לישון בתוך קופסא | לרכישה באינדיבוק
לישון בתוך קופסא

לישון בתוך קופסא

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 160
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 50

אז מה הסיפור פה בעצם? הסיפור הוא החיים, על שלל גוניהם.אני מאמין שהחוויות הכי טובות נמצאות בתוכנו, אם רק ניתן לדמיון ולמוח להראות לנו אותן, ואני מאמין שאת החוויות האלה אפשר ליצור בסמלים, במילים, בסיפורים. "לישון בתוך קופסה" הוא הניסיון הראשון לעשות את זה, בסיפורים שעוסקים כל כולם בחוויות האנושיות ביותר: מוות, סקס, חלומות, אהבה, בדידות. רגשות שירדו מלב קודח אל הנייר, ותחת הדרכתו של מלאך עלום סודרו כסיפורים מהנים, שאליהם כל אחד יכול להתחבר. אבל בספרות הזאת לא הכל הוא על פני השטח, ורב הנסתר על הגלוי. מי שיתגבר על מראית העין של דיו שחור על נייר לבן, יוכל למצוא בין המילים האלה, גם את עצמו. דרכן נפתח הצוהר לעולם חדש, שבו המוזיקה לא נגמרת. למחפשים ספרות חדשה, רגישה, ועם זאת מסקרנת ופורצת דרך, מובטחת כאן ההצלחה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “לישון בתוך קופסא”

ביקורות נבחרות

סיפור באתר יקום תרבות

עשרים שנה חלפו מאז שהמפלגה עלתה לשלטון. עשרים שנה שנדמות כחמישים. האשליה כבר נסדקה. בשעה שאני כותב שורות אלה אני כבר לבד, מביט דרך החלון בשמיים אדומים ומחכה. לְמה? אולי להם.

הכול התחיל בחוק המאגר הביומטרי, שאפשר להם לקחת טביעת אצבע לזיהוי מכל אדם במדינה. מי שהתנגד נכלא לשנה, בגין עבירה על החוק. מי שהמשיך להתנגד גם אחרי שנת מאסר, נכלא לעוד שנה. ועוד אחת, ועוד אחת.

זה לא עשה הרבה רעש אז. כמעט אף-אחד לא הרים את קולו כשהחוק עבר בכנסת, וגם אני לא. היו כמה עצומות באינטרנט ואחר-כך קצת דיבורים בטלוויזיה, אבל רובנו חשבנו שהחוק הזה בסך-הכול לא מזיק. הרבה אנשים אפילו חשבו שהוא מצוין. אז מה אם ישראל היא המדינה היחידה בעולם המערבי שתחזיק מאגר כזה? הרי לכם תקדים!

היה לי איזה חבר פעם, עיתונאי, שכתב טור נגד החוק הזה למרות שנתן טביעת אצבע כדי לא להיאסר. ובכל-זאת הוא כעס מאוד וממש נכנס בהם בטור שלו, עד שהם באמת עצרו אותו. זה אפילו פורסם בעיתון שהוא עבד בו, שלטענת המשטרה השתמע מדבריו שיש לו מה להסתיר, והם לא רוצים להתעסק עם אנשים כאלה שמתסיסים אנשים אחרים. הוא טען שהוא חף מפשע, ואני בתור חבר רציתי להאמין לו. האמנתי בהתחלה, אני חושב, אבל מצד שני, בטוח יש שם משהו. אפילו משהו קטן שאף-אחד לא מכיר, חוץ מהם. כי אחרת למה שיתנגד? רק לאנשים שיש להם מה להסתיר יש סיבה להתנגד. גם זו טענה ששמעתי הרבה פעמים מאנשים אחרים, ואני מסכים בהחלט. מתנגד הוא פחדן. איזו עוד סיבה יכולה להיות לו? פרטיות? שטויות. אתם יודעים שזה שטויות, בדיוק כמוני. בדיוק כמו כולם. בתקופה שבה מידע אישי, סודי אפילו, משוטט בפייסבוק ו"האח הגדול" סוחף את המדינה, למי כבר יש פרטיות? לאף-אחד, כי אף-אחד גם לא רוצה בה. אז פתאום באים המתנגדים האלה ומחליטים שדווקא הם כן? למען הפרטיות, נו באמת. כל המתנגדים האלה רק מסתתרים מאחורי התירוץ הזה, פרטיות. ולכולם יש בוודאי שלדים אפלים בארון. גם לו, גם לי.

אמנם גם אני חשבתי ככה מדי פעם, כשנדרשתי לסוגיה, אבל רוב הזמן פשוט לא חשבתי על זה. יש מיליון חוקים מטופשים וכל יום מתווספים עוד מאה. למי אכפת? אז סתמתי את הפה, כמו רוב האנשים, צפיתי בחברים העיתונאים המפגינים שלו נעצרים בטלוויזיה, ולא אמרתי שום דבר. פחדנים. אני אזרח שומר חוק, אז מה זה נוגע לי?

אני כבר לא זוכר מתי, אבל כנראה כמה חודשים אחר-כך הם החליטו על החוק להרחבת המאגר הביומטרי. מצד אחד המשטרה עבדה בצורה יוצאת מן הכלל בעזרתו, כמו למשל במקרה המפורסם ההוא שאני כבר לא זוכר את שמות המעורבים בו. מישהו, בחור עלוב, רצח ילדה קטנה. חבר של ההורים שלה, אתם מאמינים? חבר של ההורים שלה. הם מצאו את טביעות האצבעות שלו על הבגדים שלבשה ביום הרצח, ועל הצוואר שלה. נחנקה למוות. הוא טען כמובן שהיה מחוץ לעיר וגם הביא איזו דודה זקנה שתעיד ותאשר את זה, אבל מי מאמין לה? הם משפחה, היא בטוח תשקר בשבילו. חוץ מזה היא סנילית, אז לך תדע. המשטרה באמת לא עבדה קשה כאן, כי פשוט השוו את הטביעות שנמצאו עליה לטביעות שבמאגר, וצ'יק צ'ק עלו על השם שלו יחד עם כל הפרטים, והוא נעצר. חשבתי, בחיי, מזל שהמאגר קיים.

אבל מצד שני, זה עדיין לא הספיק. הממשלה רצתה יותר, כי למה לא? טביעות אצבע זה לא באמת מספיק כדי לעצור זיופי תעודות או מחבלים או אלוהים יודע מה. הפושעים הולכים ונעשים מתוחכמים יותר מיום ליום, ובגלל זה גם אנחנו צריכים. אז הם החליטו לקחת דגימות דנ"א כדי שיוכלו לזהות גופות בוודאות. דברים כאלה. תחשבו שבמקום להתחיל לחפש חשודים, בזבוז מחפיר של זמן, הם היו יכולים למצוא את האשם בשנייה אחת. דרך המאגר.

ראינו את זה בטלוויזיה בישיבה משותפת על הספה, אני, ההורים ואחותי, איך הם העבירו את החוק ומה ההישגים שלו ומה כל הפרשנים אמרו, על כמה שזה טוב והכרחי. אז כן, כמה אנשים החליטו להתלונן, כמו תמיד, ונעצרו, כמו תמיד. מגיע להם. חוק זה חוק.

לא שאני כזה עיוור או טיפש, בסדר? יש המון חוקים טיפשיים, כבר אמרתי, אבל מה אני אגיד לכם? עדיין מישהו קבע אותם ואנחנו צריכים לעמוד בהם. אני לא מתבייש להגיד שהמפלגה, שנוצרה בערך אז, התקלקלה בעיניי. באמת התקלקלה. אבל זה לא אומר שאני מתנגד, כי המאגר הביומטרי ומאגר הדנ"א הם בכל-זאת שני דברים שתרמו מאוד למדינה. ומן הסתם, גם לי. המדינה היא האזרחים, אחרי הכול. המדינה היא אני.

"שקרנים." אמרה אז דינה, אחותי הקטנה, אבל זה הכול……..

גדלתי ליד חיפה במשך רוב חיי, אבל לא הייתי שייך לשם. בגיל שלוש עשרה הגיע זמן בית הספר האזורי, בו נשארתי עד סיום התיכון. בחטיבת הביניים התחלתי לכתוב, בעיקר בהשפעת ספרים או סדרות שראיתי, ולקחתי רעיונות של אחרים לכיוונים חדשים. עם הזמן הצלחתי להתנתק והתוכן הפך מקורי יותר ויותר, והתחלתי להשתתף בפורומי כתיבה ובסדנאות כתיבה לא מקצועיות. את התיכון סיימתי אחרי לימודי ביולוגיה וכימיה דווקא, אבל בזמן הצבא כבר ידעתי שאני רוצה לכתוב. מעבר לסיפור סיפורים, מדובר בטיפול פסיכולוגי שאולי אני כבר לא יכול בלעדיו.

אחרי שלוש שנים בחיל האוויר השתתפות עלומה ב"עופרת יצוקה", יצאתי למסע בתל אביב. בזמן ההוא יצא גם "לישון בתוך קופסה", הספר הראשון שלי שהוא אוסף של תשעה סיפורים קצרים, לפעמים עצובים ולפעמים שמחים, בהוצאת "כתב". הימים חלפו. נשארתי בתל אביב, העיר הגדולה, עבדתי ובעיקר ראיתי את אנשיה, את רחובותיה. כמה חודשים גרתי אצל חברים שהסכימו לארח אותי עד שמצאתי דירת חדר קטנה, נסתרת, בה נשארתי עוד חצי שנה. לא היה בה הרבה מקום ולא היו לי הרבה חפצים, אבל כל מה שהייתי צריך הוא דף ועט. מאלה יש לי תמיד. באמצע הקיץ עזבתי את הדירה כדי לחבור למחאת האוהלים בשדרות רוטשילד, בכיכר הבימה, שם ביקרתי לעתים תכופות, ובסוף התקופה גם הפכתי את השדרה לבית במשרה מלאה. אוהל ריק של אדם שמעולם לא פגשתי היה לי בית, עד שיום אחד הוא נעלם. הפעילות הלכה ונעלמה. נשארנו אנשים בודדים יושבים על החול החם, המנהיגים נעלמו וכך גם הצעדות וההפגנות. ראיתי את מחאת האוהלים גוועת לאיטה, מאבדת מומנטום, מאבדת תנופה, ומאוכזב יצאתי לתור את אירופה לבדי.

מרומניה לצרפת, דרך הונגריה, צ'כיה, גרמניה, הולנד ובלגיה, הכרתי חברים חדשים ופגשתי חברים ישנים, ותיעדתי כל צעד וכל מחשבה במאות עמודי מחברת, שייראו אור בקרוב.

X