לשמוט, סיפור אהבה | לרכישה באינדיבוק
לשמוט, סיפור אהבה

לשמוט, סיפור אהבה

שנת הוצאה: 03/2016
מס' עמודים: 232
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 74
- 39

"לשמוט, סיפור אהבה" הוא יומן־מסע אישי, אמיץ ונוגע ללב, מתנה נדירה עבור כל מי שרוצה או צריך לעשות שינוי בחייו.

"כשהתחלתי לכתוב את הספר", מספרת המחברת, "הרגשתי בעיקר כאב ובלבול. עם הזמן גיליתי שהם קשורים לדברים שבהם נאחזתי, מסיבות שונות, ושאני לא לבד בתחושה הזאת. תבונות עתיקות התעקשו לספר לי שאם אצליח להרפות, ולו במעט, יתפנה יותר מקום לאהבה. אז שמטתי".

הספר הזה מתאים לכם אם אחת או יותר מהתחושות האלה מוכרות לכם:

  • אתם מתעייפים לא אחת מהריצה המטורפת אחרי הצלחות וקריירה, ויודעים שהלב רוצה משהו אחר.
  • אתם נאחזים/אחוזים בדברים שגורמים לכם סבל: הרגלים, פחדים, רכוש, צורך בשליטה, תפקידים כפויים.
  • אתם קשורים ביחסים מגבילים, או ביחסי תלות עם אנשים, ומתקשים להרפות.
  • אתם שוכחים להקשיב לגוף שלכם, גם כשהוא שולח אותות מצוקה.
  • יש בכם געגוע לדיוק פנימי, אבל אתם חוששים להיראות פגיעים.
  • אתם סקרנים ללמוד מתבונתם העתיקה של חכמי היהדות והבודהיזם, ושל משוררים ופילוסופים בני תרבויות שונות.
  • אתם אוהבים את הים.

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    ספר מרתק! נפלא, מעורר מחשבה והשראה. מומלץ בחום!

הוסף חוות דעת

"באמצע דרך חייה מצאה עצמה המחברת כש"חץ" נעוץ בחזה נפשה, מכאיב לגופה ועוצר את שטף תנועתה. באומץ מעורר השראה היא שולפת את החץ מנדן נשמתה, ומתחקה אחר המיתר המתוח ששיגר אותו אי־אז אי־פעם, דרך קשת רחבה וצבעונית של תורות, דעות, סיפורים וחוויות של אנשים ונשים שחיו, כאבו וריפאו את עצמם לפניה. בדרך אל עצמה מובילה מראני את הקוראים אל עצמם. היא איננה מצביעה על הדרך הנכונה. היא מספרת על הדרך שלה, משרטטת צמתים ושלטי דרכים שאותם מוזמנים הקוראים לעבור בעצמם. היא לומדת להרפות, להודות בפגיעותה, להשתהות, ורק אז להמשיך מתוך הבנה שלא תמיד יש 'נכון' ו'לא נכון'. המסע שלה מרחיב דעת, גוף ונפש. הוא סייע לי לצאת ולחזור לדרכי שלי".
מיכאל הנדלזלץ

פרק 1

החץ

 

לזה לא חיכיתי בכלל. דם?

מילא, שיכאב קצת… טוב, שיכאב הרבה. אבל דם?

כלומר, הגיוני שיכאב כשחץ גדול כל כך נשלף ממני, ואפשר אפילו לצפות למעט דם, אבל לא בכמויות כאלה. בהתחלה היו רק כמה טיפות, ועכשיו אלה כבר קילוחים של ממש, כהים וסמיכים. פורצים מתוך הפצע הפתוח, נוזלים לי במורד הבטן, ממלאים את שקע הטבור.

וגם לא חיכיתי לחולשה הזאת. ללאות שהולכת ומתפשטת בכל הגוף. נלחמת בקושי בערפל שסובב אותי, רק לא לאבד את ההכרה. לא להיכנע ולצנוח לתוך אבקת השקט הלבן. אבל לא… נראה שעוד לא. שאני עדיין לא מוכנה. ואולי אפילו להפך. כי משהו בי ניעור פתאום, נבהל עכשיו נורא ומתקומם. אולי אפילו כועס על מה שקורה. ובתוך שנייה, מתוך אינסטינקט הישרדותי אולי, ובכל מקרה בנחישות ובלי להסס כלל, אני אוחזת בחץ שכבר כמעט־כמעט יצא, מחזיקה בקצהו בשתי ידַי ונועצת אותו בחזרה במקומו הקבוע: פה במרכז בית החזה, מעט ימינה מהלב.

וכשאני פותחת סוף־סוף את העיניים, מי יודע כעבור כמה זמן, וחוזרת אל החדר האפלולי ואל הכרית שעליה אני עדיין יושבת בגו זקוף, נותרים בי רק גלי הצמרמורות המוכרים והבלבול וחוסר ההבנה. שוב חוסר ההבנה.

בימים הבאים לא ידעתי את נפשי ולא מצאתי לה מנוח. מה היה פה בכלל? סתם ניסיון מטופש? אולי אפילו חוסר אחריות משווע? בסך הכול נתקלתי במקרה במורה לשעבר משיעורי הבודהיזם שלי, ולשאלתה אמרתי שטוב, תודה, אני בסדר, אבל שיש בי מין תחושת מועקה קבועה, כאילו נעוץ לי חץ בלב, והיא ענתה: אז תעשי מדיטציה של דמיון מודרך ותוציאי אותו.

כעבור שבוע, להפתעתי, באמת הרגשתי שינוי־מה לטובה. לצד המועקה נולדה גם הקלה מסוימת, ושאלות חדשות לגמרי החלו להתגנב אלי: באמת? זה ייתכן? יכול להיות שהחץ המכאיב הזה הוא בכלל… בעדי?!

באותה תקופה בערך קרה בחיי דבר נוסף.

על פניו כאילו כלום, כי בסך הכול קיבלתי לתיבת הדואר מייל ובו סיפור אגדה עתיק. בהתחלה לא הבנתי אותו כלל. לא הבנתי על מה מדובר ולמה הוא נשלח אלי. אבל לא היה אפשר להכחיש: משהו בי רקד מיד בהתרגשות מטורפת. וזה היה באמת מוזר: כבר חוויתי בעבר את ההתרגשות הזאת שבה שיר או ציור נוגעים ללב, אבל לא ככה. מעולם לא נתקלתי קודם לכן ביצירה שהתעקשה לומר: אני המפתח להבנת חייך.

באותו יום חזרתי וקראתי בסיפור עשר פעמים לפחות, ובארבע השנים הבאות — עשרות, אם לא מאות פעמים; לבדי, עם המשפחה, עם חברים. כמו בכתב חידה ניסיתי להבין מה יש כאן שלא מפסיק להכעיס ואפילו להעליב אותי, אבל גם לעודד ולנחם.

ולא פעם אחת גם התמרדתי: מה כבר יכול להיות הקשר בין צמד גברים שחיו על שפת הכינרת לפני כ־1,700 שנה, אהבו ורבו מעומק לבם הסוער, וביני, כאן, בתל אביב של המאה ה־21?

המעט שיכולתי לומר אז, בוודאות מסוימת, היה מבלבל לא פחות: יש קשר בין החץ לסיפור, וביניהם גם לפרויקט שהקמתי וניהלתי בשנים האחרונות. הוא אמנם הצליח, וגם העניק לי ולמעורבים בו שמחה וסיפוק — אבל אחרי שש שנים, איכשהו, דברים החלו להשתנות.

לא בפרויקט. אצלי.

זה התחיל בתחושה של אי־נחת, שהלכה והתגברה עד שהפכה לסבל של ממש. עד שלא יכולתי עוד. הכאב היה פיזי — החץ הנעוץ ועייפות גדולה. אבל לא פחות בעוצמתו היה גם הכאב הנפשי: עלבונות תכופים, אכזבות, ובעיקר איזו תחושה עיקשת שאני נמצאת במקום שאינו מתאים לי, שזה איננו מקומי הנכון.

והתחושה הזאת כשלעצמה, עצם המופרכות שבה, רק החריפה את הבלבול: הפרויקט הלוא מצליח, אז איפה הבעיה? והוא מתנהל ברוחי ממש, ומה עוד אני רוצה?

ואפילו כעס: למה החיים לא יכולים פשוט לזרום במסלולם הקבוע, ומי צריך בכלל שינוי כזה?

וגם בדידות גדולה. כי מילא אני, אבל איך מתמודדים עכשיו עם עוצמות האכזבה של כולם סביבי.

בתחילת החורף נענתה הנהלת הפרויקט לבקשתי, ובמאי הכרזנו על הפסקה של שנה, "שנת שמיטה" קראנו לה. וכך מצאתי את עצמי בפתחו של מסע פענוח בלתי צפוי, עם שלוש שאלות שדרשו את פתרונן:

מה מקור הקסם שמהלכים עלי שני הגברים בסיפור האגדה? מה קורה לפרויקט ולי? ומה לעזאזל רוצה ממני החץ המעיק הזה?

ולאורך כל הדרך נעצרתי שוב ושוב בתימהון ובפליאה לנוכח התשובות המדויקות שקיבלתי, ולנוכח העקשנות שבה המשיכו שלושת הנתיבים הרחוקים הללו להיפגש ולהשתלב זה בזה.

 

רחל מראני היא המייסדת של "הקרן למצוינות בתרבות", נספחת התרבות לשעבר בשגרירות ישראל בוושינגטון, ארצות הברית, ויזמית תרבות וחדשנות בארץ ובחו"ל.

X