ניצלה כל הזדמנות להעניק לאחרים את הזכות לעקוף אותה, בייחוד אם היו אלה חולים שנעים בקצב של צב בעזרת הליכונים או מגלגלים עמודים של עירוי תוך־ורידי. היא שמה לב למבטים הננעצים בה, תוצר לוואי של המשבר שהיתה כעת בעיצומו, ולעובדה שפה ושם היא התקדמה במעגלים סביב המחלקה. היא היתה קשובה לכל פיסת שיחה שכל אדם אקראי ביקש לנהל עמה, עשתה הכול כדי לדחות את הרגע שבו תגיע אל החדר של קוֹנסטַנס. לבסוף תמו כל תכסיסי הדחייה שלה, והיא הגיעה למבוי סתום: חצי עיגול ובו ארבע דלתות. שלוש מהן היו פתוחות, ושוכני החדרים ומבקריהם נראו ממקום עומדה של קיטי, אם כי היא לא היתה צריכה להסתכל פנימה. גם בלי לראות את המספרים היא ידעה איזה חדר מכיל את החברה והמנטורית שלה. היא הכירה תודה לדלת הסגורה על העיכוב האחרון שהעניקה לה.
היא נקשה חרש, בלי להתחייב לנקישה לחלוטין. היא רצתה לעשות כמיטב יכולתה לקיים את הביקור, ועם זאת קיוותה בכל לבה שהנקישה לא תישמע והיא תוכל ללכת לדרכה, וכך תוכל תמיד לומר שניסתה, תוכל לנשום לרווחה, חפה מכל רגשי אשמה. החלק הזעיר בתוכה שעדיין נאחז בהיגיון ידע שאין באמת אפשרות כזאת, שזה לא בסדר. לבה הלם, נעליה חרקו על הרצפה בעודה מעבירה משקל מרגל לרגל, והיא הרגישה חולשה בגלל הריח. היא שנאה ריח של בתי חולים. גל של בחילה גאה בה, והיא נשמה עמוק והתפללה למעט שלווה, להתגשמותם של היתרונות שאמורים לבוא עם הבגרוּת שיבואו ויעזרו לה לעבור את הרגע הזה.
בזמן שקיטי היתה שקועה בהתבוננות בכפות רגליה ובשאיפות ממושכות של אוויר, נפתחה הדלת והיא נתקלה ללא כל הכנה באחות בית חולים ובמראה של קונסטנס במצב ירוד מתמיד. היא מיצמצה פעם אחת, פעמיים, ובפעם השלישית ידעה שהיא מוכרחה להעמיד פנים, שמוטב שקונסטנס לא תראה את התגובה האמיתית של האורחת שלה לחזותה. היא ניסתה לחשוב מה תוכל לומר, אבל המילים לא באו. לא היה שום דבר מצחיק, שום דבר יומיומי, אפילו לא שום דבר שהוא שום דבר שהצליחה לחשוב לומר לחברה שהכירה כבר עשר שנים.
"בחיים לא ראיתי את האישה הזאת," אמרה קונסטנס, ומבטאה הצרפתי עדיין ניכר אף שחיה באירלנד כבר יותר משלושים שנה. למרבה ההפתעה, קולה עדיין היה חזק ואיתן, בוטח ונחוש, כפי שהיתה תמיד היא עצמה. "תקראי למאבטחים ותבקשי שיוציאו אותה מכאן מיד."
האחות חייכה, פתחה את הדלת לרווחה ואז חזרה אל מיטתה של קונסטנס.
"אני יכולה לבוא מאוחר יותר," אמרה לבסוף קיטי. היא הפנתה את מבטה, אבל מצאה את עצמה מול עוד אביזרי בית חולים, ועל כן הסתובבה שוב וחיפשה אחרי משהו רגיל, משהו שגרתי ויומיומי שתוכל להתמקד בו ושיצליח להטעות את מוחה לחשוב שהיא אינה נמצאת בבית חולים, עם הריח הזה, עם חברתה החולה במחלה סופנית.
"כמעט גמרתי כאן. אני רק מודדת לך חום," אמרה האחות והציבה מדחום באוזנה של קונסטנס.
"בואי. שבי." קונסטנס הצביעה על הכיסא שלצד מיטתה.
קיטי לא הצליחה להישיר אליה מבט. היא ידעה שזאת גסות רוח, אבל מבטה התנתק שוב ושוב כאילו נמשך בכוח מגנטי אל דברים שאינם חולים ואינם מזכירים לה שיש אנשים חולים. בסופו של דבר היא התמקדה במתנות שבידיה.
"הבאתי לך פרחים." היא הסתכלה סביב וחיפשה אחרי מקום כלשהו לשים אותם.
קונסטנס שנאה פרחים. היא תמיד זנחה אותם למות באגרטליהם בכל פעם שמישהו ניסה לשחד אותה, להתנצל לפניה או סתם להאיר מעט את המשרד שלה. קיטי ידעה זאת, אבל קניית הפרחים היתה חלק מניסיונה לדחות ככל האפשר את הביקור, בייחוד היות שראתה שיש בחנות הפרחים תור ארוך ומפתה.
"אוי לא," אמרה האחות. "היו צריכים להגיד לך בכניסה שאסור להכניס למחלקה פרחים."
"אה. טוב, אין בעיה, אני אלך להיפטר מהם." קיטי ניסתה להסוות את ההקלה שחשה ברגע שקמה להימלט מהחדר.
"אני אקח אותם," אמרה האחות. "אני אשאיר לך אותם בקבלה ותוכלי לקחת אותם הביתה. חבל לזרוק זר כל כך יפה."
"לפחות הבאתי קאפקייקס." קיטי שלפה מתוך תיקה קופסה.
האחות וקונסטנס החליפו שוב מבטים.
"אתן צוחקות עלי. גם לא קאפקייקס?"
"השף מעדיף שהחולים יאכלו רק את האוכל שיצא מהמטבח שלו."
קיטי הושיטה את החומר האסור לאחות.
"תוכלי לקחת גם אותם הביתה," היא אמרה וצחקה, ובדקה את המדחום. "את בסדר גמור," היא חייכה אל קונסטנס. הן החליפו מבט רב משמעות לפני שיצאה, כאילו היתה לשלוש המילים משמעות אחרת לגמרי — לא ייתכן שלא — מפני שהיא לא היתה בסדר גמור. היא היתה אכולה בסרטן. שערה החל שוב לצמוח, אבל ביצבץ בחלקות לא סימטריות על ראשה, ועצמות החזה הבולטות שלה נגלו תחת חלוק בית החולים חסר הצורה, וצינורות וחוטים נקשרו אל שתי זרועותיה, שהיו רזות וחבולות מרוב זריקות והחדרת צינורות.
"מזל שלא סיפרתי לה על הקוקאין שיש לי בתיק," אמרה קיטי ברגע שהדלת נסגרה מאחורי האחות, והן שמעו אותה צוחקת מכל הלב מהמסדרון. "אני יודעת שאת שונאת פרחים, אבל פתאום ממש נבהלתי. רציתי להביא לך לק לציפורניים בצבע זהב, קטורת ומראה, כי חשבתי שזה יצחיק אותך."
"אז למה לא הבאת?" עיניה של קונסטנס עדיין נותרו כחולות ונוצצות, וקיטי חשבה שאם רק תתרכז בהן, בחיוּתן השופעת, היא תוכל כמעט לשכוח את המסגרת הכחושה שסביבן. כמעט, אבל לא לגמרי.
"כי אז הבנתי שבעצם זה לא מצחיק."
"דווקא הייתי צוחקת."
"אני אביא בפעם הבאה."
"אבל אז זה כבר לא יהיה מצחיק. כי כבר שמעתי את הבדיחה. אוי, יקירתי…" היא שלחה אל קיטי יד, והן אחזו בעוצמה זו בידיה של זו על המיטה. קיטי לא רצתה להסתכל בידיה של קונסטנס, הן היו צנומות וחבולות כל כך. "טוב לראות אותך."
"סליחה שאיחרתי."
"באמת לקחת לעצמך את הזמן."
"הפקקים…" החלה קיטי לומר, ואז החליטה שאין טעם להתבדח. היא הגיעה באיחור של חודש.
השתררה שתיקה, וקיטי הבינה שזאת הפוגה שבה עליה להסביר למה לא באה לבקר.
"אני שונאת בתי חולים."
"אני יודעת שאת שונאת. נוסוקומפוביה," אמרה קונסטנס.
"מה זה?"
"פחד מבתי חולים."
"לא ידעתי שיש לזה מילה."
"יש מילה לכל דבר. אני לא מצליחה לחרבן כבר שבועיים. קוראים לזה אניזמוּס."
"אני צריכה לעשות על זה כתבה," אמרה קיטי, ומחשבותיה החלו לנדוד.
"את לא תכתבי על זה שום דבר. פעילות המעיים שלי היא עניין שצריך לעניין רק אותי, אותך, את בוב ואת האישה הנחמדה שאני מרשה לה לבדוק לי את התחת."
"התכוונתי לכתבה על פחד מבתי חולים. זה נושא מצוין לכתבה."
"תגידי לי למה."
"תארי לך שאני אמצא מישהו שהוא ממש חולה ולא יכול לקבל טיפול."
"אז ייתנו לו תרופות בבית. זה לא כזה סיפור."
"ומה עם אישה שיש לה צירים? היא מסתובבת כמו משוגעת ברחוב אבל לא מצליחה להביא את עצמה להיכנס לתוך בית החולים."
"אז היא תלד באמבולנס או בבית או ברחוב." קונסטנס משכה בכתפיה. "פעם עשיתי כתבה על אישה שילדה בזמן שהסתתרה בקוסובו. היא היתה לגמרי לבד, וזאת היתה לידה ראשונה. מצאו אותם רק שבועיים אחרי כן, לגמרי בריאים ומאושרים. נשים באפריקה יולדות ילדים בזמן שהן עובדות בשדה, ואז הן חוזרות מיד לעבוד. נשים בשבטים רוקדות כדי שהתינוקות שלהן יצאו החוצה. היחס של העולם המערבי ללידות הוא עקום לגמרי," היא אמרה ונופפה את ידה בביטול, אף שהיא עצמה מעולם לא ילדה. "כתבתי על זה מאמר פעם."
"רופא שלא יכול ללכת לעבודה…" הוסיפה קיטי להפוך ברעיון שלה.
"זה מגוחך. הוא יאבד את הרישיון שלו לעבוד."
קיטי צחקה. "תודה לך שאת כנה כמו תמיד." ואז התפוגג חיוכה והיא התרכזה בידה של קונסטנס הכרוכה סביב ידה. "ואולי אישה אנוכית שהחברה הכי טובה שלה חולה והיא לא באה לבקר אותה?"

"אבל הנה, באת, ואני שמחה לראות אותך."
קיטי בלעה רוק. "לא אמרת על זה שום דבר."
"על מה?"
"את יודעת על מה."
"לא ידעתי אם את רוצה לדבר על זה."
"לא באמת."
"אז הנה לך."
הן ישבו בדממה.
"קורעים אותי לגזרים בעיתונים, ברדיו, בכל מקום," אמרה קיטי, ובכך העלתה בכל זאת את הנושא.
"לא ראיתי עיתונים."
קיטי התעלמה מערמת העיתונים שעל אדן החלון. "בכל מקום שאני הולכת, כל השבוע, כולם מסתכלים עלי, מצביעים, מתלחשים כאילו יש עלי אות קין."
"זה המחיר של אור הזרקורים. נהיית כוכבת טלוויזיה."
"אני לא כוכבת טלוויזיה, אני מטומטמת שעשתה מעצמה צחוק בטלוויזיה. יש הבדל."
קונסטנס משכה שוב בכתפיה כאילו זה לא באמת סיפור גדול.
"מהרגע הראשון לא רצית שאעבוד בעבודה הזאת. למה שלא פשוט תגידי 'אמרתי לך' ונגמור עם זה?"
"זה לא מסוג הדברים שאני אומרת. אין בהם שום טעם."
קיטי ניתקה את ידה מידה של קונסטנס ושאלה חרש, "עדיין יש לי עבודה?"
"לא דיברת עם פיט?" היא נראתה כועסת על העורך בפועל שלה.
"דיברתי. אבל אני צריכה לשמוע את זה ממך. חשוב לי לשמוע את זה ממך."
"העמדה של 'אֶצֶטֶרָה' בכל הקשור להעסקה שלך ככתבת לא השתנתה," אמרה קונסטנס בתקיפות.
"תודה," לחשה קיטי.
"תמכתי בהחלטה לאפשר לך לעשות את 'שלושים דקות' כי אני יודעת שאת עיתונאית טובה ושנועדת להיות עיתונאית מצוינת. כולנו עושים טעויות, גדולות יותר או פחות. אף אחד מאיתנו לא מושלם. אנחנו מנצלים את הרגעים האלה כדי להפוך לעיתונאים טובים יותר, ובעיקר לאנשים טובים יותר. כשהגעת אלי לריאיון לפני עשר שנים, את זוכרת איזה סיפור ניסית למכור לי?"
קיטי צחקה והתכווצה בתוך תוכה. "לא," היא שיקרה.
"בטח שאת זוכרת. טוב, אם את לא רוצה להגיד, אני אגיד. שאלתי אותך איזו כתבה היית כותבת אם הייתי מבקשת ממך לכתוב כאן ועכשיו על כל דבר שבעולם."
"אנחנו באמת לא מוכרחות לשחזר את הרגע הזה. הייתי שם, שכחת?" קיטי הסמיקה.
"ואמרת," הוסיפה קונסטנס ודיברה, כאילו קיטי לא אמרה דבר, "ששמעת על זחל שלא מצליח להפוך לפרפר…"
"כן, כן, אני יודעת."
"ושהיית רוצה לבדוק איך זה להרגיש שנמנע ממך דבר מופלא כל כך. שהיית רוצה לדעת איך מרגיש הזחל כשהוא רואה זחלים אחרים הופכים לפרפרים ולא שוכח לרגע שהוא עצמו לעולם לא יזכה לרגע הזה. הריאיון שעשיתי לך התקיים ביום של הבחירות לנשיאות ארצות הברית, וביום שבו טבעה אוניית נופש ועליה ארבעת אלפים וחמש מאות איש. מתוך שנים־עשר המועמדים שראיינתי באותו יום, היית היחידה שלא אמרה מילה על פוליטיקה, על הספינה או על זה שהיית רוצה לבלות יום עם נלסון מנדלה, או כל דבר דומה. מה שעניין אותך במיוחד היה הזחל הקטן והמסכן הזה."
קיטי חייכה. "כן, טוב, בדיוק גמרתי את הלימודים. אני חושבת שפשוט עדיין לא יצא לי כל הגראס מהגוף."
"לא," לחשה קונסטנס ואחזה שוב בידה של קיטי. "היית היחידה שבאמת אמרה לי באותו יום של ראיונות שאת לא פוחדת לעוף, שבעצם את פוחדת מהאפשרות שלא תוכלי לעוף."
קיטי בלעה רוק ובעיניה עלו דמעות. היא בהחלט עדיין לא עפה, ועכשיו הרגישה רחוקה מכך מתמיד.
"יש אנשים שאומרים שאסור לפעול מתוך פחד," הוסיפה קונסטנס ואמרה, "אבל בלי פחד, איך יהיו אתגרים? לעתים קרובות השגתי דווקא ברגעים האלה את ההישגים הכי טובים שלי, כי קיבלתי את הפחד ואיתגרתי את עצמי. ראיתי בחורה צעירה שפוחדת שלא תצליח לעוף וחשבתי — אהה! — היא בדיוק מי שאנחנו צריכים. וזאת כל המשמעות של 'אצטרה'. נכון, אנחנו עוסקים בפוליטיקה, אבל אנחנו עוסקים באנשים שמאחורי הפוליטיקה. אנחנו מסקרים אותם בגלל המסעות הרגשיים שהם עוברים, לא רק כדי שנוכל ללמוד על המדיניות שלהם אלא כדי שנוכל ללמוד על הסיבות למדיניות הזאת. מה קרה שגרם להם להאמין בה, מה קרה שגרם להם להרגיש כמו שהם מרגישים. כן, לפעמים אנחנו מדברים על דיאטות, אבל לא על ירקות אורגניים פה וחיטה מלאה שם, אלא על למה ועל מי. אנחנו עוסקים באנשים, ברגשות, במניעים. אולי אנחנו זוכים בגלל זה לפחות קהל אבל יש לנו יותר משמעות, למרות שזאת רק דעתי, כמובן. 'אצטרה' ימשיך לפרסם את הכתבות שלך, קיטי, כל עוד את כותבת את מה שנכון לך ובהחלט לא את מה שאחרים אומרים לך שיוכל להיות כתבה טובה. אף אחד לא יכול להעמיד פנים שהוא יודע מה יעורר באנשים רצון לקרוא או לשמוע או לראות. האנשים עצמם בקושי יודעים את זה; הם רק מבינים את זה בדיעבד. זאת כל המטרה ביצירת משהו מקורי. למצוא את מה שחדש, לא לשכפל את הקיים ולהזין את השוּק." היא הרימה את גבותיה.
"זאת היתה הכתבה שלי," אמרה קיטי חרש. "אני לא יכולה להאשים אף אחד אחר."
"בכל כתבה מעורבים כמה אנשים, לא רק הכותב, ואת יודעת את זה טוב מאוד. אם היית באה אלי עם הסיפור הזה, אז טוב, לא הייתי מפרסמת אותו, אבל היפותטית, אם כן, הייתי הולכת על זה לפני שיהיה מאוחר מדי. היו סימני אזהרה ומישהו מעלייך היה אמור לראות אותם, אבל אם את רוצה לקחת את כל האשמה על עצמך, אז טוב, רק תשאלי את עצמך למה רצית כל כך לספר את הסיפור הזה."
קיטי לא ידעה אם היא אמורה לענות על כך במקום, אבל קונסטנס אספה את כוחותיה והמשיכה: "פעם ראיינתי מישהו שנראה משועשע מאוד מהשאלות שלי. כששאלתי אותו מה כל כך מצחיק בעיניו, הוא אמר לי שהוא חושב שהשאלות שהעיתונאי שואל מלמדות על העיתונאי הרבה יותר ממה שהתשובות שהוא עונה מלמדות עליו. במהלך הריאיון הוא גילה עלי הרבה יותר דברים משאני גיליתי עליו. הדברים שאמר סיקרנו אותי, והוא צדק, לפחות במקרה ההוא. אני חושבת שהכתבות שאנחנו כותבים מלמדות לפעמים עלינו יותר מאשר על הנושא עצמו. בלימודי עיתונות מלמדים אותנו שאנחנו צריכים לנתק את עצמנו מהסיפור כדי לדווח עליו ללא משוא פנים, אבל לעתים קרובות אנחנו צריכים להיות בתוך הסיפור כדי להבין אותו, לעשות את הקישורים, לעזור לקהל להזדהות, כי אחרת הכול נשאר חסר לב. באותה מידה יכול רובוט לספר את הסיפור. וזה לא אומר שצריך להכניס לתוך הכתבות את הדעות שלנו, קיטי, כי גם זה מפריע לי. אני לא אוהבת שכתבים מנצלים סיפור כדי לספר לנו מה הם מרגישים. למי אכפת מה דעתם הפרטית? אומה שלמה? ז'אנר כלשהו? זן מסוים? זה מעניין אותי יותר. אני מתכוונת שצריך להכניס לכתבות את ההבנה שלנו, להראות לקהל שמאחורי המילים יש רגש."
קיטי לא רצתה להתחיל לחשוב מה הכתבה ההיא אומרת עליה — היא לא רצתה לחשוב עליה או לדבר עליה לעולם — אבל זה לא היה אפשרי, כי הוגשה תביעה נגד הרשת שהיא עבדה בה, ולמחרת היה אמור להתחיל משפט הדיבה. ראשה הלם, נמאס לה לחשוב על זה, נמאס לה לנתח מה קרה בדיוק ואיך, אבל פתאום היא הרגישה צורך לכפר על כך, להתנצל על כל הטעויות שעשתה רק כדי להרגיש שוב שיש לה איזה ערך.
"יש לי וידוי."
"אני אוהבת וידויים."
"את יודעת, כשנתת לי את העבודה התרגשתי כל כך, שהכתבה הראשונה שרציתי לכתוב לך עליה היתה הכתבה על הזחל."
"באמת?"
"כמובן, לא יכולתי לראיין זחל, אבל רציתי שזה יהיה בסיס לכתבה על אנשים שלא יכולים לעוף גם כשהם באמת רוצים, איך הם מרגישים כשמשהו עוצר אותם, כשמשהו קוצץ להם את הכנפיים." קיטי הביטה בחברתה ההולכת ומתפוגגת במיטתה, עיניה הגדולות ננעצות בה עצמה, ונלחמה בדחף לבכות. היא היתה בטוחה שקונסטנס מבינה בדיוק את כוונתה. "התחלתי לעשות תחקיר… אני מצטערת…" היא קירבה את ידה אל פיה וניסתה להירגע אבל לא הצליחה, והדמעות זלגו. "התברר שטעיתי. הזחל שסיפרתי לך עליו, רפרף ההרדוף, מתברר שהוא דווקא כן יודע לעוף. הוא פשוט הופך לעש, לא לפרפר." קיטי התביישה שהיא בוכה בגלל דבר כזה, אבל לא הצליחה להתאפק. לא גורלו של הזחל העציב אותה, אלא העובדה שהתחקיר שלה אז, כמו עכשיו, היה מזעזע, משהו שהפעם סיבך אותה בצרה רצינית. "הרשת השעתה אותי."
"הם עשו לך טובה. חכי שהכול יירגע ואז תוכלי לחזור לספר את הסיפורים שלך."
"אני לא יודעת איזה סיפורים לספר. אני פוחדת שאני אטעה שוב ככה."
"את לא תטעי, קיטי. את יודעת, לספר סיפור — או, כמו שאני אוהבת לומר, לחפש את האמת — זה לא אומר בהכרח לצאת למשימה עם אקדחים שלופים רק כדי לחשוף איזה שקר. זה גם לא חייב להיות משהו פורץ דרך. זה פשוט להגיע ללב העניין של הסיפור."
קיטי הינהנה ומשכה באפה. "אני מצטערת, הביקור הזה לא אמור להתמקד בי. אני כל כך מצטערת." היא רכנה לפנים בכיסאה והניחה את ראשה על המיטה, והיתה נבוכה מכך שקונסטנס רואה אותה ככה, נבוכה על התנהגותה בזמן שחברתה חולה כל כך וטרודה בבעיות אחרות.
"די, די," אמרה קונסטנס בקול מרגיע וליטפה בידה את שערה של קיטי. "יש לסיפור סוף אפילו יותר טוב ממה שיכולתי לקוות. הזחל המסכן שלנו מצליח בכל זאת לעוף."
כשקיטי הרימה את ראשה, קונסטנס נראתה פתאום מותשת.
"את בסדר? שאקרא לאחות?"
"לא… לא. זה קורה פתאום," היא אמרה, ועפעפיה כבדים ומרפרפים. "אני אנמנם קצת ואז אני אהיה בסדר. אני לא רוצה שתלכי. יש כל כך הרבה דברים שאנחנו צריכות לדבר עליהם. למשל, על גְלֶן," היא אמרה וחייכה קלושות.
קיטי זייפה חיוך בתגובה. "כן. עכשיו תישני," היא לחשה. "אני אהיה כאן איתך."
קונסטנס ידעה תמיד לקרוא את הבעות פניה, ידעה לפוגג את שקריה בשניות. "ממילא הוא לא באמת מצא חן בעיני."
כעבור שניות ריפרפו עיניה של קונסטנס ונעצמו.
קיטי ישבה על אדן החלון בחדר בית החולים של קונסטנס והביטה מטה אל העוברים ושבים בניסיון לתכנן את הדרך הביתה שבה יראו אותה כמה שפחות אנשים. שטף של מילים בצרפתית החריד אותה מהטרנס ששקעה בו והיא הסתובבה אל קונסטנס בהפתעה. פרט לרגעים שבהם קונסטנס קיללה, בכל עשר שנות ההיכרות שלהן קיטי מעולם לא שמעה אותה מדברת צרפתית.
"מה אמרת?"
קונסטנס נראתה מבולבלת מעט. היא כיחכחה בגרונה והתעשתה. "את נראית רחוקה לגמרי."
"הייתי שקועה במחשבות."
"אני אזעיק מיד את הרשויות."
"יש לי שאלה שתמיד רציתי לשאול אותך." קיטי חזרה לשבת בכיסא שלצד מיטתה של קונסטנס.
"אה, באמת? למה לי ולבוב אין ילדים?" היא הזדקפה במיטתה ושלחה יד אל כוס המים שלצדה. היא שאבה כמות מזערית של מים מבעד לקשית.
"לא, את זה אני יודעת. הצלחת להרוג כל צמח שנכנס אלייך אי־פעם הביתה, אז אני לא יכולה אפילו לדמיין איך היית מגדלת ילד. לא, רציתי לשאול אותך אם יש איזו כתבה שאת מתחרטת שלא כתבת, מסיבה כלשהי."
קונסטנס ניצתה לשמע השאלה. "זאת באמת שאלה טובה. היא בעצמה יכולה להיות כתבה." היא הרימה את גבותיה לעבר קיטי. "כתבה שבה תראייני עיתונאים בפנסיה ותשאלי אותם על הסיפור שחמק מהם, כן? מה דעתך? כדאי שאדבר על זה עם פיט. או אולי ניצור קשר עם עיתונאים בפנסיה ונבקש מהם לכתוב את הכתבה שלא כתבו מעולם, בייחוד למגזין שלנו. אנשים כמו אוֹשין אוֹ'קֶלי ואוליביה ואלאס. ניתן להם הזדמנות לספר את הסיפור. זאת יכולה להיות מהדורה מיוחדת."
קיטי צחקה. "תגידי, את עושה לפעמים הפסקה?"
נשמעה נקישה חרישית על הדלת ובעלה של קונסטנס, בוב, נכנס. הוא נראה עייף, אבל ברגע שמבטו נח על קונסטנס, הוא התרכך.
"שלום, מותק. אה, שלום, קיטי. יפה שהצטרפת אלינו."
"היו פקקים," אמרה קיטי במבוכה.
"אני מכיר את זה," הוא אמר בחיוך, ועקף את המיטה ונשק לה על ראשה. "גם אותי הם מעכבים לפעמים, אבל מוטב מאוחר מאשר לעולם לא, הה?" הוא הביט בקונסטנס, שפניה היו מעוותים בריכוז. "את מנסה לחרבן, יקירתי?"
קיטי צחקה.
"קיטי שאלה אותי איזו כתבה רציתי תמיד לכתוב אבל לא כתבתי."
"אה. את לא אמורה להכריח אותה לחשוב, זה מה שביקשו הרופאים," הוא התבדח. "אבל זאת שאלה טובה. תני לי לנחש. אולי זה היה בתקופה ההיא של הנפט שנשפך והיה לך ריאיון בלעדי עם הפינגווין שראה הכול?"
"לא היה לי ריאיון בלעדי עם הפינגווין," אמרה קונסטנס וצחקה, ואז התכווצה בכאב.
קיטי התחילה לדאוג, אבל בוב, שהיה רגיל לזה, המשיך ודיבר.
"אה, אז זה היה הלווייתן. הלווייתן שראה הכול. סיפר לכל מי שהתקרב אליו אפילו לרגע על כל מה שהוא ראה."
"זה היה הקברניט של האונייה," היא הצליפה בבוב, אבל בנימה אוהבת.
"למה לא ראיינת אותו?" שאלה קיטי, שנכבשה בקסם האהבה שבני הזוג רוחשים זה לזה.
"היה לי עיכוב בטיסה," היא אמרה, וסידרה את מצעי המיטה.
"היא לא הצליחה למצוא את הדרכון שלה," חשף בוב את סודה. "את מכירה את הדירה שלנו. גם אם מגילות ים המלח מסתתרות בה לא היינו יודעים את זה. הדרכונים מצאו מאז את דרכם לטוסטר, כדי שלא נשכח אותם שוב לעולם. בכל מקרה, היא פיספסה את הטיסה ובמקום הכתבה הבלעדית המדהימה של קונסטנס, הקברניט דיבר עם מישהו אחר שלא נזכיר אותו עכשיו בשמו." הוא פנה אל קיטי ולחש, "דן קאמינגס."
"יופי, עשית את זה, עכשיו הרגת אותי," אמרה קונסטנס בנימה דרמטית והעמידה פנים שהיא מתה.
קיטי כיסתה את פניה בידיה כי חשבה שזה לא יפה לצחוק.
"יופי, סוף־סוף נפטרנו ממנה," אמר בוב בנימה מקנטרת. "אז מה התשובה, יקירתי? מסקרן אותי לשמוע."
"אתה באמת לא יודע?" שאלה קיטי את בוב. הוא ניענע בראשו והם הסתכלו על קונסטנס בעודה חושבת, וזה היה בהחלט מחזה משעשע.
"אה," היא אמרה פתאום ועיניה ניצתו, "נזכרתי. זה רעיון שחשבתי עליו ממש לא מזמן, האמת, משהו שחשבתי עליו בשנה שעברה, לפני… טוב, זה קצת ניסיוני, אבל אני חושבת על זה מאז שאני כאן."
קיטי התקרבה כדי להקשיב ביתר תשומת לב.
קונסטנס נהנתה לאלץ את בוב ואת קיטי להמתין.
"אולי אחד הרעיונות הכי טובים שלי."
קיטי נאנקה בקוצר רוח.
"אני אגיד לכם מה, המעטפה נמצאת בבית. בחדר העבודה. טֶריסָה תכניס אתכם אם היא לא עסוקה מדי בתוכניות הבוקר בטלוויזיה. היא נמצאת באזור של האות ש', ומסומנת בכותרת 'שֵמות'. תביאו לי אותה בפעם הבאה ואספר לכם עליה."
"לא!" קיטי צחקה. "את יודעת כמה מעט סבלנות יש לי. בבקשה אל תכריחי אותי לחכות."
"אם אגלה לך עכשיו, את עלולה לא לחזור."
"אני מבטיחה שאני אבוא שוב."
קונסטנס חייכה. "טוב, תביאי את המעטפה ואספר לך את הסיפור."
"סגרנו."
הן לחצו ידיים.

בקרוב…

X