לתפוס רוצח | לרכישה באינדיבוק
לתפוס רוצח

לתפוס רוצח

שנת הוצאה: 09/2016
מס' עמודים: 336
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 74
- 42

המסע בעקבות האלמן שרצח את שתי נשותיו התחיל באוקטובר 2009 בשער גן הילדים של קיבוץ אייל. שיחה אקראית עם אחת האימהות בגן של בנו מעוררת את חשדו של עמרי אסנהיים, כתב חוקר בתוכנית "עובדה", באשר לנסיבות מותה המסתורי של אחת מחברות הקיבוץ, ג'ני מלמד. כשהוא מתחיל לבדוק את תעלומת מותה של ג'ני, רעייתו השלישית של תושב הקיבוץ שמעון קופר, הוא מגלה קווי דמיון מוזרים בינה לבין מקרה המוות של אשתו הראשונה של קופר, אורית דורון.

אסנהיים יוצא למסע תחקירי עוצר נשימה בין הנשים בחייו של האלמן הכפול: הוא פוגש את אשתו השנייה, שרונה בן אור מנתניה, את טלי רון מקיבוץ חצרים, את איריס נאור מבית קמה ואת ד"ר מריה (מאשה) זקוטצקי, הרופאה המרדימה מבית החולים "מאיר" בכפר סבא. כל אישה מסייעת לו לפרק עוד לבנה בחומות שבנה קופר סביב סיפורי חייו השונים; כל פגישה מספקת לו עוד רמז לפענוח התעלומה; וכל שיחה חושפת בפניו עוד טפח בשיטות העבודה של הרוצח, שידע לפרוט במיומנות אכזרית את נדיבות לבן ובדידותן של הנשים הללו לנכסים וכסף מזומן.

לתפוס רוצח הוא תיעוד אישי יוצא דופן של שבע שנות מסע בלשי מטלטל. הוא חושף את הסודות והשקרים בחיי הנישואים, מספק הצצה לנבכי מערכות החוק שבהן נחתכים גורלות, אבל יותר מכול הוא הצדעה לעיתונות החוקרת בחתירתה לגילוי האמת ולהשגת הצדק כנגד כל הסיכויים.

 

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “לתפוס רוצח”

בקרוב…

שנייה לפני שחציתי את הצומת התחלף הרמזור לאדום. סיננתי קללה ובלמתי. זו היתה שעת לילה מאוחרת מדי, ובין הטויוטה הכחולה שלי שעמדה בודדה בצומת אייל, לבין המיטה בכוכב יאיר הפרידו חמש דקות נסיעה בלבד. הפנסים הצהובים הבודדים שהאירו קלושות את הצומת קיבלו חיזוק מהילת האורות שזהרו מבתי קלקיליה הסמוכה. הנמכתי את עוצמת הרדיו שללא רעש הנסיעה נשמע פתאום חזק מדי. במראה סינוורו אותי אורות לבנים של מכונית מתקרבת. כעבור שניות נעצרה בנתיב הצמוד פיאט פונטו לבנה.
הפניתי מבט והבחנתי בו מיד. אי אפשר היה לטעות: הגוף הגדול, הצדעיים המאפירים סביב הקרחת, המבט שנעץ בי, מבט שכבר יכולתי לזהות מרחוק. זה היה האיש שהעסיק את מחשבותי לאורך שנים, האלמן הכפול מקיבוץ אייל, שמעון קופר. הוא היה לבד ברכב. עד היום אינני יודע אם זיהה אותי. חנינו כך, זה לצד זה, למשך דקות שנראו לי ודאי ארוכות מכפי שהיו באמת.
במסע התחקירי ארוך השנים שעשיתי בעקבות שמעון קופר, היו עליות וירידות. חוויתי רגעים של ייאוש, של קושי, של סיפוק, וגם של בדידות גדולה.
אבל היתה רק פעם אחת שפחדתי.
כשהרמזור התחלף לירוק, הייתי הראשון ללחוץ על הגז.
* * *

כשחלמתי להיות עיתונאי חוקר, אי שם בשנות השירות הצבאי, דמיינתי פעמים רבות איך ייראה הרגע בו אקבל את הסיפור הגדול. ליהקתי את עצמי לסצנות שמתרחשות בחניון תת־קרקעי ענק מול מקור מוצלל פנים בקומה אפלה. דמיינתי ארגזים כבדים של מסמכים שעוברים מיד ליד, או הקלטות מעוותות קול בסלילים מאובקים. אף אחד מהתסריטים לא כלל פגישה עם מקור בגן הילדים.
באותו אחר צהריים סתווי של סוף אוקטובר 2009 עזבתי מוקדם את מערכת תוכנית הטלוויזיה "עובדה" בתל אביב, בה אני משמש כתב, ונסעתי לקיבוץ אייל, ממהר להוציא מהגן בזמן את איתמר, בני הבכור. גרנו אמנם ביישוב כוכב יאיר הסמוך, אבל רצינו שהילדים ישאפו את ריחות מדשאות הקיבוץ בשנות חינוכם הראשונות.
חניתי כרגיל ליד המרכולית במרכז הקיבוץ וחציתי במהירות את השביל המפריד בין הדשא הגדול של חדר האוכל לאשכול הגנים. מרחוק כבר יכולתי לשמוע את המולת סוף היום של הגן. איתמר רץ אלי, חיבקתי אותו כרגיל, והתקפלנו ליציאה. בשער הגן, רגע לפני שיצאנו, קראה מישהי בשמי. כשהסתובבתי ראיתי אישה נאה ומתולתלת, בחודשי היריון מוקדמים. ידעתי שהיא אימא של ילדה מהגן, לא הכרתי את שמה.
היא לא ביזבזה זמן. "אתה עובד ב'עובדה', נכון?"
"כן," עניתי.
"יש לי סיפור שיוכל אולי לעניין אותך."
התלבטתי אם להמשיך את השיחה או לדחות אותה בתירוץ כלשהו ולבקש שתתקשר מאוחר יותר. מפתן דלתו של גן ילדים בארבע אחר הצהריים, בין ילדים רעשנים והורים ממהרים, לא היה האתר האידיאלי להתעדכנות בסיפורים עיתונאיים. ובינינו, מה הסיכוי שסיפור כזה של אימא מהקיבוץ יגיע באמת למסך של "עובדה"?
אבל המשכתי לעמוד.
"יש לי פה בקיבוץ חברה בת 46, שנפטרה לא מזמן בנסיבות לא ברורות," אמרה. היה נדמה לי שהיא רועדת, שלא קל לה להוציא את הדברים. "לבעל שלה היתה אישה נוספת, שגם היא נפטרה לפני 15 שנה, לא ברור ממה."
נדרכתי. לא לסיפור כזה ציפיתי. לרגע שכחתי את הגן, את שאון הילדים, אפילו את היד של איתמר שמשכה נמרצות בידי כדי שאגמור עם ענייני העבודה ונצא סוף־סוף הביתה.
בחנתי אותה. בדומה למקום המוזר שבו בחרה לפנות אלי, מאי קאופמן היתה הדבר הכי רחוק מדמות קלאסית של מקור עיתונאי. היא היתה אז בת 33, אימא צעירה לשני ילדים שמצפה לשלישי. ילדה טובה רעננה שהגיעה מיד אחרי השירות הצבאי לעבוד כברמנית בפאב של קיבוץ אייל, התאהבה במקום ובבן הקיבוץ אוהד קאופמן, התחתנה, השתקעה, ועכשיו תימרנה בין גידול הילדים, עבודות שונות במפעלי הקיבוץ, ופעולות התנדבות שמילאו את לבה הרחב.
את ג'ני מלמד, חברת קיבוץ גרושה ואם לשתי בנות, הכירה מאי 12 שנים קודם דרך ידידה משותפת. למרות הפרש הגילים ביניהן — ג'ני מבוגרת ממאי ב־15 שנה, הקליק היה מיידי. "היא שמה את היד עלי וכאילו העבירה אלי אנרגיות מטורפות," תסביר לי מאי לימים, "בטח שמעת מכולם על הידיים המדהימות שלה. היא היתה חמה כזאת, אוהבת, מחבקת."
כשעברו לעבוד יחד במפעל של קיבוץ אייל, התהדקה עוד יותר החברות בין מאי לג'ני. הן בילו שעות בהליכות משותפות בשבילי הקיבוץ ובמפגשי קפה תכופים של אחר הצהריים. באחד מהמפגשים גילתה ג'ני למאי על כמיהתה המחודשת לאהבה. לפתיחת פרק ב בחייה. יום אחד חשפה בפניה, בסוד כמובן, שמצאה כנראה את מה שחיפשה. קוראים לו שמעון קופר.
מאי פגשה את קופר לראשונה כשהגיע למדורת ל"ג בעומר של 1998 בקיבוץ אייל, וג'ני הציגה לה את בן זוגה. מהרגע הראשון מאי לא חיבבה אותו. משהו בו עבר לה חלקלק מדי. אבל מצד שני, היא לא יכלה שלא להבחין שלראשונה, אחרי שנים ארוכות של בדידות ג'ני נראית מאושרת. אז מאי שתקה. לא אמרה מילה, אפילו לא רמז, על מה שהרגישה. בדומה לחברות אחרות של ג'ני בקיבוץ ומחוצה לו, בחרה לתמרן בעדינות בין החברות האמיצה עם ג'ני לבין הסלידה מבן הזוג קופר.
ממילא רק לעתים רחוקות, אם בכלל, הן שיתפו זו את זו בפרט זה או אחר בנוגע למערכות היחסים עם הגברים בחייהן. זה היה הסכם הגבולות הלא כתוב שהתקיים ביניהן ולשתיהן היה נוח איתו. רק אחרי מותה של ג'ני תלמד מאי מה באמת עברה חברתה בשנים האלה. רק אז תבין עד כמה לא ידעה.
למרות היחסים הקרירים ביניהם, קיבלה מאי יום אחד באוגוסט 2009 טלפון מפתיע מקופר. זאת היתה הפעם הראשונה שהתקשר אליה. הוא שאל בזהירות אם היא נמצאת לבד. כשענתה בחיוב, זרק את הפצצה. "אני חייב לספר לך משהו," אמר קופר, "לפני שבועיים ג'ני ניסתה להתאבד. אני אשמח אם תדברי איתה, אבל אל תגידי לה שדיברת איתי על זה. תרחרחי, תנסי ככה בעקיפין לראות מה קורה איתה. תגידי לי איך היא נראית לך."
מאי נדהמה. בכל המפגשים הרבים ביניהן לא חשה בדבר. גם לא היה לה מושג שאמבולנס פינה באחד הימים את ג'ני לבית החולים, כפי שסיפר לה קופר במהלך אותה שיחה טלפונית. כבר למחרת טילפנה מאי לג'ני, וביקשה לקפוץ לבקר אותה בביתה. היא הגיעה לביקור עם בנה התינוק. כשנכנסו הוביל אותם קופר אל השולחן שבפינת האוכל. למאי זה היה מוזר. בדרך כלל, כשבאה לביקור, נהגו להתרווח בסלון. אבל ג'ני שידרה עסקים כרגיל. היא סיפרה למאי על תערוכה שהיא מתכננת להשתתף בה, נראתה מלאת חיים, בטח לא כמו אישה ששרדה ניסיון התאבדות. מאי לא רמזה לג'ני על תוכן שיחתה עם קופר יום קודם. היא ניסתה לבחון בעין רגישה, לגשש במילים, אבל לא איתרה שום דבר חריג. אחרי שחזרה הביתה קופר התקשר למאי לשאול איך התרשמה. היא סיפרה לו בכנות מה הרגישה.
שבועיים מאוחר יותר, ביום שישי, 21 באוגוסט 2009, בילתה מאי עם אוהד, בעלה, בחופשה בצפון. בשעת בוקר מאוחרת צילצל הטלפון הנייד שלה. "איפה את?" שאל אותה איציק, חבר קיבוץ, "אני צריך דחוף את המפתח לחדר האוכל." זו היתה בקשה לא שגרתית. מאי ואוהד אמנם היו אחראים אז על חדר האוכל, אבל כבר שנים, מאז עבר קיבוץ אייל הפרטה, חדר האוכל לא היה פעיל. לא היתה שום סיבה שהם יתבקשו למסור את המפתח בדחיפות ועוד ביום שישי בבוקר.
"בשביל מה אתה צריך אותו?" שאלה מאי.
"ג'ני התאבדה," ענה איציק.
מאי שתקה. "אתה מדבר שטויות," צעקה לבסוף, וניתקה את השיחה.
כעבור רגע התעשתה, והחלה להתקשר מזועזעת לאנשים בקיבוץ. כשסוף־סוף הצליחה לתפוס מישהו, זכתה לאותה תשובה מצמיתה: ג'ני התאבדה. "יאללה, מתקפלים," הודיעה מאי לבעלה, כשהיא מנסה להתקשר שוב ושוב אל הטלפון הנייד של ג'ני. בכל פעם הופנתה למענה הקולי.
בדרך חזרה החליטה שייסעו ישר ליפו, להוריה של ג'ני, אותם זכרה מביקוריהם המזדמנים בקיבוץ. אבל לא היה לה מושג מה הכתובת המדויקת. היא החליטה לעבור בקיבוץ, ולנסות לדלות את הפרטים מהאינטרנט.
כשעברו את שער הברזל הצהוב של אייל, אחרי שחלפו בכביש המקיף את מגרשי הטניס והבריכה והתכוונו לחנות, ביקשה מאי מאוהד להתקדם עוד כמה מטרים עם הרכב, לכיוון הבית של ג'ני ושמעון קופר. היתה כבר שעת אחר הצהריים, ובבית דלק אור. מאי צעדה על השביל לכיוון דלת הכניסה האחורית. כשנכנסה פנימה ראתה את קופר שקוע בכורסת הטלוויזיה בסלון, ידיו שעונות על ידיות העץ, והוא צופה במסך. מבטו, באופן מפתיע, נראה אדיש. היא ניגשה לתת לו חיבוק מנחם, אבל הוא לא השיב בחיבוק, וגם לא הוציא מילה. יותר מהכול, מאי קיבלה את התחושה שהיא מפריעה לו. היא העיפה עוד מבט חטוף, מחפשת את שתי בנותיה של ג'ני, רינת ושרית. הן לא היו שם והיא יצאה.
אי־הנוחות מול התנהגותו של קופר נמשכה לאורך כל סוף השבוע של האסון. הוא נכנס לוויכוחים כמעט על כל דבר: תחילה סירב שהגופה תילקח לנתיחה. אחר כך לא הסכים שהשבעה תתקיים בקיבוץ ובהמשך התווכח היכן כן ישבו שבעה. מצד שני, בימים שלאחר המוות החל קופר להתקשר אל מאי באובססיביות. הוא נהג לטלפן כמה פעמים ביום, בכל פעם לשיחה ממושכת למדי. לעתים, רק הסתיימה השיחה, ותוך כמה דקות היה מתקשר שוב כדי להתחיל אחת נוספת.
בשיחות הראשונות הרבה קופר להתעניין בעיקר במה שאומרים עליו בקיבוץ. באחת השיחות זרק למאי בעצבנות: "חושבים שרצחתי אותה. מישהו צעק לי, 'אתה רצחת אותה.'" מאי ניסתה להרגיע אותו, אבל היא עצמה היתה זקוקה לנחמה. באחת השיחות תיאר לה את זירת המוות. "הוא אמר לי שזה היה מראה מזעזע," סיפרה מאי, "ואני ישר התחלתי לחשוב לעצמי מה קרה? מה, היא ירתה בעצמה? היא חתכה לעצמה ורידים? פעם אחת הוא אמר לי שהיו שם מלא כדורים פזורים, פעם אחת הוא אמר דום לב. פעם הוא זרק לי שזה היה דומה לאיך שזה קרה לאשתו הראשונה. ואני תמיד ידעתי שאשתו הראשונה נפטרה מסרטן. אז לא הצלחתי בעצם להבין שום דבר ממה שקרה באותו יום. זה השאיר אותי באיזה חוסר שקט."
מאי נעשתה מוטרדת גם מהשינויים ביחסו של קופר כלפי רינת ושרית מלמד, בנותיה של ג'ני. בשבעה הוא עוד היה חם ומלטף כלפיהן, לפחות כלפי חוץ. אבל ככל שעברו הימים הלך והקשיח את התנהגותו כלפי בנותיו החורגות. באחת משיחותיהם התלונן קופר באוזני מאי שהבנות מעדיפות לבלות בחופשה בים המלח כש"גופת אמן עוד לא התקררה." ומאוחר יותר, החל למנוע מהן בכוח את כניסתן לבית. כשמאי באה אליו בטענות ענה לה, "מה את חושבת, גם לשרית יש יד בדבר הזה של ג'ני."
מאי המודאגת הזמינה אליה כעבור כמה ימים את רינת ושרית כדי להבהיר את הדברים. הן סיפרו לה להפתעתה שקופר בעצמו הפעיל עליהן לחץ שייסעו לים המלח, ומאז לדבריהן הוא מנסה בכל דרך להרחיק אותן מהבית.
רק ביום השלושים למותה של ג'ני החלה מאי להרהר ברצינות מה יכול לגרום לקופר לנסות להרחיק את הבנות. אחרי שעמדו סביב הקבר הטרי לטקס אזכרה קצר בבית העלמין הקטן של קיבוץ אייל, מרחק מאה מטרים בלבד מביתם של ג'ני ושמעון, ממש מעבר לכביש, ביקשו כמה מהחברים ומבני המשפחה מקופר להיכנס לקפה בביתו. תחילה הוא התנגד בתוקף, אבל הם לא ממש השאירו לו ברירה.
כשנכנסה מאי עם החברים לבית, לבה החסיר פעימה. מבט חטוף הספיק לה כדי לראות שלמרות הזמן הקצר שחלף מאז המוות, פנים הבית השתנה לחלוטין. הריהוט אותו הכירה כל השנים נעלם. התמונות הוסרו מהקירות ובמקומן נתלו תמונות חדשות. מאי הבחינה שגם תמונות בנותיה, אותן הצמידה ג'ני במגנט למקרר, כבר לא היו שם.

עמרי אסנהיים, 41, הוא מהבולטים בין העיתונאים החוקרים בישראל. יותר מעשור הוא נמנה עם צוות הכתבים של תוכנית התחקירים "עובדה" (שידורי קשת). מרצה בבית הספר "כותרת" באוניברסיטת תל־אביב. בעבר פירסם תחקירים ב"מעריב" וב"העיר". בשנת 2009 הוענק לו פרס סוקולוב, היוקרתי בפרסי העיתונות בישראל, בזכות סדרת הכתבות ששידר ב"עובדה" על הניסויים בחיסון נגד אנתרקס שביצעה מערכת הביטחון בלוחמי יחידות מובחרות.

ב־2012 הוציא את ספרו הראשון, צאלים — הטראומה של סיירת מטכ"ל שהיה לרב־מכר. לתפוס רוצח הוא ספרו השני.

 

X