לילה ארוך בפריז | לרכישה באינדיבוק
לילה ארוך בפריז

לילה ארוך בפריז

שנת הוצאה: 09/2016
מס' עמודים: 352
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 78
- 42

כאשר סטארטפיסט ישראלי נחטף מיד אחרי שהוא נוחת בשדה התעופה ״רואסי שארל דה גול״, מוצאת את עצמה אוריאנה טלמור, קצינת ביטחון צעירה ומבטיחה של יחידת המודיעין 8200, במרוץ נגד הזמן, נגד הממונים עליה ונגד כוחות פוליטיים וכלכליים חסרי מעצורים.

ייתכן שהאיש היחיד שיכול לעזור לה הוא מי שעתיד לתפוס את מקומה כראש ״המדור המיוחד״ של 8200, אלוף משנה זאב עבאדי הכריזמטי והשנוי במחלוקת. אבל האם הוא נמצא בזירה באמת במקרה? כאשר נחטף מבית המלון ״לה גראנד הוטל״ בפריז צעיר ישראלי נוסף, חלקי הפאזל מתחילים להתחבר ובריתות אפלות בלשכת ראש הממשלה בירושלים מתחילות לקרוס.

כשמפרידים ביניהם מפקח משטרה צרפתי אובד עצות, יועץ תקשורת אמריקאי נכלולי, יחידת קומנדו סינית נטולת רחמים ואיל הימורים אוסטרלי מושחת, אנשי ״המדור המיוחד״ חייבים למצוא דרך לשתף פעולה מתחת לרדאר של כל אויביהם, משני צדי קו טלפון לא מאובטח אחד.

בקלילות מטעה ובקצב עוצר נשימה יוצר דב אלפון מותחן ריגול אלגנטי ואינטליגנטי על רקע המלחמה הקרה החדשה, זו שבה מיליוני תכתובות מיורטות, נסרקות וממוינות בכל שנייה, לשמחתם של ארגוני מודיעין המתנהלים כמו קרטלים ושל חברות בינלאומיות המתנהלות כמו צבאות משומנים. ובעוד העלילה דוהרת בקצב עוצר נשימה ועמודי הספר כמו מתעופפים מעצמם, נחשפים המנגנונים האפלים המושכים בחוטים של תקופתנו.

לילה ארוך בפריז, רומן הריגול הראשון של דב אלפון, הוא יצירה עכשווית, מתוחכמת ומפתה כמו שרק לילה ארוך בפריז יכול להיות. (נועה מנהיים)

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “לילה ארוך בפריז”

בקרוב…

1

 

תשעה אנשים היו עדים לחטיפתו של יניב מידן מנמל התעופה "רואסי שארל דה גול", לא כולל מאות האלפים שצפו אחר כך בצילומי האבטחה כשדלפו לאינטרנט.
הדו"ח הראשוני של המשטרה הצרפתית תיאר אותו כ״נוסע ישראלי כבן 20״, אבל שבוע קודם לכן הוא חגג את יום הולדתו ה־25, גם אם נראה צעיר מזה. חבריו לעבודה תיארו אותו כ"שובב", חלקם אמרו "ילדותי". כולם השתמשו בביטוי "אוהב חיים".
על פי העדויות הוא ירד מטיסת "אל על" 319 לפריז בעליזות רבה. הוא ניסה שוב את מזלו עם הדיילות ביציאה מהמטוס, ובביקורת הדרכונים התבדח עם השוטרים הצרפתים, אשר הביטו בו בעוינות מופגנת אך החתימו את דרכונו ללא שהות.
כך תמיד זה היה. כולם סלחו ליניב על הכול, תמיד. מבחינתו, זה היה סידור מובן מאליו, עוד מהגן. היתה בו ספונטניות מתפרצת, ילדותית משהו, אשר כבשה כל מעסיק אשר אליו פנה ואשר שיכנעה גם לא מעט בחורות, לפחות לזמן מה. ליניב קל לסלוח, אמרה פעם מורה לאמא שלו.
שום דבר אחר לא הבדיל בינו לבין מאתיים הישראלים האחרים שהגיעו לפריז כדי להשתתף ביריד "סיביט אירופה". הוא גם נראה פחות או יותר כמוהם, עם תספורת קצוצה וזיפים תואמים, לבוש במכנסי ג'ינס וחולצת טריקו מודפסת מיריד מחשבים קודם. בצילומים הוא נראה משחק כל הזמן בטלפון שלו.
זו היתה השנה השנייה שלו כמנהל השיווק של חברת התוכנה הישראלית "בי־או־אר", מה שהפך אותו לוותיק בצוות אשר נשלח הפעם ליריד. מלבדו הם היו חמישה, מעט מאוד יחסית לחברות האחרות, הגדולות יותר. "אבל מה שאין לנו בכסף יש לנו בכישרון," קרא לעבר חבריו, אשר הביטו בו בשעשוע מהול בהערצה.
איסוף המזוודות נעשה באולם אפלולי ודחוק. יניב הגביר את קצב הבדיחות. ככל שההמתנה התארכה כך גבר השעמום שלו, והוא התהלך אנה ואנה, משחק עם העגלה, מפטפט, מתופף על המסוע הדומם. הוא שנא לחכות. הוא שנא להשתעמם. הצלחתו כמנהל שיווק באה לו בעיקר בגלל התכונה הזאת, בגלל הצורך שלו להזריק עניין בכל רגע נתון.
המזוודות בוששו להופיע. בשלב כלשהו הוא החל לצלם את עצמו עושה פוזות, ובין השאר העלה לרשת צילום שלו ליד שלט הפרסומת של בית הכלבו "גאלרי לאפאייט", מוציא לשון לעבר הדוגמנית המעורטלת, בלי לדעת שזה הצילום אשר יודפס למחרת בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות".
מנהלי שיווק אחרים, מחברות מתחרות, ישבו מול מסכים וניצלו את הזמן כדי לעבוד, עורכים חזרות אחרונות לקראת המצגת שלהם ביריד. "העיקר זה הקשר האישי," חזר ואמר יניב לאנשיו, ושלף כרטיס אשראי של ויזה כדי להצטלם עושה פרצוף מול שלט הפרסומת של אמריקן אקספרס.
לפתע החלו המזוודות לנוע מכל עבר, והמטען שלהם הגיע בין הראשונים. "חברים, אל תדאגו, היריד מתקיים גם מחר," התריס כלפי הנוסעים האחרים, והוביל את הצוות שלו בתרועת ניצחון לעבר היציאה.
הם עברו דרך המסלול הירוק, הוא בראש, חמשת האחרים קצת מתעכבים מאחור. דלתות היציאה האוטומטיות נפתחו בבת אחת, ולעיניו התגלו כתריסר מקבלי פנים נושאי שלטים שונים, נהגים המחכים לנוסע זה או אחר. רובם נראו כמו מהגרים בלתי חוקיים, אבל היתה ביניהם בלונדינית עוצרת נשימה במדים אדומים של דיילת, נושאת כמוהם שלט. יניב צעד אוטומטית לעברה, משוכנע שזה העיתוי המתאים להתבדחות אחרונה לפני החבר'ה, עוד בדיחה אחת וזהו.
השעה היתה 10:40 בבוקר, יום שני, 16 באפריל.
2
בתל אביב, באותה השעה, סגן אוריאנה טלמור נשענה על הקיר והביטה סביבה בהשתאות.
חדר ההמתנה של לשכת ראש אמ"ן התמלא לגמרי. אנשים עמדו במסדרון ורב־סרן אחד, כבד גוף ועמוס תיקיות, אף התיישב על השולחן של פקידת הקבלה, מתעלם ממבטיה הזועמים. רוב הנוכחים הרגישו בבית, מייצגים את יחידותיהם בישיבת ההתרעה היומית באופן קבוע.
לאוריאנה היתה זו הפעם הראשונה בלשכה, והיא התעכבה מול החפצים המוזרים שהיו תלויים על הקירות: כובע בוקרים, מתנת ראש הסי־איי־אי; חרב מכסף טהור, מתנת ראש שירותי הביטחון של זימבבווה; כרזת פרסומת וינטג׳ לשוקולד טובלרון, מתנת ראש השירות הנגדי של שווייץ. היא העדיפה לא לשער מה מתנת הגומלין שראש אמ"ן נוהג להעניק לעמיתיו.
בשעה 12:00 בדיוק נפתחה דלת העץ הכבדה והם זרמו לתוך חדר הישיבות, שהיה ממוזג מדי. אוריאנה תפסה את הכיסא בפינה הקיצונית של השולחן, קרוב ליציאה.
סביב השולחן התפתח ריב על מקומות, כשנציגי האיסוף ניסו לשבת קרוב לראש השולחן, בעוד נציגי אמ"ן מחקר טוענים בקולי קולות שמקומם בישיבה היומית הוא קבוע. הרל"ש החל לנזוף באלה ובאלה ללא הבחנה. הנציגה של מודיעין חיל הים, האישה היחידה בחדר מלבד אוריאנה, התיישבה בטבעיות גמורה מימין למקומו של יו"ר הישיבה, מדיה הלבנים משווים לה מראה של כלה ביום חופתה. עוזר ראש אמ"ן למחקר, אשר נכנס מדלת צדדית, לא התרשם והקים אותה ללא גינונים מיותרים. מעל הקירות הביטו במהומה ראשי אגף המודיעין לדורותיהם, טובלים במכובדות שחור־לבן.
כשכולם סוף סוף התיישבו פתח הרל"ש בבדיקת נוכחות מהירה באמצעות הקראת שמות, ריטואל בית־ספרי אשר רק הוסיף לאינפנטיליות הכללית.
"ביטחון מידע?"
"נמצא."
"למד"ן אוויר?"
"נמצא."
"מספ"ן ים?"
"נמצאת."
אגפי המחקר הוקראו על פי מספריהם, אחריהן יחידות האיסוף, כולל שתיים שאוריאנה לא ידעה כלל על קיומן. מהמוסד הגיעו לא פחות משלושה נציגים.
״504?״
"נמצא."
״8200?״
הוא ביטא את שם היחידה כמו טירון, שמונת אלפים מאתיים.
"נמצאת."
עיניים הופנו אליה, בהערכה קצת כנה מדי לטעמה. לרל"ש היתה בעיה אחרת:
"בפירוש ביקשנו שהיום יגיע מטעם 8200 ראש המדור המיוחד."
"אין כרגע ראש מדור. אני הסגנית וממלאת המקום," היא ענתה. בתוך ראשה חלפו עצות שחילקה לעצמה ברגעים כאלה: אל תחייכי בהתנצלות. אל תחזרי פעם נוספת על מה שכבר אמרת. אם הם שותקים ומחכים שתגידי עוד משהו, תני להם לחכות.
ראש הלשכה נשבר ראשון. "סא"ל שלמה טיריאני הוא ראש המדור המיוחד. את מתכוונת שהוא ביום חופש?"
"הוא שוחרר משירות אתמול. המחליף שלו נמצא כרגע בסיור לימודי בחו״ל ואמור להיכנס לתפקיד כשיחזור," ענתה.
"חשבנו שטיריאני יבוא," חזר ואמר ראש הלשכה. היו לו עיניים גדולות ושפתיים אשר יצרו צורת עיגול גם כאשר לא נעו, כאילו ממתינות עדיין לשד אמהי. כנפי הצניחה שעל חזהו השלימו מראה כללי של ילד בתחפושת הפורים שלו.
"אני מצטערת על האכזבה שהופעתי גורמת לך," אמרה אוריאנה.
צחקוקים כבושים עלו בחדר. היו שהתכוונו לענות, אבל הרל"ש מיהר להשתיק אותם. הוא השלים את בדיקת הנוכחות, פתח את הדלת הפנימית לקודש הקודשים והכריז לעבר אדם בלתי נראה: "אנחנו מוכנים."
3
בנמל התעופה של פריז החלה אנדרלמוסיה, והמפקח ז׳ול דיפיסיל רצה שהיום הזה כבר ייגמר.
כאב לו הראש. לא כאב ראש עמום, כזה שנשאר בנימוס ברקע; לא כאב ראש של עודף שתייה, כזה שמלוּוה בזיכרונות מנחמים מליל אמש. גם לא כאב ראש של רעב, המבשר על תקווה לארוחה מעודדת ומבריאה בקרוב. ובוודאי לא כאב ראש שנעלם מאליו בתוך זמן קצר, כמו אחרי שתיית גרניטה בקיץ. לא. היה זה כאב ראש אמיתי, על סף המיגרנה, והיו לו סיבות רבות, שהמפקח דיפיסיל ניסה להגדיר לעצמו.
ראשית, היתה העובדה הפשוטה והבלתי ניתנת לערעור שנוסע נעלם מאחד המקומות השמורים ביותר בצרפת, דקות אחרי נחיתתו.
שנית, וזה כבר היה אי־צדק מובהק, זירת האירוע היתה באחריותו רק לגמרי במקרה. מפקד המשטרה של נמל התעופה היה השבוע בחופשה, והמפקח דיפיסיל, שבימים כתיקונם בקושי השתלט על תחום אחריותו הישירה בפריז, קיבל הודעה בירוקרטית שעליו לפקח השבוע גם על החקירות בנמל התעופה. הוא לא הכיר את החוקרים סביבו, ולמעשה לא הכיר טוב את הזירה. כל הניסיונות שלו לייצר מראית עין של עשייה משטרתית רק הגבירו את כאב הראש שלו: סירנות משטרה מבחוץ השתלבו בשאון מכשירי הקשר בפנים, וכל אלה התדפקו ללא רחמים על רקותיו הדואבות.
שלישית, גבוה־גבוה ברשימת הסיבות לכאב הראש שלו, עמדו מולו שני נציגים ישראלים רשמיים, אשר הופיעו לפתע בלב האזור הסטרילי ודרשו להשתתף בחקירת העדים.
דיפיסיל זיהה במעומעם את אחד מהם, איש מבוגר בעל בלורית ג׳ינג׳ית, לאו דווקא טבעית, שהיה הנציג הרשמי של משטרת ישראל באירופה. דיפיסיל פגש בו בכמה ישיבות על אבטחת מוסדות ישראליים בפריז, אבל למיטב זיכרונו הוא מעולם לא ביקש להיות מעורב בחקירה כלשהי עד היום.
הישראלי השני לא נראה בכלל כמו שוטר. הוא היה גבוה, נתון בג׳ינס שחור צמוד וחולצה לבנה שמחירה המשוער היה גבוה מהמשכורת החודשית של דיפיסיל. היה לו מבט כחול מעורפל, כמעט חולמני, ושיער שחור קצר עם הבזקים לבנים. צלקת רוחבית קצרה על הסנטר מנעה מפניו להיראות יפות מדי לגבר. דיפיסיל פגש כמה אנשים כאלה בקריירה שלו, בדרך כלל בחקירות הונאה.
כמוהם בדיוק היתה לישראלי הזה תעודה מזהה מעורפלת, מעין כרטיס פלסטי עם תמונה טרייה מדי, נושא שם זר מלווה בדרגה צבאית. אם להאמין לכתוב, שמו היה קולונל זאב עבאדי. גם לרופא האורולוג של דיפיסיל קראו עבאדי, וזה לא הרגיע את חששותיו. מצדה השני של התעודה התנוסס הסמל הרשמי של מדינת ישראל, אשר ביקשה באנגלית ובצרפתית מכל רשויות החוק בעולם ״לסייע בכל דרך לנושא תעודה זו״, שאותו הגדירה בפשטות כ״חוקר״.
״כל אחד יכול לייצר תעודה כזו בבית,״ אמר דיפיסיל.
״אני בפריז קצת במקרה,״ אמר הישראלי המסתורי והחזיר את התעודה לכיסו, כאילו השיב בכך על הערתו של דיפיסיל.
הצרפתית שלו היתה איטית אבל מדויקת, כמעט פואטית. Un peu par hasard, הירהר דיפיסיל, ורק כאב הראש מנע ממנו להיזכר אם זה ציטוט משיר. הוא רצה לשאול את קולונל זאב עבאדי, אם זה אכן היה שמו, כיצד יכול חוקר להיקלע קצת במקרה לזירת פשע הרחוקה ממשרדו אלפי קילומטרים, אבל במקום זאת הדליק עוד סיגריה ואמר לנציג נמל התעופה: ״בוא ניקח אותם לעדים.״

דב אלפון נולד בסוס (תוניסיה) ב־1961. הוא למד בבית הספר המקיף ג' ע"ש רוגוזין באשדוד, התגייס ליחידת 8200 והשתחרר משירות בדרגת סרן. הוא למד פילוסופיה ותקשורת באוניברסיטה העברית בירושלים ובמהלך לימודיו החל לכתוב בשבועון "כותרת ראשית", בעריכת נחום ברנע ותום שגב.

 

ב־1989 עבר לכתוב ב״הארץ״, שם בין השאר המציא את ״קפטן אינטרנט״, יסד את מדור התרבות ״גלריה״, ערך את ״הארץ של הסופרים״ ושימש כעורך הראשי של העיתון. הוא היה גם העורך הראשי של הוצאת ״כנרת זמורה־ביתן״ ושל כתב העת הדיגיטלי ״אלכסון״. הוא הגיש בערוץ 2 את התוכנית ״נספח תרבות״, שהיתה מועמדת  שלוש שנים ברציפות לתואר "תוכנית הפנאי הטובה ביותר" בתחרות פרסי אופיר.

 

הוא קיבל על כתיבתו פרסים רבים, ביניהם פרס המועצה הבריטית לשידור ועיתונות, והיה יו״ר חבר השופטים של פרס ירושלים לספרות.

 

אלפון משמש היום כשליח ״הארץ״ לפריז ומנהל עם הסופר אתגר קרת את ״סטורי וידיאו״, פרוייקט אומנותי ללא מטרת רווח.

 

לילה ארוך בפריז הוא ספרו הראשון.

X