מאהבת ללא ניסיון | לרכישה באינדיבוק
מאהבת ללא ניסיון

מאהבת ללא ניסיון

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 208
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39
- 39

למלצרית שנטל לא הייתה ברירה אלא לציית לאנג'לוס זוולקיס ולשחק את תפקיד אשתו לעתיד. הטייקון רב העוצמה המטיר עליה מתנות, תכשיטים והלבשה תחתונה… עכשיו הוא מצפה לתגמול בחדר המיטות.

אנג'לוס אמנם סגד לגופה של שנטל, אבל חשב שהיא בסך הכול רודפת בצע קטנה. כאשר שנטל הגיעה למיטתו, הוא גילה עובדה שניתזה את יהירותו ואת כל מה שנדמה היה לו שהוא יודע עליה.

אנג'לוס שילם עבור תמימותה ועכשיו הוא מתכוון להחזיק בה- ולא משנה באיזה מחיר!

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “מאהבת ללא ניסיון”

בקרוב…

"מצאתי אותה, אנג'לוס. והיא אלילה."

אנג'לוס זוולקיס ששמע את קולו של אביו קטע את השיחה שלו עם השגריר היווני לצרפת והסתובב. "מצאת את מי?" העובדה שאביו עשה את המאמץ לבוא הערב הייתה סימן טוב. לפני כמה חודשים הוא היה אדם שבור, ולא הסכים לעזוב את הווילה המבודדת שלו אחרי שהתגרש זו הפעם השנייה בשש השנים האחרונות.

"את האישה המושלמת עבורך." אביו הניד בראשו בתדהמה, אבל זוויות עיניו התקמטו כשחייך. "לפעמים אני תוהה אם אתה באמת בני. המקום הזה מלא בנשים יפהפיות ומה אתה עושה? מדבר עם גברים משעממים בחליפות עסקים. איפה טעיתי איתך?"

אנג'לוס ראה את ההפתעה בעיני השגריר, התנצל ולקח את אביו הצידה. "בשבילי הערב הזה נסב על עסקים. אני עורך את הנשף הזה כל שנה. המטרה היא לגרום לעשירים ולמפורסמים להיפרד מכספם."

"עסקים, עסקים, עסקים." אביו הרים את ידו בייאוש. "האם עסקים מחממים לך את המיטה בלילה? מבשלים לך ארוחה? האם הם מגדלים את ילדיך? זה תמיד עסקים אצלך, אנג'לוס ואתה ממילא כבר מיליארדר! יש לך מספיק כסף! אתה לא צריך עוד כסף! מה שאתה צריך זו אישה טובה!"

כמה ראשים הסתובבו לכיוונם, אבל אנג'לוס פשוט צחק. "הערב אני לא עושה כסף. אני מחלק אותו. ואתה מזעזע את כולם. תתנהג יפה," הוא אמר בנעימות, "או שאני אגיד לאבטחה לסלק אותך מהבניין." אבל עבר זמן רב כל כך מאז שאביו הצליח לגייס אנרגיה מספיקה בכדי לנדנד לו על נישואין כך שלא הרגיש דבר מלבד הקלה. "ואני לא צריך שתמצא לי אישה."

"למה? האם אתה מוצא אחת בכוחות עצמך? לא, אתה לא. לא מישהי ראויה. אתה מבלה את זמנך עם נשים שלא יהיו רעיות מתאימות."

"בגלל זה אני בוחר בהן," אנג'לוס מלמל, אבל אביו קימט את מצחו בביקורתיות, וביטל את ההערה בנפנוף יד.

"אני יודע במי אתה בוחר. כל העולם יודע במי אתה בוחר, אנג'לוס, בגלל שהסיפורים מגיעים לכל העיתונים. שבוע אחד זו סוונה, בשבוע שלאחריו – גיזלה – לעולם לא אותה אישה במשך יותר מכמה שבועות, ותמיד הן רזות, רזות, רזות." המבטא היווני שלו עיבה את המילים. קוסטאס זוולקיס השמיע קול מזלזל. "איך אתה יכול להיות מאושר עם אישה שלא נהנית מאוכל? האם אישה כזו מבשלת בשבילך? לא, כמובן שלא. איך אישה יכולה ליהנות מהחיים כשהיא מרעיבה את עצמה? לנשים שאתה בוחר יש את השיער והרגליים המרשימות והן דומות לאתלטיות בחדר המיטות, אבל האם הן ידאגו לילדיך? לא. האם הן – ?"

"אני לא צריך אישה שתבשל. יש לי צוות עובדים למטרה זו." אנג'לוס תהה קצרות אם העובדה שהזמין את אביו לאירוע הזה לא הייתה טעות אחרי הכול. "ואין לי ילדים שאישה צריכה לטפל בהם."

אביו השמיע נחרת ייאוש. "אני יודע שאין לך ילדים, ואני רוצה שיהיו לך. זה בדיוק העניין שעליו אני מצביע/הנקודה שאני מחדד! אתה בן שלושים וארבע וכמה פעמים היית נשוי? אף לא אחת. אני בן שבעים ושלוש וכמה פעמים התחתנתי? שלוש. הגיע הזמן שתתחיל לסגור את הפער, אנג'לוס. תעשה אותי סבא!"

"אריאדנה כבר עשתה אותך סבא פעמיים."

"זה שונה. היא בתי ואתה בני. אני רוצה להחזיק את הבנים של בני בזרועותיי."

"אני אתחתן כשאמצא את האישה הנכונה, לא לפני כן." אנג'לו משך את אביו אל המרפסת שהקיפה את אולם הנשפים ונמנע מלציין ששני הניסיונות האחרונים של אביו לחיי נישואין הובילו להרס רגשי וכספי.

בשום אופן הוא לא יעשה את אותה הטעות.

"אתה לא תמצא את האישה הנכונה על ידי בילויים עם הנשים הלא נכונות. ומה אנחנו עושים בפריז? למה אתה לא יכול לערוך את הנשף הזה באתונה? מה חסר לאתונה?"

"העולם גדול יותר מיוון." אנג'לוס כבש פיהוק כשהשיחה עברה לנושא מוכר נוסף. "אני עושה עסקים בכל העולם."

"ואני מעולם לא הבנתי מדוע. האם הייתי צריך לעזוב את יוון כדי לעשות את המיליון הראשון שלי? לא!" קוסטאס הציץ באולם הנשפים. "לאן היא נעלמה? אני לא יכול לראות אותה."

אנג'לוס הרים גבות בשאלה. "את מי אתה מחפש?"

"את האלילה עם הגוף. היא הייתה מושלמת. ועכשיו היא נעלמה. היא הייתה כולה עיניים וחמוקיים ורכות. עכשיו, בחורה כזו תהיה אימא טובה. אני יכול לדמיין אותה עם ילדיך בחיקה ומוסקה מתקררת על שולחנך."

אנג'לוס הציץ באביו בשעשוע. "אני מציע שלא תגיד לה את זה. בימים אלו זו כפירה להעיר הערה כזו לאישה. יש להן שאיפות אחרות."

"לנשים שאתה בוחר יש שאיפות אחרות." קולו של אביו היה עז ועיניו סקרו את החדר. "תאמין לי, האישה הזו נבנתה כדי להיות אם. אם אתה לא רוצה אותה, אז אני עשוי להתעניין בה בעצמי."

כל סימני ההומור וההנאה עזבו אותו, ואנג'לוס שאף אוויר בחדות.

"לא שוב." האם אביו לעולם לא ילמד? "תבטיח לי שהפעם רק תיקח אותה למיטה. אל תתחתן איתה," הוא ייעץ, לקח כוס מיץ תפוזים ממגש של מלצר עובר והחליף אותה בכוס השמפניה שאחז אביו.

"אתה חושב רק על המיטה ועל סקס, לי יש יותר כבוד לנשים מזה."

"אתה חייב לפתח גישה צינית יותר אל המין השני," אנג'לוס ייעץ. "איזה כבוד גילתה טארה כלפיך כשעזבה אותך אחרי שישה חודשים ולקחה איתה מספיק כסף על מנת לחיות בעושר במשך כל ימי חייה?"

פרקי אצבעותיו של אביו הלבינו כשאחז חזק בגביע. "שנינו עשינו טעות."

טעות? אנג'לוס חרק שיניים. הוא היה בטוח שמבחינתה של טארה הנישואין היו הצלחה מהדהדת. היא הייתה עכשיו אישה צעירה עשירה במיוחד.

אביו איבד אוויר למול עיניו, הפגיעות שלו נחשפה. "היא הייתה מאוד מבולבלת. היא לא ידעה מה היא רוצה."

"היא ידעה בדיוק מה היא רצתה – " אנג'לוס קטע את דבריו, קרוע בין האפשרות לדכדך את אביו עוד יותר על ידי הדגשת היעילות האכזרית של טארה, ובין עזיבת הנושא וההסתכנות באפשרות שאפילו אחרי שני גירושים כאלו, אביו עדיין לא למד את לקחו.

קוסטאס נאנח. "מערכת יחסים אמורה להיות מורכבת מאהבה ואכפתיות."

אנג'לוס התכווץ לשמע ההערה הסנטימנטלית והמסוכנת הזו והזכיר לעצמו לוודא שהאבטחה שלו תבדוק היטב את הנשים שיגלו אפילו עניין קל באביו כדי להגן עליו מנשים חסרות מצפון נוספות. "האם שתי מערכות הנישואין האחרונות שלך לא לימדו אותך דבר באשר לנשים?"

"כן. הן לימדו אותי שאי אפשר לבטוח באישה רזה." קוסטאס חזר לעצמו מעט. "הן רוצות להיות מידה אפס. אבל למה זה נקרא ככה? כי יש בהן אפס תועלת! הן רזות ורעבות מדי בכדי לחיות את החיים שאישה אמורה לחיות. בפעם הבאה שאתחתן תהיה לה את הצורה הנכונה."

"אחרי כל מה שקרה לך בשש השנים האחרונות, אתה עדיין מאמין שהאהבה קיימת?"

פניו של אביו נפלו. "הייתי מאוהב באמך במשך ארבעים שנה. כמובן שאני מאמין בקיומה של האהבה."

מקלל את עצמו על העדר הטקט שלו, אנג'לוס הניח יד על כתפו של אביו. "תפסיק לנסות להחליף אותה," הוא אמר בחספוס. "מה שהיה לכם היה נדיר." כל כך נדיר בעצם עד שהוא איבד תקווה שימצא משהו כזה בעצמו. והוא לא היה מוכן להסתכן בהתפשרות על פחות.

"אני אמצא את זה שוב."

לא לפני שזה יעלה למשפחה הון בהסדרי גירושים ובכאב נפשי.

מתוסכל בגלל האופטימיות של אביו לגבי המין הנשי, אנג'לוס העביר יד על עורפו. "תישאר פנוי. זה פחות מסובך."

"אני לא אשאר לבד. אני שונא להיות לבד. זה לא טבעי לגבר להיות לבד. וגם אתה לא אמור להיות רווק."

אנג'לוס שקלט שאביו עומד לצאת בנאום נלהב נוסף לטובת האישה השופעת החליט שהשיחה התארכה מדי. "אתה לא צריך לדאוג לגבי. אני יוצא עם אישה." זה לא היה הקשר שאביו קיווה לו, אבל הוא לא חייב לדעת זאת.

אביו הזדעף לעברו בחשדנות. "האם יש לה צורה מתאימה?"

"יש לה צורה מושלמת," אנג'לוס ענה וחשב על השחקנית ההוליוודית המפורסמת שבילתה שני לילות מרגשים מאוד במיטתו בשבוע שעבר. האם הוא יפגוש אותה שוב?

כנראה. היו לה השיער והרגליים הנכונים והיא בהחלט הייתה אתלטית בחדר המיטות. האם הוא מעוניין להתחתן איתה? בהחלט לא. הם ישעממו אחד את השני עד מוות תוך חודש, על אחת כמה וכמה במשך חיים שלמים.

אבל התקווה כבר האירה את עיניו של אביו. "ומתי אפגוש אותה? אתה לעולם לא מכיר לי את החברות שלך."

ומסיבה טובה. אם יכיר אישה לאביו הוא ישדר בזה את המסר שעשה מאמץ גדול לא לשדר. "כשאישה תהיה חשובה לי, אתה תפגוש בה," אנג'לוס אמר חלקות. "ועכשיו אני רוצה להכיר לך את ניקול. היא מנהלת יחסי הציבור שלי כאן בפריז, והיא בהחלט אוהבת אוכל. אני יודע שיהיה לכם הרבה מה לומר זה לזו." הוא הוביל את אביו אל ניקול האמינה, ערך את ההיכרויות הנחוצות, ואז חזר אל אולם הנשפים להמשיך לעבוד.

ועצר בבת אחת, תשומת לבו נלכדה על ידי האישה שמולו.

היא התהלכה בביטחון, בנענוע אגן ובחיוך קל על שפתיה המבהיקות, כאילו מישהו או משהו שעשע אותה. שערה הבלונדיני נערם על ראשה ושמלתה האדומה סיפקה כתם צבע מסנוור בין כל השחור הצפוי והמשעמם. היא נראתה כמו ציפור אקזוטית מיערות הגשם ששוחררה בתוך להקת עורבים.

שוכח מידית את השחקנית ההוליוודית, אנג'לוס התבונן בה לרגע ואז חייך בסיפוק. אביו יהיה מרוצה משתי סיבות, הוא חשב, כשנע במגמתיות לעבר האישה הלא מוכרת. קודם כל בגלל שהוא עמד להפסיק לחשוב על עסקים ולהתחיל לחשוב על הנאה, ושנית בגלל שלמקור ההנאה בהחלט-בהחלט היו חמוקיים.

לא שהוא היה צריך שתבצע את הפעולות הביתיות שאביו מנה. על אף דאגתו הברורה של אביו, הוא לא התעניין ביכולותיה של אישה לבשל, לנקות או לגדל ילדים. בנקודה הזו בחיים הוא ציפה מאישה להיות בידור טוב, והיא נראתה כאילו נועדה בדיוק למטרה זו.

 

חייכי, לכי, חייכי, אל תיבהלי –

זה היה כמו להיות שוב במגרש המשחקים של בית הספר, כשהבריונים מתמודדים כמו גלדיאטורים בעוד קהל הנערות מתבונן בהנאה סדיסטית, מחכה לראות דם.

הזיכרון היה כל כך חי ומעיק שתחושות פחד והשפלה התעוררו לחיים, והציפו אותה. לא משנה כמה שנים עברו, העבר שלה תמיד היה שם, אורב בתוכה כמו זוהמה אפלה.

היא נאבקה להדוף את חוסר הביטחון הישן.

זה היה מגוחך לחשוב על זה כאן, עכשיו, כשהחלק הזה של חייה הסתיים מזמן.

זה לא היה מגרש המשחקים, והיא התקדמה הלאה בחיים. הבריונים אולי עדיין נמצאים שם, אבל הם כבר לא יוכלו לראותה. התחפושת שלה הייתה מושלמת.

או שמא?

היא לא הייתה צריכה ללבוש אדום. אדום גרם לה להתבלט. ואם היא לא תאכל משהו בקרוב היא תתעלף.

האם אף אחד לא אוכל באירועים הללו?

האם האנשים האחרים לא גוועו מרעב כמוה?

אין פלא שהיו רזים.

מצטערת שהחליטה להעמיד את עצמה במבחן הזה, שנטל ניסתה להתהלך בחדר בעצלתיים. ביטחון עצמי זה הכול, היא הזכירה לעצמה. סנטר גבוה, עיניים למעלה. אדום זה בסדר. אל תניחי להם להפחיד אותך. הם לא יודעים עליך דבר. מבחוץ את פחות או יותר נראית כמוהם, והם לא יכולים לראות מי את מבפנים.

כדי להסיח את דעתה היא שיחקה את משחק העמדת הפנים הרגיל שלה. המשחק שהמציאה כדרך לשרוד בסביבה האכזרית שבה חייתה כילדה. הייתה תבנית לחייה: מגרש משחקים חדש וכנגדו מערכת חדשה של שקרים – שכבת הגנה חדשה.

מי היא תהיה הערב?

יורשת, אולי? או שמא שחקנית?

דוגמנית?

לא. היא לעולם לא תצליח לשכנע שהיא דוגמנית. היא לא הייתה גבוהה מספיק או רזה מספיק.

היא היססה ועדיין שקלה את האפשרויות שלה. לא משהו מסובך מדי. לא שדאגה להיחשף, כי היא לעולם לא תראה מישהו מהאנשים הללו שוב.

רק הלילה, היא יכולה להיות כל מי שרצתה להיות.

רוזנת איטלקייה חסרת פרוטה עם ייחוס, אבל בלי כסף?

לא. זה היה נשף צדקה. זה לא מתאים להודות שאין לה כסף.

מוטב להיות יורשת.

יורשת שרוצה להישאר בעילום שם כדי להתחמק מרודפי בצע.

כן. זה היה טוב.

התירוץ שלה לזה שלא תוציא את הכסף שלא היה לה היה שלא רצתה למשוך תשומת לב לעצמה.

אולם הנשפים היה מדהים, עם תקרות גבוהות ונברשות מתנוצצות. היא הייתה חייבת להזכיר לעצמה לא לבהות בתמונות ובפסלים ולאמץ הבעה של אדישות קלילה – כאילו זה היה עולמה ותצוגה כזו של אמנות ותרבות הקיפה אותה על בסיס יומי.

כאילו –

"שמפניה?" השאלה הגיעה מאחוריה והיא הסתובבה במהירות, עיניה התרחבו כשראתה מולה גבר יפה מראה במיוחד שכל אישה באולם התבוננה בו בכמיהה.

רגליה נחלשו.

יהיר, הייתה המילה הראשונה שעלתה בדעתה.

הורס, הייתה השנייה.

עיניו הכהות התנוצצו והוא בחן אותה בעניין מטריד כשהגיש לה כוס.

מה הדבר במקטורני ערב, היא תהתה, שהופך גברים לאלים? לא שהגבר הזה היה זקוק לעזרה של חליפה גזורה היטב כדי להיראות טוב. הוא היה נראה טוב בכל דבר – או לגמרי ללא בגדים. הוא גם היה סוג הגבר שבנסיבות רגילות לא היה מסתכל עליה פעם שנייה.

שנטל הרגישה פיצוץ של מודעות מינית שעטף את גופה, וחום מיני קטלני התפשט בבטנה וירד אל רגליה. הוא לא נגע בה. הוא אפילו לא לחץ את ידה. ובכל זאת –

מסוכן, הייתה המילה שגרמה לה לבסוף לסגת צעד לאחור.

"חשבתי שאני מכיר את כל האנשים ברשימת המוזמנים, אבל ברור שטעיתי." הוא דיבר בביטחון הנינוח שהיה המורשת הטבעית של העשירים ובעלי העוצמה, קולו חלק ומפתה, גבה כהה אחת מורמת בציפייה להיכרות הרשמית.

עדיין נאבקת להבין את התגובות הגופניות שלה, שנטל התעלמה מהשאלה שבעיניו. היא לא התכוונה להציג את עצמה – ולו גם בגלל שלא הופיעה ברשימת האורחים. וגם לא סביר שאי פעם תיכנס לרשימת האורחים לאירוע כזה.

היא בחנה אותו רגע, קלטה את המושלמות הרזה של מבנה העצמות שלו ואת השעשוע העצל בעיניו. הוא הסתכל עליה בצורה שגבר הסתכל על אישה שרצה לקחת למיטה, ולרגע שנטל שכחה לנשום.

בהחלט מסוכן.

הכימיה ביניהם הייתה כל כך עזה ובלתי מוסברת עד שהרגישה לוהטת ונבוכה.

ההיגיון הבריא אמר לה שזה הזמן להשמיע תירוץ אלגנטי ולהמשיך הלאה. היא לא יכולה להרשות לעצמה את הפינוק של פלירט עם מישהו, כי למשוך אל עצמה כל כך הרבה תשומת לב זה לקחת סיכון של חשיפה. "ברור שאתה גבר שאוהב להיות בשליטה בסביבה שלו."

"האומנם?"

"אם אתה מצפה להכיר את כל האנשים ברשימת המוזמנים, אז כן. זה מעיד שאתה צריך להיות בשליטה, אתה לא חושב?"

"או שאולי אני פשוט בררן לגבי מי שבחברתו אני מבלה את זמני."

"מה שאומר שאתה מעדיף את הצפוי על פני האפשרי. להכיר את כולם בהחלט מגביל את האפשרות להפתעות."

עיניו הכהות התנוצצו בהערכה. "לא קל להפתיע אותי. מניסיוני, האפשרי כמעט תמיד מתגלה כצפוי. אנשים צפויים בצורה  משעממת."  פיו  היה  חושני  והיא  ידעה – היא  פשוט ידעה – שהאיש הזה ידע כל מה שיש לדעת לגבי נשיקות.

לרגע הדימוי של ראשו הכהה כפוף אל פניה היה כה חיוני עד שהיא לא יכלה לנסח תשובה, ועיניו נסחפו אל פיה, כך שנראה שנהנה מאותה פנטזיה.

"מה? בלי ויכוחים? ללא ניסיון להוכיח שאני טועה?" מבטו עבר אל המחשוף של שמלתה ואז נח לרגע על מותניה הצרים. "ספרי לי על עצמך משהו שיפתיע אותי."

פחות או יותר כל הקשור בה היה מפתיע אותו.

הרקע שלה.

הזהות האמיתית שלה.

העובדה שהיא לא הייתה אמורה להיות כאן.

"אני גוועת מרעב," היא אמרה בכנות, והוא צחק בשעשוע אמיתי.

צליל צחוקו גרם לראשים להסתובב לכיוונם, אבל נדמה שלא היה לו אכפת. "זה הצד הכי מפתיע שלך?"

היא הציצה סביבה, עיניה נחו על הגזרה הדקה בצורה בלתי אפשרית של האישה הקרובה אליה. "זה די מפתיע להודות שאת אוהבת אוכל בסביבה כזו. אני לא רואה כאן אפילו אישה אחת שנראית כאילו היא נאבקת בהתמכרות לטראפלס שוקולד."

"את לא רואה אף אישה אמיתית. אם את רעבה אז את חייבת לאכול." הוא הרים יד ומשך את תשומת לבו של מלצר עם הביטחון הטבעי של מישהו שרגיל להיות בשליטה. היא התבוננה בו בקנאה, וייחלה שהיה לה אפילו שבריר מהביטחון העצמי שלו.

"הנחתי שהמתאבנים הם רק ליופי."

"את חושבת שתפקידם הוא לבחון את השליטה העצמית של האורחים?"

"אם כן, אז אני עומדת להיכשל במבחן." שנטל חייכה אל המלצר, מסרה לו את הכוס הריקה ואז הערימה כמה מתאבנים על המפית שלה, והתאפקה לא לקחת את כל תכולת המגש ולהכניסה לתיקה לאחר כך. "תודה לך. הם נראים טעימים." המלצר הרכין את ראשו והמשיך בדרכו.

"אז למה את רעבה?" עיניו של הגבר השתהו על שערה. "לא אכלת כל היום כי היית אצל הספר?"

היא לא אכלה כל היום כי עבדה במשמרת כפולה והגישה מזון לאנשים אחרים. ובגלל שלא היה טעם לבזבז כסף על אוכל, אם ידעת שצפויה לך ארוחת חינם.

"משהו כזה." מחליקה חתיכה של מאפה חם אל פיה, שנטל נאבקה לא לגנוח בהנאה כשהמרקם והטעם התנפצו בחיכה. "אלו נפלאים. אתה לא מתכוון לנסות אחד?"

עיניו היו על שפתיה, וזה הספיק כדי להזין את הלהבות שעלו באגנה.

הם היו בחדר הומה אדם. אז למה הרגישה כאילו היו רק שניהם?

נבוכה, היא הבינה שהיא באמת-באמת צריכה לעזוב – אבל באותו רגע הוא לקח לעצמו מאפה מהמפית שלה, והמחווה הייתה אינטימית בצורה מוזרה. שנטל תהתה איך אכילה יכולה להיות אינטימית, ואז הוא חייך אליה והחיוך הזה היה כל כך מפתה, עד שלא יכלה שלא לחייך בחזרה.

"את צודקת, הם טעימים." הוא הרים את ידו והבריש בעדינות פירור מזווית פיה. "בינתיים כל שאני יודע עליך הוא שאת אוהבת אוכל ושאת לא מבלה את כל היום באובססיה על הגזרה שלך. האם את מתכוונת לתת לי עוד רמזים לגביך?"

"מדוע?"

"הייתי רוצה הכרות רשמית."

היא הרגישה את לבה קופץ ומדלג. "אם אני אתן לך את שמי, אתה תצטרך לתת לי את שמך, והרבה יותר כיף להישאר זרים."

הוא היה בשקט לרגע. "את לא יודעת את שמי?"

"כמובן שלא."

הניצוץ הקל בעיניו הורה לה שזו לא הייתה התשובה לה ציפה. "בסדר," הוא ענה בשקט, "בלי שמות. איך היית מתארת את עצמך?"

שקרנית, רמאית, נוכלת?

"התפיסה העצמית שלנו כמעט תמיד שונה מאיך שאנשים אחרים רואים אותנו," שנטל מלמלה, ובחרה להיות מעורפלת. "אבל אני אוהבת לחשוב על עצמי בתור – סתגלנית."

"את לא מתכוונת לומר לי מי את באמת?"

היא לא רצתה לחשוב על מי שהייתה באמת. כובשת צמרמורת, שנטל חייכה מה שקיוותה שהיה חיוך מסתורי. "זה משנה? אולי אני נסיכה? או שאולי אני מנכ"לית של תאגיד? או יורשת שנחושה להסתיר את זהותה?"

"כל האנשים הללו נכללו ברשימת המוזמנים. אז מה את? נסיכה, יורשת או מנכ"לית?" הטון שלו היה יבש, אבל עיניו היו חדות ומעריכות ושנטל ידעה שהיא חייבת לסיים את השיחה ולהמשיך הלאה מיד. אי אפשר היה לטעות באינטליגנציה שלו, ולא ייקח לו הרבה זמן לקלוט שמשהו בה לא היה אמיתי.

לא משנה כמה נלחמה לקבור את זה, האפלה של העבר שלה תמיד הייתה שם – תזכורת מתמדת שכל זה היה העמדת פנים.

"אני אישה. סוג האישה שמעדיף שלא יאפיינו אותה בצורה סטריאוטיפית. אני רוצה לחשוב שהאופק שלנו יכול להיות רחב ככל שנרצה שיהיה."

"את חושבת שאני רואה נשים בצורה סטריאוטיפית?"

"אני בטוחה שאתה עושה את זה כל הזמן. כולם עושים זאת." מנסה להיראות כאילו היא שייכת לסביבה, שנטל חייכה אל מישהו בקצה החדר. לרוע המזל, הגבר האמור בחר באותו רגע להתבונן בה ולחייך בחזרה. היא הסתובבה, נבוכה. בהחלט הגיע הזמן לעזוב. "אני לא אוהבת תגיות. אני מעדיפה להיות פשוט – אני."

עכשיו שסיימו לאכול את המתאבנים, הגבר הרים עוד שני גביעי שמפניה ממגש של מלצר חולף והגיש לה אחד. "עצם העובדה שאת כאן מגלה לי הרבה עליך."

"באמת?" עטופה בגל של אימה למחשבה שיידע אפילו שבריר מהאמת עליה, שנטל לגמה מהשמפניה.

"כן." עיניו הוצרו במחשבה ונחו על פניה. "הכרטיסים לאירוע הזה הם מאוד מבוקשים וקשה מאוד להשיגם. כדי להיות בין הקומץ שזכה את חייבת להיות עשירה בצורה רצינית."

שנטל חשבה על החדר העלוב שעזבה לפני מספר שעות. בעל הבית העלה את השכירות, ותוך שבועיים היא תהיה חסרת בית.

את העבודות היחידות ששילמו כמו שצריך היא לא הייתה מוכנה לעשות.

"לרעיון השפע יש משמעות שונה אצל אנשים שונים," היא מלמלה, סוגרת את אצבעותיה סביב קנה הגביע. "האם זה כסף או בריאות טובה? או אולי משפחה חמה ואוהבת? להתייחס לשפע כאל זכות יתר של עשירים זה להסתכן בהחמצה של חיים מלאים, אתה לא חושב?"

לצחוק שלו היה גוון ציני. "אם את באמת מאמינה בזה, אז את אישה יוצאת דופן. רוב בנות מינך חושבות שכסף הוא המסלול היחיד לחיים מלאים."

אנשים התבוננו בהם בגלוי ושנטל הרגישה זיק של פחד. האם הם יכולים לראות דרך השמלה האדומה והאיפור? היא הרגישה כאילו המילה 'מתחזה' הוטבעה על מצחה באותיות גדולות. ידה רעדה והיא לגמה לגימת שמפניה נוספת. "הנה אתה שוב מכליל. ברור שאתה מתייחס לנשים כאל זן הומוגני, עם מאפייני אישיות זהים."

"רוב הנשים שאני פוגש הן זן הומוגני," הוא אמר ביובש, ולרגע היא שכחה מהאנשים שצפו בהם והתבוננה בו בסקרנות, ותהתה אילו אירועים בחייו היו אחראים להערה הזו.

הוא היה נאה, כן, אבל היה בו גם משהו קשה. קליפה חיצונית שהיא ניחשה שאי אפשר יהיה לחדור אותה בקלות. אולי היא זיהתה זאת בגלל שפיתחה קליפה כזו בעצמה.

"אולי אתה מסתובב במעגלים הלא נכונים. או אולי יש בך משהו שמושך סוג מסוים של נשים."

"זה יהיה ארנק הכסף שלי." החיוך שלו היה סקסי בצורה בלתי אפשרית ושנטל רותקה אל ניצוץ ההומור הבלתי צפוי שהתחבא מאחורי החזית המתוחכמת שלו.

למעשה היא נהנתה מהשיחה כל כך שפשוט לא יכלה להביא את עצמה לסיים אותה, אף על פי שידעה שהיא צריכה לעשות זאת. הדיבור איתו אושש את הביטחון העצמי שלה. הוא גרם לה להרגיש יפה, והמשיכה ביניהם הייתה משהו שמעולם קודם לא פגשה. חזקה, משכרת…

"אז אני מניחה שבגלל זה אנשים נועצים בנו עיניים," היא אמרה בקלילות. "הם תוהים אם אני עומדת להכניס את ידי לכיסך ולשדוד אותך."

ללא אזהרה הוא הרים את ידה והעביר את אצבעותיה על עיקול לסתה, מבט מהורהר בעיניו. "הגברים נועצים מבטים בגלל שאת האישה היפה ביותר בחדר."

המחמאה הבלתי צפויה העתיקה את נשימתה. "באמת?" היא נאבקה לשמור על טון קליל. "אז למה כולם לא עומדים בתור לגרור אותי אל רחבת הריקודים?"

"בגלל שאת איתי." הטון היה אגבי, אבל היה שם גוון מתכתי שביטל מידית את התחרות.

רכושני, היא חשבה לעצמה, וניסתה נואשות להתעלם מהריגוש שעבר בגופה כמו זרם חשמלי.

הוא היה הגבר הבטוח בעצמו ביותר שפגשה אי פעם, והוא היה שייך לליגה אחרת לגמרי. היא משחקת משחק מסוכן מאוד בזה שהיא משתהה, והיא ידעה שהיא אמורה לעזוב לפני שהמצב יסתבך עוד יותר.

לפני שהשקרים שלה יתפוצצו בפניה.

אבל שנטל לא יכלה לזוז. היא הרגישה חיונית יותר מכפי שהרגישה אי פעם קודם. "זה לא מסביר מדוע הנשים מזדעפות לעברי."

הניצוץ בעיניו הורה לה שהוא חשב שהשאלה שלה נאיבית בצורה מגוחכת. "הנשים זועפות כי הן עצבניות לגבי הגברים שלהן. את תחרות רצינית. והן מנסות לגלות מי המעצב שאחראי לשמלה המדהימה שלך."

שנטל לא הייתה בטוחה אם היו אלו מילותיו או הליטוף הפתייני של אצבעותיו שהביאו לפרץ החום הפתאומי בגופה.

"השמלה יחידה במינה, עוצבה במיוחד עבורי," היא אמרה בכנות. "ויש לי תחושה שהנשים זועפות בגלל שאני מדברת איתך." והיא לא יכלה להאשים אותן על כך. הוא היה גבר שיעורר קנאה בכל מקום.

הוא היה חתיך עוצר נשימה והיא תהתה קצרות לגבי המוצא שלו. הוא לא היה צרפתי ולא נראה אנגלי. אבל האנגלית שלו הייתה מושלמת – תוצר של חינוך מעולה.

המחשבה המטרידה הזו החיתה את חוסר הביטחון שלה, והיא הזכירה לעצמה שבינתיים הוא איתה.

כן הם היו מוקפים בנשים גבעוליות, יפהפיות כמו דוגמניות, אבל היא הייתה זו שאליה חייך.

והיא אפילו לא טרחה לנסות לכבוש את תחושת הניצחון שהתלוותה לתובנה.

אולי היה שווה לבוא אחרי הכול, רק כדי לחוות את הרגע המושלם היחיד הזה.

בחדר המלא בעדית החברה, הוא בחר בה.

ובידיעה הזו האם היא לא יכולה להשאיר את חוסר הביטחון שלה בעבר?

"הם לא מסתכלים עלי." ידו נפלה לצד גופו והיה בעיניו ניצוץ ציני. "או שאם כן, הם לא רואים אותי. הם רואים את הארנק שלי. אשר לבגדים – הן רוצות מידה אפס, אבל כשזה מגיע לארנקו של גבר הן יותר אמביציוזיות."

שנטל צחקה ונמנעה מלציין שהוא היה יכול להיות חסר פרוטה ונשים עדיין היו מסתכלות עליו. "אם אתה כל כך עשיר עד שנשים לא יכולות לראות מעבר לארנק שלך, אז יש פתרון ברור." עיניה התנוצצו, והיא נעמדה על בהונותיה ודיברה אל אוזנו בשקט. "תחלק את כל הכסף שלך."

ראשו הסתובב קמעה, כך ששפתיו כמעט התחככו בלחיה. "את חושבת שכדאי לעשות זאת?"

יש לו ריח נהדר, שנטל חשבה מסוחררת, והניחה יד על כתפו על מנת להתייצב. "זה יעצור את הנשים מלאפיין אותך כגבר עשיר ופנוי."

"איך את יודעת שאני פנוי?"

שנטל המסוחררת התרחקה מעט והצטערה על כך שבאמת הגיעה השעה שתמשיך הלאה מהשיחה ומן הגבר הזה. לפני שתשכח מי הייתה באמת. "כי אם לא היית, איזו אישה קנאית מאוד כבר הייתה דוקרת אותי בגב עם הסכו"ם שלה."

עיניו היו על פיה. "אז העצה שלך היא לחלק את הכסף שלי?"

"בהחלט. רק אז תוכל להיות בטוח במניעיה של אישה."

המוזיקאים התחילו לנגן את הצלילים המפתים והחזקים של טנגו, ושנטל עצמה את עיניה לרגע, וייחלה שלא היו בוחרים ברגע הזה על מנת לנגן את המנגינה הזו.

זה הזכיר לה את בואנוס איירס.

היא בילתה חודשיים בטיול בארגנטינה והיא אהבה מוזיקה דרום אמריקאית.

הקצב היה כה מוכר שגופה התנועע אינסטינקטיבית, וברגע הבא הכוס נלקחה מידה והיא הרגישה שהמלווה המסתורי שלה מחליק את ידו סביב גבה ומושך אותה אליו. קרוב כל כך, שאם הריקוד לא היה טנגו, המגע ביניהם היה מושך הערות.

עיניה נפקחו. "מה אתה עושה?"

"רוקד. איתך."

"לא שאלת אותי אם אני רוצה לרקוד איתך."

"אני לעולם לא שואל שאלה שאני כבר יודע את התשובה לה. זה מבזבז זמן."

"יהיר," היא מלמלה, והוא חייך לאטו.

"מודע לעצמי."

"בטוח בעצמך יותר מדי." צוחקת, היא הטתה את ראשה כדי להתבונן בו. "הייתי יכולה לומר לא." היא חשה את חום ידו על גבה והמגע שלח ספירלות של חום בגופה.

"לא היית אומרת לא."

והוא צדק לגמרי.

בשום אופן היא לא הייתה מסוגלת לומר לגבר הזה לא.

המוזיקה הפועמת והסקסית נכרכה סביבם, ושנטל הייתה קצרת נשימה ומודעת לעוצמה ולכוח של הגוף הצמוד לגופה.

הוא לפת את ידה בידו ומשך אותה קרוב עוד יותר, עד שהרגישה כאילו לא היה חלק בגופה שלא נגע בגופו. המוזיקה שטפה אותם והוא נע בתגובה לקצב המלהיב, ועשה שימוש בשינויי לחץ מעודנים על מנת להוביל אותה סביב רחבת הריקודים.

היא הייתה כה מודעת אליו עד שהתקשתה לנשום. הוא היה במרחב האישי שלה והיא הרגישה חנוקה ומפותה בו זמנית, מסוממת בגלל הכימיה החזקה שהתפרצה ביניהם למן רגע הפגישה הראשון.

מה שעשו הפסיק להרגיש כמו ריקוד. זה היה –

בדיקה של מיניות?

גופה החליק על פני גופו, רגלו עקבה אחרי רגלה, ידיו היו על מותניה. הוא נע בביטחון ובחושניות מולדת שלא השאירו אצלה כל ספק שהגבר הזה יהיה מאהב מדהים.

לאישה בת מזל כלשהי.

והאישה הזו לעולם לא תהיה מישהי כמוה.

אבל בינתיים – ורק בינתיים – הוא היה שלה. והיא תפיק מהרגע את המרב.

הם רקדו חזה אל חזה, עיניים נעולות, נשימותיהם מתערבבות, החום והכימיה שלהם הפכו את הריקוד למשהו שהתקרב לפולחן הזדווגות קדום.

שנטל הפסיקה להבחין באנשים אחרים על רחבת הריקודים ולפתע היו רק שניהם, גופיהם נעים ביחד בהבנה מלאה כשביצעו משהו עמוק ומורכב יותר מצעדי ריקוד. זה היה ארוטי, מלא תשוקה ואינטימי מאוד. הם מעולם קודם לא נפגשו, ועם זאת, היא ידעה אינסטינקטיבית מה הוא רצה ונעה בהתאם לדרישות שלו.

חושיה הועצמו והיא אבדה במוזיקה וברגע/בהווה כשרקדו בשטף ובחושניות. רגע אחד הם היו חזה אל חזה והיא יכלה להרגיש את פעימות הלב החזקות שלו כנגדה, ואז הוא סובב אותה והיא יכלה להרגיש את ידיו מחליקות עליה בפתיינות, בריקוד שהיה על גבול מה שקביל חברתית. תנועת רגלו משכה את המשי של שמלתה במעלה רגלה, והחום של נשימתו על צווארה גרם לה לרעוד. איך אפשר להרגיש חום וקור בו זמנית?

איך זה אפשרי להרגיש ככה כלפי גבר שמעולם לא פגשה קודם ושלעולם לא תפגוש שוב?

אולי דווקא בגלל זה, היא הרהרה, והתנשפה קלות כשהטה אותה וגרם לה לאבד את שיווי המשקל שלה, מכריח אותה להישען על גופו. בגלל שהיא לעולם לא תראה אותו שוב, היא יכולה להשתחרר וליהנות.

הלילה, היא הייתה השותפה לריקוד של הגבר הזה.

ולרקוד איתו היה משהו בלתי מוסרי ומשוחרר שלא דמה כלל למשהו שחוותה בעבר.

גופה ולבה עברו למקום אחר לגמרי וכשהמוזיקה התחלפה לבסוף בקצב אחר, לקח לה רגע להבחין בסביבה ולחזור למציאות.

הם נעצו מבטים זה בזו לרגע אינסופי, ואז הוא שחרר אותה והתרחק ממנה.

היה אור מוזר בעיניו כשבחן אותה.

"אני אביא לשנינו משקה." הטון שלו היה קריר יותר מכפי שהיה לפני שרקדו.

הוא התרחק בהליכה והיא מצמצה כמה פעמים, מבולבלת בגלל השינוי הפתאומי בהתנהגותו. לפני רגע הם היו בעולם אחר, רק שניהם, ועכשיו –

היא לקחה כמה נשימות עמוקות וניסתה להרגיע את התגובה החזקה של גופה. הוא נראה כועס – אבל למה שיכעס?

זו הייתה הבחירה שלו לרקוד, לא שלה.

והיא לא דרכה לו על הבהונות או נפלה על הרצפה.

תוהה מה עשתה כדי להביא אצלו שינוי כזה, היא עמדה להיבלע בקהל כשאישה ניגשה אליה.

"אני מריאנה קילינגטון-פורבס." היא דיברה אנגלית עם מבטא עצל של המעמד העליון, והחיוך שעל שפתיה לא התקרב בכלל לעיניה. "את נראית מאוד מוכרת. האם נפגשנו?"

אוה, כן, בהחלט. הן נפגשו.

רגליה של שנטל התחילו לרעוד והתחפושת שלה נפלה. היא הרגישה עירומה וחשופה, העבר שלה לא היה עוד מוסתר אלא עלה למולה כשד פנימי חורש רעות. היא עומדת למות ממבוכה ומהשפלה. כאן ועכשיו. "אני – "

"היא לא מדברת הרבה אנגלית, מריאנה. אמרתי לה להישאר איתי ולא לזוז, אבל הופרדנו בתוך הקהל." הקול עם המבטא הכבד בא היישר מאחוריה, ושנטל הסתובבה למצוא גבר לצדה. היא ניחשה שהוא בשנות השבעים לחייו, אבל הוא היה עדיין נאה מאוד ועיניו היו נחמדות כשחייך אליה. הוא אמר לה משהו בשפה שהיא לא הבינה ואז לקח את ידה הקפואה מקור בידו, תוחב אותה בתקיפות תחת עיקול זרועו ומקרב אותה אליו. "מריאנה?" עיניו איבדו מחומן כשהסתכל על המענה שלה. "האם יש משהו שאת רוצה לומר? אני יכול לנסות לתרגם, אם את רוצה."

פיה של האישה נקפץ. "לא ראיתי שהייתה לה בעיה לתקשר עם אנג'לוס."

הגבר חייך. "כפי שללא ספק הבחנת, הייתה להם צורת תקשורת שונה לגמרי."

קנאה הבזיקה בעיניה של האישה האחרת והיא החזירה את תשומת לבה אל שנטל. "ובכן, אני מאחלת לך מזל עם הקשר שלך. היכולת לא לשוחח עשויה להועיל לך, בהתחשב בזה שאנג'לוס ממילא לא מצפה מאישה לשיחה."

עדיין מאובנת מפחד שמריאנה אולי זיהתה את פניה, שנטל התבוננה בהקלה כשהאישה האחרת הסתלקה, כנראה לא מסוגלת להיזכר בשמה או איך בדיוק הכירה אותה.

"את רועדת." קולו של הגבר היה שקט, ושנטל נתלתה על זרועו, קיוותה נואשות שהשותף שלה לריקוד לא יבחר ברגע הזה כדי לחזור, ולקחה כמה נשימות עמוקות.

"אתה חושב – האם אתה יכול פשוט להישאר איתי לרגע?" קולה נשבר. "אני לא רוצה להישאר לבדי כרגע."

"את לא לבדך." ידו כיסתה את ידה, והיא הרגישה שחום אצבעותיו מפשיר את הצינה מעצמותיה.

"תודה לך," היא לחשה, כל כך מכירת תודה על ההתערבות שלו שכמעט חיבקה אותו במקום. "אני לא יודעת למה עשית את זה, אבל אני לעולם לא אשכח זאת. היית כל כך נחמד. איך ידעת שהייתי זקוקה להצלה?"

"כשהיא ניגשה אליך פניך החווירו לגמרי. חשבתי שאת עומדת להתעלף. את לא מחבבת אותה, נכון?"

"ובכן, אני – "

"אל תהיי נבוכה. גם אני לא מחבב אותה," הגבר אמר בתקיפות. "מעולם לא יכולתי לשאת את האישה הזו. אני תוהה מדוע היא הוזמנה."

שנטל חשבה לאחור אל האומללות של ימי בית הספר שלה. "אביה עשיר מאוד."

"באמת? הוא בהחלט לא בזבז את כספו על האכלת המשפחה." הגבר השמיע נחרת בוז. "לפי איך שהיא נראית אפשר לחשוב שהיא הרעיבה את עצמה ממש מרגע הלידה. העצמות שלה אמורות להיות מוגדרות כנשק קטלני. אם היית מתנגשת בה לא היית יכולה שלא להיחבל."

על אף חוסר הביטחון שלה, שנטל לא יכלה שלא לצחוק. הוא היה לא רק נדיב, אלא גם מצחיק. היא הציצה בו בסקרנות, וחשבה שהוא מזכיר לה מישהו. "מוטב שאעזוב – " היא התחילה לזוז, אבל הוא הדק את אחיזתו על זרועה.

"אם תעזבי," הוא אמר בשקט, "אז הם יחשבו שהם נצחו. האם זה מה שאת רוצה?"

היא קפאה, ותהתה איך ידע מה היא מרגישה. "כולם מסתכלים עלי – "

"אז תחייכי," הגבר הורה לה בשלווה. "תרימי את הסנטר ותחייכי. יש לך אותה זכות להיות כאן כמו לכל השאר." בלי לתת לה את ההזדמנות להתווכח, הוא הוביל אותה אל שני כיסאות ריקים. "שבי לרגע ותארחי חברה לאיש זקן ובודד. אני שונא את האירועים הללו. אני תמיד מרגיש שלא במקום."

"זה לא יכול להיות נכון. אתה נראה בטוח בעצמך לא פחות מכל אחד אחר כאן."

"אבל מראית עין יכולה להטעות, נכון?" ההערה העדינה שלו הבהירה לה שהיה מודע לאי הנוחות ולחוסר הביטחון שלה.

התובנה הבלתי רגילה שלו הייתה אמורה להדאיג אותה, אבל היא לא. היא הרגישה הכרת תודה עמוקה ביותר. לא רק שהציל אותה ממצב שהיה עלול להיות מביך מאוד, אלא שגם העמיד פנים שחוסר הביטחון שלה ופחדיה לא היו חריגים כלל.

"למה אתה כל כך נחמד אלי?"

"אני לא נחמד. אני שונא את האירועים הללו. את לא יכולה להאשים אותי שאני נהנה עם האישה היפה ביותר בחדר."

היא ייחלה שידיה יפסיקו לרעוד. "אם אתה שונא אותם מדוע אתה מגיע?"

"כדי לרצות את בני. הוא דאג שלא יצאתי הרבה לאחרונה."

"במקרה כזה הוא לא ירצה שתבזבז את זמנך איתי." והיא אמורה לעזוב. לפני שמריאנה תיזכר בזהותה.

"הריקוד ההוא – " הגבר הציץ לעברה, זוויות עיניו התקמטו. "זה היה כמו להסתכל על אדם אחד. הקצב היה מושלם, הכימיה בין שניכם – רק מאהבים יכולים לרקוד ככה את הטנגו הארגנטינאי."

מאהבים.

שנטל פתחה את פיה כדי לומר לו שהם אפילו לא החליפו שמות, אבל אז החליטה שזה יהיה מביך להודות שרקדה בצורה הזו עם זר מוחלט.

מה היה השם שמריאנה קראה לו? אנג'לוס?

היא צדקה אשר לדבר אחד: הוא בהחלט לא היה אנגלי.

מה תהיה התחושה, היא הרהרה, להיות נאהבת על ידי גבר כזה?

"ואפילו עכשיו את לא יכולה להפסיק לחשוב עליו, נכון?" הגבר נשמע מרוצה. "אתם חולקים משהו עמוק. אכפת לו. אני יכול לראות זאת במו עיניי. הצורה שבה הסתכל עליך. הצורה שאת הסתכלת עליו. הדרך שבה נעתם יחד, כאילו לא היה אדם נוסף בחדר. הגוף אומר יותר ממילים. אני יכול לראות שהקשר שלכם רציני."

ההתבוננות שלו טלטלה אותה אל מחוץ לחלומותיה. "לא, זה לא בדיוק – "

"את לא צריכה להיות מאופקת איתי. אני אמנם מבוגר מספיק להיות אביך, אבל זה לא אומר ששכחתי מה זה להתאהב. אני רוצה לדעת מה הרגשת בפעם הראשונה שראית אותו. ספרי לי!"

שנטל היססה ואז חייכה, מדורבנת בגלל הנדיבות בעיניו. זה היה מוזר, היא הרהרה. היא לא עשתה חברים בקלות, ובכל זאת אחרי חמש דקות בלבד במחיצתו היא הייתה מוכנה למות בשביל הגבר הזה. "חשבתי שהוא מדהים," היא אמרה בכנות. "הוא היה מקסים, חכם והיה קל בצורה מפתיעה לדבר איתו."

"וסקסי?"

"אוה, כן. מאוד." היא הנמיכה את קולה, חוששת שהאנשים סביבם עלולים לשמוע. "מעולם בחיי לא נמשכתי ככה לגבר."

הגבר הנהן בסיפוק. "ידעתי את זה. ואת מטורפת עליו, נכון?"

שנטל משכה בכתפיה בחוסר אונים. "כן. אבל אנחנו לא באמת מכירים זה – "

"או שזה נכון או שזה לא! כל האירוסין הממושכים הללו – הכול שטויות. אם גבר ואישה מתאימים, הם מתאימים מיד – לא תוך שישה חודשים, או שש שנים."

ההערה הטרידה אותה מעט, ושנטל חשבה רגע. מתאימים? לא ממש. אם הוא היה עשיר כפי שחשדה, היא לא יכלה לחשוב על שני אנשים פחות מתאימים.

לעולם לא יהיה לה נוח בעולמו. והוא לעולם לא ירצה אותה שם.

לו היה יודע מי היא, הוא היה מצטרף לקהל שלצד מגרש המשחקים.

היא גירשה את המחשבה, והציצה בגבר שלצדה. הוא באמת הזכיר לה מישהו. "אז אם אתה כזה מומחה של שפת גוף, למה אתה חושב שהוא נראה כועס כל כך?" היא תהתה למה היא מתייעצת עם זר. אבל הוא לא דמה לזר, ולדבר איתו נראה כמו הדבר הטבעי ביותר בעולם.

"זה קל. גבר לעולם לא אוהב להודות שהוא באמת נדלק על אישה. אני הייתי כמוהו כשפגשתי באשתי. נאבקתי במשך שבועות. אהבת אישה גורמת לגבר להיות פגיע, וגבר חזק לא אוהב להיות פגיע. אני התנגדתי לה."

"אז מה אשתך עשתה כדי לזכות בך?"

"היא עשתה מה שנשים תמיד עושות כשהן רוצות מישהו. מדברות, מדברות, מדברות, עד שההתנגדות של הגבר מתפוגגת."

שנטל צחקה."האם אתם עדיין ביחד?"

"היו לנו ארבעים שנה." חיוכו של הגבר דהה. "היא מתה לפני חמש עשרה שנה ומעולם לא פגשתי אישה אחרת שהשתוותה אליה. אבל לא התייאשתי מלנסות. ואני עדיין זוכר איך מרגישים על רחבת הריקודים."

הרגש בקולו נגע ללבה, והיא קמה על רגליה ופשטה ידיים. "תראה לי." היא הטתה את ראשה והקשיבה למוזיקה. "זה ואלס. האם אתה רוקד ואלס?"

הוא צחק בעונג. "אתה רוצה שארקוד איתך את הואלס?"

"למה זה מצחיק?"

"אני בן שבעים ושלוש."

"אין אף גבר בחדר שהייתי מעדיפה לרקוד איתו."

"אז את בחורה אמיצה, כי אנג'לוס הוא גבר רכושני מאוד. הוא לא ישתעשע אם אקח אותך לרחבת הריקודים. אבל אני יכול לראות עכשיו למה הצלחת היכן שרבות כל כך נכשלו. אני בטוח שזו הרוח הנפלאה שלך שעושה אותך שונה מכל האחרות."

"כל האחרות?" שנטל קימטה את מצחה. "איזה אחרות?"

"כל הנשים האחרות שניסו להיות היכן שאת נמצאת הערב. לצדו. בלבו." עיניו של הגבר התלחלחו ושנטל הרגישה שבטנה מתהפכת.

"אתה מכיר אותו היטב?" מי בדיוק היה הגבר הזה? היא ניסתה נואשות לשחזר במוחה את השיחה. מה היא אמרה בדיוק? "לא הזכרת שאתה מכיר אותו היטב."

"אם הייתי עושה זאת לא היית מדברת באותה חופשיות, וזה היה באמת חבל. זו הייתה שיחה מאוד מלמדת." הגבר המבוגר עדיין חייך, וברגע זה שנטל ראה את השותף שלה לריקוד מתקרב, ההבעה על פניו הנאות אפלה ומאיימת.

הוא עצר לפניהם, רחב כתפיים וחזק, קמט חרוש במצחו כשראה את ידיהם השלובות.

שנטל מיד הרחיקה את ידיה, לבה התחיל לפעום. למה הוא מסתכל עליה ככה? הגבר שאתו ישבה היה בבירור גבר בשל. איזו סיבה הייתה לכעס המתנוצץ שראתה בעיניו של השותף הנאה לריקוד?

לא ייתכן שהוא מקנא. זה יהיה מגוחך מדי.

היא לא ידעה מה לומר, אז היא רק ישבה שם, עוצרת את נשימתה וחיכתה שהוא ידבר.

הבעה של ביקורת קודרת עלתה על פניו כשהציץ בשניהם ואחרי מה שנראה לה כנצח, זקף את כתפיו ודיבר.

"אני רואה שפגשת את אבי."

בקרוב…

X