לסובב את הגלגל | לרכישה באינדיבוק
לסובב את הגלגל

לסובב את הגלגל

שנת הוצאה: 2007
מס' עמודים: 192
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 25
- 50

"…בעפולה עילית נכנסנו, אני ושותפיי לדרך, לבסיס צבאי כלשהו, על מנת ליצור קשר עם בסיס-האם שלי, כדי לדווח על מיקומי ולקבל מידע באשר למיקום הטנקים. נאמר לי כי הטנקים אכן המשיכו בדרכם, ושהכול בסדר. שמח ומלא מרץ מחודש חזרתי לג'יפ להמשיך בדרכנו. לא ידעתי ולא חשתי אפילו לא אפס-קצה של תחושה כלשהי, שזאת תהיה הפעם האחרונה שאעמוד על רגליי באופן טבעי, שאהלך וארגיש את הקרקע מתחת לרגליי. אלה הם דברים שבדרך כלל, ביום-יום, איננו שמים לב אליהם כלל. אנו עושים אותם באופן אוטומטי, מבלי לחוש את הפלא שבהם, מבלי להרהר לרגע איך יהיו החיים שלנו בלעדיהם.

התנעתי ויצאנו מהבסיס להמשיך בדרכנו אל היעד, יעד אליו לא הגעתי לעולם."

תומר סברון פורש בפני הקורא יריעה מרתקת של סיפור-חיים באופן חי וקולח.. סיפור של פציעה בעת שירותו הצבאי שהובילה לשיתוק והתמודדות בלתי-פוסקת במאבק על איכות חיים תקינה עד כמה שניתן בתוך כיסא הגלגלים, זאת מתוך אופטימיות ותקווה ותוך התחזקות מהקשיים.

ספר מרגש שמעצים את הקורא וממחיש בפניו בדוגמאות חיות את הקשר החזק וההדוק בין הגוף לנפש במסע החיים.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “לסובב את הגלגל”

"מבחינה ספרותית הצלחת לתאר מסע בצורה מרתקת ביותר…  דומני שלא אפריז אם אומר ש "לסובב את הגלגל" צריך להיות ספר חובה במרכזי שיקום ואף במרכזי חינוך לנוער, לשיקום, או כהכנה לקשיים המצפים לכל אדם בחייו… אפילו אני, מנוסה הרבה בחיי… מקבלת את סיפורך כמעצב פרופורציות בהתמודדויות השונות שלי." 

יהודית  – קוראת  

 

"הספר שלך הגיע אתמול בצהרים וקראתי את כולו ברצף עד היום בבוקר… ולענייננו, הספר חזק וחשוב בעיני לא רק לאוכלוסיית היעד המקורית שמן הסתם התכוונת אליה אלא לכולם. כפי שציינת בחלקו האחרון של הספר, בעצמך, התמודדות עם קשיים ו"נפילות", תרתי משמע, הרי היא מנת חלקם של כולנו .נפלא בעיני כוח הרצון, ההתמדה והיכולת שלך לצאת מחוזק ואופטימי ממשברים וקשיים.

התאורים האישיים, החושפניים, הכנים והמפורטים בספר, עוצמתיים ומוחשיים מאוד וגורמים לתחושת הזדהות עמוקה והשתתפות של הקורא בחוויות הקשות. לדעתי נכון עשית שלא נהגתה רחמים בקורא ולא הענקת לו הנחות. נראה לי שהספר אמין וחודר הרבה בשל כך ממש. אני בטוחה שלי ולקוראים האחרים, הספר יפקח קצת את העיניים, יגביר את הרגישות לזולת ובמישור האישי, יוסיף עוד קצת כוח ודרכים להתמודדות עם שינויים, קשיים וחיבוטי נפש"

אתי – קוראת

 

"מאוד אהבתי… הספר נותן דברים רבים… הפירוט הנרחב של ההתמודדות היומיומית נותן את התחושה הענקית של היכולת להתמודד והכוח העצום שניחנת בו, ונותןלנו כוח להתחבר לכוח העצום הזה בתוכנו…   שהספר הינו חובה לכל אדם שמתמודד עם צרות גדולות, כמובן בריאותיות, אבל גם אחרות, ואף לכל אדם…   נתת לי קצת יותר כוח להתמודד עם החיים, ואתה יכול לצטט אותי…"  

גל יורין אטיה, הוצאת גל

 

"קראתי את הספר בנשימה אחת. איני מתיימר להיות מבקר ספרותי. קטונתי. אבל אין לי ספק כי מדובר במסמך אנושי נדיר ומרתק. בצעד אמיץ ביותר, בלי לחסוך בפרטים האישיים, חושף סברון בפני הקוראים את קשיי הפציעה… הוא משתף אותנו בהתמודדות היומיומית עם נכות קשה ובקבלת ההחלטה לחיות את החיים ככל האדם, עד כמה שניתן במצבו. למרות כל הקשיים הנחשפים, מדובר בסיפור אופטימי על שיקום מופלא."

 אבי צור, עורך "הלוחם" – ביטאון ארגון נכי צה"ל

חלק א' | תחילת המסע…

 

לא הייתה לי שום תחושה מוקדמת. שום רמז לגבי מה שעתיד להתרחש תוך כמה שעות. עמדתי לסיים שנה כקצין מודיעין בגדוד שריון, וטרם ידעתי מה יהיה תפקידי הבא במסגרת חיל המודיעין אבל שמחתי לקראת השינוי המתקרב, ולאור העובדה שתוך חודשים ספורים הייתי אמור לסיים את השירות הסדיר ולהתחיל את שנת הקבע, הרביעית והאחרונה. היו לי תוכניות לאחר שאסיים את הצבא. אהבתי טבע, אהבתי חיות ואהבתי צילום. רציתי לשלב את הדברים האלה בחיי. התכוונתי לטייל לתקופה בלתי־מוגבלת ואולי לעבוד פה ושם בחוות, על מנת להתנסות וכדי להשתכר. ציפיתי בשמחה לעתיד.

*

הגדוד שלי היה צריך לעלות צפונה ממיקומו אי־שם בדרום הרחוק של הארץ. הטנקים כבר יצאו לדרכם על גבי מובילים, ועליי הוטל לנסוע צפונה עם ג'יפ ובדרך לבדוק מה קרה לטנק או שניים שנתקעו בדרך ושהקשר אתם אבד. ואולם, בג'יפ שבו הייתי אמור לצאת לדרך, התגלתה תקלה בבלמים: שימוש בבלמים גרם למשיכה חזקה ימינה. או אולי היה זה שמאלה, אינני זוכר. מסיבה זו, התעכבה היציאה במספר שעות לצורך תיקון הבעיה. הייתה זו המתנה מעצבנת, שכן אני, אלי ואבי, שהצטרפו אליי לנסיעה, כבר היינו ארוזים עם ה"פקלאות" ולא היה מושג כמה זמן יארך העיכוב הלא־צפוי הזה. כשהודיעו לי שהג'יפ מוכן ליציאה, היה זה כבר אמצע הלילה. הייתי קצת סקפטי לגבי התיקון והבעתי חשש שמא התקלה עלולה לחזור במהלך הנסיעה הארוכה. אולי איזשהו אינסטינקט, איזה משהו ראשוני וקדום שנמצא בתוכנו, אותת לי וגרם לי לאותו חשש. עדיין, לא הייתה לי תחושה ממשית שמשהו עומד לקרות, שמשהו נורא ממתין לי ממש לא הרחק ממני. באותה עת הייתי מנותק למדי מתחושותיי הפנימיות ולא ידעתי להקשיב לאותו קול פנימי ועמוק. נאמר לי שהתקלה תוקנה ולא תחזור על עצמה, ויצאנו לדרכנו. מובילי־הטנקים שהייתי אמור לחפש, באזור סדום, לא היו שם, ולאחר שסרקתי את האזור הלוך ושוב, הגעתי למסקנה שנראה שכלי הרכב המשיכו בדרכם.

מהנסיעה הארוכה צפונה אינני זוכר הרבה. אינני זוכר אפילו אם אני נהגתי כל הדרך, או שחלק מהדרך נהג אלי. הנסיעה נמשכה כמה שעות, כיוון שהגענו לעפולה בשעות הבוקר. מתישהו לפני־כן, הבלמים בג'יפ החלו שוב למשוך ימינה, אולם המשיכה לא הייתה חזקה ביותר ולא נתתי לכך את תשומת הלב הראויה. ההחלטה שאין מה לדאוג בקשר למשיכה הצדה שהזדחלה לאטה חזרה, שהתקבלה אצלי ללא שום בחינה מעמיקה של העניין, הייתה גורלית. היא הטתה את גורלי ואת חיי לכיוון לא־צפוי. לא־צפוי וקשה. בעפולה עילית נכנסנו, אני ושותפיי לדרך, לבסיס צבאי כלשהו, על מנת ליצור קשר עם בסיס־האם שלי, כדי לדווח על מיקומי ולגבי הטנקים. נאמר לי כי הטנקים אכן המשיכו בדרכם, ושהכול בסדר. שמח ומלא מרץ מחודש חזרתי לג'יפ להמשיך בדרכנו. לא ידעתי ולא חשתי אפילו לא אפס־קצה של תחושה כלשהי, שזאת תהיה הפעם האחרונה שאעמוד על רגליי באופן טבעי, שאהלך וארגיש את הקרקע מתחת לרגליי… אלה הם דברים שבדרך כלל, ביום־יום, איננו שמים לב אליהם כלל. אנו עושים אותם באופן אוטומטי, מבלי לחוש את הפלא שבהם, מבלי להרהר לרגע איך יהיו החיים שלנו בלעדיהם. התנעתי ויצאנו מהבסיס להמשיך בדרכנו אל היעד, יעד שאליו לא הגעתי לעולם.

 

דקה או שתיים לאחר צאתנו לדרך אירע הדבר.

אני זוכר שהתפוצץ צמיג. הג'יפ החל לסטות בחוזקה שמאלה. בניסיון להשתלט על המצב, לחצתי על המעצורים, כנראה בעוצמה. אלה משכו את הג'יפ האומלל ימינה וכתוצאה מכך הוא נכנע ללחצים שהופעלו עליו והתהפך שמאלה, לעבר שדה או חורשה שהיו בצד הכביש. מכאן אני זוכר את הדברים רק במעורפל. הג'יפ היה ללא דלת וללא חגורת בטיחות ואני פשוט הועפתי החוצה. נחתי על האדמה, על הגב. אני זוכר שקיבלתי מכה. וזהו.

 

חשכה ירדה עליי ואיבדתי את ההכרה. מאוחר יותר נודע לי כי כשנחתי על האדמה, פגעה אבן לא גדולה בצווארי ושברה את אחת מחוליות עמוד השדרה הצווארי, את החוליה השישית מלמעלה.

*

התעוררתי כעבור כחצי יום, או אולי עבר יום וחצי? בפעם הראשונה שפתחתי את עיניי לא היה לי מושג היכן אני, אך ידעתי שקרה משהו, שהייתה תאונה. ידעתי שכנראה נפגעתי, אבל לא הבנתי, ולו במעט, כמה חמורה הפגיעה וכיצד היא תשפיע על חיי. הדבר הראשון שעלה על דעתי היה האם השניים האחרים נפצעו. חשתי אחריות כלפיהם, היות שאני הייתי זה שנהג בזמן שהגורל פגע בנו. נרגעתי ונשמתי לרווחה כשנאמר לי כי לא אירע להם שום דבר רציני, אלי שבר את ידו ואבי יצא רק עם שריטות. אני זוכר שביקשתי, או אולי היה זה במחשבותיי, שלא יודיעו להוריי. לא רציתי להדאיגם לשווא. הרי אני הייתי בסדר… ובוודאי אצא מבית־החולים תוך ימים מספר. עד כדי כך לא הבנתי מה קרה לגופי. לאחר שביררתי גם כי החפצים שלי ובמיוחד האקדח והנשק, מצויים במקום בטוח, יכולתי לשקוע שוב בשינה עמוקה ונטולת דאגות. מוזר כיצד הנפש שלנו, ברגעים הכי קשים, יודעת להתעלם ולהתכחש מהאמת הכואבת ולהיות עסוקה בדברים שוליים, ואינני מתכוון כאן לדאגה לחבריי לתאונה. האמת הייתה פשוט כואבת מדי, בכדי לעמוד מולה פנים אל פנים. שוב עבר חצי יום או יום, אינני יודע, לפני שהתעוררתי בשנית. מצאתי את עצמי מביט ברצפה, ולא ממש הבנתי מה לעזאזל קורה כאן, איך זה שאני בתנוחה מוזרה זו, בוהה ברצפה. לפתע גל של כאב הציף אותי. כנראה אמרתי משהו, או השמעתי איזו קריאה או אנחה, כי לפתע צצו על הרצפה זוג נעליים ושמעתי קול קורא בשמי. ראיתי רק את קצה הנעליים ולקח לי זמן מה לזהות את הקול. זה היה קולו של אבי. לרגע נחמץ לבי וכעסתי על שהודיעו לו בכל זאת, אולם מהר מאוד תחושה זו הוחלפה בשמחה על הימצאותו לידי. ממנו התברר לי כי אני שוכב במיטת "סנדוויץ", מעין שתי מיטות, האחת בגב והאחרת בבטן, המחוברות יחד לציר המאפשר לכל הקומפלקס הזה להסתובב ולהתהפך. וכך, כל כמה שעות היו הופכים את המיטה יחד אתי. פעם הייתי על הבטן, לאחר מכן על הגב ושוב על הבטן. לא ממש נוח, אך באותם ימים ראשונים לא כל־כך נתתי את דעתי על כך. סברתי לתומי כי העניין הוא זמני לחלוטין ושבקרוב אוכל לצאת ולהמשיך בחיי. רוב הזמן הייתי במין ערפול חושים מהול בכאב. מתישהו, ביום השני, באו לבקר אותי נוסעי הג'יפ האחרים ושמחתי לראותם. לא חשתי ולא ראיתי את הבעת החרדה והבעתה שהייתה בוודאי נסוכה על פניהם נוכח מצבי.

כשאבי אמר לי כי הוא מטפל בכך שאני אועבר לבית־החולים "תל־השומר", כי שם המחלקה הטובה בארץ לסוג הפציעות כמו שלי, לא שמחתי כל־כך. נהניתי מהיחס הטוב והחם של הצוות בבית־חולים "העמק", ולא רציתי לעבור למקום אחר, לא מוכר. אבל הדבר לא ממש היה נתון לשליטתי וגם לא היה בי את הכוח לנסות לשנות את ההחלטה שהתקבלה. בעפולה חוברה לראשי "מתיחה". זוהי מעין קשת ברזל המחוברת לראש באמצעות שני ברגים המוחדרים לגולגולת מעל לרקות, ואשר בחלקה העליון מחובר חוט עם משקולת. מטרת המכשיר היא לקבע את הראש ולגרום למשיכה תמידית וקבועה של הראש ועל־ידי כך לסייע לאיחוי טוב יותר של חוליות הצוואר שנפגעו ונשברו. ביומיים הראשונים לאחר הפציעה הייתי עדיין כנראה בהלם ובבלבול חושים מוחלט, וטרם חשתי או ידעתי משהו לגבי אותו מכשיר המחובר לראשי. אותו מכשיר יקבל אצלי מאוחר יותר את הכינוי "מכשיר עינויים מודרני", שכן הוא היה הגורם לחלק לא מבוטל מהכאבים הנוראים שהיו עתידים להיות מנת חלקי בחודשיים וחצי הבאים. ואולם, את כל זאת טרם ידעתי והייתי תמים לחלוטין לגבי הצפוי לי.

 

 

תומר סברון, פסיכולוג קליני, מרצה ומנחה סדנאות, נפצע במהלך שרותו הצבאי ומזה כשלושים שנה הוא מרותק לכסא גלגלים.

למד ביולוגיה, עסק במחקר מדעי ובעל תואר דוקטור בנוירו-ביולוגיה ממכון וייצמן.

בחר להיפרד מעולם המחקר ופנה ללימודי פסיכולוגיה במטרה לטפל באנשים ולסייע להם.

כיום, מטפל כפסיכולוג קליני עם אוריינטציה של גוף-נפש-רוח המשלבת את כל הידע והניסיון שצבר.

 

"לסובב את הגלגל – מסע מפציעה לצמיחה" הינו ספרו הראשון. ספרו השני "להתעורר!  מדריך רוחני-מעשי" עומד לצאת לאור בימים אלה.

X