למה דג ציפור | לרכישה באינדיבוק
למה דג ציפור

למה דג ציפור

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 165
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 61.2

"ומסביב לבית כבו כל האורות. אולי הלכו כל השכנים לישון כאיש אחד, אולי הסתיימה תוכנית יפה בטלוויזיה אשר כולם צפו בה בעת ובעונה אחת, איש-איש בביתו. על כל פנים, כל האורות כבו כמו באחת, כבו כך בבניין כולו וגם בבניינים סביב-סביב, כל השכונה כבתה, העיר כולה, הארץ, היבשת. ורק הבית שלהם נשאר כך לבדו, מואר, כמו אי קטן בים העולם השחור."

 

עומר מגיע לבניין שבו התגורר כילד ויוצא לחפש אחר המפתח לדירה שבה גדל, וכעת מתבצר בה פולש. כל דלת שהוא נוקש עליה פותחת שער שבור לילדותו. בית הדירות מתגלה כתופת רוחשת. יחד אתו אנו עוברים כסהרוריים בין מדור למדור, בין סודות ישנים ומי שמסרב לישון.

 

למה דג ציפור ככה נבנה כזירת אסון המוצגת בנימוס מופלג ובמעמקיה רוחשים יסודות אפלה. לקוראים מזומן מסע מענג ומכאיב באזורי הצל של היומיומי: פסיעה נרעדת על השוליים הרכים של מה שאין להיזכר בו, ובטעות נואשת אנחנו מבקשים לגדור בשם ילדוּת.

 

זהו ספרו החמישי של אסף שור, מן הסופרים הבולטים בדור החדש של הסופרים בארץ. כתיבתו הייחודית, המבריקה ושוברת המוסכמות מתבוננת באופן חד ועמוק בעולם ובמעשה הספרותי גם יחד. ספרו הקודם, "כה אמר וינסנט, החתול הטיפש", יצא גם הוא בהוצאת כתר וזכה לשבחי הביקורת.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “למה דג ציפור”

היינו ילדים והיינו נחמדים והיינו בסך הכול בסדר. כל כך כל כך בסדר. בבוקר היינו גודשים את בית הספר, בצהריים חיממנו את האוכל שהשאירו לנו, אחר הצהריים הקמנו רק מהומת ילדים עליזה. בערב הלכנו לישון זמן לא רב אחרי החדשות, ואם נשארנו ערים, נשארנו בחדרינו או צפינו בטלוויזיה מפתח החדר, מאחורי גבם של ההורים אשר ישבו על הספות והעמידו פנים שאינם רואים אותנו. ובימים שיחקנו סטַנגָה ולפעמים תופסת, אלא שאני לא התמדתי בזה. גם לא במחבואים. מלכתחילה לא היה לי חוש למשחקים, הכול היה רציני מאוד בעיני, ורק בקושי לא חבטתי בילדים האחרים כשמצאו אותי ונעלבתי, כשדלקו אחרי ונבהלתי, כשהתלחששו ואיימו להסגיר את המחבוא ואני כבר רעדתי מרוב חשש וזעם.

כשהתבדחו איתנו חייכנו בנימוס. כשהגישו לנו ממתקים לקחנו. והאמנו שהכול חי, הכול ספוג חיים, וכל דבר יש לו משמעות ורצונות ואופי, הכיסא והשולחן, פינות המשקופים שתקפו את הבהונות בלילה, ובמיוחד המכשירים החשמליים. כשדיברו איתנו בדברים רציניים נהגנו ברצינות המתבקשת, וכשניגנו את ההמנון קמנו מיד על הרגליים גם אם בקע רק מן הטלוויזיה בתום יום שידורים. בשיעור ישבנו ובצפירה עמדנו והיינו עצובים ומלאי כבוד, ואם צחקנו, צחקנו רק מן המבוכה. כמעט בהצטנעות צחקנו, כמעט בסלחנות, משום שאת עצמנו כבר כללנו למפרע במניין הנופלים למען המולדת, וכבר השקפנו למטה ולאחור מן העתיד אל הילדים שיעמדו כך לכבודנו.

לא הייתי בבניין שנים. לא חשבתי עליו אפילו. כאילו כל הסיפור נגמר שם ברגע שעזבתי. אבל כבר בכניסה עלה הכול כמו ריח. זכרתי את צבע השמן הבהיר שהתלכסן לאורך המדרגות והמשיך במקביל למישורת, ומעליו הסיד הלבן שהוכתם למרות הכול במרוצת האצבעות המלוכלכות. זכרתי את המגרעות הרדודות בצבע השמן השחור שעל המעקה. מר ורדי (רוזנצווייג) הושיט לנו, הילדים, ריבועים של נייר זכוכית ואמר, "תשייפו את זה טוב-טוב, שיראו את המתכת, כי הערבי הוא לא אכפת לו. מצדו, יבוא וישים את הצבע ככה, כמו שזה." ואנחנו הנהנו בצייתנות, וכשסגר את הדלת מיהרנו לחצר, דוחפים ומהסים זה את זה כל הדרך, ואת נייר הזכוכית השארנו על הגדר ומישהו עבר וכנראה לקח אותו. שנים אחר כך היינו יורדים ואצבעותינו מחליקות על המעקה ומתחקות אחר הבליטות והשקעים, מהם שצורתם כְיבשות (כך חשבתי לימים, כשלמדנו גאוגרפיה). זכרתי את חורי ההצצה שמעולם לא ידענו אם מביטה מהם עין כשצחקקנו, כשמיהרנו לרדת לחצר בין שתיים לארבע ורקענו כך במדרגות אף שידענו שאנחנו מרעישים, כשהעברנו מקל על מוטות המעקה כקסילופון של תו אחד, מוכנים תמיד להימלט מפני שכן נרגז.

זכרתי איך חנינו לצד המדרכה בלילה ואני ניסיתי, בעיניים עצומות, לנחש אם זו המדרכה שליד הבית או מולו אחרי שהעמדתי פני ישן באוטו כל הדרך חזרה, בלי לענות גם כשפנו אלי, גם כשהודיעו שהגענו. הכול כדי שירימו אותי ככה מן המושב, עצום עיניים כמו שאני, ויקחו על הידיים עד הקומה העליונה, אף שבבירור הייתי כבר גדול מדי לזה, ואבא כל הדרך נאנק, "הילד, הילד הזה, אוי, הגב שלי הלך כבר, זה פיל ולא ילד, דוב ולא ילד, כלב ים ולא ילד, פינגווין ענקי."

ועוד לפני חדר המדרגות, כשעמדתי בקצה המדרכה ליד גדר האבן ובראש מדרגות האבן החלקות, נראה הבית כמו שנראה תמיד. הצפצפות, העציצים. מְכל הסולר הכביר, עשרים ילדים יכולים לטבוע שם ואיש לא יֵדע, וכך בדיוק הבטיחו לנו שיקרה אם נתקרב אליו, אף שהפתח היחיד היה פיית הברגה שגם כף יד לא היתה נכנסת בה, ומאז החלידה. סביב-סביב השביל, העשב בין המרצפות, המרחבים היתרים של החצר שאיש מעולם לא ידע לנצל, אפילו אנחנו הילדים שיחקנו שם בקושי, אם בכלל. הקרחות בדשא, חלקות הצבר שנשמרנו מפניו כמו מפחד דרקונים, ארגז החול בכלא המתכת הפעור שלו. והחלונות לא היו כמו עיניים, חדר המדרגות לא נפער כלוע אלא נח קריר ואפלולי, אינו מזמין אבל גם לא מאיים, שׂבע אקונומיקה ועלונים פרסומיים. הריח השטוח, הדבק בחיך, עלה עדיין מחדר ההסקה שאיש לא השתמש בו כבר שנים, מאז שהתחילו עם המזגנים שצינורותיהם נמתחו במורד הקירות והם עצמם דבקו במסגרותיהם באמצע האוויר, תולים כלוליינים בערסלי פלדה.

עליתי במדרגות ישר אל הקומה העליונה. הצהוב הרך של הקירות מאז היה תכול בהיר מאוד עכשיו, ופה ושם ניכר גם הירוק שצבעו בו ביניהם, אבל כעת עלה רק מן הפגמים, בוודאי מן המקומות שרהיטים כבדים התחככו בהם בקיר מעת לעת במשך השנים בידיהם של סבלים או של שוכרים סטודנטים שסחבו הכול לבד, אפילו את המקרר. ובקומה לפני האחרונה, מתוך פגימה שבפינת הקיר, התגלתה שכבה ורודה מתחת לצהוב, ומתחתיה רק טיח שנפצע.

נקשתי על הדלת שנותרה כשהיתה, עם טַפֶּט כהה, דמוי עץ כעור. איש לא השיב. נקשתי שוב. "הלו?" אמרתי וכחכחתי בגרון. "יש שם מישהו? זה עומר. הבעל בית. אני מבקש לפתוח."

איש לא השיב. נקשתי שוב, חזק יותר. "מה אתה רוצה?" עלה קול של גבר מבפנים. "זה עומר," אמרתי שוב. "הבן של הבעל בית. תוכל בבקשה לפתוח?"

"מה אתה רוצה, עומר הבן של הבעל בית?" שאל האיש מבפנים.

"מתִי התקשרה אלי," אמרתי. "היא אישרה לי להיכנס. תפתח בבקשה."

"אישרה לך להיכנס, אה?" הוא אמר. "מתי התחלתם? כשעוד הייתי איתה יחד הבאת לה ככה? או שלפחות נימוס לחכות היה לה?"

"מה?" אמרתי. "תשמע, אני לא מבין על מה אתה מדבר. אני רק באתי לפה לבקש ממך לצאת."

"באת, היית, ביקשת, שמעתי," הוא אמר מבפנים. "עכשיו תלך מכאן. תגיד למתִי שאני זז כשאני זז. תגיד לה שאני לא יוצא מפה בלי שהיא תביא לי טלפון חדש."

התיישבתי עם הגב לדלת, בקצה המדרגות. מן החלון שבסלון בוודאי אפשר לראות עדיין את צמרות עצי הצפצפה. היו להם מין ענפים גמישים כאלה, נזכרתי, וכששברנו אותם עלה הריח המתקתק ודָבַק באצבעות, עיקש ולא נעים. אבל עשינו את זה שוב ושוב. קמתי ונקשתי.

"תשמע," אמרתי, "אני יכול לקפוץ ולהביא מפתח או להתקשר למשטרה או משהו. אתה לא מעדיף פשוט לצאת ושנגמור עם זה?"

"לא," הוא אמר. "ביי."

"ביי," אמרתי.

אסף שור נולד בירושלים בשנת 1976.
פרסם חמישה רומנים – "עמרם" (2007), "מוטי" (2008) ו"סיגל" (2009) בהוצאת בבל, "כה אמר וינסנט, החתול הטיפש" (2011) ו"למה דג ציפור" בהוצאת כתר.
זכה בפרס ברנשטיין ובפרס לוי אשכול.
מתרגם, מגיה ומבקר ספרים, בעל תואר ראשון בפילוסופיה ובתיאטרון, בוגר בית הספר לאמנויות האילוף, מתאמן ומאמן באמנות הלחימה Wu Wei Gung Fu.

X