לפסל את הזמן | לרכישה באינדיבוק
לפסל את הזמן

לפסל את הזמן

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 288
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 89

אנדרי טרקובסקי, הגאון הרוסי של הקולנוע המודרני – שאינגמר ברגמן הכתיר כ"במאי החשוב ביותר של זמננו" – נפטר בגלות בפריז בדצמבר 1986. מאז שזכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל הקולנוע של ונציה ב-1962 מעוררים סרטיו עניין רב בקרב אוהבי קולנוע מכל רחבי העולם, הרואים בעבודתו – המראות המרהיבים של סרטיו, איכותם הוויזואלית ומקוריותם יוצאת הדופן – המשך למסורות הספרותיות הרוסיות הגדולות של המאה התשע-עשרה. בלפסל את הזמן הותיר טרקובסקי את צוואתו האמנותית, בתיאור כן וייחודי של חייו ושל יצירתו.

בספר זה חושף טרקובסקי לראשונה את הגיגיו, זיכרונותיו ואת מקורות ההשראה לסרטיו יוצאי הדופן – נעורי איוון, אנדרי רובליוב, סולריס, מראה, סטאלקר, נוסטלגיה וקורבן. הוא מספר על תהליך יצירתם ועל שיטות עבודתו, חוקר שפע בעיות הכרוכות ביצירה הוויזואלית, ובאופן אישי ונדיר מגלה את הפן האוטוביוגרפי שגלום במיוחד במראה ובנוסטלגיה. את הפרק האחרון העוסק בסרט קורבן, טרקובסקי הכתיב בשבועות האחרונים לחייו.
לפסל את הזמן מוגש לקוראי העברית מן המקור הרוסי בתרגום רב יופי של סיון בסקין.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “לפסל את הזמן”

ביקורות נבחרות

על הספר ב-הארץ ספרים

הקדמה

 

    פעם, לפני עשרים ומשהו שנים, בעודי יוצר את הסקיצות הראשונות לספרי העתידי, הרביתי לתהות: האם כדאי לי בכלל להתחילו? האין זה נכון יותר פשוט לביים סרט אחרי סרט, ועל ידי כך לפתור באופן מעשי את הבעיות התיאורטיות שעולות בדרך כלל בתהליך של עבודה על סרט?

 

    הביוגרפיה האמנותית שלי לא היתה מן הקלות ביותר. פרקי ההמתנה הארוכים בין הסרטים העמידו לרשותי את הפנאי המייסר, הנחוץ להרהור מתוך שעמום: לאיזו מטרה בדיוק אני חותר בעבודתי, מה ההבדל בין אמנות הקולנוע לכל האמנויות האחרות, מה מיוחד לטעמי באפשרויות הגלומות בה, כיצד ניתן להשוות את ניסיוני לניסיונם ולהישגיהם של עמיתיי למקצוע.

 

    בקוראי, חזור וקרוא, מחקרים בתולדות הקולנוע, הגעתי למסקנה שהם אינם מספקים אותי, מעוררים בי את הרצון להתווכח ולהציג הבנה נגדית של הבעיות והמטרות הקשורות ליצירה הקולנועית. הגעתי למסקנה שרכישת המודעות לעקרונותיו של המקצוע שלי והרצון לבטא את הבנתי שלי, את חוקי היסוד שלו, נבנה לרוב בעזרת הדיפתן של התיאוריות הקולנועיות הידועות לי, המשמשות כנקודת מוצא.

 

    כמו כן, הצורך להתבטא באופן מלא יותר בנושא הזה הבשיל ככל שרבו המפגשים התכופים למדי עם הצופים במקומות מגוונים ביותר, רצונם העיקש להבין את טיבה של החוויה הקולנועית הקשורה לעבודותיי, לקבל תשובות לשאלותיהם הרבות, על מנת להביא את המחשבות הנבדלות והכאוטיות אודות הקולנוע ואודות האמנות באשר היא, לכדי מכנה משותף.

 

    אני חייב להודות שאני מתייחס בתשומת לב ובעניין עצומים, לפעמים בצער ולפעמים, נהפוך הוא, בהתלהבות אדירה, למכתבי הצופים, אשר בשנות עבודתי ברוסיה הצטברו לכדי ערימה מרשימה למדי של שאלות ותהיות מסוגים שונים ביותר, וכולן פונות אלי.

 

    אינני יכול להימנע מהבאת האופייניים שבהם כאן, על מנת להדגיש את תכונותיו של המגע שלי (לפעמים של חוסר הבנה מוחלט!) עם הקהל.

 

    "צפיתי בסרטך מראה," כותב מהנדס מכונות מלנינגרד, "צפיתי בו עד הסוף, אף על פי שכבר כעבור חצי שעה קיבלתי כאב ראש חזק ממאמציי הכנים להתעמק בו ואיכשהו להבין משהו, לקשור באופן כלשהו בין הדמויות, האירועים והזיכרונות. אנו, הצופים האומללים, רואים סרטים: טובים, גרועים, גרועים מאוד, רגילים ומקוריים למדי. אך כל אחד מהם ניתן להבין, להתפעל ממנו או לדחות אותו, ואילו זה?!" מהנדס ציוד מכני מקָלינין גם הוא כעוס באופן קיצוני: "לפני חצי שעה צפיתי בסרט מראה. חזק!!! החבר הבמאי! אתה עצמך ראית אותו? לי נדמה שאי-אפשר להחשיב את הסרט הזה כנורמלי… אני מאחל לך הצלחות גדולות ביצירתך, אבל לא צריך סרטים כאלה." ומהנדס נוסף, והפעם מסווֶרדלוֹבסק, אינו יכול לרסן את דחייתו הזועמת: "איזו וולגאריות, איזה זבל! איכס, כמה מגעיל! ובכן, אני רואה בסרטך יריית סרק. הוא לא הצליח לגעת בצופה, וזה מה שחשוב." המהנדס הזה אפילו קורא את ראשי תעשיית הקולנוע לסדר: "לא נותר אלא להתפלץ, כיצד האנשים האחראים להקרנת סרטים אצלנו בברה"מ, יכולים לאפשר שגיאות כאלה." להגנת הממונים עלי בתעשיית הסרטים אני חייב לומר שהם אִפשרו "שגיאות" כאלה לעתים רחוקות למדי, פעם בחמש שנים בממוצע – ואילו אני, בקבלי מכתבים מסוג זה, לעתים אף הייתי נתקף בייאוש: אכן, למען מי ולשם מה אני עובד?

 

    מעט יותר תקווה הגיעה מקבוצה אחרת של צופים, שכתבו מכתבים מלאים בחוסר הבנה, אך לפחות גם רצון כן להבין את אשר ראו על המסך. צופים כאלה כתבו, למשל: "אני בטוחה שאני לא הראשונה ולא האחרונה שפונה אליך במבוכה לעזרה בפענוח סרטך מראה. הסצנות הנפרדות טובות מאוד, אך כיצד קושרים אותן יחד?" צופה אחרת, מלנינגרד, כתבה לי: "אינני בשלה לתפיסת הסרט הזה, לא מבחינת הצורה ולא מבחינת התוכן. כיצד ניתן להסביר זאת? אי-אפשר לומר שאני לגמרי לא מבינה בקולנוע… ראיתי את עבודותיך הקודמות נעורי איוון ואנדרי רובליוב. שם הכל היה ברור. ואילו כאן – לא… לפני הקרנת הסרט מוטב היה להכין את הצופה. אחרי הצפייה בסרט נותרת תחושת תסכול מחוסר האונים והאפרוריות שלי עצמי. אנדרי הנכבד, אם לא תוכל להשיב למכתבי, אנא יעץ לי לפחות היכן ניתן לקרוא אודות הסרט הזה…"

 

    לצערי, לא היה לי מה לייעץ לכותבי מכתבים כאלה: לא היו שום פרסומים בנושא מראה, אלא אם מחשיבים את ההאשמה הפומבית של סרטי ב"אליטיסטיות" פסולה, שהושמעה על ידי עמיתיי בישיבת מינהל הקולנוע ואיגוד הקולנוענים ופורסמה בכתב העת אמנות הקולנוע. אך כל זה לא היה נטול תקווה, מכיוון שלעתים קרובות מאוד הופיעו רמזים שהצביעו באופן חד משמעי למדי על קיומם של צופים שאהבו את סרטיי וציפו להם. אלא שאיש לא היה מעוניין לסייע לקשר ביני לבין צופים כאלה להתממש באופן מלא ככל האפשר. אחד החוקרים מהמכון לפיסיקה של האקדמיה למדעים העביר לי רשימה שהתפרסמה בעיתון הקיר של המכון:

 

    "צאת סרטו של טרקובסקי, מראה, לאקרנים, עורר עניין רב במכון לפיסיקה, כמו גם במוסקבה כולה. רבים מבין המעוניינים לא הצליחו להיכנס למפגש עם הבמאי (למרבה הצער, כותב רשימה זו היה ביניהם). איננו מצליחים להבין כיצד טרקובסקי הצליח ליצור יצירה פילוסופית עמוקה כל כך באמצעים קולנועיים. לאחר שהתרגל לכך שסרט לעולם מכיל סיפור מעשה, עלילה, דמויות והפי-אנד שגרתי, הצופה מנסה לחפש את אותם מרכיבים גם בסרטו של טרקובסקי ולעתים, לאחר שלא מצא אותם, עוזב מאוכזב.

 

    על מה הסרט הזה? על האדם. לא, לא על האדם הספציפי שקולו נשמע ברקע בדיבובו של אינוֹקֶנטי סמוקטוּנוֹבסקי.1 זהו סרט עליך, על אביך, על סבך, על האדם שיחיה אחריך ושגם הוא, בכל זאת, 'אתה'. על האדם שחי בכדור הארץ, מהווה חלק ממנו, וכדור הארץ מהווה את חלקו; על כך שבאמצעות חייו אדם לוקח על עצמו אחריות לעבר ולעתיד. עלינו פשוט לצפות בסרט הזה ולהאזין למוסיקה של באך ולשיריו של ארסֶני טרקובסקי,2 לצפות בו כשם שצופים בכוכבים, בים, כשם שמתפעלים מהנוף. אין כאן לוגיקה מתמטית, והיא לא תסביר מיהו אדם ומהי משמעות חייו."

 

    אני חייב להודות שאפילו במקרים שבהם מבקרים מקצועיים שיבחו את עבודותיי, לעתים הייתי מאוכזב ונרגז מתפיסותיהם ומדעותיהם – בכל אופן, לעתים קרובות למדי נוצרה אצלי תחושה שבעצם המבקרים הללו נותרו אדישים לעבודתי, או אולי מצאו את עצמם חסרי אונים, ולפיכך החליפו לרוב את טבעיותה של תפיסת הצופה החיה בקלישאות שאימצו מתוך אמירות והגדרות קולנועיות נפוצות. כשהייתי מקבל מכתבים, ולפעמים פשוט נפגשתי עם הצופים שהתרשמו מסרטיי, כשקראתי את מכתבי הווידוי שלהם, הייתי מתחיל להבין לשם מה אני עובד. לחוש את הייעוד שלי. חובתי ואחריותי לפני אנשים, אם תרצו… מעולם לא יכולתי להבין כיצד אמן כלשהו יכול ליצור למען עצמו, בטוח בכך שיצירותיו לעולם לא תהיינה נחוצות לאיש. אך על כך אדבר מאוחר יותר…

 

    צופה מגורקי כתבה לי: "תודה לך על מראה.
    היתה לי ילדות כזאת בדיוק… אך כיצד נודע לך הדבר?
    היתה רוח כזאת בדיוק, וסערה… 'גָלקה, תעיפי את החתולה!' צועקת סבתי… החדר חשוך… וגם אז כבתה מנורת הנפט והנפש כולה התמלאה בהמתנה לאמא.

 

    …וכמה יפה בסרטך התעוררות התודעה, המחשבה אצל ילד!… וכמה זה נכון, אלוהים… הרי באמת איננו מכירים את פניהן של אמותינו. וכמה פשוט. אתה יודע, שם באולם החשוך, בצופי בפיסת בד המוארת באור כישרונך, הרגשתי בפעם הראשונה בחיי שאני לא לבד…"

 

    אני עצמי שוכנעתי לאורך זמן רב כל כך שסרטיי אינם נחוצים ואינם מובנים לאיש, שהודאות כאלה חיממו את נפשי, ובכך שיוו משמעות לפעילותי, חיזקו את מודעותי לצדקתי ולחוסר המקריות שבבחירת דרכי.

 

    פועל באחד המפעלים שבלנינגרד, הלומד בלימודי ערב לתואר אקדמי, כתב לי: "העילה למכתבי היא מראה, סרט שעליו אף איני יכול לדבר, אני חי אותו.

 

    מעלה אדירה היא היכולת להקשיב ולהבין… הרי בכך חקוק בסיסם של יחסי האנוש: היכולת להבין את האנשים ולסלוח להם על חטאיהם שלא מתוך ידיעה, על כישלונותיהם הטבעיים. אם שני אנשים הצליחו להרגיש את אותו הדבר, ולו פעם אחת, הם תמיד יוכלו להבין זה את זה. אפילו אם אחד מהם חי בעידן הממותות, ואילו השני – בעידן החשמל. והלוואי שהאנשים יבינו וירגישו רק את המניעים ההומאניסטיים המשותפים – של עצמם ושל אחרים."

 

    הצופים הגנו עלי ועודדו אותי. "אני כותב לך מטעמה ומתוך עידודה של קבוצת צופים בעלי מקצועות שונים, שקשורים בקשרי היכרות או ידידות לכותב המכתב.

 

    ברצוני להתחיל בהודעה על כך ששוחרי טובך ומעריצי כישרונך רבים מכפי שניתן לחשוב על פי הנתונים הסטטיסטיים של כתב העת 'המסך הסובייטי'. אין ברשותי מדגם נתונים רחב, אך איש מתוך החוג המורחב של מכריי ומכרי מכריי מעולם לא שלח נתונים אודות הערכת סרטים לעורכי סקרים בנושא. ואילו את בית הקולנוע הם נוהגים לפקוד. אם כי לא לעתים קרובות. אך בסרטיו של טרקובסקי הם צופים ברצון. (מה חבל שסרטיך יוצאים למסכים לעתים רחוקות.)"

 

    גם לי עצמי חבל, יש להודות… מכאן רצוני הרב להספיק לקראת הקץ להתבטא ולומר עד הסוף את כל אשר ככל הנראה, חשוב לא רק בעיניי.

 

    מורה מנוֹבוֹסיבּירסק יידעה אותי: "מעולם לא כתבתי אודות רשמיי ליוצרי הספרים והסרטים. אך לפנינו מקרה מיוחד:הסרט עצמו מסיר מהאדם את קללת הדממה, על מנת שיוכל לשחרר את נפשו ואת מוחו מעול החרדות והמחשבות בנות החלוף. הייתי בדיון בעקבות הסרט. הפיזיקאים והליריקנים היו תמימי דעים: הסרט הינו הומאניסטי, הוגן, נחוץ, תודה ליוצר. וכל אחד מבין הדוברים אמר:'זהו סרט עלי…'"

 

    הנה מכתב נוסף: "כותב לך אדם זקן שפרש לגמלאות, אך מתעניין באמנות הקולנוע, אף על פי שמבחינה מקצועית אני רחוק מאוד מעולם האמנות (מהנדס רדיו).

 

    סרטך מעורר אצלי תחושה של הלם. יכולתך לחדור לתוך עולמו של המבוגר ושל הילד, לעורר תחושה של יפי העולם הסובב אותנו, להציג את הערכים האמיתיים ולא המזויפים של העולם הזה, להכריח כל חפץ לשחק, לעשות כל פרט בסרט לסמל, להתעקש על הכללה פילוסופית, ובעזרת אמצעי הצגה מינימליים למלא כל פריים בשירה ובמוסיקה… כל התכונות הללו אופייניות לסגנון שלך ורק שלך…

 

    הייתי מאוד רוצה לקרוא את דבריך בעניין סרטך בעיתונות. חבל מאוד שאתה מתבטא בעיתונות לעתים רחוקות. אני בטוח שיש לך מה לומר!"

 

    לאמיתו של דבר, אני מונה את עצמי עם אותם אנשים שמסוגלים לנסח את מחשבותיהם בעיקר בשעת ויכוח (תוך הסכמה גמורה עם הדעה שבוויכוח נולדת האמת). בכל המקרים האחרים אני נוטה ליפול למצב של מעין צפייה מהצד, שמיטיבה יותר עם נטייתו של אופיי למטאפיסיקה ופועלת נגד תהליך המחשבה היצירתי והנמרץ, ואינה מספקת אלא חומר אמוציונאלי למבנים, רעיונות ותפיסות סדורים פחות או יותר.

 

    קשר המכתבים או הקשר המיידי ביותר עם הצופים דחף אותי, כך או אחרת, בכיוון הספר הזה. איך שלא יהיה, לא אבוא בטענות כלשהן לאלה שישפטו את החלטתי לעסוק בבעיות תיאורטיות, באותה מידה שבה לא אתפלא כלל אם אגלה התלהבות שוחרת טוב של קוראים אחרים.

 

    פועלת מנובוסיבירסק כתבה לי: "במשך שבוע צפיתי בסרטך ארבע פעמים. והלכתי לא על מנת לצפות סתם, אלא על מנת לחיות לפחות מספר שעות של חיים אמיתיים, עם אמנים אמיתיים ואנשים אמיתיים… כל אשר מייסר אותי, שחסר לי, שמעורר אצלי געגועים, זעם, בחילה, מחנק, תחושת אור וחמימות, כל אשר ממלא את חיי בתוכן וכל אשר הורג אותי – את כל זה ראיתי בסרטך כמו במראה. לראשונה סרט הפך עבורי למציאות, וזו הסיבה שאני הולכת אליו, אל תוכו – כדי לחיות מעט."

 

    אי-אפשר לצפות להבנה גדולה מזו! חלומי הכמוס ביותר מאז ומעולם היה רצוני להתבטא בסרטיי בכנות ובמלאות מרביות, מבלי לכפות על איש את נקודת מבטי. אך אם תפיסת העולם שלך יכולה להיות לדבר מה בלתי נפרד גם בעיני אחרים – מה יכול לשמש כמניע חזק מזה לעבודתך?

 

    אישה אחת שלחה לי את מכתבה של בתה שמוען אליה אישית. כל משמעות היצירה, תפקידיה ואפשרויותיה כאמצעי תקשורת תוארו על ידי הנערה הזאת ברמת העידון הגבוהה ביותר ובאופן מלא להפליא.

 

    "כמה מילים יודע אדם?" היא כותבת לאמה. "בכמה מהן הוא משתמש באוצר המילים היומיומי שלו? מאה, מאתיים, שלוש מאות? אנו עוטפים במילים את רגשותינו, מנסים לבטא במילים צער, שמחה, כל התרגשות, כלומר את מה שבעצם אי-אפשר לבטא. רומיאו אמר ליוליה מילים נפלאות, מרשימות והבעתיות מאוד, אך האם הן ביטאו ולו מחצית מהדבר שגרם ללב כמעט לפרוץ מהחזה, לנשימה להיעתק, שהכריח את יוליה לשכוח את הכול, למעט אהבתה?

 

    ישנה שפה אחרת, צורת תקשורת אחרת: תקשורת באמצעות הרגשות, הדימויים. בשעת מגע שכזה מתגברים על הריחוק, מוחקים את הגבולות. הרצון, הרגש, האמוציה – הם אלה שמסלקים את המכשולים בין האנשים שקודם לכן עמדו משני צידיה של זכוכית המראה, משני צידי הדלת… מסגרת המסך נפתחת, והעולם שקודם לכן היה חסום בפנינו – נכנס לתוכנו בהופכו למציאות… וזה כבר לא מוצג באמצעות אלכסיי הקטן, אלא טרקובסקי עצמו פונה ישירות אל הצופים היושבים בצדו השני של המסך. אין מוות, יש אלמוות. הזמן הוא יחיד ובלתי ניתן לחלוקה, כפי שנאמר באחד השירים: 'לשולחן הסב גם סב, גם נכד…' אגב, אמא, אני ניגשתי לסרט הזה יותר מהצד האמוציונאלי, אף על פי שאני לגמרי מקבלת אפשרות של גישה אחרת לחלוטין. ואת? כתבי לי, בבקשה…"

 

    העבודה הזאת שלי, שהבשילה מתוך הבטלה שהתארכה (שאותה קטעתי לאחרונה בכוח בניסיון לשנות את גורלי), לא נועדה להטיף לאיש או לכפות את נקודת מבטי. בראש ובראשונה, הספר הזה מוכתב על ידי השאיפה לפלס את דרכי שלי בג'ונגל האפשרויות של האמנות הצעירה והמופלאה הזאת, שלמעשה, זכתה להיחקר מעט כל כך עד כה – על מנת למצוא בה את עצמי באופן עצמאי ומלא ביותר.

 

    עובדה נוספת בעלת חשיבות לא מבוטלת היא שאי-אפשר לדחוק את היצירה למיטת סדום של החוקיות הפורמאלית הנכונה מאז ומעולם ועד קץ הדורות. בעודה כרוכה במשימה הכללית של הבנת העולם, היצירה אוחזת ברבבות אינסוף של היבטים וקשרים בין האדם לפעילות החיה, ואינה בוחלת אף בניסיון הצנוע ביותר לשם התקדמות מוצלחת בדרך הלמידה האינסופית – לבנות, בסופו של דבר, את המושג המלא ביותר אודות משמעות חיי האדם.

 

    משמעותו הרבה, ולו של הפרט הקטן ביותר, בתוך הנחל הרדוד ממילא של התיאוריות והתפיסות לגבי הקולנוע, והרצון להבין חוקיות מסוימת שלו – הם שדוחפים אותי לנסות ולתאר כמה ממחשבותיי בנושא זה.


אנדרי טרקובסקי, הגאון הרוסי של הקולנוע המודרני – שאינגמר ברגמן הכתיר כ"במאי החשוב ביותר של זמננו" – נפטר בגלות בפריז בדצמבר 1986.

 

מאז שזכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל הקולנוע של ונציה ב-1962 מעוררים סרטיו עניין רב בקרב אוהבי קולנוע מכל רחבי העולם, הרואים בעבודתו – המראות המרהיבים של סרטיו, איכותם הוויזואלית ומקוריותם יוצאת הדופן – המשך למסורות הספרותיות הרוסיות הגדולות של המאה התשע-עשרה.

 

בלפסל את הזמן הותיר טרקובסקי את צוואתו האמנותית, בתיאור כן וייחודי של חייו ושל יצירתו. בספר זה חושף טרקובסקי לראשונה את הגיגיו, זיכרונותיו ואת מקורות ההשראה לסרטיו יוצאי הדופן – נעורי איוון, אנדרי רובליוב, סולריס, מראה, סטאלקר, נוסטלגיה וקורבן. הוא מספר על תהליך יצירתם ועל שיטות עבודתו, חוקר שפע בעיות הכרוכות ביצירה הוויזואלית, ובאופן אישי ונדיר מגלה את הפן האוטוביוגרפי שגלום במיוחד במראה ובנוסטלגיה.

 

את הפרק האחרון העוסק בסרט קורבן, טרקובסקי הכתיב בשבועות האחרונים לחייו. בכתיבתו שזר טרקובסקי קטעים משירתו של אביו ארסֶני טרקובסקי – משורר מהולל בזכות עצמו – ושל יוצרים נוספים שנתנו לו השראה.

X