לתפוס את הדג הגדול | לרכישה באינדיבוק
לתפוס את הדג הגדול

לתפוס את הדג הגדול

שנת הוצאה: 03/2015
מס' עמודים: 121
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 69.5

לתפוס את הדג הגדול, הרהורים על מדיטציה, תודעה ויצירתיות

רעיונות הם כמו דגים. אם רוצים לתפוס דג קטן אפשר להישאר במים רדודים. אבל אם רוצים לתפוס דג גדול, צריך להגיע למעמקים. לדגים במעמקים יש יותר עוצמה וטוהר. הם גדולים, מופשטים ויפהפיים. הדגים שאני מחפש, אלה שמשמעותיים לי במיוחד, הם אלה שיכולים להיתרגם לקולנוע. אבל יש כמה וכמה סוגים של דגים ששוחים שם למטה; דגים שמתאימים לכל. לתפוס את הדג הגדול מעניק לאוהביו של דיוויד לינץ' את ההזדמנות המיוחלת להבין לעומק את החזון היצירתי האישי של היוצר המסקרן והאניגמטי, ובאותה מידה זהו ספר רב-השראה שיכול להעשיר את כל מי שמתעניין או עוסק בתהליך יצירה כזה או אחר.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “לתפוס את הדג הגדול”

בקרוב…

שנות חיי הראשונות  היו שגרתיות למדי, הייתה לי ילדות אופיינית לילד שגדל בצפון מערב ארה"ב. אבא שלי היה מדען חוקר במחלקה לחקלאות והתמחה בחקר עצים, כך שביליתי לא מעט זמן ביערות. היער הוא מקום קסום בילדות. גדלתי בעיר קטנה, משהו כמו שכונה  או שתיים במושגים של עיר גדולה, אבל הכל התרחש בתוך הרדיוס המצומצם הזה שהיה בשבילי עולם ומלואו – החלומות, המשחקים, החברים; היה לי כל הזמן שבעולם לחלום ולבלות עם חברים.
אהבתי לצייר ולרשום ומשום מה חשבתי שכשמתבגרים נאלצים לוותר על ציור ולהתחייב לדברים רציניים יותר, אבל כשהייתי בכיתה ט' עברנו לגור באלכסנדריה, וירג'יניה ושם פגשתי לילה אחד, בחצר ביתה של חברה שלי, נער בשם טובי קילר. תוך כדי שיחה הוא סיפר לי שאבא שלו צייר (painter). בהתחלה חשבתי שלא הבנתי והוא מתכוון לצבע בתים, אבל לאט לאט התחוור לי שהוא מתכוון לאמן פלסטי. אפשר לומר שהשיחה הזאת שינתה את חיי. עד אז הייתי, פחות או יותר, בעניין של מדעים, אבל מאותו רגע ואילך היה לי ברור שמה שאני רוצה זה להיות אמן ולחיות את "חיי האמנות".

חיי האמנות
כשהייתי בתיכון קראתי את ספרו של רוברט הנרי, רוח האמנות, (The Art Spirit)  שהבהיר לי את רעיון חיי האמנות. פירשתי את חיי האמנות כהתמסרות מוחלטת לציור, כלומר גימוד מוחלט של כל דבר אחר.
נראה לי שזו הדרך היחידה להיכנס לעומקם של דברים ולגלות אותם באמת. הייתי בטוח שכל מה שיסיח את דעתי מהמסלול החדש שבחרתי לי פשוט לא יוכל להיות חלק מחיי האמנות, מהחירות הזו שבחרתי לעצמי. זה עשוי להישמע כמו אנוכיות לשמה, אבל זה לא חייב להיות כך. המשמעות העיקרית היא שאתה זקוק לזמן.
לבונשל קילר, האבא של חברי טומי, היה מין ביטוי שגור: "כדי להשיג שעה אחת טובה של ציור נדרשות ארבע שעות של זמן פנוי ללא הפרעות."
ובעיקרון זה נכון. לא מתחילים בבת-אחת  לצייר. צריך לשבת זמן מה ולהגיע לאיזשהו רעיון ומצב נפשי לפני שפותחים בצעדים הנכונים. ונדרשים חומרים. למשל, מסגרות כדי למתוח עליהן קנבסים. יצירת התנאים לציור אורכת זמן. הרעיון הוא רק הטריגר הראשוני להתחלת יצירה ומה שמגיע אחריו הוא תהליך של אקשן וריאקשן.
מדובר תמיד על תהליך של בנייה והריסה. ואז מתוך ההריסות מתגלה משהו שעליו אתה רוצה לבנות. הטבע משחק תפקיד חשוב בכל זה. חיבור של חומרים מורכבים, כמו אפייה של משהו באור השמש, או שימוש בחומר אחד שנלחם בחומר אחר – יוצרים פעולה אורגנית משלהם. ואז, כל שנותר הוא להישען לאחור ולחקור את זה לעומק; ופתאום אתה מוצא את עצמך קופץ מהכיסא ומזנק לשלב הבא. לזה אני מתכוון כשאני אומר אקשן וריאקשן.
אבל כשיש לך למשל התחייבות להיות באיזשהו מקום בתוך חצי שעה – אין לך סיכוי להגיע לרגע מזוכך של יצירה. כך שהכוונה ב"חיי אמנות" היא החירות לשלוט על הזמן שלך באופן שיאפשר לדברים טובים להתרחש. זה בדרך כלל לא משאיר הרבה מקום לדברים אחרים.

גן בלילה
אז הפכתי לצייר. ציירתי והלכתי לבית-ספר לאמנות. לא היה לי שום עניין בקולנוע. ראיתי סרטים מדי פעם, אבל כל מה שרציתי היה לצייר.
יום אחד ישבתי וציירתי בחדר הציור הגדול באקדמיה לאמנות של פנסילבניה שהיה מחולק לקוביות. השעה הייתה בערך שלוש בצהריים, ישבתי ב"קובייה" שלי וציירתי גן בלילה. היה בציור הרבה שחור וגוונים של ירוק שבקעו מתוך האפלה. פתאום הצמחים האלה התחילו לזוז ושמעתי רוח. לא הייתי על סמים. חשבתי כמה זה פנטסטי! ועלתה בי לראשונה המחשבה שאולי סרטים יכולים להיות האמצעי לגרום לציורים לזוז.
בתום כל שנת לימודים התקיימה תחרות של ציור ופיסול אקספרימנטלי. חשבתי לעצמי שהשנה אצור ציור בתנועה. בניתי מסך מפוסל: 1.80 X 2.40 מטר והקרנתי עליו אנימציית סטופ-מושן די בסיסית. קראתי לעבודה שישה גברים נהיים חולים ("Six Men Getting Sick"). חשבתי לעצמי שבזה תסתיים קריירת הסרטים שלי, כי זה עלה הון עתק לייצר את זה – 200 דולר – ולא יכולתי להרשות לעצמי ללכת בכיוון הזה. אבל מה שקרה הוא שסטודנט בוגר יותר ראה את העבודה שלי ושכר את שירותי לבנות לו מסך כזה בבית שלו. וככה יצא שצעד אחר צעד, או ליתר דיוק ניתור אחר ניתור – התאהבתי במדיום הקולנוע.

 

דיוויד לינץ' היה מועמד לאוסקר שלוש פעמים ונחשב לאחד הבמאים המשפיעים של תקופתנו. משנות השבעים ועד ימינו יצירותיו הקולנועיות של לינץ' פופולאריות ומוערכות מאוד, החל מראש מחק, איש הפיל ולב פראי, דרך טווין פיקס, קטיפה כחולה ומלהולנד דרייב ועד אינלנד אמפייר. סרטיו מהלכים על קו התפר בין סרטי ארט האוס לקולנוע ההוליוודי.

X