ליד הבית | לרכישה באינדיבוק
ליד הבית

ליד הבית

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 220
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 30
- 30

ואז, היא הצביעה על דלת ירוקה
שנמצאת על החזה שלי ונוטה לצד השמאלי שלו.
"לאן מובילה הדלת שלך?"…

 

"ליד הבית" הוא ספרה הראשון של קרן זרקא, כותבת שסיפוריה הקצרים כבשו את הרשת החברתית והופצו על ידי אלפי הקוראים.
לאחר שהפצירו בה לאגוד את הסיפורים בספר, מימנו הקוראים הנאמנים את הוצאתו והוא מוגש כאן לפניכם.

בין הסיפורים שנערכו לאסופה זו – דלת ירוקה, חנות האהבה של דודי, אסקפיזם למתקדמים, יום יפה, ספיידרמן והזונה, ביצים
וראש הממשלה.

רסיסי חיים צבעוניים מלאי תשוקה וחוכמת חיים על התפר הדק בין המציאות, הדמיון והזיכרונות הצורבים שביניהם.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “ליד הבית”

יום יפה

 

ביום שעומר עזב אותי לטובת "חיפוש עצמי",
החזאי אמר שיהיה יום יפה.
לי היה חור בלב.
ניסיתי למלא את החור בשמיכת הפוך הישנה,
אבל במקום לסתום את החור זה רק הגדיל אותו.
אז לקחתי מונית ונסעתי לסבתא.

הנהג שאל אותי, "מאיפה את חושבת הכי טוב לנסוע?"
אמרתי לו שאין לי מושג בדרכים, בטח לא במה שהכי טוב.
הנהג אמר "הכי טוב דרך ריינס."

בדרך ראיתי זוג צעיר שאוכל גלידה, ילד על הכתפיים של אבא שלו, מחזיק בלון כחול, הרבה אנשים יושבים בבתי קפה.

הנהג אמר "אף אחד לא עובד בעיר הזאת!"

אני שתקתי.

הנהג אמר "רוצה סוכריה? מנטה חריף."

אמרתי "בסדר."

שנינו מצצנו סוכרייה.

הנהג שאל "יש לך עבודה?"

עניתי "יש."

הנהג אמר "זה טוב! עבודה זה טוב."

שתקתי.

"במה את עובדת?"

"מלצרות."

"אז יש פרנסה?"

"יש."

"ברוך השם!… וחבר? בעל?"

"אין."

"באמת? פרח כמוך?"

שתקתי.

"הצעירים של היום יותר מדי עסוקים בעצמם, אין זמן לזוגיות…
גם יש הרבה הומואים. כמעט כולם הומואים…
ושלא תחשבי שיש לי משהו נגד הומואים." הוא קרץ לי דרך המראה.

שתקתי.

הוא הדליק את הרדיו. שיר של חוליו איגלסיאס.
הוא הגביר ושר איתו בקול.
היה לו קול יפה, לנהג המונית.

"אח! זאת רומנטיקה." הוא אמר.

אני התחלתי לבכות.

"מה זה? את בוכה?!? למה?? זה בגלל מה שאמרתי על ההומואים?!"

המשכתי לבכות. לא יכולתי להפסיק.

"די, נשמה! את קורעת לי ת׳לב…
אני לא התכוונתי להעליב… אני בעצמי הומו, בחיי!
לא מזמן יצאתי מהארון אז אני מתלהב מהחופש, מהשפע…"

התחלתי לצחוק.

"עכשיו את צוחקת?! מז׳נונה רצינית את! אה?!"

צחקנו שנינו.
יצאה לי קצת נזלת, אז הוא נתן לי טישו.

הוא עצר לי ליד הבית של סבתא, שילמתי לו והוא נתן לי עוד סוכריה. "האהבה תבוא, מתי שתבוא… בינתיים תחייכי, יום יפה היום." אמר ונסע.

סבתא עמדה במטבח וטיגנה חביתת ירק.
הריח עשה אותי רעבה.
אז אכלתי – חביתת ירק, סלט ירקות קצוץ, גבינות שסבתא מכינה בעצמה, אבוקדו, סלט סלק ירוק, לחמניות תוצרת סבתא וזיתים.
זה עשה את סבתא מאושרת.
לי זה סתם את הבטן, אבל לא את החור שבלב.

נאנחתי.

"מה יש לך?" סבתא שאלה.

ואני עניתי "חור בלב. עומר עזב אותי." שוב בכיתי.

"מה את בוכה כמו מטומטמת?! יותר טוב לך בלי המכוער הזה… שתדעי לך שאני אף פעם לא סבלתי אותו. את צריכה להגיד תודה!"

"על מה תודה?! על מה? שעכשיו אני לבד?!"

"שעכשיו תוכלי למצוא את האיש שלך! איך תמצאי את הגבר שנועד לך, אם תהיי תפוסה עם המכוער הזה?!"

"הוא לא מכוער."

"גבר שחושב רק על עצמו, הוא גבר מכוער!
תאמיני לי אני הכרתי גברים בחיים שלי, גם יצא לי לגדל כמה."

רציתי להגיד לה שהיום הכל אחרת, שהגברים לא אותו דבר, אבל היא קראה אותי כמו ספר פתוח ואמרה, "לפני שהכרתי את הסבא שלך, יצא לי להכיר כמה וכמה גברים ואלה המסקנות שהגעתי אליהן:
1 – רוב הגברים אותו דבר.
2 – יש יוצאי דופן.
3 – גבר שלא מתייחס יפה לאמא שלו גם לא יתייחס יפה לאשה
שלו.
4 – אש במיטה זה דבר חשוב, אבל לא רק!
5 – הכי חשוב, זה גבר שיהיה חבר שלך ותוכלי לצחוק איתו!
כי החיים יכולים להיות חרא אחד גדול ואם אין פרטנר לצחוק
איתו על זה, תאמיני לסבתא שלך, עדיף לסגור את הבסטה!"

הרהרתי בדבריה.
עומר ואני כמעט ולא צחקנו יחד.
היינו מתפלספים הרבה, אבל צוחקים… בקושי.

החור שבלב התכווץ לו במעט.
טוב עשיתי שהלכתי לסבתא.

לפתע, דפיקה בדלת.
ניגשתי לפתוח.
בפתח הדלת עמד לו נהג המונית.

"איזה מזל שאת פה! הפלת את הסלולרי שלך במונית."

"אפילו לא שמתי לב שהוא איננו. תודה! תודה רבה!"

סבתא הזמינה את נהג המונית, שהוא נשמה טובה וקוראים לו מוריס, לשבת איתנו.
היא שמה מפה לבנה על השולחן במרפסת,
הכינה לנו תה עם נענע, חזק ומתוק.
הניחה עוגיות תמרים מגולגלות ועוגת סולת חתוכה בצלחת.
מוריס לקח עוגייה אחת לפיו ואמר "וואי מה עשית לי!! זה כמו שאמא שלי, עליה השלום, הייתה מכינה. בול. גן עדן."
סבתא חייכה ואמרה "לבריאות כפרה."

הצצתי בסלולרי שלי.
היתה שם הודעה מעומר, "אני חושב שכדאי שנחזור."
סימסתי לו בחזרה, "אני חושבת שלא."

המשכנו לשבת שלושתנו, סבתא, מוריס ואני.
דיברנו, צחקנו, אכלנו, שתינו…
לא הייתי לבד.
הסתכלתי עליהם, הסתכלתי בשמיים ואמרתי, "החזאי צדק.
יום יפה היום. באמת יפה."

קרן נחום זרקא, בוגרת בית הספר לאומניות הבמה בית צבי, בוגרת תרצה גרנות, מנחת סדנאות כתיבה, כותבת וחולמת (:

 

X