לילה אחד אחרון | לרכישה באינדיבוק
לילה אחד אחרון

לילה אחד אחרון

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 208
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39
- 39

הפיתוי של ליל תשוקה אחרון עם בעלה היה משהו שמלאני מסטרסון לא יכלה לעמוד בפניו… אבל

בבוקר היא נישקה אותו לשלום והסתלקה מהנישואים, מתוך אמונה שפורד ראוי למישהי טובה וראויה

ממנה – מישהי שתוכל להיות רעיה ואם.

אבל בליל האהבה האחרון קרה משהו… ואחרי שפורד מגלה זאת הוא מחליט לצאת למתקפה חושנית

שנועדה להחזיר אליו את מלאני. הוא נחוש, והוא יעשה הכל על מנת להשיג חזרה את אשתו…

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “לילה אחד אחרון”

בקרוב…

1

 

מלאני בהתה במכתב שבידה. הכתב השחור והכבד רקד מול עיניה והיא נאלצה למצמץ כמה פעמים לפני שקראה אותו שוב, לא מסוגלת להאמין למה שמוחה אמר לה.
האם פורד לא מבין שזה בלתי אפשרי? מגוחך? בעצם זה היה כל כך אבסורדי, שהיא קראה את המכתב פעם שלישית כדי לשכנע את עצמה שהיא לא חולמת. היא זיהתה את כתב ידו ברגע שהרימה את הדואר מהמחצלת ולבה התהפך, אבל היא דמיינה שהוא כותב בעניין כלשהו השייך לגירושים שלהם. במקום זה…
מלאני נשמה עמוק, ואמרה לעצמה להירגע.
במקום זה, פורד כתב כדי להציע לה לעשות עבודה עבורו. לא בדיוק עבורו, היא הודתה באי רצון. עבור אמו. אבל זה היה כמעט אותו הדבר. הם לא דיברו במשך חודשים והנה הוא כותב לה באורח בלתי צפוי ובקור רוח. רק פורד מסטרסון יכול להיות כל כך מקומם. זה היה בלתי נתפס. ממש בלתי נתפס.
היא זרקה את המכתב על השולחן והתחילה לפתוח את שאר הדואר, ותוך כדי כך סיימה את הטוסט ואת הקפה שלה. חדר האוכל הקטן שלה שימש גם בתור משרדה, סידור שהיו לו חסרונות אם רצתה להזמין חברים לארוחה. לא שהיה לה בכלל זמן לחיי חברה. מאז שעזבה את פורד, כמה שבועות אחרי תחילת השנה, היא השקיעה את כל האנרגיה שלה בבניית חברת אדריכלות הנוף שהתחילה שנה אחרי שהתחתנו, מיד אחרי ש –
תריס הורד במוחה, חסר גמישות ממש כאילו הוא עשוי פלדה. התקופה ההיא הייתה תקופה שלעולם לא חזרה אליה, במיוחד מאז שעבה את פורד. כך מוטב.
אחרי שטיפלה בתכתובת העסקית שלה, מלאני סיימה את קנקן הקפה הראשון שלה להיום ועלתה לקומה השנייה לחדר האמבטיה הזעיר שלה כדי להתקלח ולהתלבש לפני שהתקשרה אל ג'יימס, העוזר המאוד מוכשר שלה, על מנת לעבור על התוכניות להמשך היום. ג'יימס היה עובד נהדר, בגלל שהיה מלא התלהבות ועובד חרוץ, אבל עם גופו השרירי ומראהו הנאה והכהה הוא משך נשים כמו מגנט. לעתים קרובות הוא הופיע בבקרים ונראה די גמור. ובכל זאת, זה מעולם לא השפיע על העבודה שלו ולמלאני לא היו תלונות.
מלאני התלבשה בבגדי העבודה שלה, מכנסי ג'ינס וגופיה, אספה את שערה הבלונד-אפרפר לזנב סוס ומרחה הרבה מסנן קרינה על עורה החיוור והאנגלי שנטה להישרף בקלות בשמש. המדינה סבלה כרגע מגל חום, וביום זה בחודש אוגוסט כבר היה חם בשעה שמונה בוקר.
לפני שירדה שוב לקומה התחתונה, היא פתחה לרווחה את חלון חדר השינה והכניסה פנימה את הניחוח העשיר של הוורדים המטפסים. הקוטג' היה זעיר – רק חדר השינה שלה וחדר אמבטיה למעלה, וסלון קטן וחדר האוכל למטה. חדר האוכל נפתח אל תוספת בנייה חדשה שהכילה מטבח הנשקף אל גינת החצר הקטנה. היא הייתה מיניאטורית, אבל מלאני אהבה אותה. קירות האבן של החצר הוסתרו מתחת לורדים מטפסים ויערת דבש, שכיסו גם את הקירות האחוריים של הקוטג', והאזור המרוצף שעליו שולחן ביסטרו קטן ושני כיסאות הבהיק בצבע מעציצי הפרחים שהקיפו אותו. בערבים זה היה ממש נפלא לאכול כאן את ארוחת הערב שלה, באוויר החם והרך רק עם ציוצי הציפורים ועם דבורה אקראית או פרפר כחברה. זו לא תהיה הגזמה לומר שהקוטג' הקטן שמר על שפיותה בימים הראשונים והכאובים אחרי שברחה מהבית המרווח שחלקה עם פורד.
הקוטג' היה האמצעי בשורה של עשרה, שבכולם התגוררו זוגות או יחידים וחציים – כמו למשל הקוטג'ים שמשני צדי הקוטג של מלאני – שמשו כמקומות מפלט לקרייריסטים לונדונים שברחו אל קצב החיים העדין יותר של החיים דרומית-מערבית לבירה, היכן שהעיירות והכפרים שמרו עדיין על קסם של העולם הישן. זה היה גם במרחק של תשעים ושישה קילומטר בערך מביתו של פורד בקינגסטון שעל התמזה; מרחק מספיק, מלאני חשבה, כדי להימנע מהיתקלות מקרית בו.
היא תהתה אם העסק החדש שלה ישרוד את המעבר שלה, אבל העובדה היא שהוא כה שגשג עד שתוך חודש או חודשיים מעזיבתה את העיר כבר יכלה להרשות לעצמה להעסיק את ג'יימס. אופי העבודה השתנה מעט; כשהמיקום שלה היה בקינגסטון היא הייתה מעורבת בתכנון שיכונים עם מתקני משחקים ועם התחדשות עירונית כללית. עכשיו זה היה בעיקר תכנון של גנים ציבוריים ופרטיים, ביחד עם תכנון יערות והשבחת קרקעות. חלק מהזמן היא וג'יימס עבדו עם צוות שכלל אדריכלים, מהנדסים, מהנדסי בניין ומפקחי בנייה, הכול בהתאם לאופי העבודה. בפרויקטים אחרים הם עבדו לבדם בגנים פרטיים או באחוזות. עבודה משרדית הייתה תמיד חלק מהעניין, ביחד עם ביקורים באתרים ובדיקת התקדמות העבודה כשגופים אחרים היו מעורבים.
מלאני שהתעוררה לקלוט את סכנת החלום בהקיץ שלה פנתה מהחלון, מוחה נכנס לפעולה ולמחשבה על פרטי יום העבודה.
ג'יימס היה אמור לפקח על יישור בדחפור של כמה דירי חזירים ישנים, שהלקוח רצה להפוך לגן של פרחי בר, מכיוון שהיה מוטרד באשר לאובדן הסביבה הטבעית, באזורים הכפריים בכלל ובאזור שהקיף את בית החווה הישן שרכש במיוחד. מלאני הציעה אפקט של אחו, שייווצר עם שפע פרחי בר שיגדלו במשטחים על אדמה שפריונה נמוך, ומשטר הכיסוח שלה יאפשר לפרחים להוציא זרעים לפני שיקטפו.
ובניגוד גמור לפרויקט זה, היא עמדה לצאת ולהוסיף את המגע הסופי שלה ל"גן רשמי" שהיא וג'יימס הקימו בשלושת השבועות האחרונים. זה היה מקום של שלווה וסדר, שהתבטא בטיפול קפדני של מרחב וסימטריה, הפרטים כאן היו בעלי חשיבות עצומה. מנהל הבנק בגמלאות ואשתו שרכשו את הנכס לאחרונה באמצע עיירה כפרית קטנה היו מאושרים מהתוכנית הראשונית שלה של מדשאה מסודרת עם אזורים מרוצפים מקבילים בכל צד של הדשא, שיחים גזומים וצמחים מתורבתים – ביחד עם עצי פירות מעוצבים – שעדנו את התוכנית המדויקת שביקשו תחילה.
היא אהבה את עבודתה. מלאני התפללה בדממה תפילת הודיה. פיתוח יצירה אישית לכל לקוח היה כל כך מספק, ביחד עם התאמת הרעיונות של הלקוח אל הפוטנציאל המציאותי של כל חלקה. לא שזה היה תמיד קל, במיוחד אם לקוח ראה את הגן "המושלם" במגזין או בחוברת, גן שתמיד היה גדול יותר או קטן יותר מהאדמה של הלקוח. אבל גם זה היה חלק מהאתגר ומהכיף.
מלאני חייכה לעצמה כשמוחה עבר על פני חלק מלקוחות העבר שלה, ירדה למטה ועצרה בפתח חדר האוכל. רק אז הודתה בפני עצמה שמאז שקראה את מכתבו של פורד, נחקקה כל מילה במוחה.
מלאני היקרה,
אני כותב כדי לבקש טובה, לא עבורי אלא עבור איזבל.
אופייני לפורד, היא חשבה בקדרות, לבה פועם בכבדות כשהציצה במכתב המונח על השולחן. בלי "מה שלומך?" או נחמדות חברתית אחרת. פשוט ישר ולעניין.
היא לא הייתה בריאה לאחרונה והגן בהילוויו הוא יותר מדי בשבילה, לא שתודה בזאת אי פעם. יש צורך לשנות הכול, כשדגש על מינימום תחזוקה, עכשיו שהיא כמעט בת שמונים. הבעיה היא שהיא לא מוכנה להכניס גנן למקום, אז אין לי סיכוי לשכנע אותה לאפשר לזרים לעשות את השינוי. אבל היא תסמוך עליך. תחשבי על זה, בסדר? וצלצלי אלי.
פורד
תחשבי על זה! מלאני הנידה בראשה. היא לה הצטרכה לחשוב על זה כדי לדעת מה היא עומדת לעשות, ובשום אופן היא לא תתקשר אל פורד. היא התעקשה על היעדר קשרים ביניהם וזה היה עדיין בתוקף.
היא הלכה אל השולחן, הרימה את הנייר והמעטפה וקרעה אותם לחתיכות, זורקת את הפיסות לפח האשפה. זהו. היא גמרה עם זה. היה לה מספיק דברים לעשות היום בלי לחשוב על פורד והבקשה המגוחכת שלו.
היא עמדה עוד רגע ובהתה באוויר. למה התכוון כשאמר שאיזבל לא הייתה בריאה? היא נזכרה באמו של פורד ולבה התהפך. זה היה קשה לצאת מחייה של איזבל, כמעט כפי שזה קשה היה להסתלק מחייו של בנה לפני כל החודשים הללו, אבל היא ידעה שכל החוטים שחיברו אותה אל פורד חייבים להינתק כדי שיהיה לה סיכוי לעמוד בזה. היא כתבה מכתב קצר לחמותה, והבהירה שלא ציפתה מאיזבל להבין אבל שהיו לה סיבות טובות לעשות את מה שעשתה ושזה לא שינה את האהבה האמתית והכבוד שחשה כלפיה. היא ביקשה מאיזבל לא לענות. כשענתה, מלאני החזירה את המכתב לשולחת בלי לפתוח אותו. זה קרע אותה לשניים לעשות זאת, אבל היא לא פקפקה בכך שהייתה זו ההחלטה הנכונה. היא לא תשים את איזבל במצב שבו תיקרע בין שניהם. איזבל העריצה את פורד, בנה היחיד, ויחסי האם והבן היו קרובים במיוחד, אחרי שאביו של פורד מת כשבנו היה בשנות העשרה המאוחרות שלו.
הטלפון הנייד שלה צלצל ושלף אותה מהרהוריה. זה היה ג'יימס. הייתה תאונה קשה ממש לפניו והוא היה תקוע בפקק תנועה שהתמשך על פני קילומטרים רבים, כך שהוא יאחר להגיע לאתר. האם זה אפשרי שהיא תגיע לשם ותפרט לעובדים בדיוק מה צריך לעשות כדי שיתחילו בעבודה, לפני שתמשיך לפרויקט שלה? לפועלים היו תוכניות עבודה על נייר, אבל דבר לא השתווה להוראות שניתנות פנים אל פנים…
מלאני הסכימה. אחרי אסון בעבודה קודמת שבו חממה תקינה לגמרי נהרסה ולעומת זאת החממה הישנה והרעועה הושארה על כנה, היא לא סמכה על כך שהפועלים יתפנו לקרוא את התוכניות, וזה היה משהו שהחדירה גם בג'יימס מההתחלה.
היא נאנחה, תכננה מחדש את הבוקר שלה, החליטה לעזוב מיד במקום לטפל בערימת הניירת שחיכתה לה, ותוך כמה דקות כבר נהגה בטנדר הישן שלה לכיוון בית החווה. זה עומד להיות יום קדחתני אבל זה היה טוב – לכל הפחות, ההכרח ימנע ממנה את הזמן להמשיך לחשוב על מכתבו של פורד.
זה באמת היה יום קדחתני. מלאני הגיעה הביתה בשעות בין הערביים המאוחרות אבל עם צ'ק גדול ושמן בכיסה מזוג הפנסיונרים שהיו מאושרים עם הגן שלהם. אחרי שהחנתה את הטנדר במקום השמור לה בחצר המרובעת והמרוצפת שבקצה שורת הקוטג'ים, היא הלכה לאורך השביל הצר שהוביל מהחצר אל הצד האחורי של הקוטג'ים, ועצרה לפני הדלת הקטנה בחומה הארוכה ומכוסת הקיסוס שהובילה אל גנה הזעיר. היא פתחה את הדלת, ונכנסה אל מקום המפלט הקטן והשלו שלה, נושמת את הבושם הנפלא של הוורדים המטפסים על הקירות. היא הייתה בבית, והיא לא רצתה דבר יותר מכפי שרצתה טבילה ארוכה וחמה באמבטיה כדי לרפות את שריריה הדואבים. היא הייתה נחושה לסיים את העבודה בזמן ולא עצרה אפילו כדי לחטוף משהו לאכול בצהרים.
היא נעלה את דלת הגן, נכנסה אל הבית דרך המטבח, כפי שעשתה בדרך כלל, הורידה את מגפי ההליכה העבים שנעלה בעבודה והשאירה אותם מוכנים למחר על מחצלת השעם. יחפה, היא עלתה לקומה השנייה, פתחה לרווחה את חלונות חדר האמבטיה כך שריחות הגן יוכלו למלא אותו, והתחילה למלא את האמבטיה, לפני שהלכה לחדר השינה שלה ונפטרה מבגדיה.
שתי דקות מאוחר יותר היא שכבה באמבטיה חמה, מלאה בועות סבון והתבוננה למעלה בשמים השחורים שהתחילו לעלות בהם כוכבים ראשונים. שלא בפעם הראשונה, היא ברכה בלבה את העובדה שלקבלנים ששיפצו את שורת הקוטג'ים הייתה נשמה. בכך שמיקמו את אמבטיית הברזל היצוק מתחת לחלון, הם אפשרו למשתמש באמבטיה לראות את השמים המתחלפים תמיד דרך חלונות הזכוכית שהתקינו. מלאני לעולם לא סגרה את התריסים עד שהייתה מוכנה לצאת מהאמבטיה ולפעמים, כמו היום, כשהייתה עייפה וכאובה, זו הייתה ברכה של ממש לשכב בחושך ולא לחשוב על דבר. אם כי הלילה, התחבולה של ריקון מוחה והרפיה מוחלטת לא פעלה.
מלאני הקדירה את מצחה, והודתה בכך שפורד הלם בדלת אל מודעותה כל היום, ולא משנה כמה ניסתה להתעלם ממנו. והיא ניסתה. ועוד איך. היא לא רצתה כל קשר איתו ולא משנה כמה מרוחק. היא לא רצתה שיפלוש למוחה ויערער אותה. הוא, וגם איזבל, לצורך העניין, היו העבר, לא היה להם מקום בהווה שלה ועוד פחות בעתיד. זה היה עניין של הישרדות עצמית עבורה.
היא שמעה את הטלפון מצלצל למטה, אבל הניחה למזכירה האלקטרונית לקבל את ההודעה. היא הכריחה את השרירים המתוחים שלה להרפות והחליקה עמוק יותר לתוך המים, בעודה עוצמת עיניים. אחרי כמה דקות הנייד שלה התחיל לנגן את הרינגטון שלו מכיס הג'ינס שלה שבחדר השינה. זה היה כנראה ג'יימס שדיווח איך הלך היום שלו, אבל היא לא עשתה כל ניסיון לגלות. זה היה הזמן שלה, היא אמרה לעצמה בלוחמנות. שאר העולם יכול לחכות לה בפינה לזמן מה.
עברה עוד חצי שעה לפני שטיפסה אל מחוץ לאמבטיה, והטלפון הביתי כבר קיבל עוד שתי הודעות עד אז. אחרי שחפפה את שערה וערמה אותו על ראשה עטוף במגבת קטנה, היא לבשה חלוק מגבת. הבטן שלה הזכירה לה שהיא לא אכלה מאז שתי פיסות הטוסט בארוחת הבוקר. היא החליטה שלאוכל יש זכות קדימה, וירדה למטה כפי שהיא, בלי לטרוח להתלבש.
היא בדיוק הגיעה אל המדרגה התחתונה ואל המבואה הקטנה והמרובעת שלה, כשדפיקה חדה בדלת גרמה לה כמעט לקפוץ מעורה.
מה עכשיו? היא עצמה את עיניה לשבריר שנייה. זה יכול להיות רק ג'יימס שבא לדווח על אסון כזה או אחר, אחרי שלא הצליח להשיג אותה בטלפון. וזה בסדר, היא הייתה הבוסית שלו אחרי הכול, אבל הלילה היא רצתה פשוט רק לנוח. כנראה שביקשה יותר מדי.
היא מחקה את כל סימני העצבנות מפניה והדביקה חיוך במקומם, הדקה את חגורת החלוק שלה ופתחה את הדלת.
הגבר הנאה והמסוקס בגובה מטר תשעים ושלושה שעמד בפתח לא היה ג'יימס.
זרם חשמלי המם אותה והיא קפאה במקום.
"היי." פורד לא חייך. "אני מפריע למשהו?"
"מה?" היא בהתה בו בטיפשות. הוא נראה נפלא. חולצה לבנה, ג'ינס שחורים, מגדל שרירי של זכריות.
העיניים הכחולות-אפורות עם הריסים השחורים, הקצרים והעבים, רפרפו אל חלוק הרחצה שלה ואז בחרה אל פניה ההמומות. "האם את… מארחת?"
כשהמשמעות המלאה מאחורי מילותיו הכתה בה, צבע חם עלה על לחייה הגבוהות ביחד עם פרץ אדרנלין מאושש לגופה. ההבעה שלה נעשתה מקפיאה והיא אמרה באיטיות, "מה אמרת?"
פורד נרגע מעט. בסדר, אז הוא טעה. אבל הוא חיכה כל היום לתשובה למכתב שלו, שמעולם לא הגיעה, ואחרי שצלצל כמה פעמים הערב, הוא החליט לברר אם היא מתעלמת ממנו או לא נמצאת בבית. היו אורות – בקומה העליונה – ואז היא באה לדלת מבולבלת ולבושה ככה, או יותר נכון לא לבושה ככה. מה הוא היה אמור לחשוב? "תהיתי אם יש לך אורחים," הוא אמר בזהירות, והתכונן להשתמש בכתפו על הדלת אם היא תנסה לטרוק אותה בפניו. "לא ענית לטלפון."
"חזרתי מאוחר מהעבודה ואז עשיתי אמבטיה – " היא עצרה בבת אחת. "מה פתאום אני מסבירה לך?" היא הוסיפה בכעס. "ואיך אתה מעז לרמוז שיש לי כאן גבר?"
"זו הייתה התשובה הברורה," אמר פורד.
"לך, אולי, אבל אל לך לשפוט את כולם לפי הסטנדרטים שלך." היא נעצה בו מבט זועם.
"אני הרוס."
הגישה המלגלגת שלו הייתה הקש האחרון. פורד היה תמיד האדם היחיד בכל העולם שהרגיז אותה כל כך עד שהחזית הקרירה שמאחוריה הסתתרה בדרך כלל התמוססה בחום. אחרי שגדלה בשורה של בתי אומנה, היא למדה בגיל צעיר להסתיר את רגשותיה, אבל זה מעולם לא עבד עם פורד. "אתה מוכן לעזוב?" היא שאלה במתח, ניסתה לסגור את הדלת ומצאה את כתפו בדרך.
"האם קיבלת את מכתבי?" בניגוד לזעמה, הוא נראה שלו ומאופק, אפילו רגוע. זה עצבן אותה לא פחות מההנחה השערורייתית שלו שהיה לה גבר במיטתה.
מלאני הנהנה, וויתרה על המאבק לסגור את הדלת.
"ו – ?" הוא המשיך חלקות.
"ומה?"
הוא בחן אותה במבט הכסוף שנדמה שהיה לו היכולת לראות ישר לתוך נשמתה. "אל תעמידי פנים שלא אכפת לך."
לרגע היא חשבה שהוא מתייחס אליו, ואז הבינה שדיבר על דאגתה לאמו. היא מצמצה, הכעס התרוקן. היא שאלה בשקט, "מה שלום איזבל?"
הוא משך בכתפיו. "עיקשת כמו פרד, כרגיל."
מלאני כמעט חייכה. איזבל הייתה גרסה רכה ונשית יותר של בנה החזק והבלתי מתפשר, אבל הייתה נחושה בדיוק כמוהו. אבל תמיד הייתה תומכת בצורה נפלאה ואוהבת כלפיה, האם שתמיד רצתה ושמעולם לא הייתה לה. המחשבה הייתה מחלישה, והעמיקה את הכאב הנוכח תמיד בלבה. כדי להילחם בזה, קולה היה שטוח וחסר רגש כשאמרה, "אמרת שהיא לא הייתה בריאה."
"היא נפלה בגן הארור שלה ושברה את מפרק הירך, ואז היו סיבוכים עם לבה במהלך הניתוח."
עיניה החומות-כהות של מלאני נפקחו לרווחה. כשכתב שאמו לא הייתה בריאה, היא דמיינה שפעת, משהו כזה. אבל ניתוח… איזבל הייתה עלולה למות והיא לא הייתה יודעת על כך. לבה פעם בכבדות והיא מלמלה: "אני – אני מצטערת."
"לא מצטערת כמוני," פורד אמר בקדרות. "היא לא מוכנה לעשות מה שאומרים לה ונראה שהיא מתעקשת לגרום לעצמה אשפוז נוסף, היא מסרבת לבוא להתארח אצלי או להחלים בבית הבראה כלשהו. היא הייתה נחושה לחזור הביתה ברגע שהשתחררה מבית החולים, כנגד המלצת הרופאים, יש להוסיף. הוויתור היחיד שעשתה היה להניח לי להעסיק אחות שתתגורר איתה עד שתהיה שוב ניידת, וגם זה היה תחת מחאה. היא בלתי אפשרית."
מלאני הסתכלה עליו. פורד יהיה ממש אותו הדבר באותן הנסיבות. הוא היה בלתי אפשרי אפילו בזמנים הטובים ביותר. והיה בקלות הגבר הסקסי ביותר על פני הפלנטה.
המחשבה האחרונה גרמה לה להדק חזק יותר את חגורת החלוק שלה. אל תתני לו לראות עד כמה הנוכחות שלו כאן משפיעה עליך, היא אמרה לעצמה בשקט. את יודעת שזה נגמר. תהיי חזקה. "אני מצטערת," היא אמרה שוב, "אבל אתה חייב להבין שזה רעיון מגוחך שאעשה עבודה בשביל אמך, פורד. אנחנו באמצע תהליך גירושים."
"אנחנו מתגרשים. לבטח זה לא אמור להשפיע על הקשר שלך עם איזבל. היא נפגעה מאוד כשהחזרת את המכתב שלה בלי לקרוא אותו," הוא הוסיף בשקט.
לא הוגן. מתחת לחגורה. אבל זה בדיוק היה פורד.
"זה היה הדבר הטוב ביותר."
"באמת?" הוא התבונן בה בהרהור. "עבור מי?"
"פורד, אני לא מתכוונת לעמוד כאן ולדבר." היא רעדה באופן לא רצוני, אף על פי שהלילה היה חם ולח.
"קר לך." הוא דחף את הדלת ופתח אותה עד הסוף, גורם לה לסגת פנימה אינסטינקטיבית. "בואי נדבר על זה בפנים."
"סליחה?" היא התאוששה מספיק על מנת לחסום את דרכו. "אני לא זוכרת שהזמנתי אותך פנימה."
"מלאני, היינו נשואים שנתיים ואלא אם כן שיחקת היטב במהלכן, את מחבבת מאוד את אמי. אני מבקש את עזרתך למענה, בסדר? את באמת מתכוונת לסרב?"
שנתיים, ארבעה חודשים וחמישה ימים, למען הדיוק. ואחד עשר החודשים הראשונים היו גן עדן עלי אדמות. אחרי זה… "בבקשה לך," היא אמרה בחולשה. הרבה יותר בחולשה מכפי שהייתה רוצה. "עורכי הדין שלנו לא יאהבו את זה."
"לעזאזל, עורכי הדין." הוא לקח את זרועה, הזיז אותה הצידה ונכנס אל חדר המבוא וסגר את הדלת מאחוריו. "פרזיטים, כולם. אני צריך לדבר איתך, זה הדבר החשוב."
הוא היה קרוב, כה קרוב אליה עד שהריח והמגע עוררו זיכרונות שהיו אינטימיים ומפתים. הם הלהיטו את עורה והעלו את הדופק שלה. פורד היה הגבר היחיד שאהבה אי פעם, ואפילו עכשיו היה לו כוח מהפנט עליה. "בבקשה, תעזוב," היא אמרה בתוקף.
"תראי," הוא מלמל בשקט, "תעשי קפה ותקשיבי לי, נל, בסדר? זה כל מה שאני מבקש, למענה של איזבל."
הוא לא נגע בה עכשיו, אבל היא כאבה כולה. על אף הכול, המשמעת הקשוחה שלמדה כילדה עדיין החזיקה מעמד, ואפשרה לה לשלוט בהצפה הרגשית שכינוי החיבה הישן שלו הביא ולומר, אם כי קצת ברעד, "זה לא רעיון טוב, פורד."
"נהפוך הוא, זה רעיון מצוין."
היא הסתכלה עליו, גדול וכהה בכניסה הקטנה שלה, שערו השחור נופל על מצחו, וידעה שהוא לא יקבל סירוב. ובהינתן שהיה מטר תשעים ושלושה של שרירים מאומנים, והיא הייתה מטר שבעים ורזה, היא ממש לא יכלה לזרוק אותו מהבית בכוח. היא הסתובבה ואמרה מעבר לכתפה, "נראה שאין לי הרבה אפשרויות אחרות, נכון?" והובילה את הדרך אל הסלון הזעיר שלה.
פורד בא בעקבותיה, ונדהם שהשיג גישה ללא מאבק רציני יותר. אבל, היי, הוא חשב. תזרום. הקרב הראשון הסתיים, והוא היה עדיין רחוק מלנצח במלחמה כולה.
מבטו נע בזריזות על פני החדר הקטן, שסגנונה של מלאני הורגש בו בבירור. החל בשתי הספות הכרסתניות בצבע שמנת והווילונות התואמים, אל השטיח הסמיך בצבע הקפה, והאח הוויקטוריאנית הישנה ששופצה בצורה מקסימה, ושלפניה נערמו בולי עץ. מסוגנן מאוד אבל בהחלט חמים. מודרני, אבל לא בצורה בולטת. ולא מסגיר דבר לגביה. מראה יפה נתלתה לאורכו של הקיר המרוחק וגרמה לחדר להיראות גדול יותר, אבל ללא שום תצלום או ציור. שום דבר אישי.
"שב ואני אביא קפה." היא הצביעה על אחת הספות לפני שעזבה, ותוך כדי הליכה הורידה משערה את המגבת.
פורד לא נענה להזמנה. במקום זה הוא יצא אחריה אל המסדרון ואל המטבח-חדר האוכל. זה נראה הרבה יותר בשימוש, השולחן היה מכוסה בניירת, ובמתקן יבוש הכלים שבמטבח הקטן היו כמה צלחות וקערות. הוא היה מוכן להתערב שהיא בילתה את רוב הזמן שלה בבית בעבודה.
מלאני הסתובבה כשנכנס ועכשיו עקבה אחרי מבטו ואמרה במהירות, "לא היה לי זמן לנקות הבוקר לפני שעזבתי והייתי עייפה מדי אתמול בלילה."
פורד משך אחד מהכיסאות, התיישב עליו ואמר בקלילות, "את לא צריכה להתנצל בפני."
"לא התנצלתי. הסברתי."
זה היה לקוני והוא קלט את הטון שלה. הוא התעלם מהעוינות וחייך, "מקום קטן ונחמד יש לך כאן."
עיניה פגשו בעיניו. הוא ראה שהיא בוחנת אם התכוון בכנות לדבריו. הוא ראה שכתפיה התרפו קמעה וידע שקיבלה את ההערה כרוחה.
"תודה לך," היא אמרה בשקט. "אני אוהבת אותו."
"ג'נט שולחת ד"ש, דרך אגב."
ג'נט הייתה המבשלת והמנקה היעילה מאוד של פורד, שהגיעה כל יום לכמה שעות לכבס ולגהץ, לשמור על ניקיון הבית ולבשל את ארוחת הערב. היא הייתה אישה עליזה, על אף העובדה שהיה לה בעל שמעולם לא עשה יום של עבודה הגונה בחייו ושלושה ילדים בגיל העשרה שניצלו את טוב לבה. מלאני חיבבה אותה מאוד. ג'נט הייתה איתה ביום של התאונה וישבה וחיבקה אותה עד שהאמבולנס הגיע –
היא עצרה בבת אחת את מחשבותיה. אל תחשבי על זה. לא עכשיו. היא אמרה בנוקשות, "תמסור לה שלום ממני." היא נשמה עמוק, ומרגישה שהיא צריכה משהו חזק מקפה כדי לעבור את פרק הזמן הקרוב, פתחה את המקרר. "יש יין, אם אתה מעדיף כוס על פני קפה."
"מצוין. תודה." הוא התרומם תוך כדי דיבור ופתח את הדלת המובילה אל החצר המוצללת. "זה נחמד. אולי נשתה כאן?"
היא התאמצה מאוד-מאוד לשכוח שהייתה עירומה לגמרי מתחת לחלוק, אבל זה היה קשה כשגופה הגיב אליו כפי שעשה תמיד. הוא רק היה צריך להסתכל עליה, כדי שדמה יתרונן בעורקיה וכל-כולה תתמוסס. פורד היה גבר בעל משיכה חייתית ושהקרין גבריות; זה היה בהליכה שלו, בחיוכו, בכל תנועה שעשה. הגובה והרוחב שלו היו מרשימים, והיא ידעה היטב שלא היה שמץ שומן על הגוף הרזה והשרירי שלו, אבל אלו היו פניו – מחוספסות מדי מכדי שייחשב יפיוף, אבל עוצרות נשימה במשיכתן, על אף זאת – שמשכו אליו כל אישה מגיל שש עשרה ועד תשעים. קשות וחזקות, עם קווים מתוחמים וזוויות שלא רוככו על ידי שערו השחור ועיניו החודרות והכסופות, הפנים שלו היו סקסיות וציניות, ופיו המעוקם קמעה עוד הוסיף לקסמו.
דינמיט. ככה קראה לו אחת מחברותיה כשהתחילו לצאת, והיא צדקה. אבל דינמיט היה חזק ומסוכן, היא אמרה לעצמה בעצב, ונצלה את ההזדמנות להעביר ידיים בשערה הסמיך והמשיי ולהביאו למצב מסודר פחות או יותר.
כשיצאה אל הצללים המבושמים עם שתי כוסות ובקבוק היין, פורד כבר ישב ליד שולחן הביסטרו, רגליו הארוכות פשוטות לפניו וראשו מוטה לאחור כשהסתכל על האנדרלמוסיה של הוורדים המטפסים שכיסו את צדו האחורי של הבית. ביחד עם הצמחים הריחניים שבעציצים, הן בשמו את האוויר העומד בכבדות מתוקה. עוד חודש או שניים ומזג האוויר יתחיל להצטנן ותורגש צינת הסתיו.
ירד שלג ביום שעזבה את פורד. שבעה חודשים עברו מאז. שבעה חודשים ללא פורד בחייה, במיטתה…
היא התיישבה בזהירות אחרי שהניחה את הכוסות על השולחן, משכה את קפלי החלוק סביב רגליה והצטערה שלא לקחה את הזמן לקפוץ למעלה ולהתלבש. אבל אז זה יראה כאילו ציפתה שיישאר והיא רצתה שיעזוב במהירות האפשרית.
היא נאלצה להכריח את עיניה לא לגמוע את מראהו. היא השתוקקה עד כאב לראותו שוב; הוא מילא את חלומותיה בכל לילה מאז שעזבה ולפעמים היא בילתה כאן שעות בחשיכה, כשכל העולם ישן, אחרי שפנטזיה ארוטית במיוחד הותירה אותה בלי יכולת לשוב ולישון.
"מה שלומך?" קולו העשיר והמעושן החזיר את עיניה אל פניו.
היא שלחה יד אל כוסה ולגמה ארוכות לפני שאמרה, "בסדר. ואתה?"
"נפלא, ממש נפלא." קולו נטף סרקזם. "אשתי עזבה אותי והצהירה על חילוקי דעות שאינם ניתנים לגישור ואז איימה להשיג צו הרחקה כשניסיתי לגרום לה לחשוב בהיגיון –"
"התקשרת מיליון פעמים ביום והגעת לכל מקום," היא קטעה אותו בנוקשות. "זה היה אובססיבי."
"למה ציפית? אני יודע שדברים השתנו אחרי התאונה, אבל – "
"אל." הפעם היא עצרה אותו במהירות כשקפצה על רגליה, עיניה פראיות. "אני לא רוצה לדבר על זה, פורד. אם בגלל זה באת, אתה יכול לעזוב עכשיו."
"לעזאזל, נל." הוא העביר יד בשערו, ונשם נשימה עמוקה בניסיון להשתלט על רגשותיו. כמה רגעים מתוחים עברו ואז קולו בא קריר ושלו. "שבי ותשתי את היין שלך. באתי הנה לדבר על כך שתיקחי על עצמך את הגן בהילוויו ותקלי על אמי את הטיפול בו. זה הכול."
"אני חושבת שמוטב שתלך."
"אין לך מזל." הוא התבונן בה בציניות, פיו מתעקם.
"אתה ממש האיש היהיר ביותר על הפלנטה." ולרוע המזל גם המושך ביותר.
פורד משך בכתפיו. "אני יכול לחיות עם זה – זו פלנטה קטנה." הוא לגם מהיין. "שבי," הוא אמר שוב, "ותפסיקי להתנהג כמו גיבורה ויקטוריאנית בסרט גרוע. תני לי להסביר איפה עומדים הדברים עם אימא כרגע לפני שתחליטי כך או אחרת, בסדר?"
היא ישבה, לא בגלל שרצתה אלא בגלל שלא היה משהו אחר שיכלה לעשות.
"ביחד עם הפגיעה במפרק הירך יש לה בעיית לב, נל, אבל הבעיה העיקרית היא איזבל עצמה. תפסתי אותה מנסה לגזום איזה שיח לפני כמה ימים. היא התחמקה מהבית כשהאחות הייתה עסוקה. הצעתי להשיג לה גנן או לעשות את העבודה בעצמי, אבל היא לא מוכנה לזה, אם כי תחת לחץ היא מודה שהגן נעשה מגודל מדי וזה מעציב אותה. כשהצעתי שהגן זקוק למעצב הנוף היא הסכימה באי רצון ואז סירבה לאפשר לזרים מגושמים להסתובב בו. את יכולה להתערב על המגפיים שלך שברגע שלא יהיה עוד צורך באחות, בעוד שבועיים לערך, היא תהיה שם בחוץ ותעשה אלוהים יודע מה. אני אגיע יום אחד ואמצא אותה ממוטטת או גרוע מזה. יש כמעט ארבעה דונמים של גן, כפי שאת יודעת – זה יותר מדי בשבילה."
הוא היה באמת מודאג; היא יכלה לראות זאת. מלאני בהתה בו, נושכת את שפתה. והיא ידעה כמה איזבל אהבה את הגן שלה; כשהייתה עדיין עם פורד היא ואמו בילו שעות בעבודה יחד בגנים היפים שהקיפו את הבית הישן. אבל מה שהיה קל יחסית עבור איזבל לפני שלושים, עשרים, או אפילו עשר שנים, היה סיפור שונה לגמרי עכשיו. אבל איזבל תתאבל ותאבד כל תקווה אם לא תוכל יותר להסתובב בגנה. מה שצריך לעשות הוא תוכנית חדשה לגמרי עבור השטחים עם דגש על תחזוקה מינימלית, אבל אפילו אז, אם הם אמורים לשמור על העצים הבוגרים שאיזבל אהבה כל כך, אמו של פורד תאלץ להסכים לגנן שיבוא בתקופות מסוימות של השנה כדי לטפל בעלים הנושרים ובשאר הפסולת. והיא באמת לא יכלה לראות את איזבל מסכימה לכך, אלא אם כן…
היא חשבה בקול ואמרה לאט, "אני אצטרך להעריך מקרוב את האתר, אבל במחשבה על העתיד, ג'יימס, הגבר הצעיר שעובד אצלי הוא מאוד נעים. כל הגברות הזקנות אוהבות אותו." גם הצעירות. "אם איזבל תכיר אותו, אולי היא תסכים שהוא יבוא ליום או שניים בחודש כדי לתחזק את הגן החדש, שאתכנן בדגש על מינימום תחזוקה."
פורד נע בכיסאו. "אז תעשי את זה?" הוא שאל בשקט. "תיקחי את העבודה?"
מלאני הביאה את עיניה אל פניו. היה משהו במבטו שהזכיר לה – כאילו לא ידעה – שהיא משחקת באש. היא מיהרה למסך את הבעתה. "בתנאים מסוימים."
גבה שחורה אחת התרוממה. "היה עלי לנחש. שום דבר לא פשוט איתך. בסדר, מה התנאים הללו? שום דבר מכביד מדי, אני מקווה."
זה היה אינטימי מדי – הסביבה השקטה שסגרה אותם בעולם קטן משל עצמם, הניחוחות המבושמים שהציפו את חושיה, גופו הגברי והגדול של פורד במרחק של סנטימטרים ממנה, ולא פחות מזה – העירום שלה מתחת לחלוקה. המצב הזה היה בדיוק מה שניסתה למנוע בכך שלא ראתה אותו במהלך החודשים המייסרים האחרונים. היא באמת לא הייתה צריכה להכניס אותו לביתה.
היא סיימה ללגום את כוס היין שלה ומזגה לעצמה אחרת כדי לקבל אומץ מהאלכוהול. הכוס של פורד הייתה חצי מלאה, אבל הוא הניח את ידו על שפתה כשניסתה למלא אותה. "נוהג," הוא אמר קצרות, מתיישב לאחור בכיסאו ומשכל רגליים. "תשמיעי את הדרישות שלך," הוא הוסיף כשעדיין לא דיברה. "אל תתביישי."
הסרקזם עזר, הקשיח את ההחלטיות שלה, אבל עדיין הרגישה כאילו היא עומדת על שפת התהום. צעד אחד שגוי והיא תאבד.
"אבל לפני שתעשי זאת…" הוא נע במהירות, לקח את ידה לפני שהיה לה זמן להתרחק ומחזיק בה באצבעותיו החזקות כשרכן על פני השולחן. "האם את עדיין אוהבת אותי, נל?"

בקרוב…

X