לכודים | לרכישה באינדיבוק
לכודים

לכודים

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 115
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39
- 39

טלפון בהול מביא את אליסון סטנפורד, צעירה מניו יורק, לעזוב הכל ולצאת למוסקבה כדי לראות את אחותה הגדולה ואחיינה. בשדה התעופה של ניו יורק היא פוגשת את אוון קולינס שמציע לה את עזרתו. אליסון מוצאת את עצמה בפרשה הרבה יותר גדולה ממה שחשבה, כשהיא מחפשת אחר אחיינה, תום בן החמש, במטרה להצילו מסשה גיאורגיאנובה, אביו, המשתייך לאירגון אלקעידה.בזמן הזה היא הולכת ומתאהבת באוון, אך אינה בטוחה מיהו באמת…

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “לכודים”

בקרוב…

1

ניו יורק אפריל 1989

המטרופולין היפיפה עוצר הנשימה של ניו יורק היה טבול בבוקר שטוף גשם קליל של סוף חודש אפריל. אליסון סטנפורד הסתכלה מבעד לשמשה בדירתה שברחוב חמישים ושתיים. על אף הגשם העיר היתה תוססת. היתה זו עיר ללא הפסקה. אנשים התרוצצו ביום ובלילה בלי הרף, מוניות צהובות שייטו בעיר בין בנייני הפאר והפארקים. האמפייר סטייט, פסל החירות, גשר ברוקלין, הטיימס סקוור.

אליסון נשמה עמוק, עיניה הירוקות ספגו את הנוף המשתקף בחלונה בדירתה שבקומה השישית, היא אהבה את ניו יורק. היה עדיין קריר בטמפרטורה של תשע מעלות צלזיוס, והיא הידקה את הצעיף הצהבהב על צווארה.

הטלפון צלצל בצריחה צורמנית, אליסון עזבה את רשימותיה של מלון 'מאריאוט מרקוויס' ומיהרה לענות.

"כאן אליסון," קראה בעליזות.

"אליסון," הקול הלוחש היה צרוד ונשמע חולה, מעונה.

"כן, זאת אני."

"אליסון, זאת מארי."

"מארי?" קראה אליסון בבהלה, "מה קרה?"

"אליסון, עברתי תאונת דרכים, ו…"

"מה? יואו, אלוהים, מארי," היא השתנקה, "מ… מתי?"

"אתמול אליסון, לא יכולתי להתקשר לפני…" היא השתעלה.

היתה שתיקה.

"מארי, את שם? מארי תעני לי," קראה אליסון בקול היסטרי על סף ייאוש.

"אני כאן," אמרה מארי בלחש, בקול צרוד שנשמע כל כך לא מוכר ומוכה יגון.

"אליסון… אני גוססת."

"או מארי," התייפחה אליסון, "אל תגידי את זה, בבקשה, את תהיי בסדר, אני יוצאת אלייך."

"אליסון…" היא השתעלה, "תקשיבי! את חייבת להקשיב לי!"

"כן," אמרה אליסון ומחתה את דמעותיה, "מארי, אני כאן."

"אליסון, את חייבת להוציא את תום מכאן. בבקשה אני יודעת שלא נשאר לי הרבה זמן… אבל אני לא רוצה שתום יישאר כאן, בבקשה לא איתו."

היתה שתיקה, ואליסון שמעה את נשימותיה הכבדות של מארי מעבר לקו.

"עשיתי טעות נוראית, לא ראיתי את המציאות. מעולם לא הייתי צריכה לבוא לכאן. את מבינה, סשה… הוא לא בדיוק ממש רוסי, כלומר הוא גם רוסי, הוא שיקר לי אליסון. הוא חצי מוסלמי, וכשהבנתי את זה, היה מאוחר מדי. הוא הכיר לפני שנה איזה שיח אחד וכעת הוא קורא לעצמו אחד מאנשי ארגון חדש וסודי, ארגון מוסלמי קיצוני הם קוראים לו אל-קאעדה, את…" פרץ שיעול קטע את דבריה.

"את חייבת להוציא את תום מכאן, אני לא רוצה שהוא יגדל להיות כמוהו. בבקשה אליסון, הוא כל מה שיש לי, והוא ילד כל כך מקסים. בידיים של סשה הוא יצא פושע, את מבינה, הם מאמנים חיילים מוסלמים להיות טרוריסטים, שמעתי אותם מדברים, שמעתי הכול… סשה נהפך למפלצת, שפוט של המחבלים."

"או אליסון… באמת אני מצטערת שאני מבקשת את זה ממך, אבל אין לי כל ברירה, את אחותי היחידה ותום הוא בסך הכול ילד בן חמש, הרוע של סשה עוד לא הספיק להרוס אותו."

"אוי אלוהים, מארי, בבקשה תחזיקי מעמד," אליסון ניסתה להתעשת, והדמעות הציפו את עיניה, "מארי אני מגיעה, כבר היום אזמין טיסה אבל תהיי חזקה בבקשה, אני אוציא אותך משם."

"אליסון," הקול הלוחש בקושי נשמע, "תפסיקי, השעה שלי הגיעה אני מרגישה את זה, אי אפשר לעשות כלום. תצילי את תום, תגדלי אותו, בשבילי! תעשי ממנו בחור מוצלח. להתראות אחות קטנה."

הקול נדם.

אליסון החסירה פעימה. "מארי? מארי? את שם, תעני לי, בבקשה."

"מאריייי," צרחה אליסון, "מאריייי," אך הקו נותק.

אליסון רעדה בכל גופה, היא בכתה המון, תוך כדי הבכי ארזה בחיפזון וללא כל סדר דברים לטיסה.

"מה צריך אלוהים?" סוודרים, מעיל, בגדים חמים. היא שפכה את כל תכולת מגירתה למזוודה, תמרוקים, מברשת שיער, לבנים הכול בערבוביה, נעליים גרביים חמות, צעיפים.

תוך פחות מחמש דקות המזוודה היתה מוכנה ואליסון עמדה ליד הדלת. היא נשמה עמוק, אחזה את דרכונה בידה, נעלה את הדלת ויצאה מן הבית.

הזמן דחק, אולי מארי עדיין לא מתה, מה לעשות? מה לעשות? אלוהים איזה לחץ מוחה עמד להתפוצץ והיא בכתה.

כסף, היא חייבת להוציא כסף. אליסון עצרה מונית צהובה ומיהרה לעלות. "קח אותי לבנק, בשדרה החמישית, ליד האמפייר סטייט."

"כן גבירתי," אמר הנהג, הוא לחץ על הדוושה ואליסון עפה אחורה. הנהגים של ניו יורק חשבה לעצמה. אך כמה שנסע יותר מהר כך הרגישה שזה לא מספיק.

תוך שעה היו כל חסכונותיה בידה, תשעה עשר אלף דולר. עם זה תהיה חייבת להסתדר.

המונית דהרה, פונה בסמטאות בצורה חסרת זהירות לחלוטין. בזמן רגיל אליסון היתה שמה לב, אך כעת דבר לא עניין אותה, רק להגיע.

מחשבתה נדדה למילותיה האחרונות שאמרה לה מארי אחותה, "תצילי את תום, תגדלי אותו, בשבילי! תעשי ממנו בחור מוצלח. להתראות אחות קטנה."

היא השתנקה, מועקה אחזה בה. אך לרגע היא לא הפסיקה לקוות, אולי מארי לא מתה, אולי היא הגזימה, אולי הקו פשוט נותק? הרי דיברה איתה מרוסיה.

אליסון עשתה הכול כדי לעודד את עצמה שהכול בסדר, היא שכנעה את עצמה שמארי חזקה, ותמיד היתה החסונה מבין שתיהן, ושבטח היו הפרעות בקו. הרי חורף, ואם קר בניו יורק קל וחומר ברוסיה הקפואה והמושלגת. היא חיבקה את עצמה חיבוק אמיץ ונשאה תפילה מתחננת למען אחותה. אך עדיין הספק קינן בה. "בבקשה אלוהים," לחשה, "תעשה שמארי תחיה, בבקשה."

גשם החל לרדת, הולם ונאנק על גג המונית. ענני כסף ופלדה אפורים תפוחים נשברו והממטרים נהמו מעליה, דומה שמכירים ברגשותיה חשבה.

המונית החליקה יותר באיטיות בגשם שירד, ונכנסה לשדה התעופה 'קנדי' בניו יורק. הנהג עצר, הפך את כובעו לאחור והסתכל על אליסון. "הגענו גיברת," אמר וחייך בשיניים צהובות. "כן כן בבקשה." אמרה אליסון והוציאה שטר של חמישים דולר מארנקה, היא הושיטה לו את השטר ויצאה מהמונית, אפילו לא טרחה לקבל את העודף חזרה, ופשוט טסה אל תוך המבנה הרחב והבהיר עם מזוודתה.

היא כמעט ורצה כשמולה עמדו אנשי האבטחה. היא כפתה על עצמה להירגע, אסור לה לרוץ כך.

קתרין אוורסון, ילידת 1978, נשואה ואם לשני בנים.

סופרת וחוקרת תרבויות, בעלת תעודות במגוון תחומים.

נוהגת לערוך מחקר מעמיק לגבי כל הנושאים שמופיעים בספריה.

כולם יצאו לאור בהוצאת שלגי וזכו להצלחה רבה.

ספריה: התליון, בזמן האינקה, הנערה בעלת המסיכה, לכודים, האוצר, שמי מנהטן.

X