לראות בשדות זרים | לרכישה באינדיבוק
לראות בשדות זרים

לראות בשדות זרים

שנת הוצאה: 2012
מס' עמודים: 219
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 55

יוסיפיה פורת, צברית ילידת חיפה ובת לאב שעלה לארץ ללא מסמכים ובגניבת גבולות ולאם שעלתה

בנישואים פיקטיביים, לא שיערה שיבוא יום וגם היא תצטרף למעגל ההורים שילדיהם החליטו לעזוב את ישראל ולחיות בארץ אחרת. מתוך חוויותיה ותחושותיה האישית נכתב הספר: לראות בשדות זרים, רומן על אישה ישראלית הנוסעת לבקר את בנה החי עם משפחתו במלבורן, לבדה, ללא בעלה המתנגד לנסיעתה.

תוך כדי התמודדות עם רגשי האשמה שמלווים אותה על נסיעתם היא נפתחת לעולמם החדש של ילדיה ומשקיעה את מאמציה בבניית הקשר עם נכדתה תמרה. פגישה אקראית עם השכן של יונתן, שאל ביתו נקלעה באקראי באישון לילה מעוררים אצלה שאלות על נאמנות ובגידה.

הדמויות והעלילה הן דמיוניות לחלוטין, אך שאובות מהמציאות ומתוך החוויות והתחושות שהמחברת חוותה בעצמה כאם לבן שחי עם משפחתו באוסטרליה.

זהו ספרה השלישי של יוסיפיה פורת.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “לראות בשדות זרים”

ביקורות נבחרות

על הספר באתר של יוסיפיה פורת

 

על הספר מתוך אתר "סרוגים"

מערבולת של רגשות סערה בתוך בטנה של רעיה ושיעול יבש וטורדני תקף אותה. היא הצמידה את פניה אל שמשת החלון, בניסיון להתרכז במראות הדרך ולהשתלט על נשימותיה.

הנהג הציץ בה מהמראה ושאל במבט מודאג, "הכול בסדר, מדאם?" היא הנהנה ופתחה את החלון, והמשב המרענן על פניה צינן את רוחה. הנה, עוד רגע קט תוכל לחוש, לגעת, לנשום את הריח ולראות את הפנים. כמה ייחלה לרגע הזה. הנהג, שדחה את הצעתה להכניס את כתובתו של יונתן לג'י–פי–אס, התבלבל בדרכו, ובלי כוונה ערך לה היכרות עם השכונות של מלבורן. במבט ראשון הן נראו דומות כולן בבתיהן הנמוכים ובצמחייה הירוקה שהקיפה אותן. עברו עוד דקות ארוכות עד שנגלה אליה הגבר החייכני בחולצת הטריקו השחורה, מקפץ על פני חלקת הדשא הקטנה ומנפנף לה בשתי ידיו.

"זה הוא!" צעקה והצביעה לעברו. "בבקשה תעצור!"

הנהג בלם את הרכב בחריקה, יצא ממושבו, ופתח לה את הדלת באבירות.

"יוני!" פרקה את געגועיה על חולצתו.

"אמא'לה." חיבק אותה ולחיו הזיפית שרטה את לחיָהּ העדינה.

"כמה טוב לראות אותך." היא חדלה להשתעל ונשימתה חזרה אליה.

"גם אותך, אימא," אמר והביט בה. "ואיך עברה הטיסה?"

"ארוכה. קצת מתישה, אך בסך–הכול, היה בסדר." השיבה, "אפילו הצלחתי לנמנם בחלק מהזמן."

רעיה העיפה מבט חטוף על הבית, שנראה כפי שהופיע בציוריה של תמרה נכדתה וכפי שראתה אותו פעמים רבות בדמיונה. קטן, מצופה בלבנים בצבע החמרה ודשא ירוק צומח מסביבו. גשם החל לרדת והכה בזעף על גג הרעפים האדומים ועל ראשם.

"בואי, אימא, ניכנס."

הנהג מיהר להוציא את מזוודותיה מתא המטען. יונתן גרר אותן פנימה והיא נכנסה אחריו בחיפזון.

בפנים היה הבית גדול ורהיטיו חדשים. בסלון הייתה ספה חומה שריח עור נדף ממנה, ולצידה שולחן קפה מאורך. מכשיר טלוויזיה בעל מרקע שטוח ניצב בפינה ולידו התנדנדה כורסת "סבא" מרופדת בכריות וספה קטנה ומצוירת שתמרה הייתה מתיישבת עליה בשֹיכול רגליים, בכל פעם שהם היו מנהלים את שיחותיהם הארוכות בסקייפ.

"תתחדשו!" היא עטתה ארשת נחמדוּת על פניה, אך חשבה על הלהיטות שבה ביקשו להיפטר מחפציהם ומרהיטיהם הישנים. את הספה השרוטה והמוכתמת והמיטה הזוגית מכרו עוד בארץ לסוחר גרוטאות. את סיר הנירוסטה עם מכסה הפטנט שריח בישול שרוף נדף ממנו, התבנית הקפיצית לעוגה ושתי קערות יפות לסלט — הסכימה לקבל, והם טמונים אצלה בארון, כמזכרת מהם. חלק מצעצועיה של תמרה חילקו לנזקקים, ואת השאר הניחו ליד פחי האשפה והעירייה פינתה אותם למזבלה העירונית, כי לא היה מי שרצה בהם. "יפה מאוד," היא אמרה, אולם חשה צביטה בלבה כאילו היה בחיסולם של רהיטיהם ספוגי הזיכרונות, סמל למחיקת עבָרם.

על רצפת הפרקט התגוללו קוביות עץ צבעוניות וחלקי פאזל מקרטון, דמויות פלסטיק זעירות ובובה זהובת צמות שעיני הזכוכית שלה היו פקוחות לרווחה. גם ספר אחד בשפה האנגלית היה שם, ו"פו הדב", שהציץ אליה מהדפים הכתובים בעברית. יונתן אסף את קוביות העץ והכניס אותן לקופסה. "אני מצטער על הבלגן."

רעיה חייכה אליו. "זה לא בלגן, יוני," אמרה, "זה בית שחיים בו."

"את רוצה לנוח? לשתות משהו?"

"לא. אני רוצה להמשיך בסיור ולראות את שאר הבית."

הם פנו במסדרון אל מרחב מלבני שטוף אור. "פה יש לתמרה חדר משחקים שהיא קוראת לו 'חדר יצירה'," אמר יונתן. דפי נייר, גזרי עיתון ומדבקות, בשלל גוונים וצורות, היו מונחים על שולחן העץ הנמוך שעליו עמדה סלסילה גדושה בגירים צבעוניים ובטושים, ועל הקיר ממולו היו מדפים עמוסים במשחקים ובצעצועים. "מאוד נוח שיש חלל כזה שבו היא יכולה רק לשחק וליצור." הוסיף.

"המקום מוכר לי מהשיחות שלנו בסקייפ," נזכרה רעיה.

"בואי, אראה לך את החדר שהכנו בעבורך," אמר יונתן, "מחכה לך שם הפתעה קטנה."

הוא נשא את מזוודותיה והיא הלכה אחריו במסדרון הארוך. יונתן הדף את הדלת בכתפו, "זה החדר שלך," אמר והניח את המזוודות. שלט גדול באדום וכחול שעליו כתוב Welcome sabtaומסביבו פרחים ופרפרים קיבל את פניה מיד כשנכנסה פנימה, וציוריה הצבעוניים של נכדתה, שבכולם רשמה From Tamaraבאותיות אנגליות, חייכו אליה מהקירות.

"תמר'לה…" התמלאה געגועים לנכדתה. "איפה היא עכשיו?"

"עדיין בבית הספר." השיב.

"ומתי היא חוזרת?"

"אחר הצהריים. תכננתי שנלך ביחד להחזיר אותה, אם זה מתאים לך."

"נהדר. אני ממש מחכה לזה."

"להמשיך בסיור או שאת רוצה לפרוק את המזוודה?"

"להמשיך, בטח להמשיך." היא עדיין הייתה נרגשת מפגישתם, ולא עלה על דעתה לכלות זמן יקר על סידור בגדיה.

"טוב. נלך לראות עכשיו את החדר של תמרה," אמר.

"יופי." שמחה על הצעתו. "אני באמת סקרנית."

ריחה של תמרה, כמו של לחם חם וטרי שזה עתה נאפה, אפף את החדר שהיה ורוד כולו. הקירות, הפרפרים המצוירים על הווילון, השידה עם המגירות שבקצה החדר, היו ורודים כולם, ואף הנסיכות שבתמונה התלויה על הקיר חייכו בשמלות ורודות. רק הסדינים שנגלו מתחת להר השמיכות והבגדים שנערמו על המיטה היו תכולים, ועל ציפתם הוורדרדה היו רקומות אותיות A B Cבחוטים צבעוניים.

"חדר של נסיכות," הגיבה רעיה, נכספת לראותה.

"זו הייתה בחירה שלה." אמר יונתן ונימת גאווה בקולו, "יש לה כבר טעם משלה והיא יודעת טוב–טוב מה היא רוצה."

רעיה חייכה ונזכרה ביונתן בן החמש שסירב בעקשנות ללבוש פיג'מה גם בחורף הקר וביקש לישון כשרק תחתוניו על גופו העירום. 'אני אחליט עליי!' היה אומר וזוקף את גבו.

בצמוד לחדר של תמרה, הבחינה רעיה בחדר נוסף שהיה פתוח לרווחה. יונתן המשיך בדרכו וחלף על פניו בלי להתעכב. בלא משים, נדדו עיניה של רעיה אל המיטה הזוגית הגבוהה שנמצאה בו ואל מצעיה הסתורים שתווי גופותיהם היו שקועים על מזרנהּ.

"נלך למטבח. את בטח רוצה לשתות משהו," הגיע אליה קולו של יונתן. רעיה נרעדה והסיטה את מבטה משם. חשה כמי שנתפסה בקלקלתה וכמי שמציצה לפינתם האינטימית של ילדיה.

היא נכנסה אחריו למטבח שהיה מצויד ומאובזר בכלים החשמליים ההכרחיים כמו מדיח, תנור ומקרר. יונתן גלל את התריסים המוגפים ופער כדי סדק את החלון לאוורור, ורוח צוננת פרצה פנימה. רעיה הציצה החוצה אל הגינה שלא היו בה פרחים, רק דשא ירוק וטבעי שגדל פרא ועץ אחד שצמח בפינה, וצמרתו הרחבה ליחכה את הקיר של הבית השכן. אשכולות של פרחים קטנים, בעלי צבע אדמדם, השתלשלו מקצות הענפים ועליו הירוקים היו זרועים טיפות של גשם, זוהרים כיהלומים. בפינה הימנית היו שעוּנים אופניה הסגולים של תמרה ובמרכז, על האי המרוצף, עמד מתקן חבלים וקופסת פלסטיק כחולה ובה אטבי כביסה נקשרה אליו בחבל עבה.

"יפה פה," שמחה בשבילו.

יונתן קם, שָׁפת מים בקומקום ושלף שתי כוסות מהמדיח. "קפה?"

היא הנהנה הנהון מהיר וקצר–רוח, "נו, ספר!" ביקשה.

"רגע! מה בוער?" יונתן הוריד מהמגירה העליונה של הארון את פחית נס הקפה. "נשתה קודם. חיכית כל כך הרבה, תחכי עוד טיפה."

היא הביטה איך הוא מוזג את המים והחלב, בודק ומקפיד בכמות, שלא יהיה מעט מדי או הרבה מדי וחשבה בסיפוק שזו פעם ראשונה שהוא מכין לה קפה. "אוי!" הדביק יד למצחו. "שכחנו לקנות סוכרזית!"

"ממילא אני משתמשת רק בסוכרזית שלי," צחקה והוציאה מהתיק את הקופסה הקטנה והלבנה שאיתה היא נסחבת לכל מקום. מהבית הסמוך, בחלון ממול, הציץ בהם בעניין גבר בפדחת חשופה ומצח גבוה. רעיה החזירה לו מבט מסוקרן.

"איך השכנים פה, יונתן?"

"שכנים?" גיחך, "אני לא מכיר אותם. כאן זה לא קריית מוצקין," הטעים, "כאן נותנים מרחב ופרטיות זה לזה. לא נכנסים לך לנשמה או לכיס."

האיש בחלון הגיף את התריס ונעלם מעיניה.

"אני דווקא מתגעגעת לשכונה ולאווירה המשפחתית שהייתה שם," אמרה רעיה, "ונותרה לי פינה חמה בלב לתושביה הידידותיים. אז מה אם חדרי המדרגות היו ספוגים בריחות שום ותבלינים חריפים, והקירות המקולפים היו מכוסים בשרבוטי עיפרון? ידעתי שתמיד יימצא שכן שידאג לבית, לצמחים ולדואר שלנו, גם כשלא נהיה בו, ותמיד תימצא שכנה שתכניס אליה 'ילד מפתח' שהוריו עובדים עד מאוחר ותזמין אותו לארוחת צהריים. לא סתם אמרו חז"לינו שטוב שכן קרוב מאח רחוק."

"אולי," הסכים בחצי פה, "אבל מצד שני, אף גברת מלניק לא עומדת פה כל היום ליד החלון ומפחידה את הילדים שמשחקים למטה במגרש, כי אין לה משהו אחר לעשות," הזכיר לה. "פה לא נכנסים אחד לתוך החיים של השני ואני אוהב את זה." קבע יונתן בטון פסקני.

בחוץ לא הפסיק הגשם לצלוף. "לא אמרת שקיץ אצלכם?"

"זו היא מלבורן. עיר שיש לה ארבע עונות בכל יום. מתרגלים לזה." לא היה שמץ של טרוניה בקולו.

רעיה חבקה את הספל בשתי ידיה לְחממן מהקור, "אז טוב לכם כאן?"

יונתן הביט בה, "זה לא החפצים ושתי המכוניות, שכאן הם זולים ובהישג ידינו, שגורמים לנו אושר," הסביר. "ואני גם לא אומר שהכול פה נפלא כמו בגן עדן. זה השקט כאן שעושה לנו טוב ומרגיע אותנו. כאן אף אחד לא רודף אחרינו. אין לחץ, לא צריך למהר לשום מקום, אין סטרס ואין קטיושות. מה היה לנו בארץ מלבד לחץ?" הוא התרווח בכסאו וארשת שלֵווה ונינוחה נפרשה על פניו, "גם אני וגם נילי מצליחים למצות כאן את הפוטנציאל שלנו, שזה המון בשבילנו. והעיקר, יש לנו להציע לתמרה עושר תרבותי שאין בארץ." עיניו ברקו כשהגה את שמה.

"תמרה'לה." געגועיה התעצמו. "איך היא מסתדרת עם האנגלית?"

"אני לא דואג לאנגלית שלה. יש לה קליטה טובה," אמר. "לא תאמיני כמה הילדה הזאת נבונה.

רק עם יציאתה לגמלאות, אחרי קריירה בת עשרות שנים בתחום "הפוך" לגמרי, תחום הכספים, הגשימה יוסיפיה פורת, אם לשלשה וסבתא ל-עשרה נכדים, המתגוררת כיום בנהריה, את חלום הכתיבה. ההחלטה לאזור אומץ ולהוציא ספר התממשה בין השאר בעקבות סדנת כתיבה שהשתתפה בה.

עד כה ראו אור שלשה מספריה: ספרה הראשון, "פניצילין ועוד סיפורים" יצא בנובמבר 2009 בהוצאת אוריון והוא קובץ סיפורים מקוריים ומרגשים שבמרכזם נשים המתמודדות על עצמאותן בתוך משפחתן.

ספרה השני, "הארונית הקסומה של סבתא", יצא במרץ 2011 בהוצאת רימונים והוא ספר ילדים לראשית קריאה, העוסק בסיפורן של סבתא דנה והארונית הקסומה שבה סבתא שומרת הפתעות נפלאות הלוקחות את שתיהן למסע בזמן.

.ספרה השלישי, "לראות בשדות זרים", יצא ב 11/2012 בהוצאת אוריון והוא רומן על אישה ישראלית הנוסעת לבקר את בנה באוסטרליה והוא לקוח מחייה שלה כאם לבן שחי עם משפחתו במלבורן.

.סיפורים קצרים מפרי עטה התפרסמו ב-אתר של YNET במדור יחסים וכתב העת – "עבריתון".

X