לחצות את האוקיינוס | לרכישה באינדיבוק
לחצות את האוקיינוס

לחצות את האוקיינוס

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 268
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 70
- 35
- 35

הספר הראשון בטרילוגיית האוקיינוס!

נתי (נתנאלה) תלמידת יב' יוצאת למסע לפולין- נחושה לסגור מעגל כנינתו של ניצול שואה. היא מתכוננת היטב למסע, אך שום דבר לא מכין אותה לאריק – צעיר יפה תואר ומסתורי שמציל אותה ממצב לא נעים בוורשה. פגישה רודפת פגישה ועד מהרה היא מתאהבת בו מבלי לדעת מיהו ומהו, האם  אהבתם תצליח להתממש?

ספר רומנטי מרגש על בני הנעורים, לבני הנעורים ולמי שעדיין מרגישים בני נעורים.

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    לחצות את האוקיינוס/זהבית טל-און
    To Cross the Ocean/Zehavit Tal-On
    הוצאה עצמית (בעברית) /אמאזון (ספר או קינדל), 2014
    268 עמ'

    ספר זה הוא הראשון בטרילוגיית "האוקיינוס".

    בספר הראשון אנו מכירים את נֶתי, או נתנאלה בשמה המלא, רוצה לסגור מעגל ולכבד את זכרו של סבא רבא מאיר.

    "מסע לפולין כתלמידה בכיתה יב אפשר לעשות רק פעם אחת וזה הזמן." (עמ' 35).

    שירי ולנה, החברות הכי טובות שלה היו צריכות לבוא איתה ולהיות איתה בחדר במלון, אבל עקב נסיבות הן לא יכלו להצטרף, ונתי נסעה, והייתה בחדר לבדה.

    את אֶריק, צעיר אירופאי מסתורי ומושך הכירה אחרי שחילץ אותה ממצב לא נעים.

    היה קליק מההתחלה, כאשר אֶריק הזמין אותה לכוס שוקו, ומאז היו פגישות יומיומיות בערב לאחר הסיורים עם הכיתה. ומאז היא הייתה חייבת להזמין אותו לקפה.

    אבל הסיפור לא מסתיים שם, הוא רק מתחיל בביקור פתאומי של אֶריק בישראל, ומשם נֶתי מתאהבת, מקנאת, כועסת, והלב נשבר ומתאחה.

    יש משהו באֶריק, משהו שהעבר והווה מתאחדים ויש רק להשלים פערים, מה שמעצים את האהבה ביניהם.

    "אני רק רוצה שתביני, שלא הייתי חוצה את האוקיינוס בשביל כל אחת. לא הייתי בא לכאן מהקצה השני של העולם, אם לא הייתי חושב שאת שווה את זה. אני לא אשם במעשיו של סבא רבא שלי. אני לא אנטישמי." (עמ' 164).

    "אוקיינוסים נועדו שיחצו אותם. אז מה זה ים קטן אחד?" (עמ' 209).

    מחכה לקרוא את הספר השני בטרילוגיה.

    קריאה נעימה.

    על גב הכריכה:

    נֶתי, נינתו של ניצול שואה, יוצאת למסע שורשים בפולין יחד עם כל שכבת י"ב בבית ספרה. מבחינתה, מסע זה הוא סגירת מעגל מרגשת, שיחבר אותה עם עברה ויסמל גם את התבגרותה. היא מתכוננת אליו היטב, אך שום דבר לא יכול היה להכין אותה לפגישה מטלטלת בוורשה, עם אֶריק, צעיר אירופאי מסתורי ומושך, שמחלץ אותה ממצב לא נעים.

    פגישה רודפת פגישה, והקשר הולך ומסתבך, כשנתי מגלה שהיא מתאהבת בו – מבלי לדעת מיהו ומהיכן הוא. כאשר היא מגלה, לבסוף, את סיפורו האישי – ברור לה כי אהבתם אינה אפשרית ואפילו אסורה.

    האמנם?

הוסף חוות דעת

לעמוד הפייסבוק של הספר

 

 

ביקורות הקוראים והקוראות:

 

"איזה סיפור נפלא! המחברת עשתה עבודה נהדרת ביצירת דמויות שתתאהב בהן. כנגד כל הסיכויים, נתי ואריק מוצאים אחד את השניה, ואחרי כן מוצאים דרך שהאהבה שלהם תתממש. זה לא רק סיפור אהבה, זה מסע שרובנו מעולם לא יכולנו לדמיין, וזו הגדולה ביצירת הסיפור. יכולתה המוכחת של המחברת לשזור סיפור שאתה לא רוצה להניח מידך. הדמויות הן פנטסטיות, והפרטים שהמחברת הוסיפה לסיפור באמת הקימו אותו לתחייה. זה סיפור נפלא, והוא כתוב היטב. אני ממליץ בחום."

 

"קל מאוד להתאהב בדמות הראשית . היא כל כך תמימה ואמיתית, ןזה גורם לך להרגיש כאילו אתה יכול להיות בנעליה. יש בספר כל כך הרבה רגש, וזה קשה שלא לרצות לקרוא עד שתסיים את הספר בפעם אחת. אני הייתי על סף דמעות בכמה חלקים של הספר,, שגורמים לך להיות על הקצה. אני לא חושב שמישהו יכול שלא לאהוב את הספר הזה,שנכתב מעומק הלב ורומנטי, וימשוך את כל הגילאים. אני מאוד ממליץ על הספר הזה."

 

"לחצות את האוקיינוס עם העלילה מלאת הרגש , מושכת הלב והדרמטית שלה, לוכדת את התחושה של אהבה אמיתית ראשונה. הקצב מהיר לקריאה, כי אתה לא רוצה להפסיק לקרוא. נתי היא דמות נהדרת כי קל להתאהב בה, במיוחד בגלל שהיא כל כך תמימה ואמיתית. כאשר היא פוגשת את אריק, בחור נאה ומסתורי, נסיבות שאינן בשליטתם מביאות אותם למצב שבו הם צריכים להיפרד. העבר מרים את ראשו המכוער, ונתי עומדת בפני דילמה של נאמנויות. משפחתו של אריק לא יכולה לקבל את אהבתם ונוקטת בצעדים דרסטיים במרמה.
הסופרת עשתה עבודה נפלאה, שמרה על עניין הקורא , במיוחד בחלקו השני של הספר, כאשר נתי חזרה לישראל.
אני ממליצה על הספר הזה לכל האוהבים הצעירים והמבוגרים, שנהנים מעלילה מורכבת, דמויות מעניינות, ורומנטיקה קורעת לב.
אם אתם רוצים ללמוד משהו על אהבה, אתם חייבים לקרוא את הספר!"

 

"זה סיפור כזה נוגע ללב! חברה שלי המליצה לי על הספר הזה כשהיא אמרה שהספר הוא רומן עכשווי גדול. בדרך כלל אני לא קוראת הרבה ספרים, אבל אחרי ששמעתי אותה מדברת על זה כל כך הרבה פעמים, אני פשוט ידעתי שאני חייבת לנסות את זה. אני לחלוטין מאוהבת בסיפור הזה. קל להתחבר לדמויות ונהניתי מהמסע שהם עברו. זה היה נועז, מעניין ושובה לב. אני גם הייתי אומרת שהסופרת היא מאוד מוכשרת. היא עשתה עבודה נהדרת בתיאור הסצנות והדמויות. הסצנות היו כל כך מלאות חיים, עד שלעתים קרובות חשתי כאילו הייתי שם! אני כל כך שמחה שקראתי את זה ואני לא יכולה לחכות כדי לקרוא עוד מאת הסופרת הזו. "

פרק 1- מכתבי הזמנה

 
אף שריר לא נע בפניה של קריינית החדשות, כשהיא קוראת את החדשות אודות הפגנת הניאו נאצים בברלין. השידור מועבר לכתב המקומי שמסקר תהלוכה של אנשים, כולם גלוחי ראש עם קעקועי צלבי קרס. הם נושאים שלטים שמזכירים לי את הקריקטורות הנאציות מ- 1933. המצלמה מתמקדת בפניו של אחד מהם: גבר צעיר ויפה תואר, אני חייבת להודות. הוא צועק בקולי קולות ”אאוסלנדר ראוס". התרגום למטה אומר ”זרים החוצה", והשנאה שנשקפת בפניו היפים מעבירה בי צמרמורת.
השידור חוזר לקריינית בישראל, שפניה עדיין חתומות. היא אומרת שרוב משתתפי ההפגנה נעצרו על ידי המשטרה ויובאו למשפט. אני שומעת את טריקת הדלת. אבא אומר שלום, אני סוגרת במהירות את הטלוויזיה והולכת לסלון. ממש לא כדאי שהוא יראה את זה.
בלילה הזה לוקח לי המון זמן עד שאני נרדמת. אני מתהפכת מצד אל צד עד ששוקעת בשינה. פתאום מתעוררת שטופת זיעה. ברגע הראשון אני כמעט צורחת. מזל שלא עשיתי את זה. אט- אט אני נרגעת, העיניים שלי מתרגלות לחושך ולמראה המוכר והבטוח של החדר שלי. אבל עדיין, כל הלילה אני ממשיכה להסתובב מצד לצד כמו איזה סביבון, ולחשוב על החלום שחלמתי. יותר נכון הסיוט. עוד אחד על השואה.
היינו כולנו על רציף רכבת הומה אדם. אמא ואבא, סבא וסבתא, וסבא מאיר שהוא הסבא רבא שלי, כולם עומדים לידי. מסביבנו, שורות של אנשים מפוחדים, עם טלאי צהוב על המעילים.
מולנו, חייל בלונדיני, צלב קרס על זרועו. הוא נראה בדיוק כמו הבחור שראיתי בחדשות. הוא הביט בנו ושנאה תהומית נשקפת מעיניו. קנה הרובה שלו מכוון אלינו. החייל שולח את סבתא, אמא ואותי לצד ימין, ואת אבא, סבא ישראל וסבא מאיר לכיוון שני.
לא רציתי להיפרד מאבא, ונקרעתי מזרועותיו בצרחות. אמא החזיקה בי חזק ומשכה אותי בכוח, כשהחיילים הנאצים דחפו אותנו בקני הרובים שלהם אל קרון הרכבת הדחוס.
תיארתי לעצמי, שלחלום יש קשר למה שראיתי בחדשות הערב וכמובן לסבא מאיר. הסבא רבא שלי היה ניצול שואה. הוא הצליח לברוח מגטו וילנא ולהצטרף לפרטיזנים, ואחר כך עלה לישראל. מוזר, אבל אני לא חולמת על סבא מאיר כנער צעיר, כפי שהוא באמת היה בשואה. בחלומות שלי, סבא מאיר הוא איש מבוגר כמעט בן שמונים. כמו שהיה לפני שנפטר.
כשלמדנו על השואה, על מיליוני היהודים שנרצחו רק בגלל שהיו יהודים, ברור שכאב לי כמו לכולם, אבל הכאב היה קשור רק ליום הזיכרון לשואה. פעם, כשהייתי מזפזפת בטלוויזיה ורואה שיש סרט על השואה או על מלחמת העולם השניה לא ממש רציתי לצפות בו. זה היה רחוק ממני.
אז עוד לא ידעתי שיש לי קשר משפחתי לניצול שואה. כשנודע לי מסבא מאיר שהוא היה במחנה ריכוז, הייתי בהלם. זה קרה כשהייתי בכיתה ח. אולי בגלל זה הפכתי להיות אובססיבית לנושא השואה. קראתי כל מה שהצלחתי להשיג ולדעת על זה. את 'רשימת שינדלר' למשל ראיתי המון פעמים. ואז התחילו לבוא החלומות על השואה, על הגטו ועל מחנה הריכוז.
סבא מאיר נפטר עוד לפני שהצלחתי לדעת עליו הרבה דברים. בעבודת 'שורשים' בכיתה ז' כתבתי ראיון שהיה מבוסס בעצם על דברים שהוא סיפר לי במקרה. היה פולט מילה ועוצר. כנראה בגלל המבט של אבא שלי, שכאילו מזהיר אותו לא לגלות לי דברים מפחידים. די הכרחתי אותו לספר לי מה שקרה במחנה הריכוז, אבל מבלי שאבא וסבא יידעו. לצערי, הוא לא הספיק לספר לי הכל.
לא סיפרתי להורים שלי, אפילו לאמא על החלומות האלו. לא רציתי שהם יאשימו את סבא מאיר בסיוטים שלי. בכל פעם שהייתי מתעוררת מסיוט כזה הייתי שותקת לרגע. מחכה לראות אם הם שמעו משהו, ואז מודה על כך שהתעקשתי שהחדר שלי יהיה מרוחק מחדר השינה שלהם.
אולי זה היה סתם צירוף מקרים. גם הסיקור בחדשות על הפגנת הניאו נאצים וגם החלום הזה, שניהם קרו באותו ערב. בערב שלפני מכתבי ההזמנה. המכתבים שמזמינים אותנו, תלמידים והורים בשכבה יב, להרצאה בנושא המסע לפולין. אבל אני לא ממש מאמינה בצירופי מקרים. ראיתי בזה סימן מסבא מאיר שאני חייבת לצאת למסע הזה. לכבד את זכרו ולסגור מעגל.
התחלתי להרגיש פרפרים בבטן, כשכרמל המחנכת שלי חילקה לנו את המכתבים. כן, אני מודה, התרגשתי. אני מחכה לנסיעה הזו כבר מכיתה ח. נזכרתי בחלום שלי מאתמול. למרות שאני טיפוס די מעשי, אני אוהבת למצוא סימנים בכל דבר.
אם שמעתי בבוקר שיר, שהוא גם צלצול הטלפון של מישהו, זה סימן בשבילי שאני צריכה להתקשר אליו. אם חלמתי שאני באמצע מבחן ושיש לי 'בלק אאוט' זה סימן בשבילי ללמוד עוד יותר טוב למבחן, כי אולי יהיו הפתעות…
אני כבר לא יכולה לחכות שיגיע הערב. העברתי את השיעורים שנותרו עד סוף היום בתכנונים איך אני מספרת להורים על המסע. בעיקר, איך להעלות את הנושא, מבלי שהם מיד יגידו לי לא. חישבתי כל מיני חישובים, כדי לראות אם יש לי מספיק כסף לנסיעה.
למזלי, חסכתי את כל המשכורת שקיבלתי מהעבודה בקייטנה בחופש הגדול, ויש לי חסכון ששמרתי מבייביסיטר ומדמי כיס. זה לא שאמא ואבא לא יכולים לתת לי את הכסף לנסיעה. אין לנו כלל בעיה כלכלית. אבל זאת לא בעיה של כסף בטיול הזה. גם ברור שהאמא הדאגנית שלי, שחששתי תמיד לספר לה על כל טיול שנתי או נסיעה, דווקא לא תהיה זו שתתנגד.
הפעם, האגוז הקשה לפיצוח יהיה אבא שלי. האבא השתקן שלי, שאמא תמיד אומרת עליו ש 'כל מילה בשקל'. הוא כזה ההיפך ממנה, מקמץ במילים. לאמא, לעומת זאת, יש מה להגיד על כל דבר. בכל עניין יש לה דעה. לא סתם היא בחרה להיות עובדת סוציאלית, ואחר כך החליטה גם ללמוד משפטים. כי היא תמיד בעד החלשים.
אמא שלי היא תולעת ספרים, אבל לא מה שעולה לכם בראש כשאתם שומעים ”תולעת ספרים". מישהי ממושקפת כזו, עם משקפיים ענקיים בגודל של תחתית בקבוק מרוב קריאה.
אמא שלי נראית מצוין. כשאנחנו הולכות ביחד, תמיד חושבים שהיא אחותי הגדולה. אורח חיים בריא זה השיגעון שלה. בחיים היא לא תוותר על הספורט היומי, גם אם היא באמצע הספר הכי מותח שלה. מצד שני, היא גם אוהבת קניות ובשמחה תצטרף אליי לשופינג בקניון.
אני דומה לאמא לא רק במראה החיצוני, גם בתכונות אופי ותחומי עניין. ממש כמו אמא, גם אני שונאת שנעשה עוול למישהו, אפילו אם זה לא פוגע בי באופן ישיר.

אמא שלי, יודעת עליי הכל, אפילו יותר משירי ולנה. היא בעצם החברה הראשונה הכי טובה שלי, וגם האדם שדעתו הכי חשובה לי.
שירי ולנה, מסתכלות עליי במבט שואל, מהקצה השני של הכיתה. הן לא ממש מבינות מה קרה לי ולמה אני כזאת מרחפת. הן מסמנות לי להסתכל בטלפון. בטח סימסו לי משהו. אני עושה את עצמי כאילו שלא שמתי לב.
שירי ולנה הן שתי החברות הכי טובות שלי. מאז שאני זוכרת את עצמי אנחנו בלתי נפרדות, כל היום ביחד. בבית הספר קוראים לנו 'מועדון הבנות היחידות'. מן הסתם, זה מה שגרם לנו להתחבר מלכתחילה. שלושתנו בנות יחידות ללא אחים ואחיות.
כשהייתי קטנה תמיד שאלתי את אמא ואבא למה אין לי אח או אחות. רציתי שאמא תלך לבית חולים להביא לי אחות תינוקת או אח קטן. גם היום, אני לפעמים תופסת את עצמי מצטערת שאין לי אח או אחות, במיוחד כשאמא ואבא יותר מדי דואגים לי, ואני יודעת שזה כך רק משום שאני בת יחידה.
לנה, שירי ואני נמצאות ביחד לא רק בבית הספר. ההורים המאוד מפנקים שלנו, שלחו אותנו כמעט לכל חוג אפשרי. למדנו בלט, ג'אז ופסנתר עד שבגיל ארבע עשרה התמרדנו. אנחנו דוברות אנגלית כמעט ברמת שפת אם.
מכיוון שאנחנו בנות יחידות ושאנחנו ביחד, לא רק בבית הספר אלא גם בכל החוגים האלו, זה גרם לנו להרגיש כמו אחיות. אולי בגלל זה, שירי ולנה הן יותר מחברות בשבילי!
גם אמא של שירי ניסתה להרות במשך הרבה שנים, אך ללא הצלחה. מתישהו ההורים שלה, ממש כמו ההורים שלי, החליטו לוותר ולהסתפק בבת שיש להם.
לנה עלתה לארץ בגיל ארבע ממוסקבה. כשהייתה בת שש ההורים שלה התגרשו. היא גרה עם אמא שלה ונפגשת עם אבא שלה פעמיים בשבוע. פעם בשבועיים היא איתו בסוף שבוע.
אמא שלי קוראת לנו, 'שוקולד מנטה מסטיק' על שם להקה של שלוש זמרות שהייתה בסבנטיז. היא אפילו הראתה לי קליפ של הלהקה הזו ביוטיוב.
אבל בעוד ששתיהן גבוהות יחסית מעל מטר ושבעים, אני נמוכה, בקושי מטר ושישים. לשתיהן יש עיניים כחולות ועור ושיער בהירים מאוד. העיניים שלי חומות כהות, קצת מלוכסנות. גם אני בהירת עור, אבל שלא כמותן, אני כן יכולה להשתזף קצת ולהגיע לגוון דבש כזה. השיער שלי חום כהה. אתם יכולים לנחש לבד מי אני. ברור שאני השוקולד…
בהפסקה, שתיהן כבר מתנפלות עליי ושואלות מה קורה לי, למה אני מתנהגת באופן מוזר כזה. הן לא מפסיקות לדבר על התלמיד החדש שהגיע בתחילת השנה, זה שכולן באטרף ממנו. אני לא מוצאת אותו כזה מושך.
חוץ מזה, נראה לי שהוא יותר מדי עף על עצמו. מסוג האנשים שמעריצים את עצמם. הוא מסתובב עם הכתפיים שלו מורמות בהליכה כזאת 'ערסית'.
אני ממש לא מבינה מה שירי ולנה מוצאות בו. זה שיש לו שיער בלונדיני ארוך, כמו ג'סטין ביבר לפני שהסתפר ועיניים כחולות, לא עושה לי את זה. אף פעם זה לא היה הטיפוס שלי.
רוב האנשים בארץ מתלהבים מכל מי שיש לו שיער בלונדי ועיניים כחולות. בפרסומות בטלוויזיה בישראל כמעט כל השחקנים או דוגמנים הם כחולי עיניים ובהירי עור ושיער, כאילו שכולנו משבדיה או מנורבגיה.
אני יותר נמשכת לטיפוס השחום. שירי ולנה מריצות עליי אין סוף בדיחות על זה. למשל, שנוזל לי ריר מהפה, כשמראים את מייקל החתיך השחום בסדרת התיכון האמריקאית. הוא שזוף מאוד משעות גלישה מרובות בחוף של לוס אנגל'ס. אנחנו צופות ביחד בפרק של הסדרה הזאת כמעט מדי יום ביחד.
"נֶתי, מה יש לך היום? על מי את חולמת?" לנה מקניטה אותי בהפסקה. אנחנו יושבות במקום הקבוע שלנו ואוכלות את הטוסטים שקנינו בקפיטריה.
נֶתנאלה, שמי המלא, הוא לזכר סבא שלי נֶתנאל, אביה המנוח של אמא. אבל אף אחד לא קורא לי כך. מאז שאני זוכרת את עצמי, קוראים לי נֶתי. אבל לא בקמץ כמו הרבה בנות שקוראים להן ענת, ולפעמים מקצרים להם את השם בחיבה לנָתי.
”תרגיעי, אני לא חושבת על החדשוס." אני מחזירה לה בטון קצת לעגני. "מה קרה, הוא לא דומה מספיק למייקל?" היא ממשיכה לעקוץ. אני מגלגלת עיניים בדרמטיות, "מהרגע שהוא הגיע לפה, כמעט כולן בשכבה מזמזמות סביבו. אפשר לחשוב שהוא מלכת הכוורת. עופי על זה, אני בחוץ".
"וואוהוהוו," היא נושפת ברעש, “אנחנו קצת רגישים היום, אה?" עכשיו, היא ושירי מתיישבות מולי ומתחילות לזמזם לי את מנגינת הפתיחה של הסדרה, כשהן מעפעפות לי בריסים. האמת שזה די קורע. אני לא יכולה להישאר אדישה ומתחילה לצחוק. הן מכירות אותי כל כך טוב, החברות שלי. ”יאללא שפכי כבר, " נוהמת עליי לנה.
"שלא תצחקו עליי, " אני מזהירה אותן ונאנחת, "אני כל כך מחכה כבר למסע לפולין."
"פחחחחחחחחחחחחח, אפשר לחשוב… " הן שוב עושות פרצוף מגחך. "אני רצינית." אני כמעט לוחשת.
לנה מעקמת את הפנים היפות שלה,
"נתי, אני יודעת שאת אובססיבית על המסע הזה כבר כמה שנים, אבל תרגיעי. בשביל המסע הזה, צריך ללמוד איזה חודש שלם בכל מיני הרצאות וסדנות. את באמת רוצה שיתקעו לנו את זה?"
לנה לא אוהבת לעשות מה שלא חייבים, כל דבר שמחוץ לתכנית הלימודים ושלא קשור בקשר הדוק לבגרות. בכל זאת, היא תלמידה מצטיינת. למזלה, הציונים הטובים באים לה בקלות.
”זה לא משנה. מה הם כבר יכולים לחדש לי שלא קראתי?" אני עונה ביובש, לא מסגירה את ההתרגשות שלי.
אבל צמרמורת קלה עוברת בי, כשאני נזכרת בסבא מאיר. השנה מלאו כבר ארבע שנים למותו. תמיד יישאר לי טעם מר של החמצה בגלל המפגש הלפני אחרון שלנו, בו הוא סיפר לי על הבריחה מהגטו. הוא היה צריך להמשיך ולספר לי על המחנה, ועוד על מה שקרה שם. אבל לא הספיק.
לאחר שבועיים הוא אושפז בביה"ח וזמן קצר אחר כך, נפטר. סבא שלי ישראל, שהוא הבן שלו, לא הסכים להשלים את החסר. גם כשהתחננתי בפניו לספר לי.
אבא שלי תמך בו. הוא אמר לי, ”נתי, את יודעת את העובדות. קראת מספיק. את לא צריכה לדעת יותר. תאמיני לי, שאני יודע על מה אני מדבר כשאני חוסך ממך את המידע הזה".
בערב, כשאבא ואמא יושבים לאכול כמו שהם עושים בכל ערב, אני מחכה להזדמנות המתאימה. פעם גם אני הייתי חלק מהטקס הזה של ארוחת הערב המשפחתית, אבל עכשיו אני אוכלת איתם רק כשבא לי והם מצדם לא מתעקשים שאצטרף.
הם אוכלים ביחד בדרך כלל בשעה שבע. גם כשאבא מתעכב הוא מודיע לאמא והיא מחכה לו.
ממש כמו שתכננתי, אני מביאה את הדף לשולחן. מרגישה שהוא בוער לי באצבעות ומעבירה אותו לאמא ככה כאילו בנונשלאנטיות.
"אמא, תראי מה קיבלנו בבית הספר היום".
הלב שלי פועם בחוזקה מרוב שאני מרוגשת ואני מקווה שהיא לא תשים לב. אמא לוקחת ממני את הדף, מתחילה לקרוא ואז נועצת בי מבט חודר.
אני מישירה אליה מבט מבלי להשפיל את עיניי. היא יודעת שזה מה שאני רוצה כבר מגיל ארבע עשרה. שותקת, היא מזיזה את מבטה לעבר אבא, הוא כבר התחיל לאכול, עסוק בשניצל שלו. כשהוא קולט ששתינו מסתכלות עליו הוא מפסיק לאכול ומניח את המזלג.
"מה קורה?" הוא שואל כשהוא עוד לועס. אמא מושיטה לו את הדף.
”נתי, למי הרבצת בבית ספר?" אבא אומר בקול מבודח. הוא יודע שהמכתבים שמגיעים מבית הספר, הם תמיד מכתבי שבח. אף פעם לא קיבלתי מכתבי השעיה או נזיפה.
הוא מתחיל לקרוא את הכותרת ואז עוצר. הוא מבין מיד, בולע במהירות, לוקח את הכוס שלו ושותה קצת מהסודה.
"בשום פנים ואופן לא!" עכשיו אין זכר לבדיחות הדעת שלו מקודם וקולו קר וחד. אני מרגישה כמו אחד מהעובדים הנזופים שלו. אבא יכול להיות קשוח מאוד כשהוא רוצה. זה כנראה נשאר לו עוד מהתקופה שהיה קצין בצבא.
"אבא", אני מתחילה. הלב שלי שוב מתחיל לדפוק הכי מהר מאי פעם.
”נתי, אמרתי לא וזה סופי. אף פעם לא אמרתי לך לא, אף פעם. כשאמא שלך לא רצתה שתצאי לטיולים השנתיים, אני תמיד אמרתי שזה בסדר. רציתי שתהיי ילדה רגילה ושלא תרגישי שאנחנו מגוננים עלייך יותר מדי בגלל שאת בת יחידה, אבל לזה אין שום סיכוי! אני לא מסכים וזה סוף פסוק!" הוא נשמע פסקני וחד משמעי.
אני מביטה בו נדהמת. אבא שלי היקר, האהוב. תמיד עשה כל מה שרציתי, מבלי לשאול יותר מדי שאלות. בלי לחפור כמו אמא, תמיד נותן בחיוך ובחיבוק.
אבא שלי מסרב לי, בדיוק כשזה הדבר שאני רוצה יותר מכל. הפה שלי עוד פתוח, כדי לנסות ולהתווכח איתו, אבל כשאני רואה את ההבעה שעל פניו, אני עוצרת.
בכעס אני תולשת את הדף מידו, די בפראות אפשר להגיד. הולכת לחדר שלי, טורקת את הדלת, נועלת אותה ונשכבת על המיטה.

 

זהבית טל-און נולדה וגדלה בירושלים. נשואה ואם לשני ילדים.
בוגרת תואר ראשון בסוציולוגיה וחינוך מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ובעלת תואר שני בייעוץ חינוכי משלוחת אוניברסיטת נורת'איסטרן בישראל. היא עוסקת בחינוך ואימון ADHD מאז 1997. בד בבד, תמיד כתבה למגירה, ועם פרוץ עידן האינטרנט, בבלוגים שונים.
לחצות את האוקיינוס ספר הביכורים שלה, הוא הספר הראשון בטרילוגיה. הספר נכתב, בעקבות אימייל שמספר על תופעת הכחשת השואה בעולם.

X