מאהב נצחי | לרכישה באינדיבוק
מאהב נצחי

מאהב נצחי

שנת הוצאה: 12/14
מס' עמודים: 455
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 35
- 96

בצללים של הלילה בעיר קלדוויל שבמדינת ניו יורק, מתחוללת מלחמה קטלנית בין ערפדים לבין אלו המבקשים להשמידם;

שישה ערפדים לוחמים, מגני הגזע שלהם, קשורים בברית סודית מעין כמוה.

רייג' הוא המסוכן מבין האחים באחוות הפגיון השחור, הוא הערפד החזק ביותר והמהיר ביותר בתגובותיו. הוא גם מאהב סוער ורעבונו אינו יודע גבולות, כי בתוכו בוערת קללה אכזרית ופראית. נשלט על ידי הצד האפל, חרד רייג' מהרגעים בהם הדרקון הפנימי פורץ החוצה, והופך אותו לסכנה לכל מי שסביבו.

 

מרי לוס, שרדה במהלך חייה, קשיים רבים. היא מוצאת עצמה נשאבת בעל כורחה לעולם הערפדים ואין לה אלא לסמוך על רייג' שיגן עליה. נושאת קללה קטלנית משלה, מרי אינה מחפשת אהבה. היא כבר מזמן איבדה את אמונתה בניסים. אבל כשהמשיכה החייתית שרייג' חש למרי, הופכת יותר ויותר רגשית, הוא יודע שהוא חייב להפוך אותו לשלו בלבד. בעוד האויבים שלהם סוגרים עליהם, נלחמת מרי נואשות למען חיים עם המאהב הנצחי שלה.

 

מאהב נצחי הוא הספר השני בסדרת הפגיון השחור. מהסדרות המצליחות בעולם.

 

ג'יי אר וורד, זוכת פרס RITA היוקרתי, היא בין הסופרות הגדולות ביותר בתחום. ספריה מגיעים למקום הראשון ברשימות רבי המכר של ה-New York Times וה-USA Today.

 

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    שלום (:

    האם ידוע לכם מתי יצא ספר המשך (השלישי) בסדרת הספרים הזו?
    אשמח לדעת כשיצא לאור!
    אף פעם לא חשבתי שסגנון הכתיבה הזה יעניין אותי…. אבל ממש אהבתי (:

  2. :

    יצאו כבר שאר הספרים של מאהב נצחי?

הוסף חוות דעת

בקרוב…

פרק ראשון

"בנאדם, אתה הורג אותי." בוץ' או'ניל נבר במגירתו בחיפוש אחר גרבי משי שחורים, אבל מצא רק גרבי כותנה לבנה.

לא, רגע. הוא שלף גרב אלגנטי אחד – לא בדיוק ניצחון אדיר.

"אילו הייתי הורג אותך, שוטר, גרביים היו הדבר האחרון שהיה מטריד אותך."

בוץ' העיף מבט מעבר לכתפו אל שותפו לחדר. עמיתו לאהדת ה"רד סוקס". החבר הכי… טוב, אחד משני חבריו הטובים.

שלגמרי במקרה היו שניהם ערפדים.

וישֶס יצא זה עתה מהמקלחת עם מגבת סביב המותניים, שרירי חזהו וזרועותיו החסונים מוצגים לראווה. הוא עטה כפפת נהיגה שחורה מעור, שכיסתה את הקעקועים בידו השמאלית.

"היית מוכרח לקחת דווקא את הגרביים האלגנטיים שלי?"

וי חייך, ניביו בוהקים באמצע זקן התיש שלו. "הם נעימים."

"אולי תבקש מפריץ שיקנה לך גרביים?"

"הוא עסוק מדיי בהשבעת התיאבון שלך לבגדים, גבר."

בסדר, אז אולי בוץ' באמת התחבר לאחרונה לוורסצ'ה הפנימי שלו – ומי בכלל היה מאמין שיש לו כזה – אבל למה זה צריך להיות מסובך כל כך להכניס עוד תריסר זוגות גרביים הביתה?

"אני אבקש בשבילך."

"אתה ממש ג'נטלמן." וי החליק לאחור את שערו הכהה. הקעקועים על רקתו השמאלית נחשפו לרגע, ושוב התכסו. "אתה צריך את הקדילק הלילה?"

"כן, תודה." בוץ' תחב את כפות רגליו היחפות למוקסינים של גוצ'י.

"אז אתה נפגש עם מריסה?"

בוץ' הנהן. "אני מוכרח לדעת. לטוב או לרע."

והיתה לו תחושה שזה יהיה לרע.

"היא נקבה טובה."

היא בהחלט היתה כזו, ולכן, כנראה, לא החזירה לו טלפונים. בעיני נשים, אנושיות וערפדיות כאחד, שוטרים-לשעבר עם חיבה לוויסקי לא היו בדיוק מועמדים מועדפים למערכת יחסים; והעובדה, שהוא לא היה מבני מינה, לא תרמה במיוחד.

"טוב, שוטר, רייג' ואני נוריד כמה שוטים ב'וואן איי' הערב. אתה יכול לחפש אותנו כשתסיים –"

חבטות בדלת, כאילו מישהו התנגש בה עם איל ניגוח, גרמו להם לסובב את ראשיהם.

וי הידק את המגבת אל מותניו. "לכל הרוחות, הטייס הזה חייב ללמוד לצלצל בדלת."

"דבר איתו אתה, כי לי הוא לא מקשיב."

"רייג' לא מקשיב לאף אחד." וי חצה את המסדרון בריצה.

כשהחבטות גוועו, בוץ' עבר על אוסף עניבותיו ההולך ותופח. הוא בחר בבראיוני תכולה, הרים את צווארון חולצתו המכופתרת וכרך את עניבת המשי סביב צווארו. כשפנה אל הסלון, שמע את רייג' ואת וי מדברים על רקע "את עדיין בעניין?" של טוּפּאק.

בוץ' לא יכול היה אלא לצחוק. חייו, ללא ספק, הובילו אותו אל מקומות רבים מאוד, מכוערים ברובם, אך הוא מעולם לא העלה בדעתו, שיום יבוא והוא יחיה במחיצת שישה ערפדים לוחמים. או שיִצפה מהצד במאבקם להגנת מינם הנסתר, המידלדל והולך. אלא שמשום מה הוא הרגיש שייך לאחוות הפגיון השחור. הוא, וִישס ורייג' היו שלישייה מטורפת לגמרי.

רייג' חי עם שאר חברי האחווה באחוזה שמעבר לחצר, אבל השלישייה בילתה בבית השוער, שם גרו וי ובוץ'. הבּוֹר, כפי שכונה המקום, היה חתיכת מציאה בהשוואה לחורים שבוץ' התגורר בהם בעבר. וִי והוא חלקו שני חדרי שינה, שני חדרי אמבטיה, מטבח פתוח וסלון מעוצב בסגנון פוסט-מודרני, כמו מרתף של אחווה אוניברסיטאית: צמד ספות עור, מסך פלזמה היי-דפינישן, שולחן כדורגל ותיקי ספורט בכל פינה.

כשבוץ' נכנס לסלון, הוא זכה להצצה על תלבושת היציאה של רייג': מעיל עור שחור, שהשתפל מכתפיו עד קרסוליו, גופייה שחורה צמודה תחובה במכנסי עור ומגפיים מאיימים למראה, שבעטיים התנשא לגובה שני מטרים בערך. כלפי חוץ הערפד היה פשוט חתיך הורס. אפילו בעיני הטרוסקסואל עם תעודות כמו בוץ'.

הבן זונה היה יפה כל כך, שהוא ממש קרא תיגר על חוקי הפיזיקה – שיער בלונדי קצוץ מאחור וארוך יותר מלפנים, עיניים כחולות-ירוקות בצבע המים של איי הבהאמה ופנים, שיכלו בקלות להציב את בראד פיט ברשימת המועמדים לתפקיד הברווזון המכוער.

אך למרות קסמו הוא בפירוש לא היה ילד טוב. דבר מה אפל וקטלני רחש תחת חזותו הזוהרת ובלט לעין ממבט ראשון. הוא שידר אנרגיה של בחור, שיחייך בעודו מסדר עניינים באגרופיו, גם אם תוך כדי כך יירק שיניים מפיו.

"מה קורה, הוליווד?" שאל בוץ'.

רייג' חייך וחשף סט של שיניים מבהיקות וזוג ניבים ארוכים. "הגיע הזמן לצאת, שוטר."

"בחיי, ערפד, לא קיבלת מספיק בלילה הקודם? הג'ינג'ית ההיא נראתה רצינית מאוד. וגם אחותה."

"אתה מכיר אותי. תמיד רעב."

ובכן, למזלו של רייג', זרם בלתי פוסק של נשים שמחו לספק את צרכיו. ואין ספק שהיו לו כאלה. הבחור לא שתה, לא עישן, אבל החליף נשים בקצב שבוץ' לא ראה כמוהו מימיו.

וזה לא שבוץ' הכיר הרבה נערי מקהלה.

רייג' העיף מבט אל וי. "לך תתלבש, גבר. אלא אם כן חשבת לצאת ל'וואן איי' עם מגבת?"

"תפסיק לתזמן אותי, אחי."

"אז תזיז את התחת."

וישס קם מאחורי שולחן עמוס ציוד מחשבים, שהיה גורם לביל גייטס לזקפה. ממרכז הפיקוד שלו ניהל וי את מערכות הביטחון והפיקוח של מתחם האחווה, כולל הבית הראשי, מתקן האימונים התת-קרקעי, הטוֹמבּ והבור, כמו גם את מערכת המנהרות התת-קרקעיות, שחיברו בין המבנים. הוא שלט בכול: בתריסי הפלדה החשמליים, שהותקנו על כל חלון; במנעולים על דלתות הפלדה; בטמפרטורה בחדרים; בתאורה; במצלמות האבטחה; בשערים.

וי התקין את כל הציוד בעצמו, לפני שהאחווה עברה לשם שלושה שבועות קודם לכן. המבנים והמנהרות הוקמו כבר בתחילת המאה העשרים, אך, בדרך כלל , לא היו בשימוש. בעקבות אירועי יולי התקבלה החלטה למגן את בסיס האחווה, וכולם הגיעו הנה.

בשעה שווי פנה אל חדר השינה שלו, רייג' שלף מכיסו סוכרייה על מקל, קרע את עטיפתה האדומה ותחב אותה לפיו. בוץ' הרגיש כי הבחור נועץ בו עיניים; והוא לא הופתע כשהאח פנה אליו.

"קשה לי להאמין שאתה מתגנדר ככה בשביל יציאה ל'וואן איי', שוטר. זאת אומרת, זה מוגזם אפילו בשבילך. העניבה, החפתים  – כולם חדשים, נכון?"

בוץ' יישר את עניבת הבראיוני על חזו והושיט יד לז'קט הטום-פורד התואם למכנסיו השחורים. הוא לא רצה להיכנס לעניין מריסה. הניסיון לחמוק מעיסוק בנושא עם וי הספיק לו בהחלט. ומלבד זאת , מה הוא כבר יכול להגיד?

היא הטריפה אותי כשפגשתי אותה, אבל היא מתחמקת ממני כבר שלושה שבועות. אז במקום להבין את הרמז, אני הולך להתחנן כמו לוזר נואש.

כן, ממש מתחשק לו להתוודות על כך באוזני מר מושלם כאן, חבר טוב ככל שהיה.

רייג' גלגל את הסוכרייה בפיו. "תגיד לי משהו, למה טרחת ללבוש את כל זה, גבר? זה לא שאתה משתמש בזה. כלומר אני רואה אותך דוחה נקבות בבר על ימין ועל שמאל. אתה שומר את עצמך לנישואים?"

"כן. בדיוק. אני מסתובב עם חגורת צניעות עד החתונה."

"בחייך, אני באמת סקרן. אתה שומר את עצמך למישהי?" כשהשתררה שתיקה, הערפד צחק ברוך. "אני מכיר אותה?"

בוץ' צמצם את עיניו, שוקל את האפשרות שהשיחה תסתיים מהר יותר אם יסתום את הפה. סביר להניח שלא. ברגע שרייג' מתחיל, הוא לא מפסיק עד שהוא מחליט שהספיק לו. הוא מדבר בדיוק כשם שהוא מחסל.

רייג' נענע בראשו בעצב. "היא לא רוצה אותך?"

"את זה נדע הלילה."

בוץ' בדק את מצב המזומנים שלו. שש-עשרה שנים כבלש במחלק הרצח לא מילאו במיוחד את כיסיו , אבל כעת, כשהסתובב עם האחווה, היו לו כל כך הרבה מזומנים, שהוא לא הספיק לבזבז אותם.

"יש לך מזל, שוטר."

בוץ' הביט לעברו. "למה אתה חושב ככה?"

"תמיד תהיתי איך זה יהיה להתמסד עם נקבה ראויה."

בוץ' צחק. הבחור היה אליל מין, אגדה ארוטית בקרב בני גזעו. וי אמר שהסיפורים על רייג' עברו מאב לבן. הרעיון, שיידרדר להיות בעל לאשה אחת, היה מגוחך.

"בסדר, הוליווד, מה הפואנטה? קדימה, נסה אותי."

רייג' התכווץ והסיט את עיניו.

אני לא מאמין! הבחור רציני. "וואו. תקשיב, לא התכוונתי ל  -"

"לאאא, זה בסדר." החיוך שב והופיע, אך העיניים היו אטומות. הוא השתרך לעבר פח האשפה והטיל את הסוכרייה פנימה. "טוב, אפשר כבר לצאת מפה ? נמאס לי לחכות לכם."

 

מרי לוס נכנסה לחנייה, כיבתה את ההונדה סיוויק ובהתה באתי השלג התלויים על וווים לפניה.

היא היתה עייפה, אם כי לא עבדה היום קשה במיוחד. מענה לטלפונים ותיוק במשרד עורכי דין לא יכלו להיחשב לעבודה מאומצת, מבחינה גופנית או נפשית. אז היא באמת לא אמורה להיות מותשת כל כך.

אבל אולי זה בדיוק העניין – לא היו לה אתגרים, ולכן היא קמלה.

האם הגיע הזמן שתחזור לעבוד עם ילדים? אחרי הכול, זו היתה ההכשרה שלה. זה היה הדבר שאהבה. הדבר שהזין אותה – עבודתה עם אוטיסטים, בניסיון לסייע להם למצוא דרכים לתקשר, טמנה בחובה תגמול אישי ומקצועי. פסק הזמן של שנתיים לא נבע מרצונה החופשי.

אולי כדאי שתתקשר למרכז ותבדוק אם יש משרה פנויה. ואם אין, היא יכולה להתנדב עד שמשהו יתפנה.

כן, היא תעשה את זה מחר. אין סיבה לחכות.

מרי הרימה את תיקה ויצאה מהמכונית. כשדלת החנייה התגלגלה מטה ונסגרה, היא ניגשה לחזית הבית והוציאה את הדואר מן התיבה. בעודה מעלעלת בחשבונות, התעכבה כדי לרחרח את ליל אוקטובר הצונן. הסינוסים שלה זמזמו. הסתיו סילק את שאריות הקיץ לפני למעלה מחודש, וחילופי העונות נישאו פנימה על משבי רוח קרים מקנדה.

היא אהבה את הסתיו; וצפון מדינת ניו יורק עשה עמו חסד, לדעתה.

קולדוול, ניו יורק, העיירה שנולדה בה ושככל הנראה גם תמות בה, נמצאה במרחק שעת נסיעה צפונה ממנהטן, ולכן נחשבה מבחינה טכנית ל"צפון המדינה". נהר ההדסון חצה את קולדי, כפי שנודעה בפי תושביה, והיא דמתה לכל עיר אמריקנית בגודל בינוני: חלקים עשירים, חלקים עניים, חלקים מפוקפקים, חלקים רגילים. סניפים של וולמארט, של טארגט ושל מקדונלדס. מוזיאונים וספריות. קניונים פרווריים חונקים את הדאונטאון הדהוי. שלושה בתי חולים, שתי מכללות קהילתיות ופסל ברונזה של ג'ורג' וושינגטון בפארק.

היא הטתה את ראשה לאחור והביטה בכוכבים, חושבת כי לעולם לא יעלה בדעתה לעזוב – היא לא ידעה בוודאות אם מתוך נאמנות או עקב חוסר דמיון.

אולי בגלל הבית שלה, חשבה בדרכה לדלת הכניסה. האסם שהוסב לבית מגורים ניצב בקצה של חווה, והיא הגישה הצעת מחיר כחמש-עשרה דקות לאחר ששוטטה בו עם סוכן הנדל"ן. החללים בתוכו היו חמימים וקטנים. הוא היה… מקסים.

וזו הסיבה שקנתה אותו ארבע שנים קודם לכן, מיד אחרי מות אמה. באותה תקופה היא היתה זקוקה למשהו מקסים – כמו גם לשינוי אווירה מוחלט. האסם היה כל מה שבית ילדותה לא היה. כאן לוחות האורן של הרצפה היו בצבע דבש, משוחים בלכה שקופה, לא מוכתמים. הרהיטים שלה היו כולם מ"קרייט אנד בארל", חדשים לגמרי, שום דבר שחוק או ישן. המחצלות היו ארוגות מסיבי אגבה מקורצפים, עם שולי זמש. והכול, החל בריפודים, דרך הקירות וכלה בתקרה, היה לבן שמנתי.

סלידתה מחשכה היתה מעצב הפנים שלה. והרי אם הכול וריאציות על בז', הכול מתאים, לא?

היא הניחה את המפתחות ואת התיק במטבח והרימה את שפופרת הטלפון. היא שמעה: יש לך… שתי… הודעות חדשות.

"הי, מרי, זה ביל. תקשיבי, אני מקבל את ההצעה שלך. אם תוכלי להחליף אותי לשעה בקו החם הלילה, זה יהיה נהדר. אם לא אשמע ממך, אצא מנקודת הנחה שאת עדיין פנויה. שוב תודה."

היא מחקה את ההודעה בביפ.

"מרי, מדברים מהמשרד של דוקטור דֶלָה קְרוֹצ'ה. אנחנו רוצים שתגיעי לבדיקת המשך בעקבות בדיקת המעקב הרבעונית. תתקשרי, בבקשה, לקבוע תור כשתקבלי את ההודעה. נתאים את עצמנו לצרכים שלך. תודה, מרי."

מרי הניחה את השפופרת.

הרעד החל בברכיה ועשה את דרכו מעלה אל שרירי ירכיה. כשהגיע לבטנה, היא שקלה לרוץ לשירותים.

בדיקת המשך. נתאים את עצמנו.

זה חזר, חשבה. הלוקמיה חזרה.

פרק שני

"מה נגיד לו, לכל הרוחות? הוא מגיע עוד עשרים דקות!"

מר או בחן את התיאטרליות של עמיתו במבט משועמם וחשב, שאם הלֵסֶר ימשיך לקפץ מעלה מטה, האידיוט יוכל לשמש כמקל פּוֹגוֹ.

לעזאזל, אִי היה פשוט דפוק. נשגב מבינתו מדוע מלכתחילה צירף אותו נותן החסות שלו לאגודת הלֵסֶרים. לאיש בקושי היתה מוטיבציה. הוא לא היה ממוקד. ולא היה לו אומץ ללכת בכיוון החדש במלחמתם נגד גזע הערפדים.

"מה אנחנו  -"

"אנחנו לא נגיד שום דבר," אמר או בעודו מקיף במבטו את המרתף. סכינים, תערים ופטישים היו פזורים באי-סדר על המזנון הזול בפינה. שלוליות דם נראו פה ושם, אך לא מתחת לשולחן – המקום המתאים להן. והאדום היה מהול בשחור מבריק הודות לפציעות השטחיות של אִי.

"אבל הערפד ברח לפני שהספקנו להוציא ממנו מידע!"

"תודה על התקציר."

השניים בדיוק התחילו "לעבוד" על הזכר, כשאוֹ יצא למשימת סיוע. עד שחזר, אִי כבר איבד שליטה על הערפד, נחתך בשני מקומות ונותר מדמם לבדו בפינה.

הבוס המזדיין שלהם ישתולל מזעם, ואף שאוֹ תיעב את האיש, היה לו דבר אחד במשותף עם מר אקס: מבחינתו, רשלנות לא באה בחשבון .

אוֹ צפה באִי המרקד, מוצא בַּתיזוז פתרון לבעיות קצרות טווח וארוכות טווח גם יחד. למול פניו המחייכים של או נדמה כי אבן נגולה מעל לבו של הטיפש.

"אל תדאג," מלמל או. "אני אגיד לו שהוצאנו את הגופה והשארנו אותה בשמש ביער. זה לא סיפור גדול."

"אתה תדבר איתו?"

"בטח, גבר. אבל כדאי שתלך. הוא יכעס."

אִי הנהן והסתער על הדלת. "נתראה."

כן, תגיד לילה טוב, בן זונה, חשב או כשהחל לנקות את המרתף.

הבית הקטן והמחורבן, שעבדו בו, לא נראה חריג ברחוב, מעוך בין קליפה שרופה של מה שהיה פעם מסעדת ברביקיו לבין אכסניה לא ראויה למגורים. חלק זה של העיר, תערובת של בתי מגורים ושל אזורי מסחר עלובים, היה מושלם בשבילם. כאן אנשים לא יצאו בשעות הערב, מטחי ירי היו נפוצים לא פחות מאזעקות מכוניות, ואיש לא אמר דבר אם מישהו פלט צרחה או שתיים.

כמו כן הגישה למקום היתה קלה. הודות לבריונים שבקרב תושבי השכונה נופצו כל פנסי הרחוב  ביריות, והאור שבקע מן המבנים האחרים היה זניח. יתרון נוסף של הבית היה כניסה חיצונית מוסתרת למרתף. נשיאת שק גופות עמוס פנימה והחוצה לא היוותה בעיה.

אבל גם אם מישהו ראה משהו, נדרשה רק עבודה של רגע כדי לחסל את החשיפה. וללא הפתעות גדולות לקהילה. ל"זבל לבן" היתה נטייה למצוא את עצמם מתים. מלבד הכאת נשים וסביאת בירה מיתה היא, ככל הנראה, עוד כישרון מלידה שלהם.

או הרים סכין ומחה את דמו השחור של אי מן התער.

המרתף לא היה גדול והתקרה בו היתה נמוכה, אך היה שם מספיק מקום לשולחן הישן, שבו השתמשו  כתחנת עבודה, ולמזנון החבוט שעליו הניחו את הכלים. ולמרות זאת או לא חשב שזה המתקן המתאים. לא היה אפשר לאחסן כאן ערפדים בבטחה, ופירוש הדבר שהם איבדו אמצעי שכנוע מרכזי. גורם הזמן שוחק את הכישורים המוחיים והגופניים. אם מנצלים אותם כראוי, הימים החולפים חזקים לא פחות מכל כלי לריסוק עצמות.

או רצה מקום ביער, משהו גדול דיו להחזיק ערפד בשבי לפרק זמן ממושך. מאחר שהערפדים התפוגגו לעשן עם עלות השחר, צריך היה להגן עליהם מפני השמש. אבל אם פשוט נועלים אותם בחדר, יש סכנה שיתפוגגו ממש בין הידיים. הוא נזקק למשהו מפלדה כדי לכלוא אותם…

למעלה נטרקה הדלת האחורית, וקול צעדים יורדים נשמע במדרגות.

מר אקס נכנס והתייצב תחת נורה חשופה.

הרב-לסר התנשא לגובה 1.93 מ', והיה לו גוף של שחקן פוטבול. בדומה לכל המחסלים, ששירתו באגודה זמן רב, גם הוא החוויר. שיערו ועורו היו בצבע קמח, וקשתיות עיניו שקופות וחסרות צבע כזגוגיות חלון. כמו או גם הוא לבש מדי לסר סטנדרטיים: דגמ"ח שחור וגולף שחור עם ז'קט עור, שבתוכו מוסתרים כלי נשק.

"אז תגיד לי, מר או, איך מתקדמת העבודה שלכם?"

כאילו לא די בתוהו ובוהו השורר במרתף כדי לענות על כך.

"אני אחראי על הבית הזה?" תבע או.

מר אקס נגיש באגביות אל המזנון והרים איזמל. "במובן מסוים, כן."

"אז האם יורשה לי לדאוג לכך שזה" – הוא הקיף בידו את אי הסדר – "לא יקרה שוב?"

"מה קרה?"

"הפרטים משעממים. ערפד אזרח נמלט."

"הוא ישרוד?"

"אני לא יודע."

"היית כאן כשזה קרה?"

"לא."

"ספר לי הכול." מר אקס חייך לנוכח הדממה המתמשכת. "אתה יודע, מר או, הנאמנות שלך עלולה לסבך אותך בצרות. אתה לא רוצה שאעניש את האדם הנכון?"

"אני רוצה לטפל בזה בכוחות עצמי."

"אני בטוח. אבל אם לא תספר לי, אני עלול לגבות את עלות הכישלון מעורך-שלך. זה שווה את זה?"

"אם יורשה לי לטפל בגורם האחראי בדרכי, אז כן."

מר אקס צחק. "אני יכול רק לדמיין את זה."

או המתין, צופה בקצהו החד של האיזמל לוכד את האור, בעוד מר אקס משוטט בחדר.

"הצמדתי לך את האדם הלא נכון, כן?" מלמל מר אקס והרים זוג אזיקים מן הרצפה. הוא הטיל אותם על המזנון. "חשבתי שמר אי יעמוד בסטנדרטים שלך. הוא נכשל. ואני שמח שפנית אליי לפני שהענשת אותו. שנינו יודעים כמה אתה אוהב לעבוד באופן עצמאי – וכמה זה מרגיז אותי."

מר אקס הביט מעבר לכתפו, עיניו המתות נעוצות באוֹ. "לאור המצב, ובמיוחד מאחר שפנית קודם אליי , אני מרשה לך לטפל במר אי."

"אני רוצה לעשות את זה בנוכחות קהל."

"היחידה שלך?"

"ואחרות."

"אתה שוב מנסה להוכיח את עצמך?"

"להציב רף גבוה יותר."

מר אקס חייך בצינה. "אתה ממזר קטן ויהיר, נכון?"

"אני גבוה בדיוק כמוך."

לפתע גילה או, כי אינו מסוגל להזיז את זרועותיו ואת רגליו. מר אקס כבר הפעיל עליו פעם את החרא הזה של השיתוק, ולכן קשה לומר שהופתע לגמרי. אבל האיש החזיק איזמל ביד וכעת התקרב אליו.

או נאבק בקיפאון שאחז בו, ואגלי זיעה נקוו על מצחו בעודו נלחם ללא הועיל.

מר אקס התכופף והצמיד את חזהו לזה של או. או הרגיש משהו מתחכך בעכוזו.

"תיהנה, בן," לחש האיש באוזנו של או. "אבל תעשה לעצמך טובה – תזכור שלא משנה כמה ארוכים המכנסיים שלך, אתה לא אני. נתראה אחר כך."

האיש יצא מן המרתף. הדלת העליונה נפתחה ונסגרה.

ברגע שאו הצליח לזוז, הוא הושיט יד לכיסו האחורי.

מר אקס נתן לו את האיזמל.

 

רייג' יצא מן האסקלייד וסקר את האפלה המקיפה את ה"וואן איי", בתקווה שלסר או שניים יזנקו עליהם. הוא לא באמת ציפה שיתמזל מזלו – הוא ווִישס שוטטו הלילה במשך שעות, ולא יצא להם מזה כלום. הם לא ראו אפילו אחד. זה היה פשוט מוזר.

ולגבי מישהו כמו רייג', שהיה תלוי בקרבות מסיבות אישיות, זה גם היה מתסכל כהוגן.

אבל כמו כל דבר המלחמה בין אגודת הלסרים לבין הערפדים התנהלה במחזורים, וכעת אויביהם נמצאו בשפל. זה היה הגיוני בהחלט. ביולי חיסלה אחוות הפגיון השחור את מרכז הגיוס המקומי של האגודה וכן עשרה מטובי אנשיה.

תודה לאל, היו לו דרכים אחרות לפרוק את זעמו.

הוא השקיף על קן השחיתות, שהיה מקום הבילוי הנוכחי של האחווה. ה"וואן איי" נמצא בפאתי העיר, לכן שוכניו היו אופנוענים ופועלי בניין, טיפוסים קשוחים שנטו יותר לכיוון המחוספס. הבר היה מסבאה סטנדרטית – מבנה חד-קומתי מוקף צווארון אספלט. משאיות, מכוניות סדאן אמריקניות ואופנועי הארלי חנו במגרש החנייה. מתוך החלונות הזעירים בהקו שלטים אדומים, כחולים וצהובים של בירות עם לוגואים של קורס, של באד לייט ושל מיקֶלוֹבּ.

שום קורונה או היינקן בשביל החבר'ה האלה.

כשסגר את דלת המכונית, נרעד גופו, עורו עקצץ ושריריו העבים רטטו בעווית. הוא מתח את זרועותיו בניסיון להשיג מעט הקלה, אך לא הופתע כשדבר לא השתנה. הקללה רבצה עליו במלוא כובד משקלה וגררה אותו למקומות מסוכנים. אם לא יזכה להקלה כלשהי בקרוב, תהיה לו בעיה רצינית. לעזאזל, הוא יהפוך לבעיה רצינית.

באמת תודה רבה לך, בתולת הגורל.

לא די בכך שהוא נולד אנרגטי, עם כוח פיזי רב מדיי, מתת כוח שלא העריך ולא ריסן אותה, אלא גם הצליח  להרגיז את הנקבה המסתורית השולטת בגזעו. היא שמחה מאוד להוסיף עוד שכבת חרא לערמת הדשן, שאיתה  נולד.  וכעת, אם אינו משחרר קיטור על בסיס קבוע, הוא הופך לקטלני.

קרבות ומין היו שתי הדרכים היחידות שלו להשתחרר, והוא השתמש בהן כמו שחולה סוכרת משתמש באינסולין. אספקה תדירה של השניים עזרה לו לשמור על איזון, אך לא תמיד עשתה את העבודה. וכשהוא מאבד את האיזון, מסתבכים העניינים מבחינת כולם, כולל, כמובן, אותו.

אלוהים, נמאס לו להיות כלוא בתוך גופו, לנסות לשלוט בדחפיו ולא ליפול אל תהום הנשייה האכזרית. כמובן, פניו המהממות וכוחו הועילו; אך הוא היה מוותר על שניהם כדי להיות גוץ כחוש ומכוער, אילו רק היה מצליח למצוא מעט שלווה. לעזאזל, הוא לא זכר אפילו מה זאת שלווה. הוא לא זכר אפילו מיהו.

התפוררות  העצמי שלו התרחשה מהר למדיי, וכשנתיים לאחר הקללה הוא הפסיק לקוות להקלה אמיתית ופשוט ניסה להסתדר בלי לפגוע באף אחד. אז התחיל למות מבפנים, וכעת, כעבור למעלה ממאה שנה, היה בעיקר קהה חושים, לא יותר מחלון ראווה מבריק וקסם ריק מתוכן.

בכל רמה בעלת משמעות הוא ויתר על הניסיון להעמיד פנים, שהוא משהו אחר מלבד איוּם. וזה מה שהרג אותו באמת, עוד יותר מן הסבל הגופני שנאלץ לעבור כשהקללה התפרצה – הוא חי בחשש מתמיד שיפגע באחד מאחיו. ומזה כחודש בערך גם בבוץ'.

רייג' הקיף את הג'יפ והביט מבעד לשמשה הקדמית בזכר האנושי. אלוהים, מי היה מאמין שיקשור אי-פעם קשר אמיץ עם הומו ספיינס?

"נתראה אחר כך, שוטר?"

בוץ' משך בכתפיו. "לא יודע."

"בהצלחה, אחי."

"יהיה מה שיהיה."

רייג' קילל בשקט, כשהאסקלייד יצאה לדרכה, והוא ווִי חצו את מגרש החנייה.

"מי זאת, וי? היא משלנו?"

"מריסה."

"מריסה? אתה מתכוון לשילאן לשעבר של רֶת'?" רייג' טלטל את ראשו. "נו, אחי, אני צריך פרטים. וי, אתה חייב לעדכן אותי."

"אני לא מציק לו בעניין הזה. וכדאי שגם אתה לא תציק לו."

"אתה לא סקרן?"

וי לא השיב, בעודם מגיעים אל חזית הבר.

"אה, ברור. אתה כבר יודע, נכון?" אמר רייג'. "אתה יודע מה עומד לקרות."

וי רק הרים את כתפיו והושיט יד לדלת.

רייג' שתל את ידו על משטח העץ ועצר בעדו. "הי, וי, אתה חולם גם עליי לפעמים? ראית פעם את העתיד שלי?"

וישס סובב את ראשו. בבוהק הניאון השחירה לחלוטין עינו השמאלית, מוקפת הקעקועים; האישון התרחב עד שכיסה את כל הקשתית ואת החלק הלבן, ולא נותר דבר פרט לחור.

הוא הרגיש שהוא נועץ עיניים בַּנצח; או אולי בערפל שלפני המוות.

"אתה באמת רוצה לדעת?" שאל האח.

רייג' הניח לידו ליפול לצדו. "רק דבר אחד מעניין אותי – האם  אחיה מספיק זמן כדי להיפטר מהקללה שלי? אתה יודע, למצוא פיסת שלווה?"

הדלת נפתחה בתנופה, וגבר שיכור נפלט החוצה כמו טנדר עם ציר שבור. הבחור פנה אל השיחים, הקיא ואז נשכב עם הפנים על האספלט.

מוות הוא אחת הדרכים הבטוחות למצוא שלווה, חשב רייג'. וכולם מתים. אפילו ערפדים. בסופו של דבר.

הוא לא הביט שוב בעיני אחיו. "תשכח מזה, וי. אני לא רוצה לדעת."

הוא כבר קולל פעם אחת, ונותרו לו עוד תשעים ואחת שנה עד שישתחרר. תשעים ואחת שנה, שמונים חודשים וארבעה ימים עד שהעונש שלו יסתיים, וחיית הפרא לא תהיה עוד חלק ממנו. מדוע שינדב את עצמו לעין הרע קוסמית בדמות הידיעה, שלא יחיה מספיק כדי להשתחרר מהדבר הארור הזה?

"רייג'."

"מה?"

"אני אגיד לך דבר אחד – הגורל שלך רודף אחריך. והוא יגיע בקרוב."

רייג' צחק. "אה, כן? איך היא, הנקבה הזאת? אני מעדיף אותן  -"

"היא בתולה."

צינה חלפה בגוו של רייג' וננעצה בישבנו. "אתה צוחק, נכון?"

"תסתכל לי בעיניים. נראה לך שאני עובד עליך?"

וי עצר לרגע ואז פתח את הדלת, משחרר ריח בירה וגופות אנוש כשברקע, שיר ישן של Guns and Roses מתנגן במעומעם.

כשנכנסו, הפטיר רייג':  "אתה מפחיד לאללה, אחי. באמת."

 

ג'יי אר וורד, זוכת פרס RITA היוקרתי, היא בין הסופרות הגדולות ביותר בתחום. ספריה מגיעים למקום הראשון ברשימות רבי המכר של ה-New York Times וה-USA Today.

X