לפני שאפול | לרכישה באינדיבוק
לפני שאפול

לפני שאפול

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 277
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 77
- 37

"מה שאני מנסה לומר הוא זה: אולי אתם יכולים להרשות לעצמכם לחכות. אולי בשבילכם יש מחר. אבל לחלק מאיתנו יש רק את היום. והאמת היא שאף פעם אי אפשר לדעת."

לסמנתה קינגסטון היה הכול: החבר הכי שווה בעולם, שלוש חברות מדהימות, והרבה כבוד בתיכון שלה. יום שישי ה־12 בפברואר היה אמור להיות עוד יום נפלא בחייה. אבל הוא הופך להיות יומה האחרון. ואז היא מקבלת הזדמנות נוספת. שבע הזדמנויות, בעצם. לחיות שוב ושוב את יומה האחרון במהלך שבוע מופלא אחד. אט אט היא תפענח את התעלומה האופפת את מותה, תבין את ערכם האמיתי של הדברים שהיא עלולה לאבד, ותגלה את כוחה לשנות לא רק את חייה אלא גם את חייהם של אחרים.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “לפני שאפול”

"בּיפּ, בּיפּ," לינדזי קוראת לי. לפני כמה שבועות אמא שלי צעקה עליה שתפסיק לצפור לי בשש חמישים וחמש כל בוקר, וזה הפתרון של לינדזי.
"אני באה!" אני צועקת אליה, אף על פי שהיא יכולה לראות אותי דוחפת את דלת הכניסה ומנסה ללבוש את המעיל ובו־זמנית לדחוף את הקלסר שלי לתיק.
בשנייה האחרונה אחותי בת השמונה, איזי, מושכת לי ביד.
"מה?" אני מסתובבת במהירות. יש לה רדאר של אחיות קטנות שקולט מתי אני עסוקה, מאחרת או מדברת בטלפון עם החבר שלי. אלה הרגעים שהיא תמיד מחליטה להפריע לי.
"שכחת את הכפפות שלך," היא אומרת, אלא שזה נשמע יותר כמו: "סחכת את הכפפות סלך." היא מסרבת ללכת לקלינאי תקשורת לטיפול בליקוי הדיבור שלה, למרות שכל הילדים בכיתה שלה צוחקים עליה. היא אומרת שהיא אוהבת את צורת הדיבור שלה.
אני לוקחת אותן ממנה. הן מקשמיר, והיא בטח ליכלכה אותן בחמאת בוטנים. היא תמיד חופרת בצנצנות של הדבר הזה.
"מה אמרתי לך, איזי?" אני אומרת לה, תוקעת אצבע באמצע המצח שלה. "אל תיגעי בדברים שלי." היא מצחקקת כמו דבילית, ואני צריכה לדחוף אותה פנימה כדי לסגור את הדלת. אם זה היה תלוי בה, היא היתה הולכת אחרַי כל היום כמו כלבלב.
עד שאני מצליחה לצאת סוף־סוף מהבית, לינדזי כבר נשענת על חלון ה"טנק". ככה אנחנו קוראות למכונית שלה, ריינג' רובר כסופה ענקית. (בכל פעם שאנחנו נוסעות בה, לפחות אחת מאיתנו אומרת, "זאת לא מכונית, זאת משאית," ולינדזי טוענת שהיא יכולה להתנגש חזיתית בכל דבר ולצאת בלי שריטה.) היא ואלי הן היחידות בינינו עם מכונית שממש שייכת להן. לאלי יש גֶ'טָה שחורה קטנה שאנחנו קוראות לה "מִינִימִי". אני לוקחת לפעמים מאמא שלי את ההונדה אקוֹרד שלה; אלודי המסכנה נאלצת להסתפק בפורד טאוּרוּס העתיקה והחלודה של אבא שלה, שכבר בקושי נוסעת.
האוויר דומם וקפוא כקרח. השמים צבועים בתכלת מושלמת. השמש הפציעה לא מזמן, קרניה חלשות וחיוורות, כאילו הרגע גלשה מעל האופק, והיא עצלה מכדי להתנקות. אמרו שאחר כך יהיה סוער, אבל אי־אפשר לדעת.
אני מתיישבת במושב שליד הנהג. לינדזי כבר מעשנת, והיא מסמנת בקצה הסיגריה שלה לעבר הקפה שהיא קנתה לי בדַנקֶן דוֹנאטס.
"יש בייגל?" אני שואלת.
"מאחורה."
"עם שומשום?"
"ברור." היא מעיפה בי מבט אחד ויוצאת מכביש הגישה לבית שלי. "חצאית חמודה."
"גם שלך."
לינדזי מטה את ראשה בתודה על המחמאה. בעצם אנחנו לובשות אותה חצאית. רק יומיים בשנה לינדזי, אלי, אלודי ואני מתלבשות בכוונה אותו דבר; ביום הקופידון וביום הפיג'מות של שבוע הפעילות החברתית בבית הספר, כי כולנו קנינו פיג'מות חמודות תואמות של ויקטוריה סיקרט בחג המולד שעבר. במשך שלוש שעות התווכחנו בקניון אם כדאי ללכת על ורוד או אדום — לינדזי שונאת ורוד, אלי חיה בתוכו — ובסוף התפשרנו על חצאיות מיני שחורות וגופיות אדומות מעוטרות בפרווה שמצאנו בדוכן המציאוֹת בנוֹרְדסְטוֹרם.
כמו שאמרתי, אלה הפעמים היחידות שבהן נראינו אותו דבר בכוונה. אבל האמת היא שבתיכון שלי, תומס ג'פרסון, כולם נראו די דומים. אין תלבושת אחידה רשמית — זה בית ספר ציבורי — אבל בתשעה מתוך עשרה מקרים תראו אותה הופעה של ג'ינס סֶבֶן, נעלי ניוּ־בּאלאנס אפורות, טריקו לבנה ופליז צבעוני של נוֹרת פֵייס. אפילו הבנים והבנות מתלבשים אותו דבר, אלא שהג'ינסים שלנו צמודים יותר, ואנחנו צריכות לעשות פן כל יום. ככה זה בקונטיקט: כל העניין הוא להיות כמו כולם.
זה לא אומר שבתיכון שלנו אין פְריקים מוזרים מכל הסוגים — יש — אבל אפילו הפְריקים דומים בפריקיוּת שלהם. החְנוּנים חובבי איכות הסביבה רוכבים לבית ספר על אופניים ולובשים בגדים מקנבס ואף פעם לא חופפים שיער, כאילו הרסטות יעזרו איכשהו לצמצם את פליטת גזי החממה. לדרמה־קְווינס יש תמיד בקבוק תה לימון ביד, והם לובשים צעיפים גם בקיץ ולא מדברים בשיעור כי הם "שומרים על מיתרי הקול שלהם". לחבר'ה מליגת המתמטיקה יש תמיד פי עשרה ספרים מכולם, והם עדיין ממש משתמשים בארוניות שלהם ומסתובבים עם הבעה לחוצה קבועה, כאילו הם רק מחכים שמישהו יבהיל אותם, "בּוווּ!"
האמת, לי אין בעיה עם זה. לפעמים לינדזי ואני מתכננות לברוח אחרי התיכון ולגור בלוֹפט בניו יורק עם אמן הקעקועים הזה שאחיה החורג מכיר. אבל בינינו, אני אוהבת לגור ברידג'וויוּ. זה מעניק לי תחושת ביטחון, אם אתם מבינים למה אני מתכוונת.
אני רוכנת קדימה, מנסה למרוח מסקרה בלי לנקר לעצמי את העין. לינדזי מעולם לא היתה הנהגת הכי זהירה בעולם, ויש לה נטייה להסיט את ההגה מצד לצד, לעצור בפתאומיות ואז ללחוץ על הגז.
"כדאי מאוד לפטריק לשלוח לי ורד," לינדזי אומרת כשהיא חולפת במהירות על פני תמרור עצור וכמעט שוברת לי את המפרקת כשהיא לוחצת בפתאומיות על הבלמים בעצוֹר הבא. פטריק הוא החבר הלוך־ושוב שלה. הם שברו שיא של שלוש־עשרה פרידות מאז תחילת השנה.
"הייתי צריכה לשבת ליד רוֹבּ כשהוא מילא את טופס הבקשה," אני אומרת ומגלגלת עיניים. "זאת היתה עבודת פרך."
רובּ קוֹקרן ואני יוצאים מאז אוקטובר, אבל אני מאוהבת בו מכיתה ו', כשהוא עוד היה מגניב מכדי לדבר איתי. רובּ היה האהבה הראשונה שלי, או לפחות האהבה הראשונה האמיתית שלי. אמנם התנשקתי פעם עם קֶנט מֶקפוּלֶר בכיתה ג', אבל זה לגמרי לא נחשב כי רק החלפנו בינינו טבעות מפרחים ושיחקנו בבעל ואישה.
"בשנה שעברה קיבלתי עשרים ושניים ורדים." לינדזי מעיפה את בדל הסיגריה שלה מהחלון ורוכנת אלי לקחת שלוק מהקפה. "השנה אני הולכת על עשרים וחמישה."
בכל שנה לפני יום הקופידון מועצת התלמידים מקימה דוכן ליד אולם הספורט. תמורת שני דולר האחד אפשר לקנות לחברים "מברקי־אהבה" — ורדים שמוצמדים אליהם כרטיסי ברכה קטנים, ושנשלחים באמצעות קופידוניות (בדרך כלל תלמידות ט' או י' שמנסות למצוא חן בעיני הבנים מהכיתות הגבוהות) במהלך היום.
"אני אשמח עם חמישה־עשר," אני אומרת. עושים מזה עניין גדול, ממספר הוורדים שאת מקבלת. אפשר לדעת מי מקובלת ומי לא על פי מספר הוורדים שהיא מחזיקה. זה גרוע לקבל פחות מעשרה, וממש משפיל לא לקבל יותר מחמישה — זה בעצם אומר שאו שאת מכוערת, או שאף אחד לא מכיר אותך. או גם וגם, מן הסתם. לפעמים אנשים מחטטים בזבל רק כדי למצוא ורדים שנבלו כדי להוסיף לזרים שלהם, אבל אפשר לדעת כשזה קורה.
"אז?" לינדזי יורה לעברי מבט מזווית עינה. "את מתרגשת? היום הגדול. ערב הפתיחה." היא צוחקת. "לא תרתי משמע."
אני מושכת בכתפי ומסתובבת אל החלון, מסתכלת על הבל הפה שלי מתעבה על השמשה. "זה לא סיפור." ההורים של רוב נוסעים בסוף השבוע הזה, ולפני כמה שבועות הוא שאל אם אוכל לישון אצלו באותו הלילה. ידעתי שהוא בעצם שואל אם אני רוצה לשכב איתו. כבר היינו קרובים לזה כמה פעמים, אבל זה תמיד היה במושב האחורי של הב־מ־וו של אבא שלו או במרתף של מישהו או בחדר המשפחה בבית שלי, כשהורי ישנו למעלה, ותמיד הרגשתי שזה לא מתאים.
אז כשהוא ביקש ממני לבוא לישון אצלו, הסכמתי ללא היסוס.
לינדזי צווחת ומכה בידה על ההגה. "לא סיפור? את עושה צחוק? התינוקת שלי גדלה."
"אוף, תעשי טובה." אני מרגישה שצווארי הולך ומתלהט, ושעיגולי סומק בטח מתפשטים על העור שלי. זה קורה לי כשאני נבוכה. כל רופאי העור, הקרמים והפודרות בקונטיקט לא עוזרים. כשהייתי קטנה, הילדים היו לועגים לי, "מה זה אדום ולבן ומוזר לגמרי? סֶם קינגסטון!"
אני מנענעת קצת בראש ומנגבת את האדים מהחלון. העולם בחוץ מנצנץ, כאילו מישהו ציפה אותו בלכה. "ובכלל, מתי את ופטריק עשיתם את זה בפעם הראשונה? לפני שלושה חודשים כאילו?"
"כן, אבל מאז אנחנו משלימים את הזמן האבוד." לינדזי מתנודדת קצובות על הכיסא שלה.
"מגעילה."
"אל תדאגי, ילדונת. את תהיי בסדר."
"אל תקראי לי ילדונת." זאת אחת הסיבות שאני שמחה שהחלטתי לשכב עם רוב הלילה, כדי שלינדזי ואלודי לא יצחקו עלי יותר. למזלי, כיוון שאלי עדיין בתולה, אני גם לא אהיה האחרונה. לפעמים אני מרגישה שמתוך ארבעתנו, אני זאת שתמיד משתרכת מאחור, שסתם נדחפת. "אמרתי לך שזה לא סיפור."
"אם את אומרת."
לינדזי הלחיצה אותי, אז אני סופרת את כל תיבות הדואר שבדרך. אני תוהה אם מחר הכול ייראה לי שונה; אני תוהה אם אני איראה שונה בעיני האנשים. אני מקווה שכן.
אנחנו עוצרות ליד הבית של אלודי, ולפני שלינדזי מספיקה אפילו לצפור, דלת הכניסה נפתחת לרווחה ואלודי מתחילה ללכת בזהירות לאורך השביל המכוסה קרח, מנסה לשמור על שיווי משקל עם עקבי השמונה סנטימטרים שלה, להתרחק מהבית בשיא המהירות.
"הפטמות עומדות בקור?" לינדזי אומרת כשאלודי נכנסת למכונית. כמו תמיד, אלודי לובשת רק ז'קט עור דקיק, אף על פי שהתחזית צופה טמפרטורת מקסימום של מינוס שלוש מעלות.
"מה הטעם להיות חתיכה אם אני לא יכולה להשוויץ בזה?" אלודי מקפיצה את הציצים שלה ואנחנו מתפוצצות מצחוק. אי־אפשר להיות לחוצה כשהיא בסביבה, וההתכווצות בבטן שלי משתחררת טיפה.
אלודי מסמנת לי בכף ידה, ואני מעבירה לה את הקפה. כולנו מפרשות את התנועה הזאת באותו אופן — ספל קפה גדול עם סירופ אגוזים, בלי סוכר, המון חלב.
"תיזהרי כשאת מתיישבת. שלא תמעכי את הבייגל." לינדזי מקמטת את המצח אל המראה הפנימית.
"את יודעת שלא היית מתנגדת לקחת ביס ממנו." אלודי טופחת על הישבן שלה וכולנו צוחקות שוב.
"תשמרי אותו לדובשן החרמן שלך."
סטיב דוֹ הוא הקורבן האחרון של אלודי. היא קוראת לו דובשן בגלל שם המשפחה שלו, ובגלל שהוא מפתה (זה מה שהיא אומרת; לי הוא נראה מטונף מדי, ותמיד יש לו ריח של מריחואנה). הם יוצאים כבר חודש וחצי.
אלודי היא הכי מנוסה בינינו. היא איבדה את הבתולים שלה בכיתה י' וכבר שכבה עם שני בנים. היא זאת שסיפרה לי שאחרי הפעמים הראשונות כאב לה, וזה הלחיץ אותי פי מאה. זה אולי נשמע מטורף, אבל אף פעם לא חשבתי על זה כמשהו גופני, משהו שעלול לגרום לך כאב פיזי, כמו כדורגל או רכיבה על סוס, למשל. אני פוחדת שלא אדע מה לעשות, כמו בכדורסל באולם הספורט, כשתמיד אני שוכחת על מי אני אמורה לשמור או מתי אני צריכה למסור את הכדור ומתי לכדרר.
"מממ, דובשן." אלודי מניחה כף יד על הבטן שלה. "אני מתה מרעב."
"יש בייגל, אם את רוצה," אני אומרת.
"עם שומשום?" אלודי שואלת.
"ברור," לינדזי ואני אומרות יחד. לינדזי קורצת לי.
ממש לפני שאנחנו מגיעות לבית הספר, אנחנו פותחות את חלונות המכונית ומפציצות את הרמקולים עם מרי ג'יי בּלייג', "נוֹ מוֹר דרמה". אני עוצמת עיניים ונזכרת בנשף הבוגרים ובנשיקה הראשונה שלי עם רוב, כשהוא משך אותי אליו על רחבת הריקודים ופתאום השפתיים שלי היו על שלו והלשון שלו החליקה מתחת ללשון שלי והרגשתי שהחום של כל הנורות הצבעוניות מוחץ אותי כמו כף יד, והמוזיקה כאילו הידהדה איפשהו מתחת לצלעות שלי, מרטיטה את לבי שמחסיר פעימה. האוויר הקר שחודר מבעד לחלון הפתוח צורב בגרוני, וצלילי הבס חולפים דרך העקבים שלי בדיוק כמו באותו לילה, כשחשבתי שלעולם לא אהיה מאושרת מזה; הם מטפסים כל הדרך אל הראש, מסחררים אותי, כאילו כל המכונית עומדת להתפוצץ לרסיסים מהצליל.
להיות מקובל: ניתוח מדעי

להיות מקובל זה דבר מוזר. אי־אפשר ממש להגדיר מה זה, ולא מקובל לדבר על זה, אבל אפשר לזהות את זה בקלות. כמו שמזהים פורנוגרפיה, או עין עצלה.
לינדזי יפהפייה, אבל אנחנו, שאר הבנות בחבורה שלנו, לא יפות יותר מכל אחת אחרת. אלה הדברים שיפים בי: עיניים ירוקות גדולות, שיניים ישרות לבנות, עצמות לחיים גבוהות, רגליים ארוכות. ואלה הדברים שלא יפים בי: אף ארוך מדי, עור שמתמלא כתמים אדומים כשאני נבוכה, טוסיק שטוח.
בֶּקי דִיפיוֹרֶה לא פחות יפה מלינדזי, ואני לא חושבת שמישהו טרח אפילו להזמין אותה לנשף הבוגרים של החטיבה. הציצים של אלי די גדולים, אבל לי כמעט אין ציצים בכלל (כשלינדזי במצב רוח רע היא קוראת לי סמוּאל, לא סם או סמנתה). וזה לא שאנחנו ממש מושלמות או שתמיד יש לנו ריח נהדר מהפה או משהו בסגנון. לינדזי עשתה פעם תחרות גיהוקים עם ג'וֹנָה סַסנוֹף בקפיטריה, וכולם הריעו לה. ואלודי לפעמים באה לבית הספר בנעלי בית פרוותיות צהובות. אני פעם צחקתי כל כך בשיעור סוציולוגיה עד שהתזתי מהפה קפה לאטֶה־וניל על כל השולחן של ג'ייק סאמֶרז. חודש אחר כך הוא ואני התמזמזנו במחסן הכלים של לילי אֶנגלֶר. (הוא היה גרוע.)
העניין הוא שלנו מותר לעשות דברים כאלה. אתם יודעים למה? כי אנחנו מקובלות. ואנחנו מקובלות כי אנחנו יכולות לצאת בשלום מכל דבר. ככה שזה מעגלי.
בעצם אני מנסה לומר שאין טעם לנתח את זה. אם מציירים מעגל, תמיד יהיה לו חלק חיצוני וחלק פנימי, ואם אתה לא סתום לגמרי, די קל להבחין מה זה מה. ככה זה.
אני לא מתכוונת לשקר. זה נחמד שהכול בא לנו בקלות. זאת הרגשה טובה לדעת שאת יכולה לעשות פחות או יותר מה שמתחשק לך בלי שיהיו לכך השלכות. כשנסיים את התיכון נביט לאחור ונדע שעשינו הכול כמו שצריך, שנישקנו את הבנים הכי חתיכים והלכנו למסיבות הכי שוות, שהסתבכנו במספיק צרות, שהקשבנו למוזיקה שלנו בווליום גבוה מדי, שעישַנו יותר מדי סיגריות ושתינו יותר מדי וצחקנו יותר מדי והקשבנו אחת לשנייה מעט מדי, או בכלל לא. אם התיכון היה משחק פוקר, אז לינדזי, אלי, אלודי ואני היינו מחזיקות שמונים אחוז מהקלפים.
ותאמינו לי, אני יודעת איך זה להיות בצד השני. הייתי שם במחצית הראשונה של חיי. בתחתית של התחתית, במיץ של הזבל. אני יודעת איך מרגישים כשצריכים להתקוטט ולהילחם על השאריות.
אז עכשיו יש לי אפשרות לבחור מהטוב ביותר. אז מה. ככה זה.
אף אחד לא אמר שהחיים הוגנים.
אנחנו עוצרות במגרש החניה עשר דקות בדיוק לפני הצלצול הראשון. לינדזי דוהרת לכיוון המגרש התחתון, שבו מקומות חניה ששמורים לסגל ההוראה, מבריחה לכל עבר חבורת בנות מכיתה י'. אני רואה שמלות תחרה אדומות ולבנות מציצות מתחת למעילים שלהן, ואחת מהן עונדת כתר. קופידוניות, ללא ספק.
"נו כבר, נו כבר, נו כבר," לינדזי רוטנת כשאנחנו עוצרות מאחורי אולם הספורט. זאת השורה היחידה במגרש התחתון שאינה שמורה למורים. אנחנו קוראים לה "שדרת הבוגרים", אף על פי שלינדזי חונה בה מאז כיתה י"א. זאת חניית המיוחסים של תיכון ג'פרסון, ואם לא מצאת בה מקום פנוי — יש רק עשרים כאלה — תצטרך לנסוע עד המגרש העליון, שזה במרחק שלוש מאות חמישים ושניים מטר בדיוק מהכניסה הראשית. בדקנו את זה פעם, ומאז בכל פעם שאנחנו מדברות על זה, אנחנו אומרות את המרחק המדויק. למשל, "באמת מתחשק לך ללכת עכשיו שלוש מאות חמישים ושניים מטר בגשם הזה?"
לינדזי צווחת כשהיא מוצאת מקום חניה פנוי ומסובבת את ההגה בבת אחת שמאלה. בדיוק באותו רגע שרה גרַנדֶל מגיעה בשברולט החומה שלה מהכיוון השני ומכוונת אותה אל אותה חניה.
"אוי, ממש לא. אין מצב." לינדזי נשענת על הצופר, אף על פי שברור ששרה היתה שם לפנינו, ולוחצת בכף רגלה על דוושת הגז. נתזי קפה חם מכתימים את כל החולצה של אלודי והיא צורחת. נשמעת חריקת גלגלים רמה, ושרה גרנדל הולמת בכוח ברגלה על הבלמים, שנייה לפני שהריינג' רובר של לינדזי מורידה לה את הפגוש.
"יופי." לינדזי נכנסת לחניה. אחר כך היא פותחת את הדלת שלה ויוצאת מהמכונית.
"מצטערת, מתוקה!" היא קוראת לעבר שרה. "לא ראיתי אותך מגיעה." ברור שזה שקר.
"נהדר." אלודי מנגבת את הקפה במפית מעוכה של דנקן דונאטס. "עכשיו אני אסתובב כל היום עם ריח של סירופ אגוזים בציצים."
"בנים אוהבים ריחות של אוכל," אני אומרת. "קראתי את זה בעיתון."
"שימי עוגייה בתחתונים שלך, ודובשן בטח יתנפל עלייך עוד לפני השיעור הראשון." לינדזי מורידה קצת את המראה הפנימית ובוחנת את פניה.
"אולי כדאי שתנסי את זה עם רוב, סמי." אלודי זורקת עלי את המפית המוכתמת בקפה, ואני תופסת וזורקת אותה בחזרה.
"מה?" היא צוחקת. "חשבת שאשכח שזה הלילה הגדול שלך?" היא מפשפשת בתיק שלה, והדבר הבא שעף מעל המושב הוא קונדום מקומט שפירורי טבק דבוקים לעטיפה שלו. לינדזי מתפקעת מצחוק.
"אתן בהמות," אני אומרת, לוקחת את הקונדום בשתי אצבעות ומשליכה אותו לתא הכפפות של לינדזי. רק מלגעת בזה אני נכנסת שוב ללחץ, ומתחילה להרגיש את הבטן מתהפכת. אף פעם לא הבנתי למה קונדומים עטופים בנייר כסף כזה. הם נראים כל כך רפואיים, כמו משהו שהרופא רושם לך לאלרגיה או לבעיות מעיים.
"בלי כפפה אין אהבה," אלודי אומרת, ורוכנת קדימה לנשק את הלחי שלי. היא משאירה שם עיגול ורוד גדול של ליפגלוס.
"נו, באמת." אני יוצאת מהמכונית לפני שהן יראו שאני מסמיקה.
מר אוֹטוֹ, רכז הספורט, עומד ליד אולם הספורט כשאנחנו יוצאות מהמכונית, מן הסתם כדי להסתכל על התחת שלנו. אלודי חושבת שהוא התעקש שהמשרד שלו יהיה ממש ליד חדר ההלבשה של הבנות כי הוא התקין בשירותים מצלמה שמחוברת למחשב שלו. אחרת בשביל מה בכלל הוא צריך מחשב? הוא רכז ספורט. מאז בכל פעם שאני משתינה בשירותים של האולם, אני נהיית פרנואידית.
"קדימה, גבירותי," הוא קורא אלינו. הוא גם מאמן הכדורגל, שזה אירוני, כי הוא לא מסוגל לרוץ אפילו עד מכונת החטיפים ובחזרה. הוא נראה כמו סוסון ים. יש לו אפילו שפם. "אל תאלצו אותי לשלוח אתכן להירשם על איחור."
"אל תאלץ אותי להחטיף לך." אני מחקה את הקול שלו, שלמרבה הפלא די גבוה — עוד סיבה שבגללה אלודי חושבת שאולי הוא פדופיל. אלודי ולינדזי פורצות בצחוק.
"שתי דקות לצלצול," אומר אוטו, והפעם בקול חמור יותר. אולי הוא שמע אותי. זה לא ממש מזיז לי.
"יום שישי שמח," לינדזי נוהמת ומשלבת את זרועה בזרועי.
אלודי הוציאה את הטלפון הנייד שלה, והיא בוחנת את השיניים שלה בצג, שולפת שומשום בציפורן משוחה בלק ורוד.
"איזה באסה," היא אומרת בלי להרים את מבטה.
"לגמרי," אני אומרת. במובנים מסוימים ימי שישי הם הכי קשים — אתה כל כך קרוב לחופש. "תהרגו אותי וזהו."
"אין מצב." לינדזי לוחצת את זרועי. "אני לא יכולה לתת לחברה הכי טובה שלי למות בתולה."
אתם מבינים, לא ידענו.

בשני השיעורים הראשונים שלי — אמנות והאל"מ (היסטוריה אמריקנית למתקדמים; היסטוריה תמיד היתה המקצוע החזק שלי) — אני מקבלת רק חמישה ורדים. אני לא נלחצת מזה מי־יודע־מה, אף על פי שקצת מעצבן אותי שאיילין צ'וֹ מקבלת ארבעה ורדים מהחבר שלה, איאן דאוֶול. לא עלה בדעתי אפילו לבקש מרובּ שיעשה את זה, ובמובן מסוים אני חושבת שזה לא הוגן. זה יוצר רושם שיש לך יותר חברים ממה שבאמת.
ברגע שאני מגיעה לשיעור כימיה, מר טירני מכריז על בוחן פתע. זאת בעיה רצינית כי (1) כבר ארבעה שבועות שאני לא מבינה כלום בשיעורי הבית (טוב, אז הפסקתי לנסות אחרי השבוע הראשון). ו(2) מר טירני תמיד מאיים שיתקשר לדווח לוועדות הקבלה של הקולג' על כל הנכשלים, כי רובנו עדיין לא התקבלו לאף קולג'. אני לא יודעת אם הוא רציני או רק מנסה לגרום לתלמידי י"ב להמשיך לתפקד, אבל אין מצב שאני נותנת לאיזה מורה פשיסט לקלקל לי את הסיכויים להתקבל לאוניברסיטת בוסטון.
ומה שיותר גרוע, אני יושבת ליד לורן לוֹרנֶט, שהיא אולי האדם היחיד בכיתה ששולט בחומר פחות ממני.
למען האמת, הציונים שלי בכימיה די טובים השנה, אבל זה לא בגלל איזו הארה פתאומית על אינטראקציה בין פרוטונים לאלקטרונים. את הציון הממוצע שלי, שעמד על טוב מאוד, אפשר לתמצת בשתי מילים: ג'רמי בּוֹל. הוא רזה ממני, ותמיד יש לו ריח של קורנפלקס מהפה, אבל הוא נותן לי להעתיק ממנו את שיעורי הבית, וכשיש מבחנים הוא מקרב בכמה סנטימטרים את השולחן שלו לשלי, ככה שאוכל להציץ בתשובות שלו בלי שישימו לב. לרוע המזל, לפני השיעור של טירני עצרתי להשתין ולבדוק מה שלום אלי — אנחנו תמיד נפגשות בשירותים לפני השיעור הרביעי, כי לה יש שיעור ביולוגיה בשעה שלי יש שיעור כימיה — ולכן הגעתי מאוחר מכדי לתפוס את המקום הקבוע שלי ליד ג'רמי.
יש שלוש שאלות בבוחן של מר טירני, ואני לא יודעת מספיק אפילו כדי לפברק תשובה אחת. לורן רוכנת על המבחן שלה לידי, והלשון שלה מציצה בין השיניים. היא תמיד עושה את זה כשהיא מתרכזת. התשובה הראשונה שלה נראית די טובה, האמת: התשובות שלה מאורגנות וכתובות בכתב יד מסודר, ולא משורבטות בלחץ, כמו שאתה עושה כשאין לך מושג על מה אתה מדבר, ואתה מקווה שאם תמרח תשובה ארוכה מספיק, המורה שלך לא ישים לב. (רק לידיעתכם, זה אף פעם לא עובד.) ואז אני נזכרת שבשבוע שעבר מר טירני הרצה ללורן על זה שהיא צריכה לשפר ציונים. אולי הפעם היא התכוננה ברצינות.
אני מציצה מעבר לכתף של לורן ומעתיקה שתיים מהתשובות שלה — אני טובה בלעשות את זה בלי שירגישו — ואז מר טירני מכריז "שלושששש דקווות". הוא אומר את זה בדרמטיות, כאילו שהוא מדבב סרט, ואז רוטט השומן מתחת לסנטר שלו.
נראה שלורן סיימה והיא בודקת את המבחן שלה, אבל כיוון שהיא רוכנת מעליו, אני לא יכולה לראות את התשובה השלישית. אני מסתכלת על מחוג השניות שמתקתק את דרכו קדימה — "שתי דקווווות ושלושים שניוווות," רועם טירני בקולו. אז אני רוכנת הצדה ודוקרת את לורן בעט שלי. היא מרימה את מבטה בבהלה. נדמה שעברו שנים מאז דיברנו בפעם האחרונה, ולרגע חולף על פניה מבט שאני לא ממש מצליחה לפרש.
עט, אני אומרת לה בלי קול.
היא נראית מבולבלת ומעיפה מבט לעבר טירני, שלמזלי רכון מעל ספר הלימוד.
"מה?" היא לוחשת.
אני עושה כמה סימנים בעט שלי, מנסה לאותת לה שנגמרה לי הדיו. היא בוהה בי במבט מטופש, ולרגע מתחשק לי להושיט יד ולנער אותה — "שתיייי דקוווות" — אבל סוף־סוף פניה מתבהרים והיא מחייכת חיוך רחב, כאילו הרגע גילתה תרופה לסרטן. אני לא רוצה להישמע אכזרית, אבל זה כזה בזבוז להיות גם חנונית וגם קשת־תפיסה. מה זה שווה אם את לא יכולה לפחות לנגן בטהובן או לנצח בתחרות איות ארצית או ללכת ללמוד בהרווארד או משהו כזה?
בזמן שלורן מתכופפת לחטט בתיק שלה אחר עט, אני מעתיקה את התשובה האחרונה שלה. למעשה אני שוכחת אפילו שביקשתי ממנה עט, אז היא צריכה ללחוש לי כדי שאשים לב אליה.
"שלושיייים שניוווות."
"קחי."
אני לוקחת ממנה את העט. קצה אחד שלו לעוס — דוחה. אני שולחת לעברה חיוך מאולץ ומפנה את מבטי ממנה, אבל שנייה אחר כך היא לוחשת, "זה עובד?"
אני נותנת בה מבט שיבהיר שעכשיו היא מתחילה לעצבן. היא כנראה מפרשת אותו כסימן לכך שלא הבנתי.
"העט. הוא עובד?" היא לוחשת טיפה חזק יותר.
ואז טירני חובט בספר הלימוד על השולחן שלו. הרעש כל כך חזק, שכולנו קופצים.
"גברת לורנט," הוא מרעים בקולו ושולח לעברה מבט נוקב. "האם את מדברת בזמן הבוחן שלי?"
היא מסמיקה ומבטה נודד ממני אל המורה. היא מלקקת את שפתיה במבוכה. אני לא אומרת כלום.
"אני רק —" היא אומרת חלושות.
"מספיק." הוא קם ממקומו, מזעיף פנים כל כך עד שפיו כאילו מותך לצווארו, ואז משלב ידיים. נדמה לי שהוא הולך להגיד עוד משהו ללורן כי הוא יורה לעברה מבט רצחני, אבל הוא רק אומר, "נגמר הזמן, כולם. להניח עטים ועפרונות."
אני מתכוונת להחזיר ללורן את העט אבל היא לא מוכנה לקחת אותו.
"תשאירי אותו אצלך," היא אומרת.
"לא, תודה," אני אומרת. אני מחזיקה אותו בין שתי אצבעות ורוכנת לעברה, מנדנדת אותו מעל השולחן שלה, אבל היא תוקעת את כפות ידיה מאחורי הגב.
"ברצינות," היא אומרת, "את תצטרכי עט. כדי לכתוב בשיעור וכל זה." היא מסתכלת עלי כאילו היא מציעה לי משהו מופלא ולא עט של בּיק שיש עליו רוק. אני לא יודעת אם זה בגלל הבעת הפנים שלה, אבל פתאום אני נזכרת איך יצאנו פעם לטיול בכיתה ב', ושתינו היינו היחידות שנשארו בלי בן זוג אחרי שכולם כבר נבחרו. היינו צריכות להחזיק ידיים כל היום בכל פעם שחצינו כביש, ושלה תמיד הזיעו. מעניין אם היא זוכרת את זה. אני מקווה שלא.
אני מחייכת חיוך מאולץ ושומטת את העט לתוך התיק שלי. היא מחייכת מאוזן לאוזן. אני אזרוק אותו ברגע שהשיעור יסתיים, כמובן; אי־אפשר לדעת איזה מחלות עוברות דרך רוק.
ואם נסתכל על חצי הכוס המלאה: אמא שלי תמיד אמרה שצריך לעשות לפחות דבר נחמד אחד ביום. אז אני מניחה שעשיתי את שלי להיום.
שיעור מתמטיקה: עוד שיעורים בכימיה

השיעור הרביעי הוא "כישורי חיים" — מה שנקרא התעמלות, כשאתה בוגר מספיק להיעלב מזה שמכריחים אותך לעשות פעילות גופנית (אלודי אומרת שאם לדייק, צריך לקרוא לשיעור הזה עונש). אנחנו לומדים החייאה, וזה אומר שאנחנו מתמזמזים עם בובות בגודל טבעי מול מר אוטו. עוד הוכחה לכך שהוא סוטה.
בשיעור חמישי יש לי מתמטיקה, והקופידוניות באות מוקדם, ממש כשהשיעור מתחיל. אחת לובשת בגד גוף אדום מבריק ויש לה קרניים של שטן; אחת נראית כאילו התחפשה לשפנפנת פלייבוי, או לארנב פסחא על עקבים; אחת מחופשת למלאכית. התחפושות שלהן לא ממש קשורות לחג, אבל כמו שאמרתי, כל העניין הוא שהבנים מכיתות י"א וי"ב יסתכלו עליהן. אני יכולה להבין אותן. גם אנחנו עשינו את זה בגילן. כשאלי היתה בכיתה ט' היא יצאה עם מייק הרמוֹן — שהיה אז בכיתה י"ב — במשך חודשיים, אחרי שהיא מסרה לו מברק־אהבה והוא אמר לה שהטייטס עושה לה טוסיק יפה. הנה לכם סיפור אהבה אמיתי.
השטן נותנת לי שלושה ורדים — אחד מאלודי, אחד מטארה פְלוּט, שהיא כאילו בחבורה שלנו אבל לא ממש, ואחד מרוֹבּ. אני פותחת ברוב טקס את כרטיס הברכה הקטנטן שמגולגל סביב גבעול הוורד ומפגינה התרגשות בקריאתו, אף על פי שרובּ כתב רק יום אהבה שמח. אוהב. ולמטה, באותיות קטנות יותר: עכשיו את מרוצה?
'אוהב' זה לא בדיוק כמו 'אני אוהב אותך' — המילים שאותן אף פעם לא אמרנו — אבל זה מתקרב. האמת, אני די בטוחה שהוא שומר את זה להערב. בשבוע שעבר ישבנו על הספה שלו מאוחר בלילה והוא נעץ בי מבט והייתי בטוחה — בטוחה — שהוא הולך להגיד את זה — אבל הוא רק אמר שמזווית מסוימת אני דומה לסקרלט ג'והנסון.
לפחות כרטיס הברכה שלי עדיף על זה שאלי קיבלה ממאט ויילד בשנה שעברה: אני אוהב אותך, עד השמים, אבל לשכב איתך, אני אוֹהַב פי שניים. זה היה בצחוק, כמובן, אבל בכל זאת.
בדיוק כשאני חושבת שאלה יהיו כל מברקי־האהבה שאקבל, המלאכית ניגשת לשולחן שלי ומושיטה לי עוד אחד. הוורדים שהן מחלקות הם בצבעים שונים, אבל הוורד שהיא נותנת לי די מדהים: ורוד ושמנת שהתערבלו זה בזה, כמו גלידה.
"הוא יפהפה," היא לוחשת.
אני מרימה את עיני אליה. אבל היא רק עומדת ונועצת מבט בוורד שמונח על השולחן שלי. אני די בהלם מזה שלתלמידה צעירה יש אומץ לדבר עם תלמידת י"ב, ולרגע אני מתעצבנת. היא גם לא נראית כמו קופידונית ממוצעת. השיער שלה בלונדיני נורא, כמעט לבן, ואפשר לראות את הוורידים מתחת לעור השקוף. היא מזכירה לי מישהי, אבל אני לא זוכרת מי.
היא שמה לב שאני מסתכלת עליה ושולחת לעברי חיוך מהיר ומבויש. אני שמחה לראות קצת צבע עולה על פניה — ככה לפחות היא נראית חיה.
"מריאן."
היא מסתובבת כשהילדה־שטן קוראת לה. השטן עושה תנועה חסרת סבלנות עם הוורדים שעדיין בידה. והמלאכית — מריאן, כנראה — חוזרת במהירות לחבורת הקופידוניות. שלושתן הולכות.
אני מעבירה בעדינות את אצבעי על עלי הכותרת של הוורד — הם רכים כל כך למגע, כמו אוויר או הבל פה — ומיד מרגישה מטופשת. אני פותחת את הכרטיס בציפייה למשהו מאלי או מלינדזי (בכרטיסי הברכה שלה היא תמיד כותבת, אוהבת אותך עד מוות, כלבה), אבל במקום זה אני רואה ציור של קופידון שמן שבטעות יורה חץ על ציפור ומפיל אותה מהעץ. בתווית כתוב שמה של הציפור, עיטם, ונראה כאילו היא עומדת ליפול ישר על זוג אוהבים שיושב על ספסל — מן הסתם, המטרה המקורית של קופידון. האישונים של קופידון הם שתי ספירלות, ויש לו חיוך טיפשי על הפנים.
מתחת לציור כתוב: אם שותים, לא אוהבים.
ברור שהכרטיס מקֶנט מקפוּלֶר — הוא מצייר קומיקס לזמנים קשים, העלון הסאטירי של בית הספר — ואני מרימה את מבטי ומסתכלת לכיוונו. הוא תמיד יושב בפינה השמאלית האחורית בכיתה. זה אחד הדברים המוזרים בו, אבל בהחלט לא היחיד. כצפוי, הוא מסתכל עלי. הוא שולח לעברי חיוך חטוף ומנופף בידו, ואז עושה תנועה בידיו כאילו הוא מותח חץ על קשת ויורה לעברי. אני מזעיפה אליו פנים בכוונה ולוקחת בהפגנתיות את כרטיס הברכה שלו, מקפלת אותו במהירות וזורקת אותו לתוך התיק שלי. אבל לא נראה שזה מזיז לו. אני ממש מרגישה את החיוך שלו צורב בעורפי.
מר דיימלר עובר בין טורי הספסלים כדי לאסוף את שיעורי הבית, ומתעכב ליד השולחן שלי. אני מוכרחה להודות: הוא הסיבה לכך שאני מתה לקבל ארבעה מברקי־אהבה בשיעור מתמטיקה. מר דיימלר רק בן עשרים וחמש, והוא חתיך מדהים. הוא גם עוזר המאמן של קבוצת הכדורגל, ודי מצחיק לראות אותו עומד ליד אוטו. הם הפכים גמורים. הגובה של מר דיימלר יותר ממטר שמונים, הוא תמיד שזוף והוא מתלבש כמונו, בג'ינס ופליז וניו־באלאנס. הוא בוגר תיכון תומס ג'פרסון. חיפשנו אותו פעם בספרי מחזור ישנים בספרייה. הוא נבחר למלך נשף הבוגרים, ובאחת התמונות הוא לבוש בטוקסידו ומחייך, זרועו מונחת על כתפה של בת הזוג שלו לנשף. אפשר ממש לראות שהוא עונד שרשרת עם תליון עלה מריחואנה שמציץ מצווארון החולצה שלו. אני אוהבת את התמונה הזאת. אבל אתם יודעים מה אני אוהבת עוד יותר? הוא עדיין עונד את השרשרת הזאת.
זה כל כך אירוני שהבחור הכי שווה בתומס ג'פרסון הוא מצוות המורים.
כמו תמיד כשהוא מחייך, יש לי פרפרים בבטן. הוא מעביר את ידו בשערו החום הפרוע, ואני מדמיינת שאני עושה את זה במקומו.
"כבר תשעה ורדים?" הוא זוקף את גבותיו ומסתכל בשעונו בהפגנתיות. "והשעה רק אחת־עשרה ורבע. כל הכבוד."
"אין מה לעשות," אני אומרת בקול הכי רך ופלרטטני שאני יכולה לגייס. "אנשים אוהבים אותי."
"אני רואה," הוא אומר וקורץ לעברי.
אני מחכה שהוא יתקרב אלי עוד קצת ואז אומרת בקול רם, "עדיין לא קיבלתי ורד ממך, מר דיימלר."
הוא לא מסתובב אלי, אבל אני יכולה לראות שקצות אוזניו מאדימים. צחקוקים ונחרות חולפים בכיתה. ואז חולף בי הריגוש הזה שמתעורר כשאת יודעת שעשית משהו לא בסדר אבל יצאת מזה בשלום, כמו שמרגישים כשגונבים משהו מהקפיטריה של בית הספר או כשמשתכרים בחופשה משפחתית ואף אחד לא עולה על זה.
לינדזי אומרת שיום אחד מר דיימלר יתבע אותי על הטרדה מינית. אני לא חושבת. אני חושבת שבסתר לבו הוא נהנה מזה.
ועובדה — כשהוא מסתובב ומפנה את פניו לכיתה, הוא מחייך.
"בעקבות תוצאות המבחנים משבוע שעבר, אני מבין שיש עדיין הרבה בלבול בנושא המשיקים ותחומי הפונקציה," הוא מתחיל להגיד, נשען על שולחנו ומצליב רגליים. אף אחד אחר לא יכול להפוך את המתמטיקה למקצוע כל כך מעניין, זה בטוח.
בהמשך השיעור הוא בקושי מסתכל עלי, וגם אז זה רק כשאני מצביעה. אבל אני נשבעת שכשהמבטים שלנו מצטלבים, כל הגוף שלי נרעד. ואני נשבעת שגם הוא מרגיש את זה.
אחרי השיעור קנט משיג אותי.
"אז מה?" הוא אומר. "מה דעתך?"
"על מה?" אני אומרת כדי להרגיז אותו. אני יודעת שהוא מדבר על הציור ועל הוורד.
קנט רק מחייך ומשנה נושא. "ההורים שלי נוסעים בסוף השבוע הזה."
"יופי לך."
חיוכו נותר כשהיה. "אני עושה מסיבה הערב. את באה?"
אני מסתכלת עליו. אף פעם לא הבנתי את קנט. בכל אופן, כבר כמה שנים טובות שאני לא מבינה אותו. היינו ממש קרובים כשהיינו קטנים — מבחינה טכנית, אני חושבת שהוא היה החבר הכי טוב שלי, וגם הבן הראשון שהתנשקתי איתו — אבל מאז שהתחלנו ללמוד בחטיבה, הוא נהיה מוזר יותר ויותר. מכיתה ט' הוא תמיד לובש ז'קט מחויט לבית הספר, אפילו שרוב הז'קטים שלו פרומים בתפרים או שיש להם חורים במרפקים. הוא נועל כל יום אותן נעלי ספורט שחורות־לבנות מרופטות, והשיער שלו כל כך ארוך, כמו וילון שנופל לו כל הזמן על העיניים. אבל הקטע שהכי שובר אותי זה שהוא חובש מגבעת, ממש. לבית הספר.
והכי מבאס זה שהוא יכול היה להיות חתיך. לפנים ולגוף שלו יש פוטנציאל. וגם יש לו שומה קטנטנה בצורת לב מתחת לעין, ברצינות. אבל הוא היה מוכרח להרוס הכול עם המוזרות הזאת שלו.
"אני עוד לא יודעת מה התוכניות שלי," אני אומרת. "אם כולם יבואו…" אני מושכת את המילים כדי שהוא ידע שאבוא רק אם לא יהיה לי משהו טוב יותר לעשות.
"יהיה כיף," הוא אומר, עדיין מחייך. עוד משהו שמרתיח לגביו. הוא מתנהג כאילו העולם הוא מתנה גדולה ונוצצת שנותנים לו לפתוח בכל בוקר.
"נראה," אני אומרת. בקצה המסדרון אני רואה את רוב נעלם אל תוך הקפיטריה, אז אני מתחילה ללכת יותר מהר בתקווה שקנט יבין את הרמז וירד ממני. די אופטימי מצדי. קנט דלוק עלי כבר שנים. אולי אפילו מאז הנשיקה הראשונה שלנו.
הוא מפסיק ללכת, אולי בתקווה שגם אני אעצור. אבל אני לא. לרגע אני מרגישה רע, כאילו הייתי אכזרית מדי, אבל אז קולו קורא אחרי, ואני יודעת רק מהצליל שלו שהוא עדיין מחייך.
"נתראה בערב," הוא אומר. אני שומעת את חריקות נעלי הספורט שלו על רצפת הלינוליאום, ויודעת שהוא הסתובב והתחיל ללכת בכיוון ההפוך. הוא מתחיל לשרוק. קול השריקה נישא לעברי, הולך ונחלש. לוקח לי זמן לזהות את המנגינה.
השמש תזרח מחר, עם שחר, יום חדש יפציע, עם שחר. מהמחזמר אנני. השיר האהוב עלי — כשהייתי בת שבע.
אני יודעת שאיש במסדרון לא ישים לב, אבל אני בכל זאת נבוכה ומרגישה חום מזדחל במעלה הצוואר. הוא תמיד עושה דברים כאלה — מתנהג כאילו הוא מכיר אותי יותר טוב מכולם רק כי שיחקנו יחד בארגז חול לפני מאה שנה. מתנהג כאילו כל מה שקרה בעשר השנים שעברו מאז לא שינה כלום, למרות שזה שינה הכול.
הטלפון שלי רוטט בכיס האחורי, ולפני שאני נכנסת לקפיטריה לאכול צהריים אני פותחת אותו. הודעת סמס חדשה אחת מלינדזי.
מסיבה אצל קנט מק'דָפוּקי הערב. באה?
אני משתהה רק לשנייה, נושפת נשיפה עמוקה, ואז עונה לה.
ברור.
יש שלושה דברים שמקובל לאכול בקפיטריה של תיכון ג'פרסון:
1.    בייגל, רגיל או עם גבינת שמנת.
2.    צ'יפס.
3.    כריך מוכן מדלפק השירות העצמי.
א.    אבל רק עם נקניק הודו, חזיר או חזה עוף. נקניק סלאמי או נקניק בולוניה מעושן אסורים בתכלית האיסור, והרוסטביף מוטל בספק. שזה חבל, כי אני הכי אוהבת רוסטביף.
רוב עומד ליד הקופה עם החברים שלו. הוא מחזיק מגש ענקי של צ'יפס. הוא אוכל צ'יפס כל יום. הוא קולט שאני מסתכלת עליו ומהנהן לעברי. (הוא לא מהאנשים האלה שמצטיינים כל כך ברגשות, שלו או שלי. זאת גם הסיבה ל"אוהב" הזה שהוא כתב לי בכרטיס.)
זה מוזר. לפני שהתחלנו לצאת, אהבתי אותו כל כך במשך כל כך הרבה זמן, שבכל פעם שהוא רק הסתכל לכיוון שלי הייתי מתחילה לרעוד מבפנים וחוטפת סחרחורת. בשיא הרצינות, לפעמים הראש שלי היה מסתובב רק מהמחשבה עליו, עד שהייתי צריכה להתיישב.
אבל עכשיו כשאנחנו כבר זוג באופן רשמי, לפעמים יש לי מחשבות מוזרות מאוד כשאני מסתכלת עליו, למשל אם כל הצ'יפס הזה לא סותם לו את העורקים או אם הוא משתמש בחוט דנטלי או כמה זמן עבר מאז שכיבס את הכובע של היאנקיז שהוא חובש כמעט כל יום. לפעמים אני חוששת שאולי משהו לא בסדר איתי. מי לא היתה רוצה לצאת עם רוב קוקרן?
זה לא שאני לא ממש מאושרת — אני כן — אלא שלפעמים אני צריכה לשחזר בראש שוב ושוב למה התאהבתי בו מלכתחילה, כאילו שאם לא אעשה את זה, אני אשכח איכשהו. לשמחתי יש לי מיליון סיבות טובות: כי יש לו שיער שחור ומיליארד נמשים שאיכשהו עליו לא נראים טיפשיים; כי הוא קולני אבל בצורה משעשעת; כי כולם מכירים אותו ואוהבים אותו ואין ספק שחצי מהבנות בבית הספר דלוקות עליו; כי הוא נראה טוב בחולצה של נבחרת הלַקרוֹס; כי כשהוא ממש עייף הוא מניח את הראש שלו על הכתף שלי ונרדם. זה הדבר שאני הכי אוהבת בו. אני אוהבת לשכב לידו כשהשעה מאוחרת, כשחשוך וכל כך שקט, עד שאני יכולה לשמוע את פעימות הלב שלי. ברגעים כאלה אני בטוחה שאני מאוהבת.
אני מתעלמת מרובּ כשאני נעמדת בתור לשלם על הבייגל שלי — גם אני יודעת לשחק אותה קשה להשגה — ואז פונה לכיוון אגף הבוגרים. הקפיטריה בנויה בצורת מלבן. הילדים מהחינוך המיוחד יושבים ממש בקצה המלבן, בשולחן הכי קרוב לכיתות, ולידם ישנם השולחנות של שכבת ט' ואחר כך של שכבת י', ואחר כך של י"א. השולחנות של כיתה י"ב מסודרים בצורת מתומן, ונמצאים ממש בחלק הקדמי של הקפיטריה, שכל הקירות שלו הם למעשה חלונות. נכון שמהחלונות נשקף רק מגרש החניה, אבל זה בכל זאת עדיף מלהסתכל על גדוד ילדי־המיניבוס שמטפטפים על עצמם את רסק התפוחים שלהם. בלי להעליב אף אחד.
אלי כבר יושבת ליד שולחן עגול קטן ממש ליד החלון, השולחן האהוב עלינו.
"היי." אני מניחה את המגש שלי ואת הוורדים. הזר של אלי נח על השולחן ואני סופרת במהירות.
"תשעה ורדים." אני מחווה בידי לעבר הוורדים שלה ואחר כך מנענעת את הזר שלי. "אותו מספר כמו שלי."
היא עושה פרצוף. "אחד מהוורדים שלי לא נחשב. אִיתן שלוֹסקי שלח לי אותו. את מאמינה? הוא ממש מחזר אחרי."
"טוב, בסדר, אני קיבלתי ורד מקנט מקפולר, אז גם אחד מהוורדים שלי לא נחשב."
"הוא חוללללה עלייך," היא אומרת, ומושכת את ה־ל'. "קיבלת את ההודעה מלינדזי?"
אני חותכת את הפְּנים הרך של הבייגל ודוחפת אותו לפה. "אנחנו באמת מתכוונות ללכת למסיבה הזאת?"
אלי נוחרת בבוז. "את מפחדת שהוא הזמין אותך כדי לאנוס אותך?"
"מצחיק מאוד."
"תהיה שם חבית בירה," אלי אומרת. היא נוגסת בכריך ההודו שלה. "ניפגש בבית שלי אחרי הלימודים, בסדר?" היא לא ממש צריכה להגיד את זה. זאת מסורת אצלנו בימי שישי. אנחנו מזמינות אוכל, פושטות על ארון הבגדים שלה, משמיעות מוזיקה בשיא הווליום, ורוקדות בעודנו מחליפות את צלליות העיניים והליפגלוסים.
"כן, בטח."
אני מסתכלת על רוב מהצד ורואה אותו מתקרב, ופתאום הוא כאן, נזרק על הכיסא לידי ורוכן אלי עד שהפה שלו נוגע באוזני השמאלית. ריח של בושם טוטאל נודף ממנו, כמו תמיד. זה קצת מזכיר לי את התה הזה שסבתא שלי נהגה לשתות — פריחת הלימון — אבל לא אמרתי לו את זה עדיין.
"היי, סלָאמֶר." הוא תמיד ממציא לי שמות: סלאמר, סמוויץ', סמי־מפורסמי. "קיבלת את מברק־האהבה שלי?"
"קיבלת את שלי?" אני שואלת.
הוא מנער את התרמיל שלו מכתפו ופותח אותו. יש שישה ורדים מעוכים בתחתית התיק שלו — אני מניחה שאחד מהם שלי — וחוץ מזה קופסת סיגריות ריקה, חפיסת מסטיק טריידנט, טלפון נייד וחולצות להחלפה. הוא לא ממש בקטע של לימודים.
"ממי הוורדים האחרים?" אני שואלת, מתגרה בו.
"מהמתחרות שלך," הוא אומר, מקשת את הגבות שלו.
"אל תרד לרמה הזאת," אלי אומרת. "אתה בא למסיבה של קנט היום, רוב?"
"כנראה שכן." רוב מושך בכתפיו ופתאום נראה משועמם.
הנה סוד: פעם אחת כשהתנשקנו, פקחתי עיניים וראיתי שהעיניים שלו פקוחות. אבל הוא אפילו לא הסתכל עלי. הוא הסתכל מעבר לכתפי, על החדר.
"הוא מביא חבית בירה," אלי אומרת בפעם השנייה.
כולם מתבדחים על זה שהלימודים בתיכון ג'פרסון מכינים אותך מצוין לחוויית הלימודים בקולג': אתה לומד לעבוד, ואתה לומד לשתות. לפני שנתיים הניו יורק טיימס דירג אותנו בין עשרת בתי הספר הציבוריים הכי שתויים בקונטיקט.
אבל זה לא שיש משהו טוב יותר לעשות כאן. יש לנו קניונים ומסיבות מרתף, זה הכול. בואו נודה בזה: זה הכול ברוב המקומות בארץ. אבא שלי תמיד אמר שצריך להוריד את פסל החירות ולבנות במקומו שדרת חנויות, או את הקשתות הצהובות של מקדונלד'ס. הוא אמר שלפחות ככה אנשים ידעו למה לצפות.
"אההמ. תסלח לי."
לינדזי עומדת מאחורי רוב, מכחכחת בגרונה. זרועותיה שלובות והיא נוקשת בכף רגלה.
"אתה יושב במקום שלי, קוקרן," היא אומרת. היא רק משחקת אותה קשוחה. רוב ולינדזי חברים כבר שנים. בכל אופן, הם תמיד השתייכו לאותה חבורה, ומכאן שתמיד היו חברים.
"אני מתנצל, אֶדג'קוֹמבּ." הוא קם ועושה תנועה מליצית כזאת, כמו קידה, והיא מתיישבת.
"נתראה הערב, רוב," אלי אומרת, ומוסיפה, "תביא את החברים שלך."
"להתראות." רוב רוכן אלי וטומן את פניו בשערי, ומדבר בקול עמוק ושקט. פעם הקול הזה היה מדליק את כל החושים שלי כמו זיקוקים. עכשיו, לפעמים הוא נשמע לי דבילי. "אל תשכחי. הלילה זה רק אני ואת."
"לא שכחתי," אני אומרת, בתקווה שאני נשמעת סקסית ולא מבוהלת. הידיים שלי מזיעות, ואני מתפללת שהוא לא ינסה להחזיק את היד שלי.
למזלי הוא לא עושה את זה. הוא רק מתכופף ומצמיד את פיו אל פי. אנחנו מתמזמזים קצת עד שלינדזי צווחת, "לא בזמן שאני אוכלת," וזורקת צ'יפס אחד לכיווני. הוא פוגע בי בכתף.
"להתראות, גבירותי," רוב אומר ופוסע משם, כובעו עדיין מוטה הצדה על ראשו.
אני מנגבת את הפה שלי במפית כשאף אחד לא מסתכל, כי כל החלק התחתון של הפנים שלי מכוסה עכשיו ברוק של רוב.
הנה עוד סוד על רוב: אני שונאת איך שהוא מנשק.
אלודי אומרת שכל הלחץ שלי הוא רק חוסר ביטחון מפני שרובּ ואני עדיין לא ממש עשינו את זה. היא משוכנעת שברגע שזה יקרה אני ארגיש טוב יותר, ואני בטוחה שהיא צודקת. אחרי הכול, היא המומחית.
אלודי היא האחרונה שמצטרפת לשולחן שלנו. היא מניחה את מגש הצ'יפס שלה, וכולנו סוחבות לה מהצ'יפס. היא עושה ניסיון קלוש להרחיק את הידיים שלנו מהצלחת שלה.
אחר כך היא מניחה בחבטה את זר הוורדים שלה על השולחן. יש לה שנים־עשר, ואני מרגישה דקירה רגעית של קנאה.
נדמה לי שגם אלי מרגישה ככה, כי היא אומרת, "מה היית צריכה לעשות בשביל כל אלה?"
"אֶת מי היית צריכה לעשות?" לינדזי מתקנת אותה.
אלודי חורצת לשון אבל נראית מרוצה ששמנו לב.
פתאום אלי מסתכלת על משהו מעבר לכתפי ומתחילה לצחוק. "סַייכּוֹ־קִילֶר, קֶס קֶה סֶה."
כולנו מסתובבות. ג'ולייט סייקס, או כמו שכולם קוראים לה, סַייכּוֹ,1 נכנסה הרגע בריחוף לאגף הבוגרים. היא הולכת ככה — כאילו היא מרחפת, וכוחות שלא בשליטתה מעיפים אותה. היא מחזיקה שקית נייר חומה באצבעותיה הארוכות החיוורות. הפנים שלה מוסתרות מאחורי וילון של שיער בלונדיני בהיר, כתפיה מוגבהות אל אוזניה.
1    משוגעת, פסיכית.

בדרך כלל כולם בקפיטריה מתעלמים ממנה — היא ההגדרה למילה 'נשכחת' — אבל עכשיו כשהיא נכנסת, לינדזי, אלי, אלודי ואני מתחילות לעשות תנועות דקירה ושיסוף כמו בסרט פסיכו של אלפרד היצ'קוק, שאותו ראינו יחד לילה אחד במסיבת פיג'מות לפני כמה שנים. (אחר כך היינו צריכות לישון עם האורות דולקים.)
אני לא בטוחה שג'ולייט שומעת אותנו. לינדזי טוענת שהיא בכלל לא שומעת כי הקולות בראש שלה חזקים מדי. ג'ולייט ממשיכה לחצות את הקפיטריה באותו קצב איטי, ובסופו של דבר מגיעה לדלת שמובילה החוצה למגרש החניה. אני לא יודעת איפה היא אוכלת כל יום. אני כמעט אף פעם לא רואה אותה בקפיטריה.
היא צריכה להדוף את הדלת בכתפה כמה פעמים עד שהדלת נפתחת, כאילו שהיא חלשה מדי.
"היא קיבלה את מברק־האהבה שלנו?" לינדזי שואלת, מלקקת את המלח מהצ'יפס ותוחבת אותו לפיה.
אלי מהנהנת. "בשיעור ביולוגיה. ישבתי ממש מאחוריה."
"היא אמרה משהו?"
"היא בכלל אומרת משהו אי־פעם?" אלי מניחה יד אחת על לבה, מעמידה פני נעלבת. "היא זרקה את הוורד ברגע שהשיעור נגמר. את מאמינה? ממש מול העיניים שלי."
כשהיינו בכיתה ט', לינדזי איכשהו גילתה שג'ולייט לא קיבלה אפילו מברק־אהבה אחד. אף לא אחד. אז היא שמה פתק על אחד הוורדים שלה והדביקה אותו בנייר דבק לארונית של ג'ולייט. בפתק היה כתוב: אולי בשנה הבאה, אבל כנראה שלא.
כל שנה מאז ביום הקופידון אנחנו שולחות לה ורד עם אותה ברכה. עד כמה שידוע לי, זה כרטיס הברכה היחיד שהיא קיבלה אי־פעם. אולי בשנה הבאה, אבל כנראה שלא.
בדרך כלל הייתי מרגישה רע עם זה, אבל מגיע לג'ולייט כינוי החיבה הזה. היא מוזרה. לגמרי. השמועה אומרת שההורים שלה מצאו אותה פעם ערומה לגמרי על כביש 84 בשלוש בלילה, יושבת בפישוק על מעקה הבטיחות בכביש. בשנה שעברה לייסי קנדי אמרה שהיא ראתה את ג'ולייט בשירותים ליד אגף המדעים, מלטפת את השיער שלה שוב ושוב ובוהה בבבואתה במראה. והיא גם אף פעם לא מוציאה מילה מהפה. היא לא פתחה את הפה כבר שנים, עד כמה שידוע לי.
לינדזי שונאת אותה. אני חושבת שלינדזי וג'ולייט היו באותה כיתה כמה שנים בבית הספר היסודי, ועד כמה שידוע לי, לינדזי שונאת אותה מאז. היא מצטלבת בכל פעם שג'ולייט בסביבה, כאילו שג'ולייט עלולה איכשהו להפוך פתאום לערפד ולהתנפל על הצוואר שלה.
לינדזי היא שגילתה שג'ולייט השתינה בשק השינה שלה במחנה הצופות בכיתה ה', והיא גם שהעניקה לה את הכינוי ג'ולי־ברח־לי. כולם קראו לה ככה במשך שנים — עד כיתה ט', תאמינו או לא — ותפסו ממנה מרחק כי לטענתם היה לה ריח של פיפי.
אני מביטה מהחלון ורואה את שערה של ג'ולייט מבהיק בשמש כאילו הוא עולה בלהבות. האופק מחשיך, כתם כהה מתפשט במקום שבו מתפתחת סופה. פתאום אני תופסת שאני לא בדיוק יודעת למה בכלל לינדזי התחילה לשנוא את ג'ולייט, או מתי. אני פותחת את הפה כדי לשאול אותה, אבל הן כבר עברו לנושאים אחרים.
"— מאבק אכזרי," אלודי מסיימת את המשפט, ואלי צוחקת.
"אני מבועתת," לינדזי אומרת בעוקצנות. מסתבר שפיספסתי משהו.
"מה קורה?" אני שואלת.
אלודי מסתובבת אלי. "שרה גרנדל מספרת לכולם שלינדזי הרסה לה את החיים." אני צריכה להמתין עד שאלודי תקפל במומחיות צ'יפס אחד לתוך פיה כדי לשמוע את ההמשך. "היא לא תוכל לשחות ברבע הגמר. ואת יודעת שהיא חיה בשביל החרא הזה. זוכרת שהיא שכחה להוריד את משקפי השחייה אחרי אימון הבוקר והלכה איתם עד השיעור השני?"
"היא בטח תולה את כל המדליות שלה על הקיר בחדר," אלי אומרת.
"גם סם היתה עושה את זה פעם. נכון, סם? כל המדליות האלה שקיבלת כששיחקת עם סוסים." לינדזי נועצת בי מרפק.
"אפשר לחזור לעיקר?" אני מנופפת בידי, גם מפני שאני רוצה לשמוע את הסיפור, וגם מפני שאני רוצה להסיט את תשומת הלב ממני ומהעובדה שפעם הייתי חנונית. בכיתה ה' ביליתי יותר זמן עם סוסים מאשר עם בני אדם. "אני עדיין לא מבינה למה שרה מעוצבנת על לינדזי."
אלודי מגלגלת עיניים לעברי כאילו שאני שייכת לשולחן החינוך המיוחד. "שרה קיבלה ריתוק — היא איחרה לשעת מחנך בפעם ה… לא יודעת, חמישית אולי תוך שבועיים." אני עדיין לא מבינה איך זה קשור, והיא פולטת אנחה. "היא איחרה לשעת מחנך כי היא היתה צריכה לחנות במגרש העליון ולגרור את התחת שלה למרחק —"
"שלוש מאות חמישים ושניים מטר!"
כולנו צועקות את זה בו־זמנית ומתחילות לצחוק כמו משוגעות.
"אל תדאגי, לינדז," אני אומרת. "אם את ושרה תלכו מכות, אני בטוח שׂמה כסף שאת תנצחי."
"כן, אנחנו נשמור עלייך," אלודי אומרת.
"זה לא קצת מוזר, איך שהדברים האלה קורים?" אלי אומרת בקול הביישני הזה שיוצא לה כשהיא מנסה להגיד משהו רציני. "איך שדבר מתגלגל מדבר? הרי אם לינדזי לא היתה גונבת לה את החניה…"
"לא גנבתי אותה. לקחתי אותה ביושר," לינדזי מוחה ומטיחה את ידה בשולחן להדגשה. טיפות משקה ניתזות מפחית הדיאט־קולה של אלודי ומרטיבות כמה צ'יפסים. זה גורם לכולן להתחיל לצחוק שוב.
"אני רצינית!" אלי מגבירה את קולה כדי שנשמע אותה. "זה כמו רשת כזאת, אתן מבינות? הכול קשור."
"יכול להיות שפרצת שוב למחסן הסודי של אבא שלך, אָל?" אלודי שואלת.
זה כל מה שצריך כדי להדליק אותנו לגמרי. הבדיחה הזאת על אלי רצה בינינו כבר שנים, כי אבא שלה עובד בתעשיית המוזיקה. הוא עורך דין, לא מפיק או מנהל או מוזיקאי או משהו כזה, והוא לובש חליפה לכל מקום, אפילו לבריכה בקיץ, אבל לינדזי טוענת שבסתר הוא היפּי סַטלן.
אנחנו מתפקעות מצחוק, ואלי מתחילה להסמיק. "אתן אף פעם לא מקשיבות לי," היא אומרת, אבל מתאמצת לא לחייך. היא לוקחת צ'יפס וזורקת אותו על אלודי. "קראתי פעם שאם כמה פרפרים מתעופפים יחד בתאילנד, זה יכול לגרום לסערה בניו יורק."
"כן, טוב, פלוץ אחד שלך יכול לגרום לבּלֶק־אאוט מטורף בפורטוגל." אלודי צוחקת וזורקת עליה צ'יפס חזרה.
"וריח הפה שלך בבוקר יכול לגרום למנוסה המונית באפריקה." אלי רוכנת קדימה. "ואני לא מפליצה."
לינדזי ואני צוחקות, ואלודי ואלי ממשיכות לזרוק צ'יפס אחת על השנייה. לינדזי מנסה להגיד שהן מבזבזות שמן מנועים ממש טוב, אבל נחרות הצחוק שלה כל כך חזקות, שהיא בקושי יכולה להוציא את המילים מהפה.
בסוף היא לוקחת נשימה עמוקה ואומרת בקול חנוק, "אתן יודעות מה שמעתי? שאם מתעטשים מספיק חזק אפשר לגרום לטורנדו באיוֹוָה."
אפילו אלי משתגעת מהבדיחה הזאת, ופתאום כולנו מחליטות לנסות את זה, צוחקות ומתעטשות ונוחרות בו־זמנית. כולם נועצים בנו מבטים, אבל לא אכפת לנו.
אחרי מיליון התעטשויות בערך לינדזי נשענת אחורה בכיסא שלה, תופסת את הבטן ומנסה להסדיר את הנשימה.
"שלושים הרוגים בסופת טורנדו באיווה," היא אומרת, "וחמישים נעדרים."
וזה מתניע את הצחוקים מחדש.
לינדזי ואני מחליטות להבריז מהשיעור השביעי וללכת לפיט"ב (פרוזן יוגורט הכי טוב בארץ). ללינדזי יש עכשיו שיעור צרפתית שהיא לא סובלת, ולי יש ספרות. אנחנו מבריזות יחד הרבה מהשיעור השביעי. אנחנו תלמידות י"ב, וזה הסמסטר השני של השנה, אז אפשר להגיד שמצפים מאיתנו להבריז משיעורים. וחוץ מזה אני שונאת את המורה שלי לספרות, גברת הרבּוֹר. היא תמיד קופצת מנושא לנושא. לפעמים אני מרחפת כמה דקות, ופתאום מגלה שהיא מדברת על בגדים תחתונים במאה השמונה־עשרה או על הדיכוי באפריקה או על איך שהשמש נראית בזריחה מעל הגרנד קניון. אף על פי שהיא בטח רק בשנות החמישים שלה, אני די בטוחה שהיא הולכת ומתחרפנת. ככה זה התחיל עם סבתא שלי: רעיונות מסתחררים ומתנגשים זה בזה, סיבות שבאות אחרי תוצאות, ונקודה א' שמתחלפת עם נקודה ב'. כשסבתא שלי היתה בחיים היינו מבקרים אותה, ואף על פי שעוד לא מלאו לי שש, אני זוכרת שחשבתי, אני מקווה שאמות צעירה.
הרי לך הגדרה של המושג אירוניה, גברת הרבור.
או שאולי זאת ההגדרה של רמז מקדים?

לורן אוליבר היא סופרת אמריקנית שחיה בברוקלין, ניו יורק. לפני שאפול, ספרה הראשון, זיכה אותה בשלל שבחים ופרסים, נמכר ל-31 מדינות, היה לרב-מכר של הניו יורק טיימס ועובד לקולנוע.

X