למראית אַיִן | לרכישה באינדיבוק
למראית אַיִן

למראית אַיִן

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 93
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 35
- 40
- 35

הנובלה "למראית אין" עוסקת באירוע לא מדובר שהתרחש במלחמת יום כיפור, 1973. היא מבוססת על מקרה אמיתי וחלקים ממנה נלקחו מתוך יומני השדה של המחברת בעת שערכה את המחקר הראשון שלה (מ.א.), באנתרופולוגיה.
מאירה וייס מציגה בפני הקורא את השכול הכואב של ייטי וקארול ברקוביץ, שבנם יוז'י, נפל במלחמת יום הכיפורים ב-21 באוקטובר, 1973.
במסגרת חקירתו את נסיבות מותו של בנו, מתגלה לקארול, גיבור הנובלה, סוד שנוגע לניהול המלחמה ולמותו של בנו, כשגילוי זה מביא לתוצאות הרסניות לגבי הדמויות המעורבות בנסיבות המוות.
לקולו של הגיבור הראשי מצטרפים קולות נוספים כמו של החיילים שנעזבו במדבר, של "כוחות הביטחון", ושל הסופרת.

הנובלה מעמידה דילמות אנושיות ואתיות, ונקראת בנשימה עצורה.

ארבעים שנה חלפו מאז המלחמה הנוראה ההיא. התזמון של הוצאת הנובלה לאור לקראת יום השנה הארבעים, משקף את תפיסתה של הסופרת שמלחמת יום כיפור 1973, לא הסתיימה. היא מחלחלת ומבצבצת בנו ובחיי ההווה שלנו.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “למראית אַיִן”

ביקורות נבחרות

אתר הבית של פרופסור מאירה וייס

המכונית קרטעה במעלה ההר.

שלט "מחנה נופש" הוביל אותנו לביתנים קטנים בשולי הקיבוץ. קארול רצה לתחקר היום את השבויים, אמר שהוא חייב לדעת מה קרה שם, במדבר, ולמה דווקא הבן שלו נעדר. הרי הם היו כולם בשבי, חודש ימים, אז איך זה שדווקא יוז'י לא חזר עם שאר השבויים? מה זאת אומרת שהשבויים חוזרים לארץ ומודיעים שהמצרים הרגו אותו? איך חוזרים ככה בלי יוז'י?

***

בחדרון נזירי, עם שני שולחנות פורמייקה ומאוורר, ישבו שלושה חיילים וחיכו.

ייטי התקרבה לאחד השולחנות והניחה עליו את שקיות הניילון שהביאה מהבית והוציאה עוגיות קנויות ושלושה בקבוקי טמפו.

"אתם השבויים?" שאל קארול.

"כן," ענו שניים מהם, כשהם מסבים את פניהם ממנו, "אנחנו מחכים לכם מהבוקר."

החייל השלישי בהה באוויר.

החדר היה אפוף עשן סיגריות. על שולחנות פורמייקה אפורים ניצבו שלוש מאפרות פשוטות בגון כסף, מלאות בבדלים ובגפרורים. שאפתי בהנאה את ניחוח אוויר טבק הווירגי'ניה, משתוקקת להצית סיגריה לעצמי.

קארול הסתובב באי-שקט. "אנחנו לא רוצים להפריע לכם," אמר, "בואו נתחיל."

החיילים הביטו זה בזה, ואחרי כמה שניות אמר החייל שישב מימין לשולחן, "טוב, אני אתחיל."

אבל הוא שתק. התבוננתי בזיפי הזקן הבתוליים על לחייו. "לא יודע איפה להתחיל," אמר לבסוף.

"תתחיל מההתחלה," אמר לו החייל השני.

"אבל מאיזו התחלה?"

"אולי תתחיל דווקא מהסוף," פתר את העניין קארול בנימה תכליתית. "אני חייב לדעת איך הבן שלי מת."

החייל העביר את מבטו לקארול. "אפשר להדליק סיגריה?"

קארול לא ענה.

החייל הדליק בדל סיגריה שהיה מונח במאפרה על השולחן.

ייטי התבוננה בו ואמרה בשקט, "חבל, שכחתי להביא להם סיגריות."

שלפתי מהתיק שלוש חפיסות נלסון בלי פילטר והנחתי על השולחן. הצתתי לעצמי סיגריה והצעתי אחת לחייל. הוא נטל סיגריה מחפיסת הנלסון הירוקה, הצית וינק.

"נתחיל?" שאל קארול, חסר סבלנות.

"כן. או. קיי. אני אתחיל," אמר החייל הראשון.

"יוז'י נהרג ב-21 באוקטובר," פתח. "זה היה בסיני, במקום שנקרא המיסורי."

"יש לי מפה, ואני יכול להראות בדיוק איפה זה," אמר החייל השני. קארול התבונן במפה בחיפזון, קיפל אותה לארבעה חלקים והכניס אותה לילקוט העור הישן שלו.

"איך קוראים לך?" הוא שאל את החייל הראשון.

"לי גילי, ולהם קוראים דודו וירקוני."

"יומיים קודם לכן," אמר החייל בנימה של הרצאה, "אריק שרון קיבל הוראה לכבוש את המיסורי ולאסוף את הלוחמים שהיו מפוזרים באזור. היו מאות לוחמים. גם אנחנו היינו מפוזרים במדבר וקיבלנו הוראות מהמח"ט להיות בקשר עם אריק. נאמר שאריק יאסוף אותנו במשך הבוקר."

המאוורר בחדר הרעיש. המכשיר היה ישן, פה ושם ניכרו בו סימני חלודה. האוויר היה חם, מהביל, רווי עשן סיגריות. החייל הסתכל לצדדים אבל לא מצא פיתרון לחום ולרעש.

הסתכלתי מסביב. "אפשר לעזור?" שאלתי, מנסה להצדיק את נוכחותי במקום. החייל לא ענה ואני הצטמצמתי במקומי. חם לי. "להביא עוד מאוורר?" גם הפעם לא היה מענה. מה אני עושה כאן בכלל?

קארול התקשר אתמול וביקש שאסיע אותו ואת ייטי לקיבוץ ליד ירושלים, כי אין להם רישיון נהיגה, כך אמר, "וייטי רוצה אותך לידה, היא מתביישת לבקש ולהגיד שהיא מרגישה בטוחה רק אתך." אבל גיורא, בן זוגי, היה מודאג. "שאת תסיעי אותם? הוא יודע איך את נוהגת?" ובכל זאת הסכמתי וביקשתי ממנו להישאר לשמור על שירי, ועכשיו אני לא יודעת מה אני בכלל עושה כאן.

חזרתי לשמוע את קולו הסדוק של גילי, ממשיך לספר את סיפור המדבר. "אבל אריק לא בא לקחת אותנו. בסוף הוא אכזב."

"תסביר," פקד קארול בטון נוקשה.

"אני אסביר לך מה שהסבירו לנו בימים האחרונים, כי כשהיינו שם לא ידענו כלום."

החייל הצטמק.

"הקרב על המיסורי פרץ כשאריק הקצה לקרב רק אותנו, שהיינו כוח טנקים קטן," אמר בקול נטול התרגשות, שנשמע כאילו הגיע ממרחקים. "פתחנו בקרב בידיעה שהכוח המרכזי של אריק עומד להגיע בכל רגע ולהגיש לנו סיוע, ולא ידענו שאריק החליט לא לשלוח את התגבורת בלי להודיע על כך לאף אחד. וחיכינו לו. אבל הכוח שלנו לא עמד לבדו בקרב הזה, לא יכולנו לעמוד בקרב כזה מסובך, אחד אחרי השני עלו הטנקים באש."

"יש לי הרגשה שהוא מדקלם משהו שאמרו לו לומר לנו," העיר קארול לייטי ברומנית. ייטי תרגמה לי את דבריו בלחש, אבל החייל המשיך כאילו לא שמע אותנו.

"היית צריך לראות איך הטנקים עלו באש, זה היה מחזה אימים. מכל טנק יצאה שלהבת אש ענקית. הטנקים נעשו מדורות, לפידים בוערים. אחרי ששלושה טנקים שלנו כבר דלקו והצוותים קפצו לחולות, גם הטנק של יוז'י התחיל לבעור. יוז'י ניסה לקפוץ מהטנק אבל אז, בכל הבלגן הזה, ראינו שהוא שבר את הרגל. יוז'י נפל מהטנק ומצא את עצמו תקוע בחולות, לא יכול לזוז."

גילי, שהמדים המקומטים מזיעה נתלו ברישול על גופו הרזה, הרים את עיניו לרגע והתבונן בנו, נשימתו כבדה.

פניה של ייטי נטפו זיעה. ניצלתי את ההפסקה בדיבור. "תשתו קצת," מזגתי כוס מהמשקה שייטי הביאה מהבית, "חם פה."

גילי שתה והמשיך לספר. "גם הטנק שלי נפגע ואני ושאר החיילים קפצנו ונפלנו על החול.

כשכולנו כבר היינו למטה, הסתכלנו אחד על השני, והיינו מבולבלים. לא ידענו מה לעשות בלי הטנקים שלנו. אצל שריונאי, אם לקחת ממנו את הטנק, לקחת ממנו את הגוף. שאלנו את דני וקופלו מה נעשה עכשיו כשהטנקים כולם עלו בלהבות אבל הם לא ענו.

פתאום ראיתי שדני וקופלו, שני הקצינים היחידים שלנו, מסתכלים אחד על השני. לא הספקתי להגיד ג'ק רובינסון, והם התחילו לרוץ. מה-זה לרוץ, לברוח! 'בני זונות חכו,' צרחתי. רצתי אחריהם ותפסתי את האוברול המטונף של דני, 'היי, כוס אממעק, לאן אתם רצים?' לא עזבתי אותו. הוא ניסה להשתחרר ועוד רגע היה מחטיף לי. קופלו לא ענה בכלל. 'למה אתם בורחים?' דני ניסה להרגיע אותי. 'אל תדאג, יהיה בסדר.' הקול שלו היה רך. ולשמוע קול כמו של אבא באמצע המדבר, זה עושה לך משהו. אז עזבתי לרגע את היד שלו רק לרגע אחד אבל הוא ניצל את ההזדמנות ונתן ריצה, וקופלו אחריו. 'היי, היי, הם ברחו,' צרחתי לחיילים האחרים. 'קופלו ודני ברחו לנו,' צרחתי. ובאמת, הם ברחו והשאירו אותנו לבד, לקחו אתם את הנשק והמפות של כולנו. גם אנחנו רצינו לברוח, אבל לא ידענו לאן, המפות לא היו עלינו. 'מי אחראי עכשיו?' שאל מישהו בבהלה. 'אני,' אמר הרשקו. הרגשתי הקלה ונפלתי על החול, קצת לנוח. אבל רק הגעתי לחול והרגשתי כמה הוא רך, וכבר הרשקו אמר בשקט, 'גם אני לא נשאר כאן.' הפעם הייתי מוכן להרוג את הרשקו. 'גם אתה בורח? אני יהרוג אותך, תיזהר ממני.' אבל הרשקו הסביר שאי-אפשר להישאר כאן בלי לבקש עזרה, וקרא לשמשון, החייל הכי מבוגר בינינו. 'תשגיח עליהם,' פקד, 'אני אגיע לכוחותינו, ואז ישלחו תגבורת .'

"וככה נשארנו במדבר."

"ומה אִיתם? עם אלה שברחו?" שאל קארול.

"דני נהרג מייד על-ידי המצרים. אבל הרשקו וקופלו, שהיה בעצם המפקד הישיר והאחראי שלנו, שניהם הצליחו להגיע לכוחותינו כעבור כמה שעות. אבל הם לא שלחו אף אחד שיבוא לקחת אותנו. בקיצור, אף אחד לא בא אלינו, שכחו שאנחנו קיימים."

"הרשקו דווקא כן ביקש שישלחו לנו עזרה, הוא אמר לנו אתמול," הוסיף דודו, "אבל טענו שיש בלגן ואין את מי לשלוח."

ריח הזיעה החריף שבחדר התערבב עם ריח הסיגריות והחום הדביק. על התקרה הותקן מאוורר שלא פעל. שני החלונות על הקירות בצבע שמן אפור היו מוגפים משום-מה. גילי השתתק והתבונן בשני החיילים שלצדו, חולצותיהם מלאו כתמי זיעה. מזגתי להם מהמשקה שכבר הספיק להתחמם והעברתי את מבטי לייטי. הזיעה על פניה נבלעה בדמעות.

"נשארנו לבד, מצאנו את עצמנו בודדים," המשיך גילי, כאילו לעצמו.

קארול הניח את ידו הימנית על החזה, באזור הלב. ייטי הביטה בו בדאגה.

"אתה רוצה שנפסיק?" שאל גילי.

לא, הניע קארול את ראשו בתנועה אופקית.

"אני רואה שקשה לך ," הוסיף החייל, "גם לי קשה להיזכר מחדש."

"אני אמשיך במקומך," אמר בשקט דודו.

מאירה וייס (ילידת 1947) היא פרופסור אמריטוס לאנתרופולוגיה של הרפואה, המדע והגוף. בעבר כיהנה כראש הקתדרה לסוציולוגיה של הרפואה באוניברסיטה העברית, כיושבת ראש לימודי המגדר באוניברסיטה וכיושבת ראש האגודה האנתרפולוגית הישראלית. מ-1995 ואילך, היתה חברה בועדת הלסינקי הגבוהה של ממשלת ישראל. מ-2011 מרכזת השתלמויות תהל"ה (הורים לילדים הומואים, לסביים וטראנסג'נדרים).

בעלת דוקטורט בהצטיינות, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב.

פרסמה ספרים ומאמרים רבים, ביניהם "אהבה התלויה בדבר" (ספרית פועלים, 1991), העוסק, בין היתר, בשאלה האם אהבת הורים לילדם הביולוגי היא "טבעית" ואינה מותנית בדבר ו"הגוף הנבחר: הפוליטיקה של הגוף בחברה הישראלית" (באנגלית, הוצאת אוניברסיטת סטנפורד, 2002).

X