לראות דרך קירות | לרכישה באינדיבוק
לראות דרך קירות

לראות דרך קירות

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 250
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 30
- 67
- 30

מה היה קורה אילו יכולנו לראות דרך קירות? כמה בעיות זה היה פותר? וכמה בעיות זה היה יוצר?

במיומנות רבה מסיר הסיפור את מעטה החשאיות מעל העובדה החסויה: מספר חברות היי טק בינלאומיות עוסקות בפיתוח היכולת לראות דרך קירות. מי תהיה הראשונה שתגיע אל המטרה הנכספת ותזכה לשלוט בשווקים העולמיים? בין המתחרות על הפרס הגדול נמצאת גם חברה ישראלית שהגיעה לפריצת דרך בפיתוח המכשיר המהפכני. אנשי החברה עושים כל שביכולתם, ומעבר לכך, כדי לזכות בעסקת הענק עליה הם מתחרים. הם אינם מעלים כלל בדעתם שהתגלית המסעירה תפתח בפניהם עולמות נסתרים מעידן קדום.

לא הרחק מחופיו הצפוניים של ים המלח שכנה "כת מדבר יהודה", שחבריה האמינו שגורלו של אדם נחרץ ביום בריאת העולם. האח יונתן והאח דניאל יצאו למסע, בניסיון נואש להציל את המגילות המקודשות, הצופנות סודות קדומים, מפני הלגיון הרומאי העשירי המתקרב, בדרכו לדכא את המרידה בירושלים ולהחריב את בית המקדש השני.

מתחים ויצרים עזים שולטים בשני הסיפורים ומובילים אותם לנקודת מפגש מפתיעה.

בספרו השני פורש דב פוקס בפני הקורא ביכולת של מספר ותיק ומנוסה עלילה מרובת שכבות ועומקים ומשלב בתחכום בין אירועים מתקופת הבית השני לבין אירועי ההווה אשר להם השפעה גורלית על העתיד.

ספרו הראשון של המחבר, קץ המילניום, ראה אור בשנת 1998.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “לראות דרך קירות”

 

פרק ראשון

 

אני חושב שבימים האחרונים אני מתבונן במראה יותר משהסתכלתי בה בעשר השנים האחרונות. בדרך כלל אני לא נעזר בה. גם כשאני מתגלח אני עושה זאת על סמך הזיכרון. פה ושם הצצה חטופה, לראות היכן נותרו עדיין איים של קצף. אחרי שהם נעלמים מתחת ללהבי מכונת הגילוח שלי אני ממשיך ובודק בעזרת קצות האצבעות, תר אחרי שערות סוררות שהצליחו לשרוד. אבל בימים האחרונים הכול השתנה. בכל פעם שאני עובר על יד אחת המראות בבית, והן לא מועטות, אני עוצר. בודק. פעם מן הצד הזה; פעם מן הצד האחר. הפנים שלי משתנות מיום ליום. זיפי זקן לבנים מצטמחים להם על לחיי, משנים את דמותי. אני לא מכיר את האיש הזה המשתקף אליי מן המראה. האיש בעל הלחיים החלקות נעלם ואת מקומו תפס מישהו אחר. שונה. לא מוכר. קודר. מוזר. לא אני.

 

מעולם לא גידלתי זקן. כל שנותיי, ואלה כבר מעבר לשישים, היו לחיי חלקות. במשך יותר מארבעים שנה הקפדתי על גילוח יום-יומי. בלעדיו לא הייתי מתחיל את היום.

 

לא עשיתי זאת בגיל המתאים כשהיה טבעי להתנסות, כשכולם מסביבי התנסו בצורות שונות של גידול שיער פנים וראש. היו כאלה שגידלו זקן. או שפם. אני לא גידלתי זקן. לא ניסיתי שפם. כלום. בתחילת שנות העשרים שלי, בתקופה שבה למדתי בטכניון, התארכו קצת פאות לחיי ושערי גדל פרא. הסתפקתי בכך. מיד לאחר שסיימתי את התואר הראשון בהנדסת חשמל, בגיל עשרים וחמש וקצת, נישאתי, ושנתיים מאוחר יותר, כשהופיע בכורי, אריק, גזזתי את מחלפות שערי, ובזאת בא הקץ על תקופת ההתנסויות שלי בגידול שיער. לפני כמה ימים אמר לי אריק שמעולם לא ראה אותי עם זיפים. הוא, שפניו מכוסות היום זיפים שחורים שמחייבים אותו להתגלח פעמיים ביום אם אינו רוצה להיראות כמו מישהו שמופיע בקלסתרון של המשטרה. כן, התינוק הזה שראיתי אותו נולד, ושהיום עושה את המאסטר שלו בארכיאולוגיה, כבר בן שלושים ושתיים. אריאל, שאנחנו קוראים לו אריק.

 

בימים האחרונים, בעטיו של טיפול רפואי שלא ארחיב לגביו, נמנעת ממני האפשרות להתגלח לתקופה של כמה שבועות. פני מתכסות, לראשונה, באניצי זקן של כמה ימים. ההרגשה מוזרה לי. ידי חוזרות ומשפשפות את הזקן הקצר, מנסות לתהות על קנקנו. להבין את פשר החידה הדוקרנית. לפעמים אני מכניס את שפתי התחתונה לתוך פי ומגשש בלשוני אחרי הזיפים העוקצניים.

 

אבל אלה הם הדברים שנראים מבחוץ, הזקן המוזר הזה, השיער המקליש, הקמטים המתהווים. כי את הדברים הפנימיים לא רואים. למה, אני שואל את עצמי, למה הייתי תמיד הילד הטוב. שהתרחק מהגבולות. מבדיקתם. מן הניסיונות לחצות אותם או לפחות למפות את אזורי הגבול. אני יודע חלק מהתשובות. חלק אחר עדיין לא ידוע. אולי אדע פעם.

 

אני משתעשע במחשבות על גידול זקן אמיתי. אולי אנסה משהו פרוע, אני שואל את עצמי, סטייל הרצל או דרווין. אבל עמוק בפנים אני יודע שמיד כשהמצב יאפשר זאת יעלה הכורת על פני ויסלק את גידולי הפרא הקוצניים האלה, והשלווה תחזור אל לחיי. רק השאלה איזה צבע היה יכול להיות לזקן שלי, אילו הייתי מגדל אותו בימים ששערי טרם הלבין, ממשיכה להטריד אותי. האם היו בו גוונים אדמוניים, אני שואל את עצמי. לא יודע. אני כבר רחוק משם. מימי הצבע החום בשיער. לפעמים אני מסתכל בתמונות הישנות ההן. המום לגמרי מן המראה שלי באותם ימים, לולבי, תמימות הנשקפת מהעיניים, חיוך ללא קמטים.

 

לא רק בתחום השיער לא ערכתי ניסויים. דרכי בחיים הייתה דרך האמצע. הדרך הבטוחה, ההיא בלי הסיכונים המיותרים. מקום העבודה הראשון שלי, שבו עבדתי כמהנדס אלקטרוניקה לאחר סיום הלימודים בטכניון, היה גוף ממשלתי גדול, שעיקר קסמו בעיניי היה בביטחון התעסוקתי שהקנה. אבל משהו בתוכי, שלא ידעתי להגדיר אותו באותם ימים, גרם לי לעזוב אחרי כמה שנים של עבודה, לחברה קטנה אחרת, ששינתה פניה והחליפה בעלויות כמה וכמה פעמים. היום זאת חברה גדולה ומבוססת. אפילו שמה עבר תהפוכות והיום היא נקראת ראדאר אימאג'ינג. חלפו כבר חמש שנים מן היום שבו עזבתי את ראדאר אימאג'ינג ובינתיים הספקתי להקים עסק עצמאי, שלא הלך כמו שרציתי ובסופו של דבר סגרתי אותו.

 

עכשיו אני יכול קצת לנוח וגם להעלות על הכתב את הזיכרונות שלי מאותם ימים מלאי אדרנלין. הייתי שם הרבה שנים, בראדאר אימאג'ינג. הרבה יותר מעשרים שנה. אולי אפשר אפילו לומר יותר מדי שנים. כשעוד עבדתי שם הייתי מתבדח ואומר לחברים שזה מה שהמקום ההוא עשה לי. הפך את הגבר הצעיר שהתחיל לעבוד שם לאיש מבוגר, כמעט זקן. המצח, שגם כך היה די גבוה כשהתקבלתי שם לעבודה, הלך וגבה על חשבון הבלורית, עד שלא נשאר ממנה הרבה. נכון, אני לא קירח. יש עדיין לא מעט שערות המתעקשות שלא להינתק משורשיהן וקרחת לא גדולה בשיפולי הפדחת. הבלורית של פעם כבר לא מתנופפת ברוח וגם הצבע החום כמעט ונעלם, פה ושם יש כתמים כהים באמצע הכסוף. נקרא לזה כסוף. לא לבן. במקום בלורית קיבלתי כרס. תחליף הולם, לא?

 

כשהגעתי לראדאר אימאג'ינג החברה הייתה עדיין די קטנה. פחות מחמישים עובדים, כבר לא זוכר בדיוק כמה. היום עובדים בה קרוב לאלף איש, או מספר דומה לזה. אני כבר לא עוקב, עזבתי. זהו. הניסיון שהבאתי איתי מהחברה הממשלתית עזר לי להשתלב די מהר במקום החדש. בערך שנה אחרי שהתחלתי לעבוד בראדאר אימאג'ינג קבלתי אחריות על הפרויקט הראשון שלי. אז התחיל גם הקידום בסולם ההייררכי. קצת אחרי שחגגתי שלושים כבר ניהלתי קבוצת עובדים קטנה, וזה נחשב אז למשהו חריג. אחר כך הפכתי להיות למנהל של כמה קבוצות. אחרי כעשר שנים הגעתי לשלב שנמאס לי מההנדסה. אולי זה התחבר לגיל ארבעים שלקחתי אותו קשה. בעצם אני לוקח קשה את כל הגילים העגולים. חילופי הקידומת עוררו אצלי את המחשבות ההן, על עוד כמה זמן נשאר עד היום הגדול של החזרת הציוד.

 

פתאום, מהיום למחר, עברתי למסלול אחר. ככה, משום מקום, החלטתי שהנושא שמעניין אותי הוא שיווק. האמת? לא ממש ידעתי מה זה. אבל היה במילה הזאת, שיווק, משהו קורץ. אקזוטי. מושך. נסיעות לכל מיני מקומות. פגישות עם אנשים. עסקאות אפלוליות. איפה. בסוף יצא משהו עם המון עבודת פרך על הצעות מחיר שעובדים עליהן עד אחרי חצות הלילה, כדי להספיק לעמוד במועד שנדרש מהלקוח ולהגיש לו כרכים על גבי כרכים. נכון. היו, פה ושם, גם נסיעות לכל מיני מקומות. ועם יד על הלב, כשאני מנסה להיזכר, אפשר להגיד שביקרתי ברוב המדינות שאפשר לבקר בהן עם דרכון ישראלי.

 

אבל, בסך הכול, הפעילות הייתה די חדגונית. עד אותו יום שבאה הרוח, רוח שבעת החטאים אני קורא לה היום, וסחפה אותי לתוך המערבולת. הרוח שהביאה אותנו למרחק נגיעה מן העבירות החמורות ביותר שאדם יכול לעבור, חטאים שהנוצרים מאמינים שהעונש עליהם הוא מות הנפש. אבל מכיוון שאני לא נוצרי מאמין, ואפשר אפילו לומר שאני לא מאמין בכלל, לא באלוהים ולא בבני אדם, אולי דווקא בטיפשותם או ברוע לבם, אסתפק באמירה ששבעת החטאים יכולים לשנות את חייהם של בני אדם. מה לא היה שם, תאוות בשרים? היה. גרגרנות? בטח שהייתה. חמדנות, עצלות, זעם, קנאה וגאווה? היו גם היו. כולם. אלא שאלה, בעצם, מצויים בכל סיפור אנושי ראוי לשמו.

 

החוויה הזאת שינתה את חיי לגמרי. שינתה את הצורה שבה אני מסתכל על דברים. עד שנסחפתי במשביה של רוח זו ידעתי שאנשים הם חלשים ומועדים להיכשל. זו הייתה ידיעה תיאורטית. מעולם לא עסקתי באופן ישיר במוסריותם של בני אדם. אך משלקחה אותי הרוח בכנפיה ונשאה אותי למקום שבו עוסקים בחטאים הבנתי לפתע שיש הבדל גדול בין מה שאנשים מציגים כלפי חוץ, בעוד שבמעמקים מסתתר מרבץ שונה לחלוטין. הלך הרוח הביא אליי לא מעט תובנות ובה בעת נלקחו ממני דברים אחרים. כמו, למשל, תמימות. או חברות.

דב פוקס הוא יליד חיפה, נולד באוקטובר 1948 (היום האחרון של שנת ה'תש"ח) ומתגורר כיום בחיפה. נשוי ללאה (מרצה להבעה עברית במכללה), אב לשני בנים וסב לנכדה ונכד.

 

למד בטכניון בחיפה לתואר .B.Sc בהנדסה אווירונוטית מהטכניון בחיפה אותו סיים בשנת 1973. את התואר השני (M.Sc.) בהנדסה אווירונוטית מהטכניון בחיפה סיים בשנת 1981, עם התמחות בהנעה רקטית מוצקה.

כיום לומד לתואר בפסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה.

 

עבד ברשות לפיתוח אמצעי לחימה (רפא"ל) בין השנים 1974 ל- 2007.  

במהלך עבודתו ברפא"ל יצא לשני שבתונים, שניהם במעבדה להנעה רקטית של חיל האוויר האמריקאי, בבסיס חיל האוויר האמריקאי אדוארדס, קליפורניה.

לאחר הפרישה מרפא"ל (בשנת 2007) עבד במספר מקומות עבודה בתפקידים שונים, כיועץ בנושאים טכנולוגיים.

 

רומן ראשון – "קץ המילניום", בשנת 1998, הוצאת "גוונים".

רומן שני – "לראות דרך קירות", הוצאת "עמדה", בשנת 2014.

בזמן השבתון השני (1988 – 1989) היה בעל טור לענייני מדע וטכנולוגיה ב- "ישראל שלנו" (עיתון עברי בארה"ב), ופרם מספר גדול (עשרות) מאמרים בנושא מדע פופולרי, תעופה וחלל.

בזמן עבודתו ברפא"ל פרסם מספר רב של מאמרים טכניים (בנושאי הנעה רקטית) בעיתונות המקצועית ובכנסים מקצועיים.

מתנדב בער"ן (עזרה ראשונה נפשית), מזה כ- 5 שנים.

תחביבים: כתיבה, צילום, כושר.

X