לראות לויתן | לרכישה באינדיבוק
לראות לויתן

לראות לויתן

שנת הוצאה: 06/2016
מס' עמודים: 110
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 55
- 30
- 30

על כל אדם המבקש לראות לויתן לצאת ולנדוד אל המים הרחוקים ביותר. לשם מוליכה הנובלה הזאת. אל מרחבים נסתרים, ספק מציאותיים ספק מדומיינים, אל מקום משכנו של הלויתן.

סמוך לגיל ארבעים, בתום נישואים מייאשים, מתוך תחושת עקרות, מחליט יוני לנטוש את העולם שהכיר ולצאת למסע כדי לחזות בענק הימי שממנו הוקסם בילדותו. מסעו לוקח אותו לאוסטרליה, היבשת הרחוקה, שם הוא פוגש בגלריה ססגונית של טיפוסים: זוג שחקנים גרמנים, פרח כמורה אפריקאי וסוחר סמים ישראלי; נוודים, צליינים ומנודים. איש-איש והלויתן שהוא מבקש לראות.

לראות לויתן היא יצירה קצבית, דינמית ורבת רבדים. יש בה מן המוכר ומן המוזר; בהירות עזה לצד עלטה; ריאליזם ציני לצד סיפור חניכה רומנטי; דרמה פיוטית לצד משל סוריאליסטי שנמשליו חבויים. וכך, הלויתן המתגלה בה הוא חיה, אך גם זיכרון נסתר; משאלה לא מודעת; חוויה רוחנית; צהלת אושר וזעקת אימה. הכל ושום דבר.

רון דהן הוא משורר וסופר. זהו ספרו החמישי.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “לראות לויתן”

"משהו בדהן מצליח להתעלות על חטיבה מרכזית בשירה הצעירה הנכתבת היום בישראל ומציפה אותה בעליצות נטולת אחריות אסתטית ובחינה עצמית של ממש, חטיבה קולנית כל כך עד שהיא מזוהה בטעות עם מושג הנעורים עצמו."
הארץ

 

  1. פרשת הזונה

 

כשבוע לפני יום הולדתי השלושים ושבעה החלטתי להגשים חלום ילדות ולראות לויתן. ההחלטה לא נפלה ברגע אחד או מתוך דחף פתאומי, אני לא אדם כזה, אך מרגע שהתקבלה התבהרה התמונה העכורה ששרתה במוחי מזה זמן רב. מיהרתי והתקשרתי לגרושתי הטרייה מירי ושאלתי אם היא מוכנה להשגיח על מוקה, כלבנו המשותף עד לפני זמן קצר, והיא אמרה, למה יוני? אתה נוסע לאנשהו? ואני אמרתי, כן מירי, אני נוסע, והיא אמרה, יפה לך ככה לנסוע באמצע החיים, ואני אמרתי, זה לא להרבה זמן, חודש מקסימום, אחר כך אקח אותו שוב, והיא אמרה, בסדר יוני, אם זה כל כך חשוב לך, ואני אמרתי, תודה מירי, וניתקתי.

מיד לאחר השיחה התחלתי לנקות את הדירה שבה גרתי בחודשים האחרונים. זו הייתה הפעם הראשונה שעשיתי זאת. עזובה ואבק הצטברו על החלונות ועל הרהיטים המעטים שאספתי. התחלתי בניקוי השירותים והמקלחת באקונומיקה, לאחר מכן קרצפתי את המטבח והכיריים, ניגבתי אבק ולבסוף טאטאתי ושטפתי את הרצפה. לאחר שעות ארוכות הייתי מרוצה והתיישבתי לנוח על הספה. על אף ההחלטה הטובה שקיבלתי, ואולי בגלל הבהירות של הדברים, התמלאתי עצבות על חיי. התאכזבתי מכך שחוץ ממני אין מי שיראה את הדירה הנוצצת והנקייה. למירי ולי לא היו ילדים, למרות שרצינו וניסינו. לאחר שנים של טיפולים כואבים, הפריות ואכזבות שמצצו מאתנו כל טיפת אנרגיה וכסף, גילינו לבסוף שגם האהבה התייבשה ונעלמה. זה היה גילוי מרעיש, למען האמת, גילוי שדורש ממך לבחון את החלטותיך עד כה ולתת להן ערך מוחלט – טוב או רע. ישבנו בבית קפה מחוץ למרפאת הפוריות לאחר עוד פגישה מתסכלת, ולא היה לנו עוד מה להגיד זה לזו. לא חיזוקים ולא גידופים וגם לא סתם מילים כמו, איך הסנדוויץ' שלך, או, תגידי לאמא שלך שלא נגיע לארוחת שישי, דברים כאלה. כלום. מירי ישבה מכונסת בכוס הקפה שלה. שערה היה מפוזר ומוזנח, מסובך בתוך עצמו. אני לא מסוגל לשכב אִתה שוב, חשבתי ומיד חשתי בושה גדולה, אבל לא יכולתי לסלק את המחשבה הזאת ממוחי. האישה שישבה מולי לא הייתה נחשקת עוד בעיניי. גופה לא הפיק את התדר שפועם בבסיס כל משיכה בין גופים. מירי לקחה לגימה ארוכה והרימה את פניה לעברי, המפתחות אצלך? שאלה, לא, עניתי, בטח בתיק שלך. היא הנהנה. הייאוש שעמד בינינו גרף את כל מה שלפניו אל שולחן בית הקפה המטונף. סביבנו נעו החיים בשלווה יחסית. קול שריקת המים המורתחים במכונות הקפה, החלב המוקצף בחמה, גרירת הרגליים של העומדים בתור. בחוץ בהקה שמש צהריים והשמיים היו ריקים וחלולים. בפנים צרח תינוק ואמו ניסתה להרגיע אותו ללא הצלחה. לרגע עברה במוחי המחשבה שאני לא רוצה לעשות אתה ילדים. שאולי אני לא רוצה ילדים בכלל, שאולי כל זה בעצם נועד להגיד לי שזה לא יקרה. לא אתה, בכל אופן. שנאה התגנבה ללבי. כמה זמן, כמה כסף סתם נזרק, נשטף אל הביוב. מירי קמה ואספה את חפציה. קמתי אחריה ונסענו הביתה בשתיקה.

באותו לילה הלכתי לזונה. לא תכננתי את זה. בסך הכול רציתי להתאוורר קצת מהמועקה ששררה בבית. יצאתי עם כמה חברים לשתות בירה ולראות כדורגל. הכדור ניתז מרגל לרגל והשחקנים רדפו אחריו כמטורפים. לרגע דימיתי את הכדור לארנב מפוחד, המנסה בכל כוחו להימלט משיני הטורפים שארבו לו בכל מקום. במחצית הבנתי שאין לי עניין במשחק ויצאתי לשאוף אוויר. הרחוב המה ומחוץ לברים התגודדו חבורות של בליינים עם כוסות שתייה. התחלתי ללכת, מתרחק מההמולה, עד שמצאתי את עצמי ברחוב שקט. מבני תעשייה סגורים תחמו את המדרכות השבורות וריח של ביוב השתלט על החלל. ובכל זאת, רוח קלה הצליחה לפלס דרך מן הים ולערבב מעט מלח באוויר. הלכתי לאורך הרחוב ודמיינתי את חיי ללא מירי וללא הצורך הנואש שלה בילד. שום רגש מיוחד לא עלה בי. לאחר מכן ניסיתי לדמיין את האב שאהיה במידה והטיפולים יצליחו. גם הדמיונות האלה לא מילאו אותי ברגש מיוחד. אפשר לומר שהייתי שווה נפש למצב ולאפשרויות השונות הטמונות בו. המשכתי ללכת בתוך סמטאות צרות וחשוכות. מדי פעם נפתחה דלת ברזל ומישהו יצא ממנה וזרק שקית זבל לתוך אחד הפחים העצומים שעמדו בסמטה והדיפו סירחון. מיהרתי לצאת אל רחוב ראשי יותר והתיישבתי על ספסל עץ. ידיי הזיעו וחולצתי נדבקה לגופי. נדרשו לי כמה דקות כדי להבין היכן אני נמצא ואיך אחזור מכאן, אך לבסוף הצלחתי לזהות את הרחוב ולמקם את עצמי במרחב. תוך כדי שיטוט נחו עיניי על כרטיס ביקור קטן שהיה מונח לידי, על הספסל. הרמתי אותו והבטתי בבחורה צעירה חשופת חזה שוכבת בתנוחה מפתה. לרגע היא נראתה לי מוכרת, אבל לא הצלחתי להבין מאיפה. החלטתי להתקשר. מהצד האחר ענתה מישהי שנשמעה צעירה. אמרתי לה שהתקשרתי בקשר לכרטיס שמצאתי והיא שאלה, איזה כרטיס? ואני אמרתי, הכרטיס שלך, והיא אמרה, אדוני, הגעת למשרד, יש לנו כמה בנות, מה השם שמופיע על הכרטיס? רק עתה שמתי לב שעל הפתק מופיע גם שם, אריאל, אמרתי, קוראים לה אריאל, רק רגע, אדוני, אמרה, אני בודקת אם היא פנויה. לאחר כמה שניות היא חזרה ואמרה, היא פנויה, איפה אתה רוצה לפגוש אותה? לא יודע, אמרתי, אני ברחוב, באיזה רחוב? שאלה, אמרתי לה את שם הרחוב והיא אמרה, יופי, יש שם מלון, ממש על הפינה, תיכנס לשמה ותזמין את חדר 101, היא כבר תגיע, זה שש מאות שקלים לשעה, במזומן. בסדר, אמרתי וניתקתי. הוצאתי מכספומט קרוב את הכסף ולאחר מכן הלכתי למלון בפינה, הזמנתי את החדר מפקיד הקבלה המנומנם ועליתי אליו. בחדר עמדה מיטה זוגית ולצדה שידה אדומה וחלון עם וילונות מלמלה. התיישבתי על המיטה והרצפה חרקה תחתיה. נכנסתי לשירותים ושטפתי פנים. נשמעה דפיקה בדלת. ניגשתי ופתחתי. בפתח עמדה מישהי שלא דמתה לאישה מהכרטיס. אמנם היה לה שיער בלונדיני, אך פניה הצרים הסגירו את גילה המתקדם. מעל גבתה הימנית נחרת פס דק ועמוק בצורת גל וחשתי צורך לגעת בו, אך לא עשיתי זאת. הפער בין התמונה שעל הכרטיס ובין האישה שעמדה בדלת בלבל אותי, מעט אבל החלטתי להבליג. אתה לבד? שאלה. כן, אמרתי, תיכנסי. היא נכנסה ועשתה סיבוב בחדר. לאחר מכן חייכה ואמרה, קודם הכסף. הקול שלה היה דק ורענן באופן מפתיע. הנחתי בידה את השטרות והיא ספרה והכניסה אותם לתיק. התיישבתי על המיטה, ששוב הגיבה בחריקה קלה. היא התיישבה לידי. הבושם שנדף ממנה סחרר אותי. נשכבתי על המיטה כשכפות ידיי מאחורי ראשי. התקרה הייתה סדוקה ומלאה בנקודות שחורות של עובש. איך קוראים לך? שאלתי, אריאל, אמרה והתחילה להפשיט אותי ולנשק את צווארי. לאחר שהייתי עירום לגמרי התפשטה גם היא והתחילה למצוץ לי. ראשה נע במוכניות מעלה ומטה עד שאיברי הזדקר בתוך פיה. היא הפסיקה וניגשה לתיק שלה, חזרה והלבישה קונדום על הזין הזקור. היא טיפסה עליי והחליקה אותי לתוכה, ליטפה את פניי ברוך והחלה לנוע באטיות. שדיה הגדולים והכבדים נעו מעל פניי. היא לקחה את כפות ידיי והניחה אותן עליהם. הם היו רכים ונעימים באופן מפתיע. הבחנתי בסימני מתיחה על בטנה התחתונה. העברתי את אצבעותיי על הסימנים ומיששתי אותם בעדינות, אך אריאל הסיטה את ידי משם והניחה אותה על ישבנה. היא נשענה על חזי וזייפה אנחות קטנות. אתה רוצה לשנות תנוחה? שאלה בקולה הנערי. הנדתי בראשי לשלילה. כתגובה לסירובי היא הגבירה את מהירות תנועות האגן שלה והידקה סביבי את שרירי הנרתיק עד שגמרתי. אריאל ירדה ממני, הסירה את הקונדום מאיברי הרפוי ונשכבה לידי. בהיתי בתקרה. אתה רוצה עוד פעם? שאלה לאחר כמה דקות, יש לך עוד זמן. לא, אמרתי, תודה. היא התלבשה ויצאה. נכנסתי לחדר האמבטיה, שטפתי את עצמי, התלבשתי ויצאתי.

מירי ישנה כשהגעתי הביתה. מוקה ניגש אליי בעצלתיים והתחכך ברגליי. ליטפתי אותו מעט והוא חזר למקומו. שוב נכנסתי למקלחת ועמדתי תחת המים החמים במשך דקות ארוכות. תמונות מהזיון עם אריאל התרוצצו במוחי. איברי הזדקף שוב. אוננתי ופלטתי במהירות, כמעט תוך רגע. אחר כך התנגבתי ויצאתי. מירי ישבה על הספה בסלון ואכלה אגס. איך היה עם החבר'ה? שאלה. התיישבתי לידה. היה כיף, אמרתי. יופי, אמרה, היית צריך את זה. כן, אמרתי, הייתי צריך את זה, אני חוזרת לישון, אמרה, אני תיכף מצטרף אלייך, אמרתי.

שבועות ספורים לאחר מכן נפרדנו. לא סיפרתי לה על אריאל ולא הייתה דרמה גדולה. היא יזמה את השיחה, פירטה את הסיבות לפרידה הבלתי נמנעת ואני הסכמתי. זאת הייתה ההזדמנות שלנו להסכים זה עם זו ולא פספסנו אותה. המציאות הטילה צל כבד, שהלך והתפשט עד שנבלענו בתוכו לחלוטין. בסופו של דבר הפסדנו זו את זה וגם את האהבה. אני לקחתי את מוקה.

רון דהן, יליד 1979, משורר וסופר, טבעוני אקטיביסט, מייסד אתר אינדיבוק לספרות עצמאית. שלושת ספרי השירה הראשונים שלו, "הגעגוע של קין" (גוונים, 2011) "נעורים" (אינדיבוק 2012) ו"עקרונות הגן" (עצמית 2014) זכו לאהדת הקהל והביקורת.

הספר "נעורים" עובד למופע מוסיקלי עם להקת Fathest South.

כמו כן, פירסם את רומן הביכורים "בוא כמו שאתה", המציג את קולו של הדור שהתבגר בין התאבדותו של קורט קוביין לרצח רבין, ואת אסופת הסיפורים "נדידת הדיונות באפריקה".

X