מאה עשרים פחות אחד | לרכישה באינדיבוק
מאה עשרים פחות אחד

מאה עשרים פחות אחד

שנת הוצאה: 2012
מס' עמודים: 270
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 36

כנסת ישראל, ינואר 2002. חבר הכנסת דוד (דודו) סלומון נמצא מת, ירוי בלשכתו. יו"ר הכנסת קובע, "אתה מבין שהמשכן הוא אזור חסין. למשטרה אין סמכות בבניין הזה" ולוחץ לקבוע כי זו התאבדות.

לא כולם מסכימים עם מסקנותיו. "אחרי ההלם הראשון הם מתפקדים בצורה די עניינית. היושב ראש התעשת די מהר ותפס פיקוד, חזר להיות היושב ראש וחשב בגובה הכנסת".

איציק ביטון, בוגר המסתערבים… "פנה שמאלה בהטיה חדה, ידו השמאלית המשיכה את הקשת לכיוון התוקף שמאחור ומכת קראטה מדויקת נחתה עמוק בגרונו של התוקף. זה נשנק, שתי ידיו נצמדו אל גרונו. הוא ניסה לשאוף אוויר דרך קנה הנשימה המרוסק…"

"הוא זינק לתוך מכוניתו, ראשו קדימה כמו שוער כדורגל מול פנדל גורלי. תיק העור שלו צנח לכביש ונמחץ בגלגלי ההונדה לפני שזו תלשה את דלת מכוניתו והעיפה אותה לעבר תחנת האוטובוס הריקה".

הכנסת נפרשת לפנינו ברמה אישית יומיומית, על נהליה ותככיה. אידיאולוגיות ומאבקי כוח שזורים בעלילה מהירה וסוחפת. הרבה כסף ואך מעט יושרה מלווים את הקורא עד לסיום המפתיע.

האם כל זה אפשרי? אצלנו בכנסת?

העלילה, הדמויות והשמות בספר זה הם פרי דמיונה של המחבר וכל קשר למציאות הוא מקרי בהחלט. המציאות גרועה בהרבה.

הסופר אמנון ז'קונט:

מאה עשרים פחות אחד הוא ספר מתח המהווה גם כתב אישום חברתי. ברומן מרתק ומפתיע מצליח הרצל פרנקל למזג את המציאות הפוליטית המוכרת לכולנו מן התקשורת, עם סיפור אישי של זוג צעיר ואידיאליסטי המחפש צדק בעולם אלים, ציני ומנוכר"

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מאה עשרים פחות אחד”

ביקורות נבחרות

על הספר באתר גיבור תרבות

"כן. כן גברתי. כן, אני מיד שולח מישהו. אל תדאגי". הקצין התורן בחדר משמר הכנסת הניח את השפופרת ופנה לאיש המשמר שהיה אתו במשרד.

"איציק, גש לחדר של דוד סלומון. העוזרת הפרלמנטארית שלו תופסת איזה פאניקה. החדר שלו סגור והיא מודאגת".

איש המשמר קם בזריזות, חבש כובעו ופנה לדלת.

"רגע, קח מפתח", קרא אחריו המפקד ומסר לו צרור מפתחות על טבעת מתכת גדולה, הציץ במחשב והוסיף – "זה חדר 1145 בקומה ראשונה, בהילטונים".

איציק ביטון נטל את צרור המפתחות וצעד בגאווה במורד המסדרון.

הוא היה חסון אך לא גבוה, ושערו המקורזל היה קצוץ קצר בנוסח ה'מרינס'. חליפת השרד המחויטת החמיאה לגִזרתו. היה זה יומו השמיני במשמר הכנסת, הוא ספר עדיין את הימים בהתרגשות. הנה הוא צועד בין הדמויות מהטלוויזיה ורואה אותן במסדרונות מהלכות בגודל טבעי וללא איפור. הוא הופתע שוב ושוב מחזותם היומיומית של הנבחרים – האחד בחליפה מקומטת והאחר עם כרס. כולם בגודל חי, ולא רק פנים וחזה כמו בחדשות.

הוא ירד לקומה הראשונה ומצא ללא בעיות את חדר 1145. העוזרת הפרלמנטארית, לעומת זאת, היוותה בעיה לא קטנה. לא העוזרת עצמה, אלא הפאניקה שלה, 'כמעט היסטריה', חשב לעצמו בעודו מנסה להבין מדבריה מה בדיוק מציק לה.

המבואה ללשכתו של חבר הכנסת סלומון הייתה לא יותר מכוך קטן. שני שולחנות כתיבה גדושים בניירות השאירו מעט מאוד מרחב בחדרון העמוס.

העוזרת הפרלמנטארית הייתה כבת שלושים וחמש, נמוכה למדי ושמנמונת. שערה הקיף את פניה העגולים בסלסולים פרועים שנראו כתסרוקת קבועה. היא לא פסקה מלדבר. 'מתי היא נושמת?' איציק תמה.

"תראה, הוא לא עונה לטלפון, הוא לא עונה. והדלת נעולה ועוד עשר דקות יש לו ישיבת ועדת הכספים. יש לו ישיבה. ודנים בנושא שלו והוא גם לא עונה לנייד ואני ממש מוטרדת…"

איציק הביט סביבו. משמאל הייתה מלתחה קטנה, ומימין – לשכתו של חבר הכנסת סלומון.

היא נעה ללא הפסק והחוותה בידה לעבר הדלת הנעולה.

איציק הרים קולו בניסיון להתגבר על המבול השוצף, "ניסית בבית? אולי הוא חולה?"

"בטח שניסיתי. מה אתה חושב שאני סתם מודאגת?" קולה הצטרד אך היא המשיכה בעקשנות, "…אף פעם עוד לא קרה ככה, אף פעם. בשביל מה הוא נעל את הדלת, בשביל מה? מה אני צריכה את זה עכשיו…"

"טוב, בואי נירגע קצת. הנה אני אפתח את הדלת".

"…ואני אמרתי לו מיליון פעם שהוא צריך להשאיר לי מפתח. מיליון פעם אמרתי לו. בשביל מה אני צריכה עכשיו לקרוא למשמר הכנסת, בשביל מה. כבר כמעט תשע. בתשע יש לו ועדה…" פניה האדימו מהתרגשות. איציק תמה מה הסערה הגדולה. בסך הכול יש פה דלת אחת נעולה.

המפתחות בצרור לא היו מסומנים, והוא ניסה אותם אחד אחד בעוד היא ממשיכה לדבר בלי קץ. המפתח הרביעי נכנס למנעול וגם פתח את הדלת. הוא פסע פנימה ללשכה הקטנה והעוזרת הפרלמנטארית צעדה בעקבותיו כמהלכת על ביצים. החדר היה חשוך וקר. התריס היה מוגף והאור לא היה דלוק. הוא חיפש את המפסק על הקיר ולא מצא.

"זה פה, מאחורי הכוננית", לחשה הפרלמנטארית בצרידות והצביעה לימינו באצבע רוטטת. הוא שלח יד והצטער שעשה כך.

חבר הכנסת דוד סלומון היה מאוד מת. הוא רבץ בכיסאו, חצי גופו העליון מפורקד על השולחן וראשו, או לפחות מה שנשאר ממנו, שמוט שמאלה בתוך שלולית של דם. ידיו היו שרועות על השולחן, לשני צדיו וגם על השטיח היה כתם גדול. בידו הימנית היה לפות אקדח. איציק שמע אנחה כבדה מאחוריו והספיק להסתובב בזמן ולתפוס את העוזרת הפרלמנטארית בדרכה אל הרצפה, כשהיא מעולפת לחלוטין.

'לפחות עכשיו היא תהיה בשקט', חשב, והניח אותה פרקדן ליד הכניסה.

לא היה צורך לבדוק את חבר הכנסת סלומון. אף אחד לא יכול להיות חי עם חצי ראש. איציק ראה כבר מספיק הרוגים במשך שירותו במשמר הגבול. הוא הניח שתי אצבעות על צווארו של חבר הכנסת ולא חש כל דופק. בצעד רחב עבר מעל העוזרת הפרלמנטארית, יצא מהחדר והרים את הטלפון שהיה על שולחנה:

"המפקד, זה ביטון. יש לנו בעיה. חבר הכנסת סלומון מת. נורה", אמר, והשגיח שהפרלמנטארית לא תתעורר ותתחיל שוב לדבר.

"לא המפקד, לא נורא, נורה, עם אקדח. בראש".

"כן המפקד, אני לא נוגע. הכול, כן"….

הרצל פרנקל נולד בשם זה ברחובות. זה קרה מזמן, ב 1937.

הוא גדל ברמת גן ולמד בכיף בחקלאי פרדס חנה.

לאחר שרות בנח"ל יצא ללמד הנדסת מכונות באוניברסיטת קליפורניה. "היינו בקליפורניה בשנות השישים, רק שאז לא ידענו שאלה הסיקסטיז".

בתום לימודיו חזר ארצה והשתתף בפיתוח המכ"ם היהודי הראשון מזה אלפיים שנה.

הרצל התחיל לכתוב, לסירוגין, כבר לפני כעשרים שנים. היה זה ספר בוסר שעדיין לא יצא לדפוס.

חיידק הכתיבה תקף אותו ברצינות לפני כמה שנים, כשנרשם, בעידודה של ביתו עירית, לסדנת כתיבה בהדרכת גייל הראבן. כשנתיים התבשם בסדנאות כתיבה, חלקן הארי בהנחיית אמנון ז'קונט.

לפני כשש שנים החל לכתוב את "מאה עשרים פחות אחד" אותו הוא גאה ונרגש להציע לכם עכשיו.

וההמשך יסופר בכתבי ישראל…

X