ליM | לרכישה באינדיבוק
ליM

ליM

שנת הוצאה: 2012
מס' עמודים: 304
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 75.2
- 37

אומרים על ליאם שהוא מתבגר מיוחד, מופרע, עצבני מהממוצע. הביוגרפיה הקצרה שלו מסבירה מדוע יצא לו מוניטין של ילד-מפלצת מפונק ומגעיל בקרב כל המטפלות בעיר – הרי אמא שלו נעלמה ואבא שלו יודע מצוין לעשות הרים של כסף, אבל אין לו מושג איך לטפל בבן שלו. ואז מופיעה קארי, האחרונה בשורת המטפלות, ומצליחה לפלס דרך אל לבו של ליאם. אולי זה בזכות שמחת הבישול שהכניסה בו ואולי בזכות כמה תבלינים יוצאי דופן שהוסיפה לתבשילים. כך או כך מפלס הזעם של ליאם יורד, ואט–אט הוא מתחיל להתפייס עם העולם ועם עצמו – עד שגם קארי נלקחת מחייו. קשה לדעת מה היה עולה בגורלו אם לא היה פוגש במרחבי האינטרנט ברייה נוספת שכותבת את שמה בדיוק כמוהו. ליM.

ליM, הרומן החדש של קרן דהרי הוא טקסט עצוב ורגיש וגם חופשי ופרוע להפתיע, העוסק בדרמות הכי איומות של החיים, יתמות ונטישה הורית, אבל בזכות העדינות והדמיון שלה, דהרי אינה נופלת לשום קלישאה. היא בוראת עולם ספק–ריאליסטי ספק–פנטסטי, משכנע לחלוטין, שבתוכו מתנהל ליאם העצוב, היפה וכובש הלב.  ספרה הראשון של קרן דהרי לשומקום ובחזרה ראה אור בהוצאת כנרת זמורה–ביתן וזכה לשבחי הביקורת.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “ליM”

בערב מאי חמים, קצת אחרי השקיעה, אני ניצב בכניסה העורפית של הבית שלנו, מניף באוויר גמד גינה ואומר לעצמי שאם צריך להוריד אותו על גולגולת של מישהו, אין בעיה. אני עושה את זה. גם אם זה הולך להיות מכוער.

 

ממילא היום הזה היה אחד המכוערים. הבוקר זרקו אותי מהפנימייה. אמרו לי שזהו, אני חוזר הביתה, ואני הבטתי בהם בהפתעה גמורה, לא בגלל שזורקים אותי אלא בגלל ה"הביתה". לא יכולתי להאמין שהם באמת מתכוונים למקום הזה, שלא ראיתי כבר חמש שנים. חשבתי ששכחתי איך זה להיות כאן, אבל שנייה אחרי שעליתי למטוס וראיתי את העיתון המקופל על המושב עם האותיות המרובעות בכיוון ההפוך, הכול חזר להיות מוכר. הכותרת הראשית היתה "שוב אלימות מחרידה בקרב בני הנוער" ומתחתיה היה סיפור על בייביסיטר בת ארבע־עשרה שהביאה חברים לעזור לה לשמור על תינוקת צורחת. הספקתי רק לקרוא משהו על מגהץ רותח וכף אקונומיקה שעירבבו לה בחלב ואז העפתי את העיתון מהעיניים — דחפתי אותו לגב המושב שלפני, מאחורי המגזינים ושקית ההקאה, וניסיתי לא לחשוב על זה שאם לא הייתי נשלח לשווייץ, לפנימייה, כנראה שהייתי הופך בעצמי לאחד מחבורה משמרטפת כזאת. המחשבה הזאת השחירה לי את המצברוח עוד יותר והוציאה לי את התיאבון שגם ככה אין לי, אז העפתי הצידה את הארוחה הסמי־סנובית שהתעקשו לדחוף לה רוח מקומית בצורת כל מיני גרגרי חומוס וזיתים דפוקים וירקות טריים בשמן זית ולימון ואפילו קינוח בשם "קרמבו רענן", וכל הטיסה רק השתדלתי להיבלע אל תוך הנמנום השקט של המחלקה הראשונה, וכשנחתנו אספתי מהר את המזוודה שלי ותפסתי מונית הביתה, אבל אז זה שוב התחיל. הרדיו לא הפסיק לטרטר על חייל שהכין גלילון קטן מחומר נפץ צבאי, תקע אותו לחברה שלו עמוק־עמוק באמצע ו־בום! "בחודש הרביעי להריונה" אמרה הקריינית, ותוך רגע התפתח דיון לוהט עם צעקות מפה ועד להודעה חדשה. אמרו שאנחנו דור מגעיל ונבוב. דור ששותה כמו שאף דור לפניו לא שתה. דור אלים כמו שאף דור לפניו לא היה. בניזונות קטנים בלי כבוד לכלום. חרא צעיר. פסולת נעורים. ואני אטמתי את האוזניים בכפות הידיים וצעקתי לנהג שיסגור. בבקשה!

 

כשהגעתי לא טרחתי אפילו להיכנס. ככה, כמו שאני, עם תרמיל הגב והבגדים המלוקקים של הפנימייה, הלכתי ישר לחצר העורפית. חציתי בריצה שלושים מטרים של מדשאה וצנחתי לישיבה על החול מול הים. אוי, כמה שהתגעגעתי אליו! ראיתי לא מעט ים בחמש השנים האחרונות, בבהאמאס, במקסיקו, בצרפת, כל חופשת סמסטר במקום אחר, אבל את הים הספציפי הזה לא ראיתי ודווקא ממנו יש לי את הזיכרונות הכי טובים. עד אחרי השקיעה ישבתי מולו, אפילו הצלחתי לתפוס קצת שלווה אבל כל השלווה נעלמת עכשיו —

 

אני עומד עם הגמד בכניסה העורפית. למרות החום והלחות הגוף שלי קר.

 

זה מה שקרה: כשהחלטתי סוף־סוף לעזוב את הים ופניתי לאחור, להיכנס פנימה, קלטתי צללית חולפת על פני אחד החלונות. או ככה לפחות היה נדמה לי. אז חזרתי בשקט אל החצר האחורית והסתתרתי לרגע בין הצמחים שמשתרגים בגיזומים גיאומטריים והפרגולות הגבוהות ועציצי הענק. גמד הגינה עמד וחייך לו ליד קבוצה של עצים ננסיים. עקרתי אותו בשתי משיכות מהקרקע ואמרתי לעצמי שאין ברירה. אם הם יודעים מה הם אומרים ברדיו ובעיתון, אם המדינה הזאת הפכה למרבץ של משפחות פשע ושל ערסים בלי אלוהים, ואם אחד מהם נמצא כרגע בתוך הבית, אז עדיף שאני אהיה זה שישבור לו את הראש ולא להפך.

 

אני מביט אל הווילונות הבהירים ומחכה.

 

רגע. ועוד רגע. ועוד אחד. ואז — הדם שלי קופא בתוך העורקים.

 

אור נדלק בקומת הכניסה.

 

ועכשיו זה סופי, גבירותי ורבותי: בזמן שאף אחד לא אמור להיות בפנים מישהו מסתובב שם. דמות גבוהה.

 

אני ניגש אל הדלת האחורית. היא פתוחה.

 

ביד ימין אני מלטף את הגמד בעצבנות. אצבעות שמאל שלי על ידית הדלת. הזרוע מחליטה, דוחפת באומץ, משכנעת אוזן זקורה לבוא בעקבותיה. הצירים, חדשים ורוויי שמן, כמעט לא משמיעים קול כשהדלת נפערת ומגלה מאחוריה מסדרון של אריחי שַיש וקירות צחים. הקולות נשמעים בבירור עכשיו, עולים מתוך אחד החללים הפנימיים — אוושות ורחשים, טפיפות רגליים, מגירות נפתחות, חפצים זזים, והנשימה שלי יוצאת להפסקה ארוכה. זר בבית, אין מקום לטעות, ולרגע אחד אני מת מפחד ואומר לעצמי שלמרות שאני רוּלה כזה, גדול וחזק עם חבטה ימנית של רוצח, אולי כדאי לי בכל זאת לסגת. אולי הוא לא רק אחד שם בפנים. אולי זאת חבורה שלמה של עבריינים שהצליחה לנטרל את מערכת האזעקה, שעשתה עבודת שטח יסודית, שתיצפתה על הבית ורשמה לעצמה שעד הצהריים יש בו מנקה וגנן ואחר כך הבית ריק ופנוי לעבודה, ואוהו, כמה עבודה שיש להם. זה בהחלט בית עם המון מה לגנוב.

 

האם הם הביאו בחשבון את האפשרות שדייר לא צפוי יצוץ להם באמצע? אולי, אבל מכיוון שהם כמה והדייר אחד, אין שום מניעה שיגישו לו מדף ספרים למצח ופסל ברונזה למפשעה, שיקשרו אותו יופי בעזרת חוט חשמל ויסתמו לו את הפה בתחתונים של עצמו ומי יודע מה יעשו לו עוד.

 

אני לוקח אוויר, שואף ונושף. לאט, דרך הפה, כמו שאני יודע. עוצם עיניים, מנמיך ראש ואז פוקח, ומוצא את עצמי בדיוק מול כפות הרגליים שלי. הן יחפות וזרויות גרגרי חול תחת מכנסי בית הספר המגוהצים. שבריר של רגע הן נעות בעצבנות ואז, מבלי להתייעץ יותר מדי, מחליטות לפסוע לאורך המסדרון כשאני, כמו גולם, נסחב אחריהן. זהו, זה הוחלט. אני לא מפנה את העורף וחוזר אל הים. אני גם לא מנסה להזעיק משטרה כי כמו שכבר הספקתי להבין הם ממילא לא יעשו שום דבר, אני נכנס. כלומר אנחנו. אני והגמד. תצחקו אבל גמד גינה עלול להיות קטלני אם הוא נוחת חזק מספיק על גב או כתף, במיוחד אם המצנפת שלו יצוקה מבדיל. אני מניף אותו כמו שמניפים אלת בייסבול, כפות הידיים סביב היתד שתקע אותו באדמה. ומה יקרה אם הם יפרקו אותי בחזרה? נו, שיפרקו. שרק יעזו. הרי אף אחד לא יכול לפגוע בי יותר ממני. ככה אמרו לי כבר כל כך הרבה פעמים.

 

בלב דוהר אני מחליק על השיש. על פני קירות מעוגלים וקירות מזוותים, על פני גופי תאורה קטנים שנשתלו בגומחות מסותתות בקפידה, על פני תמונות במסגרות זכוכית וחפצי אמנות עדינים שבשום אופן לא היו יכולים להיות כאן לפני חמש שנים, מוכן ומזומן להפתיע במכה כל פולש בנזונה ורואה —

 

אה.

 

הפולש שרוע על ספה לבנה רחבת ידיים ומוצץ בהנאה סיגריה יקרה. מולו מרצד מסך שטוח שמשגר אליו בלי קול דיווחים משוק ההון. על השולחן לצדו טלפונים נוצצים, חפיסת סיגריות, מצית ומאפרה, כוס משקה ומחשב נייד. הוא מביט בי ולא יכול להתאפק. הצחוק פורץ ממנו. יש לו צחוק חם, מתגלגל, שבדרך כלל ישר מדביק אותך. "יופי," הוא אומר ויונק מהסיגריה שלו בנחת, "אני רואה שרק הגעת וכבר מצאת לך חבר."

 

איזו הקלה.

 

אני שוקע יחד עם הגמד אל הקיר ומרגיש את השרירים שלי הופכים לחמאה. אידיוט שכמותי. הייתי צריך לדעת שיבוא למרות שכתב לי במפורש שלא יגיע. הייתי אמור לנחש שהוא לא ישאיר אותי כאן לבד עם העצמי הלא יציב שלי. לא אחרי התקרית המצערת מאתמול.

 

אני מניח את הגמד על רצפת השיש ומצטט מהמייל ששלח לי רק הבוקר: "אני עסוק עד מעל לראש. ייקח לי כמה ימים להגיע."

 

זה מגביר את הצחוק שלו עוד יותר. הוא מת עלי כשאני מחקה אותו. "נו מה," הוא מועך את הסיגריה למאפרה. "לא תבוא להגיד לי שלום?"

 

איזו שאלה. אני מנווט אל הספה והוא מושך אותי אליו בעזרת העניבה של בית ספר. למשך רגע ארוך אנחנו מתחככים זה בזה. אנחנו עושים את זה לפעמים, בעיקר אחרי שסמסטר שלם לא נפגשנו. לצופים מהצד זה יכול להיראות קצת מוזר, קצת סוטה אפילו, אבל אף פעם אין צופים מהצד, אז מה אכפת לנו איך זה יכול להיראות להם. אני לוקח לו שכטה עצומה של צוואר, למרות שאני יודע שאין בזה טעם. אני מכיר טוב מאוד את ריח הגוף שלו כשהוא מעורבב עם אפטרשייב יקר ועשן. זה הריח מספר אחת בעולם, אבל, לצערי, הוא כבר מזמן לא רלוונטי בשבילי. "כמעט עשית לי דום לב," אני אומר. "איך עברה הטיסה שלך?"

 

"בסדר." שקרן. אני יודע כמה הוא שונא טיסות.

 

"רעב?"

 

נראה כאילו עומד לו על קצה הלשון להגיד לי, "כן, אז אולי תכין לנו משהו," אבל הוא לא מעז. הוא איש עם טקט, אחרי הכול. "אולי נזמין לנו משהו," זה מה שהוא אומר.

 

"עד מתי תישאר?" אני מנסח בזהירות את השאלה מתי תלך.

 

הפולש מוציא עוד סיגריה מהקופסה שלו. תוחב, מצית, שואף, לוגם. "לא יודע." הוא מודד אותי במבט מהורהר. "עד שנחליט מה יהיה איתך, ליאם."

 

ליאם, זה השם שלי. תבטאו אותו כמו שהייתם מבטאים אם הייתם גרים במנצ'סטר, לא כאן.

 

ומהיהיה איתי — זאת השאלה הבוערת כרגע. לעומתה התסריט של חבורת סדיסטים שכופתת אותי באדיבותו של חוט חשמל ומנתצת לי חפצי נוי על העצמות לא נראה כזה נורא. אני משמיע אנחה עמוקה ומתחצף. "אתה לא חושב שהזמן שלך יקר מדי בשביל זה?"

 

"הוא באמת יקר מאוד," מסכים הפולש בכובד ראש. הוא מפריח אל על טבעת עשן. "בחיי," הוא מוסיף יותר לעצמו מאשר אלי. "איזה מזל שיש לי רק ילד אחד."

 

מתאים לי להתחיל ככה. להפיל עליכם את השק שלי עם כל התוקפנות והחרדות שווא, בלי סדר ובלי נימוסים, וזה עוד אחרי חמש שנים שאני מטופל בשיא המסירות בפנימייה בשווייץ. אז תתארו לעצמכם מה היה קודם.

 

עכשיו, כשהעניינים נרגעו, תנו לי להציג לכם מחדש את הפולש הזר, הגיבור הראשי בסיפור הבלתי מאוזן שלי, האיש שמניע את העלילה שלי באלגנטיות.

 

יש לו שם פרטי, אבל אף אחד לא משתמש בו. כולם קוראים לו מר גולדמן או מיסטר גולדמן או הֶר גולדמן, תלוי באיזו מדינה הוא נמצא. רק במשפחה קוראים לו אבא, או אם לדייק יותר רק אני קורא לו ככה. אני זה המשפחה שלו. אין אף אחד אחר.

 

הלוואי שהייתי יכול למסור לכם עוד פרטים על קרובי המשפחה שלו. על קורות החיים והחוויות של ההורים שלו, ובעיקר על אבא שלו שמת כשהוא היה ממש צעיר, אבל איתו הם לא הסכימו לדבר על העבר, ואני, עד שנזכרתי לשאול, היה מאוחר מדי. היחידה שיכלה לספר לי משהו על המשפחה המורחבת היתה סבתא שלי, אבל למרבה הצער התודעה שלה היתה אז כבר כמה שנים בחופשה אינסופית. לפחות עליה אני יודע משהו. היא היתה ילדת שואה ששרדה רק בזכות המראה שלה שהיה בול לפי הספר של הרייך השלישי, עם כל התווים והצבעים שהורישה גם לנו, ואחרי המלחמה התגלגלה לכאן באונייה, ופגשה בחור עם נתונים דומים: אותו רקע תרבותי, אותו מסע משם לכאן, לבד, אחרי שאת כל המשפחה והחברים היטלר דאג לעשן יופי עד הסוף. לא פלא שהיה ביניהם קליק מטורף. הם התחתנו מהר, אבל לקח להם שנים עד שהצליחו להביא לעולם את אבא — הבן היחיד והנחת הבלתי נדלית שבשבילו היה שווה לחכות כל כך הרבה. כבר מהתחלה היה ברור לכולם שמדובר בַּילד מספר אחת. כזה שיהיה הצלחה מסחררת בכל דרך שיבחר, ומה שבחר זה להיות ממציא. הוא מתעסק בפטנטים, אבא שלי, הוא מצליח לעלות עליהם לפני כולם ואז יוזם אותם ורושם אותם ומוכר אותם לכל מיני חברות בעולם. גם לגרמניה הוא מוכר, ובעניין הזה אפשר להגיד שמזל שהתודעה של אמא שלו לקחה חופש. מצד שני, אם היתה יודעת שהבן שלה מתעסק איתם והנכד שלה יכול לפטפט בשפה שלהם, אם היתה שומעת איך הייתי קורא לו כשהייתי קטן — פאפא, פאפא אוּבֶּר אָלֶס — אולי היתה מתה מיד וחוסכת לעצמה שנים ארוכות של אלצהיימר, מי יודע.

 

רוב השנים האלה, שהיו האחרונות שלה, היו השנים הראשונות שלי, ובאופן מוזר גם אני לא זוכר מהן כלום. חצי מהמטפלים בפנימייה ניסו להוציא ממני משהו — פסיכולוגים הרי שרופים על הילדות המוקדמת — הם נידנדו לי בלי סוף לנסות להיזכר, אבל כמה שלא ניסיתי וניסיתי, אין לי רבע זיכרון מלפני גיל חמש. שום־כלום. חושך מוחלט. רק אחר כך מופיעים הבזקים בהירים: אתרי סקי. חופים טרופיים. טיולים בערים הגדולות בעולם. חדרי מלון. אלה היו שנים של נדודים. סרט נע של ארצות, בתים ושפות מתחלפות שבהן כתב אבא את סיפור ההצלחה שלו. סיפור הגיק־המבריק, החנון־הטייקון, זה שכשכולם סיימו תיכון כבר היה עמוק באוניברסיטה, וכשהלכו לצבא הפציץ עם הסטארט־אפ שלו וכשהתחילו לחשוב מהיהיה צלח את האקזיט והפך למלך אמיתי. הוד רוממותו מנכ"ל ממלכת הפטנטים.

 

כשהייתי קטן הוא גרר אותי אחריו ממקום למקום, אבל בגיל בצפר זה נהיה מסובך מדי ואז הוחלט להשאיר אותי כאן, דווקא במערכת החינוך שהוא כל כך מזלזל בה, עם המורות הפוסטמות שיכולות להתמודד רק עם חבורות של גמדים ממושמעים שיאכלו את החומר שהן דוחפות להם בשיעורים ויחרבנו אותו אחר כך יפה־יפה במבחנים. אבל בעוד שהוא הסתדר עם המערכת בקלות, אני החזקתי בה מעמד בקושי, עד השנה ההיא של כיתה ה'.

 

השנה שבסופה השתחרר לי בורג סופר־חיוני ונשלחתי לבית הספר המיוחד בשווייץ.

 

אבל עכשיו גם זה נגמר.

 

עכשיו שוב אני כאן.

 

על השולחן מתחילים הניידים שלו לצלצל. "Of course the company should discuss this matter with you," הוא מבטיח לפומית בקול מלטף. "Auesgezeichnet!" צוהל אל הפומית השנייה ואז פונה שוב לראשונה, "Take care." שיחה נכנסת ושיחה יוצאת. עברית, אנגלית, גרמנית. אירוויזיון שלם מתארח אצלו בתוך השפופרות. לפחות את הכישרון הזה ירשתי ממנו. שפות. כלי הישרדות חיוני ביותר לילדים קטנים שנודדים על הגלובוס כמו חלקים על לוח משחק.

 

אני אוסף את עצמי מהספה ויוצא לסיבוב היכרות מחודשת עם הבית. לא הרבה השתנה כאן מאז שיצאתי לגלוּת. זאת עדיין אותה וילה לבנה יפהפייה עם הברֵכה והמדשאה והחצר האחורית המטופחת, אותו חדר ספרייה שבו הייתי מקבל ממנו שיעורים פרטיים במדעי הטבע והרוח, אותם חדרי שינה ועבודה וטלוויזיה ומשחק במפלס שלו ובמפלס שלי. מה שהשתנה הוא רק מפלס האורחים. כאן אבא לא חסך בשום ריהוט ואבזור מפנק. פינות הסבה, פסלים, מראות תקרה. נו, בטח. אחרי שהוגליתי הוא היה יכול סוף־סוף לארח את כל החברים העשירים והבנות המזדיינות בלי לפחד מאיזו סצנה מביכה, אבל לפני כן, בשנה היחידה שבה גרנו כאן יחד, אלה היו החדרים של המטפלת שלי, קארי. קארי שבאה לגור איתנו בדיוק כשאבא הפך מסתם עשיר לעשיר־המחץ וקנה את הבית הזה על שפת הים. קארי שהופיעה והביאה איתה טעמים וריחות שמעיפים לך את המוח, שהצליחה להתקרב אלי עד כדי כך שהרשיתי לה לקרוא לי בשמות חיבה מעצבנים — כל מיני ליאם־בוי וליאם־קסם וליאם־פרא — שיחד איתה התרחש המעבר המדהים שלי מימי הביניים החשוכים לרנסנס, ושבסוף אותה שנה שוטחה תחת שני טון של משאית. קארי שאחרי מותה כבר לא היה טעם לשום דבר.

 

היא היתה היחידה מכולן שהסתדרה עם אחד כמוני, והייתי מספר לכם עליה עוד, אבל עכשיו יש לי דאגות אחרות. אני מזכיר לכם שוב שרק הבוקר זרקו אותי מהפנימייה בגלל התקרית שהייתי מעורב בה אתמול בלילה, תקרית חמורה עד כדי כך שאפילו אבא, העסוק בבני אנוש, ניער מעצמו את כל ענייני הממלכה וטס לכאן כדי לשמוע מה קרה.

 

עוד מעט זה יגיע.

 

שיחת בירור.

 

אני רק חושב על זה וכבר מתחילות לי התנועות העצבניות שלי עם הברך הקופצת וכפות הידיים שטופחות ומתופפות בסגנון חולה פרקינסון שנכנס לקצב. כשרק הגעתי לפנימייה גברת שמידט, המנצחת על השיחות הקבוצתיות, ניסתה במשך חודשים לעזור לי ללמוד איך להפסיק אותן. היא לא העלתה על דעתה שאני כבר יודע. לקח כמעט שנה עד שהסכמתי לגלות לה, וכשזה קרה היא כמעט גמרה מרוב שמחה. "Wunderbar!" קראה כשראתה אותי עם הסכין וכל העור הקרוע. "איפה הסתרת את זה עד עכשיו?" ולעצמה הוסיפה, "איזו סובלימציה נהדרת!" אם היא היתה צריכה לנחש מה מסוגל הבריון הדיכאוני שלה לעשות עם סכינים, הניחוש שלה בטח לא היה זה.

 

גם שלכם לא.

 

הבטן שלי משמיעה קרקור ואני מזיז רגליים ממפלס האורחים למטבח. אין ספק שגם כאן הסתובבו לא מעט מבקרים ומבקרות בזמן שנעדרתי. על כך מעידים סירים גדולים לא מוכרים, כמויות מוגזמות של בקבוקי רוטב ותבלינים ושלל המצרכים שבמזווה ובמקרר. סקירה חפוזה של המדפים והמגירות מעלה כמה קורבנות טריים — בצל, פלפל אדום, גזרים, פטריות. אני מעמיד אותם בשורה עם הפנים לקיר, מוציא קרש חיתוך רחב ובוחר סכין. קצה הלהב קר, חד ומתכתי. אני מלטף אותו קלות עם כרית האצבע, שוטף במים חמים ומנגב בקפידה. אחר כך הידיים. הן צריכות להיות נקיות־נקיות. אני מטהר אותן כמו שצריך מאצבע לאצבע כולל ציפורניים ורק אז יכול להתחיל.

 

יד אחת שלי מרתקת את הקורבנות למקומם, השנייה מקצצת בהם בלי רחמים בקצב מסחרר ובדיוק מופתי. אחד אחרי השני אני שוחט אותם, עוקר לבבות, עורף ראשים, מוציא קרביים, ותוך דקות מתגבהות על קרש החיתוך ערמות־ערמות של איברים קטועים. קבוצה מדממת של גזירי פלפל, גבעה נוצצת של בצל משוסף, תל של גדמי גזר דקיקים, קבר אחים של פטריות.

 

זאת הפעילות המרגיעה שלי.

 

דרך בריאה להתפרק.

 

אני שופך שמן למחבת כבדה ומחכה בסבלנות לקולות הבעבוע הלוחשים שזה הזמן לשרוף אותם חיים, אחר כך משליך את הקורבנות פנימה לפי הסדר שבו נטבחו, ועל הפצעים מפזר להם מלח. קצת פלפל. כמה נוזלים סמיכים וכמה אבקות סודיות. מעל הכיריים נישאים אדים. הגופות מתכווצות ומאבדות נוזלים. מכיוון שלטעום אותן אין שום טעם אני מטפל בהן בכף עץ גדולה. בוחש, מועך, מסובב. כל כך שקוע, עד שאני אפילו לא מרגיש בו כשהוא נכנס.

 

"תַראה." אבא תוקע בי מבט מופתע ואחר כך מזיז אותי הצידה בעדינות, מרים את המכסה ודוחף את האף אל התערובת. זירת הרצח מבעבעת ומסתחררת והנחיריים שלו מתרחבים. "מממ…" הוא אומר בחיוך ומחליק לי על הלחי שתי אצבעות בתנועה מלטפת מרגיזה שתמיד ממיסה אותי כמו גושיש חמאה על אש גדולה. נראה שהוא שמח לראות אותי מבשל. הרי בישול זה יצירה, או לפחות פעולה פרודוקטיבית, ופעולה פרודוקטיבית מעידה על כך שאני בסדר או שלפחות אכפת לי ממשהו. ובין אם ה"משהו" הזה הוא הרצון להרגיע את העצבים שלי או הרצון להרגיע את העצבים שלו, שיתפרצו עלי בקרוב, בשיחת הבירור, "משהו" בטח עדיף מכלום. אני מסובב אחריו את הראש כשהוא עוזב את המטבח, חוזר בצעד קליל אל הטלפונים הרב־לשוניים שלו ומשאיר אותי עם חבילת אטריות דקיקות שאני שובר ומטביע במצולות של סיר רותח ועם תהייה נוספת לגבי שיחת הבירור. מתי הוא מתכוון לקיים אותה? לא עכשיו כנראה. עושה רושם שבדיוק כמוני, גם לו אין יותר מדי חשק לזה. אם יש משהו שהוא שונא, זה דרמה.

 

אני מוציא שני נתחים גדולים של בשר ומעסה אותם בפראות ומעומק הלב במשחה של שום כתוש וקליפת לימון. בקרוב הם יידחפו לתנור לוהט ויוגשו מכותרים בתערובת שעל האש. אני חוזר אל המחבת ומסיר את המכסה. ענן של אדים פורח אל על. אני מציץ פנימה. כמעט מוכן. נותרה רק עוד הזלפה אחרונה.

 

אני נוטל את הסכין ומציב אותו בזווית נוחה מעל המחבת הרותחת, כשהלהב נושק לכף היד השמאלית. אני מניח לו לטייל לאורך ולרוחב לפני שהוא ננעץ ואז — שיסוף קצר, חד ומהיר, לחיצה ארוכה על כרית האגודל וטיפות סמיכות מבצבצות מיד. אני סוחט אותן מטה בזרזיף דק, מלקק את האצבע הפצועה ובוחש ביסודיות. אין כמו חיתוך ושיסוף להרגעת העצבים וזה עוד עם בונוס של ארוחת ערב ביתית לצד השלושים וחמישה מיליגרמים מהתרופה שלי. לא שהארוחה היפהפייה הזאת מזיזה לי משהו. באותה המידה אני יכול לאכול פלסטלינה, קרטון וחצץ ברוטב מים, אבל הוא יחייך עד הגג משמחה. לא רק בגלל שאני פרודוקטיבי, גם כי הוא מת עלי כשאני מבשל בשבילו. הוא יעשה מין פרצוף מסופק עם גניחת הנאה, כאילו לשון ענקית נכרכת לו סביב הביצים, ויחמיא לי כמו לילד בן עשר. בסדר. כל עוד אנחנו לא מדברים על התקרית, לא אכפת לי אפילו לשמוע שעם כל המגבלות שלי אני בשלן מדהים, גאון קולינרי, הלן קלר של התיבול ממש. אני רק אהנהן ואציין בפה מלא שלא בכל אחד אני משקיע תיבול כזה. לאלאלא. רק במשפחה.

***

 

הטיסה, שיחות הטלפון, הפרשי השעות וכובד התבשיל המתובל, כל אלה עשו את אבא עייף ומרוצה. כמובן — הוא בלע את הארוחה בתיאבון, כמובן — הוא זרק עלי את השבחים הברורים, ועדיין, נשמה טובה שכמותו, לא אמר רבע מילה על התקרית.

 

אחרי שכל הערב הלכנו סחור־סחור, אחרי שפיטפטנו על החבורה המשמרטפת ועל גלילון הדינמיט ועל השינויים מרחיקי הלכת במפלס האורחים ועל ההצלחות האחרונות של ממלכת הפטנטים ורק אותי — הפטנט היחיד שלו שלא עובד — לא הזכרנו, פיהק פיהוק גדול ופנה לחדרו. הוא נרדם מוקף בצעצועיו החשמליים, גופו עטוף בשמיכה רכה ופניו מונחות בין הכריות הבהירות כמו תכשיט יקר בתוך קופסה מרופדת.

 

אני עומד ליד המיטה שלו ובוחן בעניין — את המצח, את זוויות הפה, את העור סביב העיניים. אם עד כה היה נדמה לכם שמדובר באיזה חנון הייטק ממושקף — תשכחו מזה. אתם יכולים להקיא מרוב חוסר צדק אם בא לכם, אבל העובדה היא שלא מספיק שבתוך הראש שלו התרכז כל כך הרבה מוח, גם הבחוץ מעוצב — עם פרצוף של דוגמן מזדקן, הפרצוף שפעם גרם לאיזה עיתונאי לכנות אותו "אפולו של עולם העסקים", לא פחות. "הופעתו הדרמטית היא סוד ההצלחה שלו," המשיך וכתב הרכילאי האידיוט, "גם אחרי גיל ארבעים הוא נחשב לגבר מרשים הגורם ללא מעט לבבות נשיים להחסיר פעימה." מפגר. עם כל הכבוד למראה ההורס־לגילו, זה לא רבע מספיק כדי להפוך לגנב לבבות כישרוני כמוהו, והרי ההוכחה שעומדת עכשיו מעליו ומסתכלת. אותו מבנה גוף. אותן עיניים צלולות. עין בלתי מיומנת יכולה לחשוב שאנחנו דומים. גיחי־גיחי. אין דבר יותר רחוק מהאמת, את זה אני יודע מאז שהייתי בגובה של פח אשפה. אני זוכר שפעם, ברגע של גילוי לב, אמרתי לקארי שגם הוא מכשף. קארי צחקה, אבל ידעתי שהיא מבינה טוב מאוד למה אני מתכוון. היא הכירה היטב את חיוך היזם הממולח שלו, את הדיבור החלקלק שהופך אותו למהפנט ממדרגה ראשונה והכריזמה הזדונית שגורמת לאנשים לעשות בשבילו כל דבר שירצה ואחר כך עוד לרדוף אחריו בשביל להגיד תודה. בזכות כוח המשיכה הזה פרחה ממלכת הפטנטים. בזכותו נאספו לו מעריצים בכל מקום ובראש ובראשונה במשפחתו הקטנה — הגרופי מספר אחת, הנשמה המכויסת, אלוף הסליחות — גולדמן ג'וניור בשלהי בית הספר היסודי. כל ילד נורמלי בגיל הזה כבר מזמן היה חושד בו בגין רשלנות, אבל נורמליות היתה ממני והלאה באותם ימים דפוקים־פחד כשהייתי מכור אליו עד העצמות ושום דבר בעולם לא היה משכנע אותי שיש מישהו מושלם יותר ממנו בכל רחבי תבל וגם מחוצה לה. חשיבה אובססיבית הם קראו לזה בפנימייה והתכוונו לעובדה שהֶר גולדמן הנכבד היה מעסיק אותי אז בלי סוף. הייתי אוסף עליו כתבות מהעיתונים ולומד אותן בעל פה. כל מילה ומילה. כותב את השם שלו במחברות בית הספר מאות על מאות על מאות פעמים ובעיקר מבזבז את הזמן הפנוי שלי בלדאוג שמא משהו רע יקרה לו.

 

אחרי שעברנו לכאן אפילו התעקשתי להצטרף לביקורים שלו אצל סבתא אלצהיימר וניסיתי לתחקר אותה לגביו, בתקווה שתנדב לי פרטים מעניינים. קשה לומר שהתחקירים היו שווים הרבה. באותה תקופה היא כבר היתה חצי שנייה מלהריח את הפרחים שעל הקבר שלה מלמטה. המחלה לא איפשרה לה בשום פנים ואופן יותר משני משפטים עוקבים על אותו נושא, אבל כמה פעמים היא אמרה, "miene goldener junge," שזה בגרמנית משהו כמו "נער הזהב שלי", ולא היתה שום סיבה להניח שהיא מתכוונת אלי ולא אליו. מבין שנינו המילים האלה התאימו רק לו. לא סתם התאימו, אלא ישבו עליו בול, בשיא הטבעיות, כמו ביצים בקן. נער זהב במדי בית ספר. בהיר, מבריק, ומלא חיים. אחד כזה שמקבל גביעי הצטיינות וצ'אפחות מלאות הערכה מהמנהל ובלי סוף מציצות בשירותים של בית ספר, שמוקף תמיד חברים ומאוהבות ויודע בביטחון איזה סיפור הצלחה יוצא מן הכלל יהיה כשיגדל.

 

אני מגביר את החושך בעזרת שלט התאורה, משאיר ליד החדר שלו אור מסדרון יחיד ורך. מתחת לשמיכה נשמעת נחרה קלה. אבא מהמהם מתוך שינה ומתגלגל על צדו. הוא מחוסר הכרה עכשיו. שלֵו ורגוע בתוך עילפון זמני, אטום לכל מה שמתרחש סביב.

 

אני משפיל אליו מבט אחרון ולרגע נזכר בלילות הילדות שלי. לילות השנים הרחוקות שלי כאן, שבהם הייתי עומד בדיוק ככה ומסתכל, אבל לא בו אלא באחרות. נשים מבוגרות, חפות מפשע, שנאלצו להיות מושא המחשבות הרעות שלי:

 

אפשר לגלח לך את התיק כשאת ישנה. ארנק. טלפון. מפתחות. כלי איפור. תקומי ותשתגעי כשתגלי שהם אינם. אפשר להשליך גפרור בוער על השמיכה שלך. לא יקרה לך כלום. את תתעוררי מיד ותספיקי לכבות את האש בזמן. מה שכן, לעולם לא תרצי לישון כאן שוב.

 

אפשר לעטוף את הראש שלך בשמיכה מרוחה בשכבה עבה של דבק מגע. אם תישני על הבטן, הלך לך השיער. אם תישני על הגב זה עור הפנים שלך שהלך. ככה בטוח תברחי מכאן. בטוח.

 

אפשר להפתיע אותך עם מחבט. בייסבול יהיה הטוב ביותר אבל גם קריקט או הוקי…

 

מחשבות מתועבות.

 

אני פוקד על עצמי להפסיק ומיד, כי אני יכול לשלוט בהן. כן, אני יכול ואין לי שום חשק לחזור להיות כמו פעם, כשהן היו פוגעות בי, ובאחרים. היום אני כבר לא משובש עד כדי כך. יש לי ערמות של כישורי שליטה ומודעות, ויש לי, כמובן, את הכדורונים־חמודונים שלי. כל כך עגולים וכל כך מועילים בלשמור על עצמי מעצמי ועושים אותי יופי־טופי. לא מקלל ולא צועק, מצליח לישון, שולט כמעט לגמרי במחשבות רעות וכמעט תמיד תופס את עצמי בזמן.

 

כמעט.

 

הם אמנם מרוסנים יפה־יפה, השיבושים שלי, אבל זה לא שהם הלכו לאיזשהו מקום. הוכחה ראשית חותכת — התקרית המצערת, ואם זה לא הספיק לי בשביל להבין עד הסוף עד כמה עגום ופגום מצבי, אז היום בבוקר הבנתי הכול. זה היה בזמן שהנהלת הפנימייה החליטה להעיף אותי אחת ולתמיד והסיפור שלי החטיף לי את עצמי בפרצוף בניסוחים בהירים, בשפה מקצועית ובמילים קולעות, שמהרגע שקראתי אותן הקימו לי בראש התבצרות־אימים. מהבוקר הן לא מפסיקות לבלבל לי את המוח, מתרוצצות בין האונות, קופצות בחומר האפור, דופקות בשיא הכוח על הקליפה. וגם עכשיו הן יושבות עלי בלי רחמים, כשאני מנסה לנער מעלי את המחשבות השליליות ומדשדש מדוכדך אל מפלס החדרים שלי, משאיר מאחורי את המנכ"ל המכורבל כשארשת נינוחה מרוחה על פניו כמו אבקת סוכר על בצק מתוק.

 

קרן דהרי, ילידת שנת 1975, חיה וכותבת בתל אביב, חיפה וניו יורק.

X