לשוב הביתה בשחייה | לרכישה באינדיבוק
לשוב הביתה בשחייה

לשוב הביתה בשחייה

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 157
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 28
- 28

חבורת תיירים בריטים נופשת בוילה בריביירה הצרפתית, לא הרחק מניס – ג'ו ג'ייקובס, משורר ידוע, אשתו כתבת המלחמות, בתם המתבגרת וזוג חבריהם הסוחרים בתכשיטים אקזוטיים. באחד הימים הם מגלים לפתע גופת אישה צעירה ויפה צפה בבריכה. אלא שללא ספק, האישה חיה. חיה ועוד איך. קיטי פינץ' – בוטנאית מטעם עצמה שציפורני ידיה צבועות בירוק, מגיחה עירומה מהמים והופכת על פיה את חופשתם השלווה. מדוע היא שם? מה לעזאזל היא רוצה מהם? ומדוע אשתו של ג'ו מאפשרת לה להישאר?

בכתיבה אלגנטית ומינימליסטית, באירוניה דקה ובנימה אגבית כמעט, רוקחת דברה לוי מחומרים לכאורה בנאליים, יצירה ספרותית חתרנית, ייחודית ושוברת לב על אהבה, טראומה ואובדן, על הצורך לזכור והרצון לשכוח ועל הסודות מעוררי האימה שאנו נאבקים להסתיר – יותר מכל מעצמנו.
דברה לוי היא סופרת, משוררת ומחזאית בריטית מוערכת, ילידת דרום אפריקה. הרומן "לשוב הביתה בשחייה", יצא לאור בבריטניה במהדורה מצומצמת. עם צאתו לאור, זכה הספר לביקורות נלהבות, העפיל לרשימת המועמדים הסופיים לפרס המאן-בוקר היוקרתי והפך באחת את מעמדה של לוי מ"סופרת של סופרים" – הידועה בעיקר בקרב חוגים ספרותיים ואינטלקטאליים – לאחת הסופרות הבולטות כיום בבריטניה.

"הרומן המבריק 'לשוב הביתה בשחייה' מאת דברה לוי, הוא התגלית הגדולה של פרס המאן-בוקר לשנת 2012" הטיימס

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “לשוב הביתה בשחייה”

 

בריכת השחייה הפרטית בוילת הנופש דמתה יותר לאגם מאשר לבריכות התכולות והדוממות, המככבות בעלוני הפרסומת לחופשות — אגם מלבני שגולף מעץ על ידי משפחת חוטבי עצים איטלקית המתגוררת באנטיב. הגופה צפה סמוך לקצה העמוק, שם הצל על המים טור של עצי אורן והותירם קרירים.

"האם זה דוב?" ג'ו ג'ייקובס החווה בידו במעורפל לעבר המים. הוא הרגיש כיצד קרני השמש חורכות את בד חולצתו, שהחייט ההודי שלו תפר למענו מגליל של משי גס. גבו בער. אפילו הכבישים נמסו בגל החום של חודש יולי.

בתו, נינה ג'ייקובס בת הארבע עשרה, שניצבה על שפת הבריכה בביקיני החדש שלה, המעוטר בהדפסי דובדבנים, שיגרה מבט חרד לאמה. איזבל פתחה את רוכסן מכנסי הג'ינס שלה, כמי שמתכוונת לצלול פנימה. תוך כדי כך הבחינה כיצד מיטשל ולורה, ידידי המשפחה שחלקו עמם את הוילה למשך הקיץ, הניחו את ספלי התה והחלו לפסוע אל מדרגות האבן שהובילו לקצה הרדוד. לורה, ענקית דקיקת גו שהתנשאה לגובה מטר ותשעים, העיפה את סנדליה מכפות רגליה בבעיטה והחלה לשכשך במימי הבריכה, שהגיעו לגובה ברכיה. מזרן גומי מרופט נחבט בשולי הבריכה הטחובים, ועקב כך הדבורים שצפו במים — שהיו נתונות בשלבים שונים של גסיסה — החלו לעופף לכל עבר.

"כמו מה זה נראה לך, איזבל?"

ממקום עומדה, הבחינה נינה בדמות נשית שוחה בעירום מתחת למים. היא שכבה על בטנה, שתי זרועותיה שלוחות לפנים כמו הייתה כוכב ים, ושיערה הארוך צף כאצה לצדי גופה.

"ג'וזף חושב שהיא דוב", ענתה איזבל ג'ייקובס, בקול כתבת המלחמות האדיש שלה.

"אם זה באמת דוב, אני חייב לירות בו". מיטשל קנה באחרונה שני אקדחי יד פרסיים עתיקים בשוק הפשפשים של ניס, והידיעה שאם ירצה בכך יוכל לירות, ריחפה תדיר בתודעתו.

 

אתמול דנו כל בני החבורה במאמר שהתפרסם בעיתון, שדיווח על דוב במשקל תשעים וארבעה קילוגרמים שירד מפסגות ההרים של לוס אנג'לס, וטבל בבריכת השחייה של כוכב הוליוודי. לפי דיווח שהתקבל מהשירות הווטרינרי המקומי, הדוב היה מיוחם. השחקן התקשר לרשויות. הדוב נורה באקדח שירה חיצים שהכילו סמי הרגעה, ולאחר מכן נלקח להרים ושוחרר. ג'ו ג'ייקובס תהה בקול כיצד חש מי שסומם בסמי הרגעה ולאחר מכן נאלץ לשרך דרכו הביתה. האם עלה בידו להגיע לשם? האם הוא חש סחרחורת ושכחה והחל לשקוע בהזיות? האם יתכן שסם ההרגעה שהוחדר לתוך החץ, גרם לרגליו של הדוב להתעוות ולרעוד? האם סם ההרגעה סייע לדוב להתמודד עם האירועים המלחיצים בחייו? האם הוא הרגיע את מוחו חסר המנוח, כך שכעת הוא הפציר ברשויות להשליך לעברו טרף זעיר, שהוזרק לתוכו תמהיל של סמי הרגעה? ג'ו חדל מפטפוטיו הבלתי פוסקים רק לאחר שמיטשל דרך על בהנו. מנקודת ראותו של מיטשל, הייתה זו משימה אימתנית לגרום למשורר הדפוק, המוכר לקהל קוראיו כג'.ה.ג' (ולכל שאר בני האדם למעט אשתו, כג'ו), לסתום כבר לכל הרוחות את הפה.

 

נינה הביטה באמה, שצללה אל תוך המים הירקרקים והקדורניים ושחתה לעבר האישה. מן הסתם, הצלת חייהם של גופים נפוחים הצפים בנהרות, הייתה מסוג הדברים שאמה עשתה כל העת. נראה שהמדרוג הטלוויזיוני נסק פלאים בכל פעם שהיא הופיעה בחדשות. אמה נהגה להיעלם לצפון אירלנד או ללבנון או לכווית ואז לשוב הביתה, כאילו קפצה לחנות שבקצה הרחוב כדי לקנות בקבוק חלב. ידה של איזבל ג'ייקובס עמדה ללפות את קרסולה של האישה, תהיה זהותה אשר תהיה, שצפה בבריכה. מטח עז של מים שניתזו בפראות לכל עבר גרם לנינה לשעוט לאביה, שלפת את כתפה הצרובה משמש, והיא צווחה בקול עקב הכאב הפתאומי שהסבה לה לפיתתו. ובשעה שצפתה בראש מגיח מהמים — הפה הפעור לרווחה יונק אוויר בפראות — למשך רגע מבעית אחד, נראה היה לה שהוא שואג כמו דוב.

 

אישה ששיערה נוטף המים השתלשל עד מותניה, יצאה מהבריכה ורצה אל אחד מכיסאות הנוח מפלסטיק. היא נראתה בתחילת שנות העשרים לחייה, אף שקשה היה לקבוע זאת בוודאות מפני שהיא דילגה בתזזיתיות מכיסא נוח אחד למשנהו בחיפוש אחר שמלתה. השמלה נותרה על השביל המרוצף, אך איש מהם לא עזר לה מפני שהם בהו בגופה העירום. החום היוקד סחרר את ראשה של נינה. ניחוחו המריר־מתוק של הלבנדר שנישא לעברה גרם לה לתחושת מחנק וסמוך אליה, שמעה את הד נשימתה הקולנית של האישה, שנמהל בזמזום הדבורים שעופפו מעל לפרחים הקמלים. היא חשבה שאולי לקתה במכת שמש, מפני שחשה שהיא עומדת להתעלף. היא הבחינה במעורפל ששדיה של האישה היו עגולים ומלאים במפתיע, בהתחשב ברזונה הבולט. ירכיה הארוכות התחברו לעצמות האגן הבולטות שלה, כרגלי הבובות שנינה נהגה לכופף ולעקם בילדותה. הדבר היחיד שנראה אמיתי באישה, היה משולש שער הערווה הזהוב שלה, שבהק באור השמש. למראהו שילבה נינה את זרועותיה על חזה וקימרה את גבה במאמץ להעלים את גופה.

 

"השמלה שלך שם". ג'ו ג'ייקובס הצביע על צרור הכותנה הכחול והמקומט, שהונח מתחת לכיסא הנוח. כל בני החבורה נעצו בה מבטים, פרק זמן ארוך עד כדי מבוכה. האישה חטפה את הצרור והחליקה את השמלה הדקיקה מעל ראשה.

"תודה. דרך אגב, אני קיטי פינץ'".

לאמיתו של דבר מה שהיא אמרה היה, אני ק־ק־ק, בהמשיכה לגמגם עד שעלה בידה לבטא כהלכה את המילים קיטי פינץ'. כולם חיכו בקוצר רוח שתגמור להציג את עצמה.

נינה ציינה לעצמה שאמה המשיכה להשתכשך בבריכה. בשעה שטיפסה במדרגות האבן, בגד הים הרטוב שלה נגדש במחטי אורן כסופים.

"אני איזבל. בעלי חשב שאת דוב".

ג'ו ג'ייקובס עיווה את שפתיו, במאמץ שלא לפרוץ בצחוק.

"ברור שלא חשבתי שהיא דוב".

עיניה של קיטי פינץ' היו אפורות כמו חלונות המרצדס השכורה של מיטשל, שחנתה על שביל החצץ בקדמת הוילה.

"אני מקווה שלא אכפת לכם ששחיתי בבריכה. הגעתי לא מזמן ונורא חם. כנראה שחלה טעות בתאריכי ההשכרה".

"איזו מין טעות?" לורה שלחה מבט נוקב באישה הצעירה, כאילו שמישהו מסר לה ברגע זה דו"ח חניה.

"טוב, חשבתי שאני נשארת כאן משבת הקרובה למשך שבועיים. אבל איש התחזוקה של הוילה…"

"בהנחה שבנזונה מסטול ועצלן כמו יורגן, ראוי בכלל לכינוי 'איש התחזוקה

של הוילה'", פלט מיטשל, שהחל להגיר מפלי זיעה מעצם אזכור שמו של

יורגן, כהוכחה ניצחת לגועל שעורר בו השם.

"כן. יורגן אומר שהתבלבלתי בתאריכים, וכעת אני עומדת להפסיד את המקדמה ששילמתי".

 

יורגן היה היפי גרמני, שביצע את מטלותיו השונות באופן רשלני. הוא הגדיר עצמו כ"איש טבע", וראשו היה תמיד נעוץ בעותק של "סידהרתא" מאת הרמן הסה.

מיטשל נופף באצבעו לעברה. "יש דברים גרועים יותר מלהפסיד את המקדמה ששילמת. בדיוק רצינו לארגן שיסממו אותך ויסיעו אותך להרים".

קיטי פינץ' הרימה את עקב כף רגלה השמאלית ושלפה משם באיטיות קוץ. עיניה האפורות תרו אחר נינה, שהמשיכה להסתתר מאחורי אביה. חיוך עלה על שפתיה.

"אני אוהבת את הביקיני שלך". שיניה הקדמיות היו עקומות ועלו זו על זו, ושיערה החל להתייבש לכדי רעמת תלתלים שגונם נחושתי.

"איך קוראים לך?"

"נינה".

"נינה, את חושבת שאני נראית כמו דוב?" היא פרשה את כף ידה הימנית, כמו הייתה כפתו של בעל חיים, והניפה אותה אל הרקיע הכחול ונטול העננים. ציפורניה היו צבועות בירוק כהה.

נינה הנידה בראשה לשלילה, בלעה את רוקה בחופזה והחלה להשתעל. כולם התיישבו. מיטשל התיישב על הכיסא הכחול והמכוער מפני שהיה השמן מבני החבורה, והכיסא הכחול היה הגדול ביותר, לורה על כיסא הקש הוורוד ואיזבל וג'ו על שני כיסאות הנוח הלבנים מפלסטיק. נינה התיישבה בקצה כיסאו של אביה והשתעשעה בחמש טבעות הכסף שענדה על אצבעות רגליה, שיורגן נתן לה בשעות הבוקר. כולם התמקמו בצל מלבד קיטי פינץ', שכרעה במגושם על האבנים המרוצפות והלוהטות.

"אין לך איפה לשבת. אמצא לך כיסא". איזבל סחטה את קצות שיערה השחור והרטוב. טיפות מים הבהיקו על כתפיה וזחלו במורד זרועותיה כנחש.

קיטי נענעה בראשה והסמיקה. "לא, אל תטרחי. ב־ב־ב־בבקשה. אני רק מחכה שיורגן יחזור עם שם של מלון שאפשר להתאכסן בו, ואז אסתלק מכאן".

"ברור שאת חייבת לשבת".

לורה, שהייתה מבולבלת ונרגזת לנוכח השתלשלות העניינים, הביטה באיזבל, שגררה כיסא עץ כבד, מחופה בשכבת אבק וקורי עכביש, אל הבריכה. חפצים שונים ניצבו בדרכה. דלי אדום. מכל שבור לעציץ. שתי שמשיות קנבס, שננעצו בתוך גושי בטון. איש לא עזר לה, מפני שהם לא היו משוכנעים לחלוטין שהם מבינים את פשר מעשיה. איזבל, שהצליחה איכשהו לאסוף את שיערה הרטוב לפקעת דמוית שושן באמצעות סיכה, מיקמה את כיסא העץ בין כיסא הנוח שלה לזה של בעלה.

קיטי פינץ' נעצה מבט מתוח באיזבל ולאחר מכן בג'ו, כמי שמתקשה להבין אם מציעים לה את הכיסא או מאלצים אותה לשבת עליו. היא מחתה את קורי העכביש ממושב הכיסא בחלקה התחתון של שמלתה זמן רב, רב מדי, ולבסוף התיישבה. לורה שילבה את ידיה בחיקה, כמנהל שמראיין מועמד למשרה כלשהי.

"כבר היית כאן פעם?"

"כן. נהגתי להגיע לכאן במשך שנים".

"האם את עובדת?" מיטשל ירק גלעין של זית לקערה.

"בערך. אני בוטנאית".

ג'ו ליטף את החתך הזעיר שהותיר בלחיו סכין הגילוח, וחייך אליה. "יש כל מיני מילים נחמדות ומשונות במקצוע שלך".

קולו היה רך במפתיע, כאילו קלט שקיטי פינץ' נפגעה מהאופן שבו לורה ומיטשל חקרו אותה.

"כן. ג'ו מחבב מילים מ־ש־ו־נ־ו־ת, מפני שהוא משורר". מיטשל הגה את המילה "משונות", כמי שמחקה בן אצולה הנתון בקטטוניה.

ג'ו נשען לאחור בכיסאו ועצם את עיניו. "קיטי, תתעלמי ממנו". הוא נשמע כמי שנפגע באופן שלא ניתן להסבירו. "הכל מ־ש־ו־נ־ה בעיני מיטשל. מסיבה לא ברורה, זה גורם לו לתחושת עליונות".

מיטשל תחב חמישה זיתים לפיו בזה אחר זה, ואחר כך ירק את הגלעינים לעבר ג'ו, כאילו היו כדורים זעירים שנורו מאחד מאקדחיו.

"אז בינתיים" — ג'ו רכן כעת לפנים — "אולי תוכלי לספר לנו מה את יודעת על קוטילדונים?"

"אין בעיה". עינה הימנית של קיטי קרצה לנינה בשעה שאמרה "אין בעיה". "קוטילדונים הם העלים הראשונים שבוקעים מהשתיל". נראה היה שחדלה מלגמגם.

"צודקת. וכעת נעבור למילה האהובה עלי… איך היית מתארת עלה?"

"קיטי", אמרה לורה בקול נוקשה, "יש הרבה מלונות בסביבה, אז כדאי שתלכי ותמצאי לך מקום באחד מהם".

בשעה שיורגן, שהראסטות הכסופות שלו היו קשורות על גבו בזנב סוס, הצליח סוף כל סוף לפתוח את השער, הוא דיווח להם שכל המלונות בכפר בתפוסה מלאה עד יום חמישי.

 

"אם כך, את חייבת להישאר כאן עד יום חמישי". איזבל אמרה זאת בנימה מהוססת קמעא, כאילו התקשתה להאמין שהדבר אפשרי. "אני חושבת שיש חדר פנוי בחלק האחורי של הבית".

"ובכן, כן. תודה. האם זה בסדר מבחינת כולם? אם מישהו מתנגד, בבקשה שיאמר זאת".

נינה חשבה שהיא מזמינה אותם להביע התנגדות. קיטי פינץ' הסמיקה, בשעה שלפתה בכוח את בהונותיה. נינה חשה שלבה מחיש את פעימותיו. לבה פעם בקצב מטורף והלם בעוצמה בחזה. היא העיפה מבט בלורה וראתה שהיא פוכרת את ידיה. לורה עמדה לומר שהיא מתנגדת. היא ומיטשל סגרו את חנותם ביוסטון שבלונדון למשך כל הקיץ, בידיעה ברורה שהחלונות שניפצו גנבים וסוחרי סמים לפחות שלוש פעמים במהלך השנה, ישובו וינופצו עד תום חופשתם. הם הגיעו לאלפ־מריטים כדי למצוא מפלט מחוסר התוחלת הכרוך בניסיון לאחות רסיסי זכוכית שבורה. הסתבר לה שהיא נאבקת בניסיון לתור אחר המילים ההולמות. האישה הצעירה הייתה חלון הממתין שיטפסו עליו — חלון שלהשערתה, ממילא היה שבור קלות. היא לא הייתה בטוחה בכך, אך נדמה היה לה שבשלב זה, ג'ו ג'ייקובס כבר הספיק להניח כף רגל אחת על הזכוכית הסדוקה, בסיועה האדיב של אשתו. היא כחכחה בגרונה ועמדה לבטא בקול רם את מחשבותיה, אך מכיוון שהתקשתה לתרגמן למילים, איש התחזוקה ההיפי הקדים אותה.

"אז מה, קיטי־קֶט, שאשא את המזוודות שלך לחדרך?"

כולם הביטו לכיוון שאליו הצביע יורגן באצבעו המוכתמת מניקוטין. שני תיקי קנבס כחולים הונחו מימין לדלתותיה הצרפתיות של הוילה.

"תודה, יורגן", קיטי שילחה אותו לדרכו, כאילו היה משרתה האישי.

הוא התכופף והרים את תיקיה.

"מה העשבים האלה?" הוא הניף בידו צרור של צמחים בעלי תפרחת, שנדחסו לתוך התיק הכחול השני.

"אה, מצאתי אותם בחצר הכנסייה, ליד בית הקפה של קלוד".

נראה היה שיורגן התרשם מכך.

"את חייבת לקרוא להם צמחי הקיטי־קט. זאת עובדה היסטורית. לעיתים קרובות, ציידי צמחים נדירים כינו את הצמחים שהם גילו על שמם".

"כן". מבטה חלף בעדו וננעץ בעיניו הכהות של ג'ו ג'ייקובס כאומרת, "הכינוי שיורגן המציא לי, הוא קיטי־קט".

 

 

איזבל פסעה לקצה הבריכה וצללה פנימה. בשעה ששחתה עמוק מתחת לפני המים, זרועותיה מתוחות היישר לפנים, הבחינה בשעון היד שלה, שהיה מוטל על הקרקעית. היא שלחה יד ושלתה אותו מבין האריחים הירוקים. כשעלתה מעל לפני המים, ראתה את הגבירה הבריטית הקשישה שהתגוררה בבית הסמוך, מנופפת בידה לשלום מהמרפסת. היא נופפה בתגובה ונוכחה לדעת שמדלן שרידן נופפה למיטשל, שקרא בשמה בקול רם.

דברה לוי – סופרת, משוררת, במאית תיאטרון ומחזאית בריטית מוערכת, ילידת דרום אפריקה. מחזותיה הועלו, בין השאר, על בימת ה"רויאל שיקספיר קומפני" וספריה זכו לשבחי הביקורת.

 

X