ליל | לרכישה באינדיבוק
ליל

ליל

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 436
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 32
- 32

ליל נולדה בשנות ה-50 בארץ ישראל. ילדותה המלווה בבדידות ובחרדות, עוברת עליה בכפר נידח בקרב משפחה דלת אמצעים ובעייתית ממוצא ארגנטינאי.

ליל מתפתחת וצומחת מילדה מכונסת ורגישה לאישה המוצאת את מקומה בחיים, דרך התמודדותה עם אירועים דרמטיים ומפגשים עם אנשים מתרבויות שונות.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “ליל”

"מדובר ברומן המצליח לבנות דיוקן כן וצלול של הדמות הראשית. הכמיהה למקום אחר היא עוצמתו המוחשית של הסיפור. הרומן אקטואלי בהקשר הישראלי של ימינו, והוא מציג בפני הקורא כתיבה נוסטלגית שאינה מתקתקה, אינה בורחת להתרפקות מגלגלת-עיניים אלא מביטה בכנות ובביקורתיות בכל מה ש"בא ממקום אחר", ובכך ערכו של הספר החצוב מחומרי אמת".
יורם מלצר

בראשית ברא

 

בראשית התאבכו שָני ואופל כנחשים, התפתלו ושקעו למערבולת, ואגלי ארגמן התעבו וצנחו מטה מטה. במרכזם היתה נקודה שחורה, גוש בועות ללא שם, שפירורים של קרני אור מרחפים ומנצנצים נסחפו אליו. זו אני בטרם היות אני, ניתקת וצפה, נישאת על פני הגלים. ואז השתרר שקט. שקט נורא ומאיים. ואחרי אינסוף זמן, נשמעו קולות אנשים וחיות ברקע ומעליהם ריחפה אימת מוות.
כך נולדתי והושלכתי אל העולם, אל קלחת של דאגה וחרדות.
נולדתי בצריף על פסגת הר גבוה, לא הרחק ממקום הולדתו של המושיע הנוצרי, בלב החורף, בלב הליל. כוכב לא זהר, ומלכים לא הופיעו לביקור בצריפנו. שולחן, מיטת סוכנות ושני כיסאות מתקפלים ניצבו שם נכאי רוח יחד עם פתילייה מפויחת שהונחה על ארגז בפינה. כשהחלו הצירים התעוותו פניה של אמי מכאב. "הוי אלוהים, מתי כבר יגיע השחר?" חברה ששימשה כמיילדת לעת מצוא עמדה לצדה אובדת עצות, פכרה את ידיה בעצבנות ומלמלה לעצמה מילים לא ברורות. חיות בר ללא שם ייללו סמוך לחלון.
"אני צריכה בית חולים," לחשה אמי. "אני רוצה הביתה."
"את יודעת שאי-אפשר להגיע עכשיו לבית החולים, זה רחוק. יותר מסוכן לנסוע בעגלה בשעות האלה מאשר ללדת פה," ליטפה החברה את מצחה. "הכול יהיה בסדר, את תראי."
אמי לא צעקה. היא גנחה, נשכה את כף ידה ודמעות זלגו על לחייה. היא החלה לבכות בשפה אחרת, שפת אבאמא.
אבי שוטט בחוץ, והבל פיו יצר שבילים נפתלים במסלול ההלוך-חזור שבו פסע ללא הרף. הוא חש עצמו מיותר.
אמי לחצה, דחקה בי לצאת. רחמה הקיא אותי החוצה, ואני ניתקתי באחת ונישאתי על פני גלים. יצאתי אל האוויר הקר של העולם צורחת ובועטת: "לא רוצה. לא רוצה להיות פה. רוצה רק לרחם. רוצה לא להיות." איש לא שאל לדעתי, איש לא הקשיב לי, איש לא הבין. פעמון שהשמיע בקולו החלוד ארבעה צלצולים חורקים בישר את בואי לעולם, ונגינת מילים שנשמעו לידי הרחיקה אותי ממציאות האין והריק: אמגושים. גלמושים. גלמודים. הוי אשוחים וגלמושים גלמודים המצפים לביקורם של אמגושים ולצלצול האורלוגין.
ככל שקולות המיילדת, בכיה של אמי, צהלת אבי ויבבות התנים שברקע שככו וגוועו, כך צרחתי חזק יותר. רציתי להשתיק את שקט היקום הנורא שהשתרר סביבי. הוריי, יוצריי ומחולליי, הקיפו אותי, נבהלו מבכיי, והמיילדת אמרה בשביעות רצון: "זהו, ילדת לילה, זה מה שהיא."
והם קראו לי ליל.
שלושה חודשים תמימים נאבקתי עם העולם. בכיתי, צעקתי, סירבתי לאכול, סירבתי לישון. בלילה, כשהשתרר השקט המוחלט, שכבתי דרוכה על גבי בארגז המכוסה בסדין לבן שהקצו לי בפינת המטבח, מול הצוהר הצר והגבוה, חריץ כוכבים וירח. כולם ישנים. אם אירדם אני, מי ישמור עלינו? עיניי עייפו, עפעפיי כבדו. הרמתי את רגלי הימנית אל מול פניי, מודאגת לגלות שאחת האצבעות קצרה מדי. בטני כאבה, ראשי היה סחרחר. שוחחתי עם הבוהן: "אני פגומה. אני לא שייכת. מפחיד לי. קשה לי. רק את מבינה. הם לא. ניסיתי להסביר. והם אומרים: 'איזו בכיינית'."
לפתע נשמע קולה של אמי.
"מה יהיה?" היא לחשה בשפת אבאמא, ולא התלוננה כהרגלה. "היא לא אוכלת מספיק, יורדת במשקל. בגלל זה היא חסרת מנוחה ובכיינית."
"אתה ישן?" המשיכה כשאבי לא ענה.
"לא," אמר, ואחרי כמה רגעים הוסיף: "אמרתי לך שזה לא הרגע המתאים להביא ילדים לעולם."
"אם היא תתחיל לאכול כמו שצריך, הכול יסתדר," אמרה אמא.
"אולי אין לך מספיק חלב?"
שתיקה.
"תנסה להשיג אבקת חלב מחר; אולי זה יפתור את הבעיה."
"טוב. אני יודע שקשה פה. צריך סבלנות. היית רוצה לחזור לשם?"
הפסקתי לנשום. אסור שאפסיד את תשובתה. "בוודאי שלא: אי-אפשר עכשיו. אין לאן לחזור. אני נשארת איתך. כאן," אמרה, וקולה לא נשמע משכנע.
"יהיה בסדר," הרגיע אותה. "היא תגדל, המקום יתפתח, אנחנו נסתדר."

עליזה גלקין־סמית, מטפלת באמנות, ציירת ופסלת, מפליאה ביכולתה לחדור אל נפש האדם.

 

מפרי עטה ראו אור: עונות (כרמל 2002), יער הפלאות (חלונות 2005). מועדון יום השישי (גוונים 2007),  עורכת ספרותית (צבעונים 2007), ליל (קונטנטו דה-סמריק 2013), מונולוג של איש שמן (מנדלי מוכר-ספרים ברשת 2016).

 

ספרה ליל זכה בציון לשבח של איגוד הסופרים.

X