מאד ויין | לרכישה באינדיבוק
מאד ויין

מאד ויין

שנת הוצאה: 12/2014
מס' עמודים: 318
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 72
- 35
- 35

"…בדרך כלל אני לא מקנאה, ובכל זאת הדבר היחיד שגורם לי לקנא הוא כשאני קוראת ספרים הכתובים בצורה כל כך מופלאה – שונה מכל מה שאי פעם קראתי. כשאני לא מצליחה להניח את הספר, כי כואב לי בבטן, כואב לי בלב ובראש, אני צורחת: 'לעזאזל איתך (פה נכנס שם הסופרת!) למה אני לא חשבתי על זה קודם??'" קולין הובר, מחברת רבי המכר של ה'ניו יורק טיימס', על מאד-ויין.

כשסנה, סופרת מתבודדת, מתעוררת בבוקר יום הולדתה ה-33, היא מגלה כי הכול השתנה.

סגורה מאחורי גדר חשמלית, נעולה בבית בלב השלג, כל שנותר לה הוא לפצח את הקוד לחופש ולגלות מדוע נלקחה. ואז היא מבינה, שאם היא רוצה להשתחרר, היא צריכה להתבונן היטב בעברה. אלא שהעבר הזה חוזר ומגיח בקצב מסחרר, וחוטפיה אינם בנמצא.
הכבלים של חייה מכבידים עליה ואינם מאפשרים לה לתקשר, לראות את הטוב בחיים, לחוש תקווה, להרגיש אהבה, להיות מאושרת.
אלא שזו אינה האמת כולה -התצרף מורכב יותר, וכדי להרכיב אותו צריך לצעוד בין חלקיו ולסגור את הקצוות. רק כשסנה נמצאת על הקו הדק שבין חיים למוות, היא מאתרת את חוקי המשחק. משחק מסוכן.
ורק אז היא מבינה, כי האמת בלבד תתיר את הכבלים.

תירגמה מאנגלית: יעל אכמון

 

"הדבר הראשון שאני רוצה להגיד הוא שזו היתה קריאה מענה להפליא, מדהימה, מטלטלת של חמישה כוכבים. הספר שבה אותי מההתחלה, ואני לא מצליחה להשתחרר…" Maryses’ Book blog

"מאד-ויין הוא רומן הכתוב יפיפה, כן באופן אכזרי, שתופס אותך בכל חושיך ואינו מרפה…
…הסיפור שפישר רוקמת הוא יפה בעומקו ועוצמתי במשמעותו. פישר שולטת לחלוטין ברגשות שלך ומחזיקה את ליבך בידיה, כשהיא מגלה לנו בצורה כל כך מקצועית את סיפורה של סנה, חלק אחרי חלק.
…על אף שהסוף אינו 'האושר ועושר' המסורתי, מאד-ויין הוא ספר חובה, כי יש בו הכול- כתיבה מושלמת, התפתחות נפלאה של הדמויות וסיפור הממלא את הנפש." RT Romance Blog.

טרין פישר, סופרת שספריה הגיעו לרשימת רבי המכר של ה- New York Times ושל –
USA Today. נולדה בדרום אפריקה, שותה כמות חולנית של קפה בסטארבקס, וכיום חיה עם שני ילדיה בסיאטל, וושינגטון.

הטרילוגיה הראשונה שכתבה- Love me With Lies, הפכה גם היא לרב מכר עולמי ותראה אור בעברית בקרוב, בהוצאת 'א(ה)בות'.

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    ספר חזק מרתק, עצוב קשה להניח חייבים לסיים שמתחילים

  2. :

    סיימתי את הספר בנשימה עצורה.
    ההתחלה קצת צלעה, עוד חשבתי לנטוש, אבל בנות אחרות בקבוצת הפייסבוק 'ספויילרים לספרי הז'אנר הרומנטי' אמרו לי להמשיך.
    אז המשכתי.
    האמת? מצד אחד אני שמחה שהמשכתי, כי הספר הוא וואו אחד גדול. ספר שונה, מרתק, עצוב, שמח (אבל ממש מעט שמח), עם המון תובנות וכתוב בצורה מופלאה.
    מצד שני אני קצת עצובה שהמשכתי, כי כל פעם שאני חושבת עליו מתחשק לי לבכות. כמה רוע יש בעולם (גם אם הוא נעשה למטרה טובה), כמה עצב, כמה חוסר צדק…
    בכיתי בו המון, והוא עשה לי קווץ ענק בלב שעדיין לא החלים.
    אני רק חושבת על סנה האומללה, כמה קושי היא צריכה לעבור בחיים.
    הייתי שמחה אם היה ספר המשך, של הצד שלו.
    כמה עוצמה יש בספר אחד, כמה רגשות, כמה…. אפילו לא יכולה להגדיר במילים את ההרגשה, את הכאב ואת האהבה ואת הכל.
    ממליצה בחום.
    אבל דעו מראש שזה לא ספר קל.
    אבל בהחלט מומלץ.

  3. (בעלים מאומתים):

    האמת: אני לא יודעת!
    אני לא יודעת אם שנאתי את הספר הזה עד עומק נשמתי או אהבתי אותו בטירוף
    אני לא יודעת עם חיבבתי את דמיות או בכלל לא
    אבל משהו בטוח, הספר כתוב בצורה מופלאה. הוא חכם והמתח נשאר עד הרגע אחרון. אין סוף טוב אבל גם לא סוף רע.
    הספר הזה פשוט יצירה אומנות מבחינתי ויש רק דבר אחד שאני יודעת, הוא חדר לנשמתי.
    ספר קשה מאוד אבל מולץ בחום

  4. (בעלים מאומתים):

    מרגע שהתחלתי לקרוא, לא הפסקתי. מרתק , מושך וככל שהקריאה ממשיכה את מצפה שאולי זה יגמר בטוב. אבל לא , ספר עצוב מאוד וחבל.

הוסף חוות דעת

בקרוב…

יום 1

 

 

כתבתי רומן. כתבתי רומן והוא יצא לאור. כתבתי רומן והוא הפליג אל רשימת רבי המכר של ה"ניו יורק טיימס". כתבתי את הרומן וצפיתי בו, כשהוצג בבית קולנוע, עם שקית גדולה של פופקורן בחמאה. הרומן שלי. שאני כתבתי. עשיתי הכול לבדי, כי ככה אני מעדיפה. אם שאר העולם רוצה לשלם על הצצה אל תוך המוח המבולבל שלי, בבקשה. החיים קצרים מכדי להסתיר את הטעויות שלך. אז במקום זה אני מסתירה את עצמי.

זהו יום ההולדת השלושים ושלושה שלי. אני מתעוררת שטופה זעה קרה. חם לי. לא, קר לי. אני קופאת. מגע השמיכות הסבוכות סביב הרגליים שלי אינו מוכר — הן חלקות מדיי. אני מושכת אותן, מנסה להתכסות. נדמה שהאצבעות שלי עבות כמו נקניקיות כנגד הבד המשיי. אולי הן נפוחות. אני לא מצליחה להרגיש, כי המוח שלי מטושטש והעיניים שלי דבוקות סגורות, ועכשיו שוב חם לי. או אולי קר לי. אני מפסיקה להיאבק בשמיכות, מניחה לעצמי לשקוע… אחורה… אחורה…

כשאני מתעוררת, יש אור בחדר. אני מרגישה בו דרך העפעפיים שלי. הוא מעומעם — אפילו יחסית ליום גשום בסיאטל. בחדר השינה שלי יש חלונות מהרצפה עד התקרה; אני מתגלגלת לכיוונם ומכריחה את העיניים להיפקח, מוצאת את עצמי מול קיר. קיר עשוי גזעי עץ. אין כאלה בבית שלי. אני מניחה לעיניי לשוטט לאורכם, למעלה עד התקרה, לפני שאני מתיישבת בבת אחת, ערה לגמרי.

אני לא בחדר השינה שלי. בוהה מסביב בתדהמה. של מי חדר השינה הזה? ואז אני מנסה להיזכר בלילה הקודם. האם —

אין מצב. אפילו לא הסתכלתי על גבר מאז… אין מצב שהלכתי עם מישהו הביתה. ובכלל, אתמול אכלתי ארוחת ערב עם העורכת שלי. שתינו שתי כוסות יין. קיאנטי לא גורם לך לאבד את הזיכרון. הנשימות שלי רדודות בעודי מנסה להיזכר מה קרה אחרי שיצאתי מהמסעדה.

דלק, עצרתי למלא דלק בתחנת "רד סי" במגנוליה פינת קווין אן. ומה אחר כך? אני לא מצליחה להיזכר.

אני משפילה מבט אל השמיכה, שאותה אני לופתת במפרקי אצבעות לבנים. אדומה… פוך… לא מוכרת. אני מורידה רגליים לצד המיטה, והחדר מתנדנד ונוטה על צדו. מיד מכה בי הבחילה. בחילה כמו ביום אחרי הילולת שתייה. אני מתנשפת, מנסה לנשום עמוק כדי להשקיט את הבחילה. קיאנטי לא עושה דברים כאלה, אני שוב אומרת לעצמי.

"אני חולמת," אני אומרת בקול. אבל אני לא. אני יודעת את זה. אני קמה, והסחרחורת משתקת אותי למשך עשר שניות לפחות, לפני שאני מצליחה לצעוד צעד ראשון. אני מתכופפת ומקיאה… ישר על רצפת העץ. הקיבה שלי ריקה, ובכל זאת ממשיכה לנסות להתרוקן. אני מרימה יד למחות את הפה, ומשהו לא בסדר בתחושת הזרוע שלי — היא כבדה מדיי. זה לא הנגאובר. מישהו סימם אותי. אני נשארת מקופלת כמה שניות נוספות לפני שאני מזדקפת. מרגישה כמו במתקן מסתובב בפארק שעשועים. אני כושלת קדימה ומנסה לסרוק את הסביבה. החדר עגול. האוויר קפוא. יש כאן אח — אח בלי אש — ומיטת אפיריון. אין דלת. איפה הדלת? בהלה ממלאת אותי, ואני רצה במעגל מגושם, נאחזת במיטה לייצב את עצמי, כשהרגליים שלי מתקפלות.

"איפה הדלת?"

הנשימה שלי מתאבכת באוויר. אני מתמקדת בה, צופה בה מתפשטת ומתפוגגת. לוקח לעיניים שלי הרבה זמן להתמקד מחדש. אני לא בטוחה כמה זמן אני עומדת ככה, אבל הרגליים שלי מתחילות לכאוב. אני מסתכלת למטה אל בהונות הרגליים. בקושי מרגישה אותן. אני חייבת לזוז. לעשות משהו. לצאת. על הקיר מולי יש חלון. אני מדדה קדימה ומסיטה בכוח את הווילון הדק. הדבר הראשון שאני מבחינה בו הוא שאני נמצאת בקומה שנייה. הדבר השני שאני מבחינה בו — אוי, אלוהים! המוח שלי שולח צמרמורת במורד שאר הגוף — אזהרה. הלך עלייך, סֶנָה, הוא אומר. גמורה. מתה. מישהו לקח אותך. הפה שלי אטי, אבל כשהוא מגיב, אני שומעת את ההתנשפות שלי מפרה את דממת המוות סביבי. לא האמנתי שאנשים מתנשפים בחיים האמיתיים, עד הרגע הזה בו אני שומעת את עצמי עושה את זה. הרגע הזה, הרגע המתנשף ומקפיא-הדופק הזה, כשכל מה שממלא את המבט שלי הוא שלג. כל כך הרבה שלג. כל השלג בעולם, שנערם ממש תחתיי.

אני שומעת את הגוף שלי נחבט בעץ, ואני נופלת לתוך החשכה. כשאני מתעוררת, אני מוצאת את עצמי שוכבת על הרצפה בתוך שלולית הקיא של עצמי. אני נאנקת, וכאב חד מבזיק בשורש כף היד שלי כשאני מנסה להתרומם. אני מצטעקת ומכסה את הפה בכוח עם היד. אם יש כאן אנשים, אני לא רוצה שהם ישמעו אותי. יופי, סֶנָה, אני חושבת. היית צריכה לחשוב על זה לפני שהתחלת להתעלף בכל החדר ולעשות כזה רעש.

 

אני תופסת במפרק היד שלי באמצעות היד הפנויה ומתרוממת תוך הישענות על הקיר כדי להיתמך בו. זה השלב שבו אני שמה לב למה שאני לובשת. הבגדים לא שלי. פיג'מת פשתן לבנה — יקרה. דקה. מה הפלא שכל כך קר לי.

אוי אלוהים.

אני עוצמת עיניים. מי הפשיט אותי? מי הביא אותי לכאן? הידיים שלי נוקשות, כשאני מגששת על פני הגוף לבדוק את עצמי. אני נוגעת בחזה, מורידה מכנסיים. אין דימומים, אין כאבים, פרט לעובדה שאני לבושה בתחתוני כותנה לבנים שמישהו הלביש לי. מישהו החזיק בי עירומה. מישהו נגע בגוף שלי. אני עוצמת עיניים למחשבה ומתחילה לרעוד. בלי שליטה. לא, בבקשה, לא.

"אוי אלוהים," אני שומעת את עצמי אומרת. אני חייבת לנשום — נשימות עמוקות ויציבות.

את קופאת, סנה.ואת בהלם. תתאפסי. תחשבי.

התוכניות הזדוניות של מי שהביא אותי לכאן בוודאי לא מסתכמות בקפיאתי למוות. אני מסתכלת מסביב. יש עצים באח. אם הסוטה הדפוק הזה השאיר לי עצים, אולי הוא השאיר לי אמצעי להדליק אותם. המיטה שבה התעוררתי נמצאת במרכז החדר; זאת מיטת אפיריון מגולפת ביד. בד שיפון שקוף תלוי בין העמודים. המיטה יפה, וזה מעורר בי בחילה. אני סורקת את שאר החדר: שידת עץ כבדה, ארון, אח ושטיח עבה מפרוות חיה. אני פותחת את הארון ומחטטת בבגדים… יותר מדיי בגדים. הם כאן בשבילי? הידיים שלי משתהות על אחת התגיות — ההבנה שכל הבגדים במידה שלי מעלה בי בחילה. לא, אני אומרת לעצמי. לא, לא יכול להיות שהם שלי. זאת טעות אחת גדולה. לא יכול להיות שזה בשבילי, אלה לא הצבעים הנכונים. אדומים… כחולים… צהובים…

אבל המוח שלי יודע שזאת לא טעות. המוח שלי יָדע אובדן — וכך גם גופי.

תתרכזי במשימה הנוכחית, סנה.

אני מוצאת תיבת כסף מעוטרת על המדף העליון בארון. מוציאה ומנערת אותה. היא כבדה. זרה. בתוך התיבה יש קופסת מציתים, מפתח וסכין כסף קטן. אני רוצה לחקור את תוכן התיבה. לבהות בו, לגעת בו — אבל אני חייבת להזדרז. בעזרת הסכין אני חותכת רצועת בד משולי חולצה, מגלגלת אותה וקושרת קשר באמצעות השיניים והיד השלמה. אני מחליקה את היד אל תוך המתלה המאולתר, ומתכווצת לרגע.

מכניסה את הסכין לכיס ומגששת להוציא מצית. היד שלי משתהה מעל לקופסה.

שמונה מציתי "זיפו" ורודים. אילולא היתה לי צמרמורת עד כה, עכשיו היא היתה תוקפת אותי ללא ספק. אני מתעלמת מזה. לא יכולה להתעלם מזה. יכולה ומוכרחה, כי אני קופאת מקור. היד שלי רועדת בעודה מושטת למצית. זה צירוף מקרים. אני צוחקת. האם דבר כלשהו בחטיפה יכול להיות מקרי? אני אחשוב אחר כך. כרגע אני חייבת להתחמם. האצבעות שלי חסרות תחושה. נדרשים שישה ניסיונות לפני שאני מצליחה לסובב את גלגל המצית. הוא משאיר סימני שקעים באגודל שלי. העץ אינו נדלק בקלות. לח. האם מישהו סידר אותו כאן לא מזמן? אני מחפשת משהו להזין את הלהבות, אבל אין כאן דבר שאוכל לשרוף ושלא אזדקק לו, אולי, מאוחר יותר.

כבר התחלתי לחשוב מנקודת מבט הישרדותית, וזה מפחיד אותי. חומר בערה. במה אוכל להשתמש כחומר בערה? העיניים שלי סורקות את החדר, עד שבפינת הארון אני מגלה תיבה לבנה עם צלב אדום על המכסה. ערכת עזרה ראשונה. אני רצה אליה ופותחת את המכסה: תחבושות, אספירין, מחטים — אלוהים. בסופו של דבר אני מוצאת חבילה של פדים ספוגים באלכוהול לשימוש חד פעמי. לוקחת חופן מהם ורצה בחזרה לאח. קורעת במשיכה את עטיפת הראשון ומקרבת את המצית לקצה הפד. האש תופסת אותו, והוא מתלקח. אני תוחבת את הפד הבוער בין בולי העץ ופותחת במשיכה עטיפה נוספת, חוזרת על התהליך. מתפללת למי שלא יהיה הפטרון של להבות אש ונושפת בעדינות.

העץ נדלק. אני מורידה את השמיכה העבה מהמיטה ומתעטפת בה, משתופפת מול הלהבות הדלות. זה לא מספיק. כל כך קר לי, שאני רוצה לצלול אל תוך האש ולהניח לה לשרוף ממני את הקור הזה. אני נשארת ככה, כמו גוש על הרצפה, עד שאני מפסיקה לרעוד.

ואז אני זזה.

קוראת יקרה,

אני סופרת ומילים הן הנשק שלי.

אני רוצה להכאיב לך. אני רוצה שהמילים שלי תהיינה כמלח, ואני רוצה לשפוך אותן לתוך הפצע הפתוח שלך. אני רוצה שהמילים שלי תהיינה חתיכות חדות של מראה, ושתוכלי לראות את עצמך משתקפת בהן.

אני סדיסטית, הידועה כאומנית. הספרים שלי הם קריאה לנשים שנכוו מכאב לב, שכבולות בשעמום, שבויות של עבר שאינו משחרר, מנצחות עבר, שניסה להרוג אותן.

את מבינה, אני חולה. למחלה שלי קוראים הטבע האנושי וזה מרתק אותי.

אז אם את בוחרת לקרוא את מאד-ויין, זכרי את מה שסיפרתי לך על עצמי. אני לא כותבת כדי לבדר אותך, גם לא כדי להרוויח כסף או כדי שהספר שלי יונח על מדף בולט ברשת חנויות גדולה. אני כותבת כדי לחקור את הפינות האפלות של עצמי, ואני רוצה שתבואי איתי.

אני קצת כמוך. אני חושבת שתראי את זה בעצמך בדפים של מאד-ויין.

לא סיפרתי לך יותר מידי על הספר, בכוונה. אני רוצה שתיכנסי אליו עיוורת. בלי ידע קודם. אני רוצה שתיתקלי במחשבה, בצליל, בכאב שחשבת שרק את חווית. ותביני שאני הרגשתי אותם גם – מישהי שמעולם לא פגשת.

אם תבחרי לקרוא את מאד-ויין, בבקשה אל תשאלי את עצמך מה זה אומר.

ואז ברגע שתקראי את המילים השחורות שלי על גבי דף לבן, כתבי לי וספרי את הבנותייך.

מתה כבר לשמוע מה את חושבת.

טרין.

tarryn

 

 

X