ליקוי מאורות | לרכישה באינדיבוק
ליקוי מאורות

ליקוי מאורות

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 144
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 40
- 65
- 40

"ליקוי מאורות" הוא סיפורו של פסנתרן-רוקיסט, הומו במשבר גיל. זהו מעין יומן מרוכז ובוער, המגולל את מערכת היחסים המשולשת של הגיבור עם בן זוגו הצעיר ממנו, המחפש את דרכו, ועם אהובו-יריבו המיתולוגי, כוכב פופ זוהר.  "ליקוי מאורות" הוא גם מניפסט אלטרנטיבי טעון על זרות ויצירה, קנאה והצלחה, סקס וזכויות אדם, אלוהים והעיר הגדולה, יריבוּת ותאווה, בוב דילן ודוד אבידן, הומואים ומוזיקה, תקשורת ותעשייה, הדמוקרטיה של ההמון, שנות השבעים ושנות האלפיים, גאווה וירושלים, עצב ועצבים, אמא ואבא, זיקנה ונעורים, ערגונות ועתידים.

אפשר לקרוא את הספר כיצירה מוקומנטרית, כאוטוביוגרפיה בדיונית, או כרומן אלטרנטיבי וביקורתי על החברה בה אנו חיים. אפשר לקרוא את הספר כסדרו, מהתחלה עד הסוף, או לעיין בו לפרקיו, כקובץ הגיגים עצמאיים והגיונות פואטיים. הספר בנוי מפרקים קצרים בנושאים משתנים, כך שאפשר להחזיק אותו קרוב למיטה וצמוד ללב, בשרותים או בתיק הדרכים, ולקחת ממנו כל פעם קצת.

הדרה לוין ארדי בוקעת בקול חדש, אמין ויחודי, ביצירה רגישה ועוצמתית, ולוקחת את הקורא לטיסה מהירה בין דמויות נפלאות ורעיונות מבריקים. היא שוברת את הכלים, וממציאה אותם מחדש בכתיבה מצוינת, באומץ אמנותי נדיר, בלב רחב, באבחנות חכמות ומרתקות, ובהומור רב.

הספר זכה במקום הראשון בתחרות פרס סמיט 2014. דבר השופטים: "פנינה של ממש, ראיית עולם יחודית של חיי התרבות בארץ, ותעשיית המוזיקה בפרט, ועל תהליך ההתבגרות של צעיר הומו, תוך התייחסות לאירועי השעה. כתיבה רהוטה וסוחפת עם תפיסת עולם מגובשת וביקורתית, אבחנות חכמות, ודמויות ססגוניות ונהדרות. הכתיבה אמינה, ואין בה זיופים."

הספר זכה במקום הראשון בתחרות פרס סמיט בשנת 2013, ויצא לאור בהוצאת מקף-סמיט.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “ליקוי מאורות”

אלבמה

 

אתמול הייתה לי הופעה בדרום באיזה מועדון קטנטן שלא שמעתי עליו מעודי קודם לכן. בדרך לשם עוד השתעשעתי עם הנגנים, שבדרך כלל אינם מתלהבים מהופעה במקומות שהם לא שמעו עליהם, ועוד בדרום. אמרתי להם שידמיינו שהם בדרך לאיזה חור באלבמה או משהו, שיפתחו את לבם להפתעות, וגם לגרוע מכול. היינו במצב רוח טוב יחסית, עד שהגענו למועדון, ומצאנו אכן את הגרוע מכול, משהו שנראה כמו מתנ"ס שכונתי בצריף מוזנח, בחלקה נידחת שאיש אינו עובר בה, אפילו לא במקרה, עם מערכת סאונד אומללה במיוחד. בעל המקום הבטיח ים של קהל, אז הנחתי שמישהו בכל זאת שמע על המקום הזה. בינתיים הוא מתרוצץ מפינה לפינה בעצבנות, כשאזנייה אלחוטית דבוקה לאוזנו, רושם משהו בפנקסו, מסדר שולחנות, מוריד כיסאות, מחלק הוראות וסוגר דילים עם מישהו מעברו השני של הקו. אנחנו פורקים את הציוד, מתמקמים באיזו פינה קטנה, ומחכים לסאונדמן.

 

מהר מאוד מתברר שבעל המקום הוא גם הסאונדמן, וכך הוא עושה סאונד, תוך שהוא ממשיך לשוחח עם האזנייה האלחוטית, ולכעוס גם עליה, וגם עלינו. הנגנים מתחילים לאבד סבלנות. הבסיסט רוטן מתחת לאף שחבל שאין מי שמצלם את זה, כי אף אחד לא יאמין לנו כשנספר לו, והגיטריסט שואל אותי אם אני בטוח שהגענו למקום הנכון. הם רוטנים בלחש כמובן, כי כולנו חשים באינסטינקט מבוהל של מוזיקאים מנוסים שצריך להיזהר מבעל המקום, ולא לעצבן אותו יותר ממה שהוא כבר מעוצבן באופן טבעי. המתופף מצלם את המקום באייפון שלו ומעלה את התמונות לפייסבוק, שירְאו וירָאו כנראה.

 

השעה היעודה מגיעה, עוד אין קהל, אבל גם הסאונד עוד לא מוכן. אני מנסה לזרום עם העניינים המתדרדרים ולשמור על מצב הרוח של הלהקה, שעכשיו אני מצטער שהטרחתי אותה בכלל עד הנה. יכולתי לבוא לבד, לתת הופעה אקוסטית, ולסבול בשקט. עכשיו אני צריך גם להתחנף אליהם, שלא יהרסו את מה שנותר. אני מפנק אותם בשוטים קרירים של וודקה זולה. זה מטשטש להם מעט את ההכרה ועוזר לי לסחוט מהם חצי שעה בלי תלונות. כשהקהל מתחיל סוף סוף לזלוג פנימה בהתגנבות יחידים, בעל המקום נוטש באחת את עמדת הסאונד, מנתר לקראת האורחים, ועכשיו הוא מדלג ביניהם לבינינו, מחייך, ממלצר, מוזג ומגיש דרינקים, מדבר בפלאפון ומטפל בסאונד בו זמנית.

אני מבין שצריך להילחם על תשומת לבו כדי להזיז פה משהו, ואני מנסה בעדינות להסיח את דעתו קצת אלינו, שנוכל להתחיל עם ההופעה, וגם לסיים אותה ולברוח מפה כמה שיותר מהר. אני אפילו מציע לו שאחד הנגנים שלי כבר יטפל בסאונד במקומו. אנחנו בטח לא פחות טובים ממנו. אבל הוא מתעקש לעשות הכול בעצמו כי הוא מכיר את המערכת יותר טוב מכולם, והוא לא צריך שעכשיו ייגעו לו בכפתורים. הוא צורח עליי להצמיד את הפה שלי למיקרופון ולא להתרחק מדי. אני אוהב לשיר רחוק מהמיקרופון ולתת לקול שלי להסתובב חופשי באוויר. אני שונא לכווץ את הקול, לחנוק אותו, להיזהר בו מדי, לרדד לו את הגוונים. אני צריך ספייס. ככה אני שר. אבל הדיקטטור הגדול נחוש בדעתו שאני צריך להדביק את הפה שלי למיקרופון. אני מנסה לומר לו בנימוס שזה לא יעבוד בשבילי, ומציע לו בעדינות כל מיני אפשרויות סאונד חלופיות שמתאימות לשירה שלי, אם הוא רק יניח רגע לפלאפון שלו ויתרכז בנו לכמה דקות. הדיקטטור מתעצבן וצורח:

 

"תשמע, אתה אל תלמד אותי מה לעשות. אני יודע טוב מאוד מה אני עושה. זו לא פעם ראשונה שלי. ואני גם לא עובד שלך. תצטרך להסתדר עם מה שיש. כל האמנים שבאו לכאן הסתדרו עם זה יופי, לא הייתה להם שום בעיה עם הסאונד, אף פעם לא שמעתי אותם מתלוננים, והם גם מצמידים את הפה שלהם ככה קרוב למיקרופון (הוא מדגים), ובנוסף לזה, הם גם מפוצצים את המקום. אתה יודע כמה קהל הביאו לי פה? הייתי צריך לשלוח אנשים הביתה מרוב שלא היה מקום. ועכשיו תראה מה זה. אני לא יודע מי אתה, אבל מה שבטוח, אני יכול ללמד אותך איך עושים סאונד. אני עבדתי פה עם זמרים שאתה בכלל לא מגיע לרמה שלהם. אני מדבר איתך כוכבים-כוכבים. קובי פרץ, רגב הוד, שרית חדד. אלה היו באים להופיע כאן עוד כשהיו ילדים. כולם היו מופיעים אצלי. גידלתי אותם כמו הילדים שלי. אני יודע מה זה זמרים. ואלה זמרים. עם קול ככה (הוא מדגים את גודל הקול בתנועות ידיים גדולות). יש להם מערכת הגברה בתוך הגרון. אתה בכלל יש לך קול של טרקטור. אני לא יודע איך נהיית זמר. אתה ציפציף. עולה-יורד-עולה-יורד. לא מחזיק את הצליל. יש לך תקליטים אתה? מי קונה דבר כזה? איפה משמיעים אותך? ובכלל, אם כבר אנחנו מדברים, אז אני לא מבין מה הבאת לי פה את כל הלהקה. טוב שלא הבאת איתך גם את כל הפילהרמונית. אין לך פלייבק? כל זמר שמחשיב את עצמו, צריך שיהיה לו דיסק פלייבק בכיס".

 

דייוויד מנסה להרגיע את בעל המקום. אל תענה, הוא מסמן לי בידיו. עם הזמן הגיעו עוד כמה אנשים, והמקום שהיה קטן במילא, נראה מלא באופן סביר. עליתי להופיע עם הפילהרמונית העייפה שלי מותש ועצבני, נתתי מה שיכולתי, וירדתי מהבמה הקטנטנה מפורק ומושפל. הלהקה ארזה מיד את ענייניה וחזרה לתל אביב. דייוויד ואני נשארנו באזור וחיפשנו איזה בר מקומי להמשיך אליו. הייתי חייב להתפרק קצת, לא יכולתי לחזור ישר הביתה אחרי ההופעה העלובה הזאת.

 

האמת, היא לא הייתה עלובה כל כך. אם הייתי מופיע לבד, בלי הלהקה, הייתי יכול אפילו ליהנות מהקטע כחוויה הזויה שנקרתה בדרכי, איפשהו באלבמה שבערבות הנגב. אבל להקה זה תיק. יושבים על גבך ומצפונך שלושה אנשים שעיניהם נשואות אליך, שתגאל אותם מאיזשהו משהו לא ברור. הם תמיד רוצים משהו. אני מבין אותם. הם רוצים כסף, ואם לא כסף, אז שיר משלהם, ואם לא שיר, אז לפחות סולו, ואם לא סולו, אז בחורות, ואם לא בחורות, אז קריירה, ואם לא קריירה, אז לפחות שלני קרביץ יעבור במקרה בסביבה ויידלק במקרה על הליין של הגיטרה, או על המתופף, וייקח אותם לסיבוב בחיים הטובים שלו, איפשהו בפסגת האושר, רחוק, רחוק מאוד מהחור בנגב שאליו הבאתי אותם. להקת ליווי היא ישות ילדותית ונרגנת מטבעה שאינה באה על סיפוקה לעולם, וזעמה תמיד מתנקז אל המנהיג האומלל שלה. לפעמים בעוד המנהיג נלחם על נפשו, הנתינים נלחמים על כיסם. זה כמו מדינה קטנה, לא דמוקרטית, שבראשה עומד שליט מובס, מגלומן חסר ביטחון, שהופך בהדרגה לעבד של נתיניו. אני תמיד מרגיש שאני חייב להם משהו. סיפוק. תמורה. משהו. כך שאפילו כשהצלחתי ברגעים ליהנות מההופעה המוזרה הזאת, כל פעם כשנתקלתי באחד הפרצופים המדוכאים שלהם על הבמה, צנחתי מיד. לפעמים אני חושב שגם אם הם נהנו קצת, כל פעם כשמבטינו נפגשו הם דאגו להסתיר את זה מיד תחת פרצוף זעוף וקודר במיוחד, כדי שלא יהיה ספק בלבי שלא לזה התכוונו כשחלמו להיות כוכבי רוק, והסכימו בטובם לנגן איתי. וכשאני חושב על זה, דיסק פלייבק בכיס זה רעיון לגמרי לא רע.

 

מערבולת של אלכוהול זול מהול בתיעוב עצמי התהפכה לי בבטן, אבל זה לא הספיק לי. דייוויד ואני נכנסנו למקום היחיד שהיה פתוח בשעות אלה, בר גדול ומעוצב וכמעט ריק מאדם. ביקשנו מהברמן משהו טוב, מה שבא לו, שיפתיע. הוא פינק אותנו בוויסקי משובח על חשבון הבית. הברמן, שהיה כנראה מעריץ נלהב, התרגש מאוד מנוכחותי, ושם לכבודי במערכת את האלבום האחרון שלי. הוא גם הגיש את הדרינקים ביתר כוונה. שוטים כפולים עם חיוך רחב.

 

הדבר האחרון שבא לי באותו רגע היה לשמוע את עצמי מהדהד בחלל הבר הלילי המתרוקן, מבעד לרמקולים עם באסים בדיסטורשן מוגזם שנועדו למסיבות טכנו ועכשיו הוסבו באורח חריג וחד-פעמי לאלבום האחרון, והכי פחות נמכר שלי, בבחינת לעג לרש, אם כי מתוך כוונות טובות. הסאונד הזה לא היטיב עם השירים בכלל. נשמתם התאיידה בחלל המעושן והמטוגן. אבל הכוונות הטובות של הברמן, שאף הגביר את הסאונד במיוחד לכבודי, נגעו ללבי, ולא רציתי לאכזב אותו, אז חייכתי אליו חיוך מוגזם, שתוי ומרוסק. השירים הכה יפים, והכה לא ידועים, שקשה היה מאוד לשמוע אותם בנסיבות אלה, רק העצימו את הבדידות הנוראה של סוף הלילה. שירים טובים, באמת, אבל מה כבר אפשר לעשות עם שירים טובים? וכמה קל לבתק מהם את נשמתם. בא לי לבכות. אני שונא כוונות טובות.

 

דייוויד מרים את כוס הוויסקי שלו ולוחש לי, "לחייך, יונתן. יומולדת שמח". הוא גומע את הוויסקי ומוסיף, "חמישים, הא? זה לא צחוק".

 

"ראית מישהו צועק?", אני אומר, "עוד הופעה אחת כזאת, ואני מת".

"אתה יודע, יונתן, אני ואתה, אנחנו פשוט לא רבי-מכר".

 

זה ממש לא מה שרציתי לשמוע. לא מדייוויד, הבנאדם האחרון שעוד האמין בי, לפחות עד היום. זה מרתיח אותי. לא רב-מכר בתחת שלי. אבל אני שותק. שותה ושותק. דייוויד יושב לצדי בכל יופיו, ועשרים וחמש שנותיו, מזמין עוד וויסקי, ומעסה את עורפי.

 

"אולי תיקח קצת הפסקה מהופעות?", הוא מציע.

 

התפוצצתי. זהו. באמת לא יכולתי יותר. "איזה חרא בנאדם נהיית!", שאגתי על דייוויד. קפצתי ממקומי, וזרקתי לכיוונו את כוס הוויסקי. באינסטינקט אתלטי משובח הוא הִטה את ראשו, הכוס החטיאה אותו, נחתה במכה חזקה על הקיר שמעברו, והתנפצה ברעש גדול, שגָבר אפילו על הבאסים מהמערכת.

 

"בו'נא, השתגעת לגמרי. אתה רוצה להרוג אותי עכשיו?", דייוויד היה מבוהל, וזה הבהיל גם אותי לרגע, אבל כהרגלו התעשת מיד, מה שמיד החזיר אותי לכעסי.

 

"אני לא צריך שום הפסקה", המשכתי לצרוח, "אתה כנראה באמת לא מבין. אתה לא יודע מה זה לרסק את הלב בהופעה מול קהל שלא מבין על מה אתה מדבר, עם להקה שיושבת לך על הלב כמו מרה שחורה, עם קבלן שמתחזה לסאונדמן ומתעקש ללמד אותך לשיר, ותוך כדי כך גם נותן הוראות בנייה לא חוקיות בפלאפון, ומספר לך כמה אתה דפוק, בעיקר לעומת כל שאר האמנים, שאיתם הכול סבבה, והפלייבק שלהם לא עושה להם פרצופים, והם לא סוחבים איתם את כל הפילהרמונית שלהם מהבית, וגם יש להם הרבה יותר קהל ממני. אתה לא מבין שהסצנה הזאת בכלל לא מדליקה אותי, שזה בכלל לא סקסי בעיניי לא להיות רב-מכר, שהסאונד פה דופק לי גם את השירים וגם את עור התוף, ושהדבר האחרון שאני צריך עכשיו זה שתתחיל להגיד לי מה אני צריך עכשיו. ארבע בבוקר, בנאדם, יום הולדת שמח באמת. חצי מאה עברה. איזה יופי! אתה קולט שאני בן חצי מאה? חצי פאקינג מאה. ותסתכל רגע איפה אנחנו נמצאים. מה זה המקום הזה? מה זה הבאסים האלה?"

 

באותו רגע שנאתי את דייוויד בטירוף. אותו ואת הפרצוף היפה שלו. אבל יותר מששנאתי אותו, שנאתי את עצמי על עליבותי המבזָה מול יופיו הקל. כמה קשה להיות מבוזה, וכמה קל להיות יפה. כל כוכב ריאליטי יודע את זה. דייוויד יכול להרשות לעצמו לא להיות רב-מכר. זה אפילו נראה לו רומנטי. שנתיים וחצי הוא מסתובב סביב התחת של עצמו, יותר נכון סביב התחת שלי, ושורה אחת הוא לא כתב. הוא רק מדבר על הספר שלו כל הזמן, מתפייט על העליבוּת, ומתחרמן מהדיכאון של עצמו. אבל אני, אני לא יכול להרשות לעצמי לא להיות רב-מכר. נמאס לי להיות המלך של האלטרנטיבה. באמת כבוד גדול. גם כן מלך. וגם כן ממלכה. והדיכאון הזה, והאלבמה המזרח תיכונית הזאת, והבר המעוצב באמצע שומקום הזה, ממש לא חרמנו אותי.

 

"אנחנו מצטערים על הבלגן. נראה לי שנלך לפני שנהרוס לך פה את המקום. הוא נורא עייף, אחרי הופעה וזה, ושיכור קצת יותר מדי, והוא ממש לא התכוון", דייוויד מתנצל בשמי בפני הברמן האדיב והנבוך.

 

אבל אני דווקא התכוונתי. לכל מילה.

 

"זה ממש בסדר, לא צריך להתנצל, אני לגמרי מבין. אני יודע מה זה. גם אני כותב שירים, וגם לי יש להקה, ותאמין לי שאני יודע מה זה", אומר הברמן האדיב.

 

איזה נימוסים, איזה פאר, איזו אצילות. גם מבעד שכרותי העבה לא יכולתי לסבול את הנחמדות הזאת, לא של דייוויד ולא של הברמן. לא יכולתי לסבול שכל אחד שכותב שירים ויש לו להקה חושב שהוא יודע מה זה. גם שנאתי את עצמי על כך שאכזבתי את הברמן הידידותי שאירח אותנו יפה כל כך, למרות שבטח כבר רצה להתקפל ולטוס הביתה. אבל יותר מכול, נגעלתי מהעליבות הכללית של החיים שלי.

 

"הוא מרחם עליי, הברמן המניאק הזה", אמרתי לדייוויד, מתנדנד ונתמך בו בדרכי החוצה, "לא סובל שמרחמים עליי. למה הוא מרחם עליי?" 

 

יופיו של דייוויד זהר ביתר אצילות לצד החיים המדורדרים, השיכורים והמושפלים שלי. גם דייוויד היה שיכור, אבל השכרות נראתה עליו טוב יותר. הוא גם ידע להדחיק ולדחות אותה, ולפרוק אותה בזמן הנכון, במקום הנכון. התיישבנו במושב האחורי במונית שחיכתה לנו, הנחתי ראשי על דייוויד, וזמזמתי לעצמי שיר ישן של הדרה לוין-ארדי בעליצות עצובה של שיכורים, "שירים טובים, שירים טובים, מה לעשות עם שירים טובים?"

 

כשהגענו לירושלים, לדירה שלנו, זינקתי ישר למיטה, ודייוויד הלך להקיא בשירותים. ככה זה כשמדחיקים. בסוף זה יוצא לך מהחור הלא נכון, וגם שורף לך את כל הצנרת בדרך.

 

"לא עשיתי יותר מדי בושות, נכון?", אני צועק לו מהמיטה. אבל דייוויד לא עונה. אני שומע אותו גונח ומקיא ארוכות. אני שומע את הכאב. אני שומע את השרירים שלו מתכווצים בעווית לא רצונית ואת החומצות  צורבות לו את הוושט. ואחרי כל פרץ מעיים כזה, אנחה דואבת.

 

אחר כך הוא נכנס למיטה, מותש ורפה וקרביו מרוקנים. הוא מחבק אותי ומהדק את השמיכות מעלינו, ולוחש לי מתוך אנחת רוגע מתנמנמת, "אחחח, אני צריך אסלה שתבין אותי", ונרדם. אנחנו כל כך שונים, אני חושב לעצמי. אני מתפורר בפרהסיה, הוא עושה זאת בחדרי חדרים. אני צריך קהל, והוא צריך אסלה.

 

רחביה VS. קטמון

 

מסדרונות התיכון היוקרתי שליד האוניברסיטה שלמדתי בו בשנות השבעים נראו כסבך מבואות שבהם התהלכו ילדים יפים עם כוונות טובות על פי רוח התקופה, סנדלים תנכיים, ג'ינס וחולצות לבנות. הייתי ביניהם נטע זר ואהוב, במכנסיים צמודים מבריקים בסגול ובוורוד בוהק, ושער צבוע ואסוף קבוצות קבוצות בסיכות נוצצות, נעלי פלטפורמה מבריקות, וחולצות צמודות שנקשרו מעל הפופיק. הגעתי מגבול קטמון אל מעוז אצולת העיר, ובטופסי ההרשמה רשמה המזכירה שהגעתי מחו"ל, כי כששאלה מאין באתי ועניתי מדנמרק, והתכוונתי לתיכון "דנמרק", הייתה בטוחה, על פי המראה, שיותר הגיוני שהגעתי כל הדרך מסקנדינביה, מאשר כל הדרך מתיכון "דנמרק" שבקטמון. הייתי ילד תפר, בן כלאיים, שגדל על הגבול הסמוי בין רחביה לקטמון. בן למשפחת פועלים ענייה שלא ידע שהוא כזה. חבריי בתיכון האצילים קיבלו אותי כאחד משלהם. למרות שזומנתי תדיר לחדר המנהלת בגלל הפלטפורמות המוזהבות, העגילים באוזניים, או צבע שערי המתחלף, עניינים שבאותה תקופה גבלו בתועבה כמעט, נאלצה ההנהלה לאמץ את חריגותי, כי הייתי תלמיד מצטיין ופניי היפים, וחיתוך הדיבור השוטף שלי, היו שייכים לצד הנכון של החיים.

 

הסוד לחיים הטובים ולשלום במזרח התיכון

 

אתמול ניזאר הפתיע והגיע להופעה שלי. "רבתי עם סופי ואני לא מצליח לכתוב". מיד על הוויסקי הראשון, ראיתי כי פניו נכונות לקרב. זה היה יפה ומגרה,ואכן, ישבנו קצת יחד והתגרינו זה בזה, כמה דקות לפני ההופעה. מהר מאוד הצטופפו סביבנו סטודנטים צעירים ונעימים שבאו להופעה, והתענגו על זירת הסכסוך העליזה הזאת שהזדמנה להם. הזמינו לעצמם בירות וצ'ייסרים לחיזוק האווירה, והצטרפו לווכחנות המשועשעת שלנו כמופע חימום.

 

הסטודנטים הלהיטו את המקום ביופיים ובצעירותם, ובגלל שניזאר היה בסביבה, העבירו את הוויכוח מהר מאוד לנושא היחיד שהעסיק סטודנטים לאמנות בבצלאל וסטודנטים לקולנוע בסם שפיגל, וזה הסכסוך הישראלי-פלסטיני, למרות שניזאר ואני דווקא היינו שקועים בכל מאודנו בוויכוח אחר לגמרי, על ענייני יופי.

 

ניזאר אמר שהוא שם לב, שאחרי הכול, ולמרות השמועות שהתרוצצו סביבו, הוא מעדיף יופי של ערביות על פני יופי של אשכנזיות. אני טענתי נגדו, שככל מלכי השכונה במזרח התיכון, גם הוא מעדיף לרוב את יפות הבלורית והתואר, ובהירות העור, אם נשים לרגע בצד את צבע השֵער, והערביות שהתאהב בהן, כולל סופי, הן ערביות עם שֵער שחור ועור לבן, שנראות כמו וינונה ריידר או דניאלה וירצר או טלי שרון או מיה מרון.

 

אבל הצעירים והנעימים סביבנו, שפירשו כל אמירה פשוטה כמטאפורה לאמת נשגבת ממנה, עם רמיזות לְסכסוך-על, העדיפו את הסכסוך במזרח התיכון על פני הסכסוך על בנות ועל יופי ועל נטייתם של מלכים ונשיאים במזרח התיכון לקחת להם בלונדיניות זרות ויפות עד מאוד, עם ייחוס משפחתי כלשהו לזרע הפורענות שנולד לפני דור או שניים בקולוניה הבריטית שבארץ ישראל. ומאחר שהסטודנטים היו רבים וחביבים, וניזאר ואני היינו מעטים, ואף מבושמים, נענינו לרצון הרוב החתיך.

 

לחימום האווירה כלבבי, לקחתי את הצד שכנגד, יהא הצד אשר יהא. הרי אחרי הכול, באנו ליהנות, לא באנו להסכים. ואכן, אחרי ויכוח סוער ונהדר, ובשעה היעודה, שהיא תמיד קצת מאוחרת מהשעה המפורסמת, עליתי להופיע. הקהל היה מיעוט נבחר, דלוק, מדליק ונאור. צחק מכל בדיחה, שר את כל השירים, ומחא כפיים בכל לבו ובכל כוסו. אחרי ההופעה, נשפכנו כולנו אל החצר הקדמית של אוגנדה, והמשכנו את הוויכוח אפילו ביתר עזוז מבראשונה, ברוח הצוננת של ירושלים, תחת כיפת השמים, לפתחו של מועדון הצעצוע.

 

היינו שיכורים מדי כדי שיהיה אכפת לנו באמת ממשהו, ואמרנו מה שאמרנו בשאננות של גילופין. הזוהר והאדרנלין שאחרי ההופעה משפרים את עור הפנים (ומתוך כך גם את מאור הפנים), ומסמאים את הבריות להתאהב בך באופן כללי, אפילו על צדדיך האפלים ביותר. ניזאר התנגח בי במלוא עוצמתו הידועה, רק כדי להסב חזרה את מרכז העניינים אליו. שנינו למודי קרבות, ושנינו יודעים את התורה, והכרנו היטב את מלאכת הטיית תשומת הלב לעצמנו. אבל הייתי הרבה יותר משכנע אחרי ההופעה, מאשר לפניה, בזכות אותו חסד מופלא השמור לסונגסטרים שזה עתה ירדו מהבמה, ולא היה לניזאר סיכוי נגדי באותו רגע, למרות כל רבי-המכר שלו, ולמרות כל הפרסים שלו, ולמרות היותו ערבי חתיך.

 

גם למבטא ערבי יש גבול, ולרגע אחד של תהילה מקומית ומדודה, יכולתי לומר כל דבר שעלה על רוחי הבלתי צלולה, ולהיבחר למחרת לכנסת, כדבר הגדול הבא. אפילו סטודנטים שאין להם כוח להצביע, היו הולכים להצביע. כי לרגע אחד הייתי כוכב. ואנשים בטוחים שכוכבים אוצרים בתוכם את הסוד לחיים הטובים ולשלום במזרח התיכון. ומהבחינה הזאת, לכוכבי רוק יש הרבה יותר סיכוי מלרבי-מכר.

הדרה לוין ארדי היא סינגר-סונגרייטרית, חלוצת הסצינה העצמאית בארץ, והמוסיקאית הפוריה ביותר במקומותינו. בוגרתNYU  בהצטיינות יתרה בקולנוע וטלביזיה. פירסמה ספר שירה, עבדה כעיתונאית תרבות, ביימה וכתבה סרטים ופרומואים. בשנת 2000 עשתה מהפך בחייה, כשהתחילה לעשות מוסיקה בגיל מאוחר יחסית, וכבשה מייד את תשומת ליבה של תעשיית המוסיקה. הוציאה מאז 12 אלבומים עתירי שבחים בעולם, מפולק עד היפ הופ, גרפה פרסי מצויינוּת בינלאומיים על כתיבת שירים, הוזמנה לשיתופי פעולה מרשימים בחו"ל,בין השאר עם המפיק הסקוטי קאמרון (אואזיס, טראביס, איאן בראון, טורי איימוס), כיכבה בפסטיבל הג'אז היוקרתי ברומניה, והופעותיה שודרו ב bbc world ותחנות אירופאיות נוספות, שם כינו אותה "הטום וויטס והבוב דילן העכשווית הישראלית". הופעותיה מעוררות השראה. על הפסנתר השיכור שלה, היא מלהטטת בין שפות וז'אנרים במיומנות אולימפית, ברהיטות, ובכנות כובשת, כמעט סטנדאפיסית, נוגעת בעניינים שברומו של עולם ובתחתיתו, ושום דבר אנושי איננו זר לה. בכל מקרה, היא לעולם לא תוותר על כוס היין האדום שלה. בארץ שיתפה פעולה עם שלומי שבן, ירמי קפלן, רונה קינן, אלון עדר, אלון נוימן, הבמאי תומר היימן, הבמאית אביגיל שפרבר, ואחרים. כמו כן, ממשיכה לכתוב טורי דעות אישיים וביקורתיים, ברהיטות ובהומור, ומתעקשת שלא יתפסו אותה במילה.  

בימים אלה עובדת על אלבומה ה-13 והוזמנה להופיע בקלן עם פרוייקט מיוחד "עושה במילים", ובו ישולבו בהופעתה טקסטים מתוך הספר, וחומרים אחרים, שתורגמו לגרמנית ויוקראו בהופעתה, שבמהלכה יתקיים גם דיון על שיריה.

 

"הדרה היא בולדוזר תרבותי בגוף של בנאדם אחד. פסנתרנית שעושה Fאנק ורוק, אייקונוקלסטית נחושה בעלת שמחת חיים והומור שחור בו זמנית. תחשבו ברוס ספרינגסטין פוגש את אלניס מוריסט בתחילת דרכם. ותחשבו גם אֶמינֶם. היא סוללת לעצמה נישה תרבותית משלה, מחליפה ז'אנרים וזהויות. אי אפשר לתייג אותה. אינטלקטואלית בזירת הפופ. במילים מבריקות, ברהיטות ובאנינות, היא נוגסת בכל הפרות הקדושות. מושלמת מבחינה רגשית, האלבומים שלה הם אורגזמה מוסיקאלית". (מתוך טאבלט מגאזין, ניו יורק ) 

X