לורי מאת אורית פטקין | לרכישה באנדיבוק
לורי

לורי

שנת הוצאה: 08/2014
מס' עמודים: 389
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 35
- 79
- 35

 

"למה אני לא יכולה להתעלם ממנו? למה הוא חסר לי כשהוא לא כאן?

חזות שאי אפשר לעמוד בפניה עם אישיות שמעוררת בי חלחלה. או שאולי את החלחלה אני המצאתי כדי לא להיפגע? איך הוא מסוגל להתייחס ככה לנשים? ולמה הן מוכנות לסבול את זה?

אני רוצה להיות שלו, אני רוצה להיות איתו אבל פוחדת. אני פוחדת להפסיד משפחה ויותר מכל פוחדת להפסיד את עצמי. אולי אני מוטרדת משפע ניסיונו מול עודף תמימותי? אני מוטרדת מהיתרון שיש לו עליי!"

 

לורי פישר, ילדה מתוקה בת עשרים, התייתמה מאביה לפני כמה שנים, ועכשיו גם מאמה.

לורי, שכל חייה חשבה שפרט להוריה אין לה משפחה, מגלה עולם ומלואו בנוגע לקרובי משפחתה. היא עוברת להתגורר עם נתנאל, אחיה למחצה, ושם פוגשת את רן, בן דודו.

לורי נאלצת להתמודד עם קרובי משפחה המתנכלים לה ועם כאלה שפשוט רוצים לנצלה. נוסף על כך היא נאלצת להתמודד עם עליות ומורדות במצב רוחה ועם התמכרותה לקניות.

לורי עוברת תקופה קשה, שבמהלכה היא נאלצת להתבגר ולהתחיל לקחת אחריות על מעשיה.

הגילוי החשוב ביותר עבורה היה שרק במות אמה היא קיבלה את חייה, היא קיבלה משפחה ואהבה. לורי מתאהבת ברן, שנרתע ממערכת יחסים מחייבת ומוצא עצמו במצב מפתיע ולא צפוי. השניים  נאלצים להילחם על מנת שיצליחו להיות יחד.

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    מזמן לא קראתי ספר מרגש ונוגע כזה
    אורית ממש מוכשרת
    ואיך אפשר לא להתאהב בדמויות בלורי ורן
    אותי רגשת @–)

  2. :

    איזה מזל שקניתי את הספר הזה!!!!!
    מיד שהתחלתי לקרוא הבנתי שעומד להיות לי לילה לבן.
    זהו בהחלט לא סתם ספר אירוטי אלא אוסף רגשות שגורם לך לרצות להתפוצץ.
    לורי, היא הבחורה התמימה והנאיבית עם הרבה קשיים בחיים ורן הוא הבחור שתחילה חשבתי שמיד הולך
    להציל אותה, אך התבדתי.
    רן לא עשה ללורי חיים קלים וזה הפתיע אותי, בדר”כ הנסיך על הסוס הלבן מראה את פרצופו השרמנטי ישר בהתחלה, אבל לא בספר הזה וזה רק לטובה!!!
    אז מה בעצם עושה יתומה עם רצון עז למשפחה ואהבה, פשוט מחפשת איפה שרק אפשר…
    אהבתי מאוד את סגנון הכתיבה, נסחפתי אחרי המילים והתיאורים. אני יכולה בכנות לומר שהיו בספר קטעים שגרמו לליבי להחסיר פעימה ולעיניי לדמוע.
    אז הנה לנו ספר שבו לא הכל טוב וורוד מבחינת הסיפור ישר בהתחלה, אבל וזה אבל ענק מה שמתפתח בין הזוג היפה הזה בהמשך פשוט נפלא!!!
    אז באמת יש לנו כאן, סקס שכיף לקרוא, כסף (שהפעם הוא שלה), התמכרות לקניות והרבה התנכלויות.
    אני יכולה לכתוב עוד המון אבל לא רוצה להרוס למי שעדיין לא קרא (ומפסיד!!!)
    הספר הזה טלטל אותי וגרם לי להחסיר שינה. התאהבתי בלורי ולרן!!!
    אז כבר אמרתי מומלץ באהבה!!!!!!!!

  3. :

    לורי/אורית פטקין
    הוצאה עצמית, 2014
    389 עמ'

    גילוי נאות: ברגע שהספר יצא מודפס באינדיבוק במכירה מוקדמת, דאגתי לקנות לי עותק, ואף קיבלתי ספר זה אישית מהסופרת ומוקדש. תודה אורית.

    לורי פישר, לבדה בעולם, בת 20, אחרי ששכלה את אביה לפני כמה שנים, ואת אימה ממחלת הסרטן בה היא סעדה אותה לבדה 24/7 מגלה עקב צוואת אימה שהיא לא לבד ואכן יש לה משפחה.

    לורי נקראת לעורך הדין אדם גרין כדי לדון בצוואה שאימה שרה השאירה לה, ורואה לראשונה את נתנאל, הבן של אביה, גם הוא נוכח איתה בחדר.

    לורי פיתחה התמכרות לקניות, לפי צוואת אימה, וביקשה שלורי תעבור לגור עם נתנאל למשך שנה, ובתגובה היא גם תטופל מהאובססיה לקניות.

    מנתנאל היא לומדת, שהוא גר עם בן דודו, רן. ושניהם בעלי מכון כושר.

    יש הרבה מתח מיני רב בינה לבין רן, לורי לראשונה חווה אהבה, התאהבות, קנאה ובגידה, למרות הבדלי הגילאים ביניהם. לורי בת 20, רן בן 30.

    רן, נרתע ממערכת יחסים מחייבת ומוצא את עצמו במצב מפתיע ולא צפוי.

    "תחבק אותי עכשיו שלושים שניות כדי שהחיבוק ייחשב, פחות משלושים שניות זה לא נחשב," אמרתי, עמדנו מחובקים בלי להוציא מילה. (עמ' 244).

    "את שלי!" הוא שוב אמר. "ולמה ששלי אני דואג. אם מישהו ינסה לפגוע בך עוד פעם, אני אהרוג אותו," הוא הוציא את אשר על ליבו. (עמ' 360).

    אכן, יכולתי לסיים את הספר ביום אחד, אבל לא רציתי שייגמר לי כל כך מהר. מאוד נהניתי לקרוא אותו, השאיר לי חיוך בסיום הספר. בקיצור, בשבילי היה הספר מושלם.

    הספר כתוב מעולה, מחכה לספר הבא של אורית פטקין.

    מומלץ בחום, קריאה נעימה.

  4. :

    יש ספרים שנכנסים ישר ללב, ספר מעולה ומרגש, מותיר אותך עם רגשות ותובנות. לורי, החיים לקחו ממנה את היקר מכל אך גם נתנו הרבה, קיבלה משפחה ואהבה חדשה. הכמיהה למשפחה גרמה לה לראות את הטוב בכולם ולמזלה רן ונתנאל אהבו אותה מאוד והגנו עליה מתמימותה.
    ספר שחובה לקרוא, קריאה נעימה וזורמת, כתיבה קולחת, עלילה מעולה.
    ספר שלא תרצו להניח מהיד וישאיר אתכם עם טעם של עוד.

  5. :

    למה סופרים ישראלים מנסים לכתוב בשפה עאלק גבוהה ויפה??
    זה סתם בלתי נסבל ומעצבן
    עוד "אבי" "איני" "נכחה" ודומיהם ואני מקיאה…
    אני ממשיכה לקרוא רק בגלל הביקורות המעולות.
    אבל באמת כבר עדיף לקרוא מתורגמים ששם אף אחד לא מנסה לעשות רושם.

    לתשומת לבכם סופרים ישראלים צעירים.
    *או שאפשר פשוט להשקיע בעורך רציני שיודע את העבודה..
    כל טוב!

  6. :

    ספר ממש גרוע. הפסקתי באמצע. כתיבה ילדותית עד כדי מביכה.

  7. :

    סיימתי את הספר תוך מספר ימים!
    ואפשר לומר שהתאהבתי בקסמה של לורי,
    הגעגועים לאהבה הראשונה, למשחקי החיזור ולתמימות
    ורן שפותח סופסוף את ליבו עבורה ומגן עליה כמו אב דואג.
    אין ספק כי הספר החזיר אותי אחורה לגיל 20, ונסחפתי ברומן המתוק והקסום הזה.
    מומלץ בחום!

  8. :

    ספר מתוק ומרגש!
    אהבתי מאוד (:

  9. :

    אוי בנות, כמה טישו שאני בזבזתי ביום וחצי שקראתי את הספר. אי אפשר לעזוב את הספר

  10. :

    ספר מקסים מומלץ בחום תוך יום סיימתי אותו. ריתק אותי

  11. (בעלים מאומתים):

    קראתי את הספר ואומר שקשה היה להניח אותו מרוב שהוא היה מרתק
    זה הספר הראשון שאני קוראת של אורית פטקין פושוט התאהבתי בכתיבה הקולחת בדמויות שהלכו ונבנו בצורה מעוררת התרגשות הסופרת ידעה בצורה מושכלת לבנות עלילה ולהביא אותנו לשיא של התרגשות
    ספר מקסים ביותר ממליצה בחום

הוסף חוות דעת

בקרוב…

פרק 1

למיטה עדיין יש את הריח שלה. המצעים לא הוחלפו. החלטתי להיאחז בכל זיכרון שנותר לי ממנה. קשה לי לקבל את העובדה שהיא כבר איננה. את השנתיים האחרונות העברתי בלטפל בה. המחלה הארורה הזאת גמרה אותה, ולא מספיק מהר. הסבל היה קשה מנשוא, נאלצתי להיות שם לצידה בכל יום, בכל שעה ובכל שנייה. רציתי להיות איתה, היא אהבת חיי, האישה שיצרה אותי וגידלה אותי. לראות אהוב שלך סובל כפי שהיא סבלה מאלץ אותך למצוא מפלט ולו רק לרגע קט, לשנייה אחת של רגיעה, שנייה נטולת סבל.

השבעה תמה, ואני לא מצליחה לצאת מהחדר. אני רוצה להיאחז בה רק עוד קצת, להריח אותה ולחוות אותה לעוד רגע. הם קוראים לי, "לורי, בואי." הם בכלל זרים לי. "צריך ללכת לקבר. בואי, מתוקה." כל האנשים האלה בבית שלנו, איני זוכרת את נוכחותם כאן בזמן המחלה. איך שהחלה הנסיגה במצבה של אמא, ככה גם נסוגו רוב החברים. מה הם עושים כאן עכשיו? את רוב האנשים אני בכלל לא מזהה, את חלקם בוודאי פגשתי בילדות ועל חלקם נאמר לי שהם בני משפחה.

אמא נקברה ליד אבא, הוא  דאג לכך כאשר היה בחיים. כאשר התגלה ההיריון של אמא, אבא עזב את משפחתו לטובתה. הם נטרו לו על כך עד יום מותו. היחיד שנכח בהלווייתו של אבא היה נתנאל, בנו הקטן, אחי למחצה. אבא עזב את משפחתו הראשונה כאשר נתנאל היה בן תשע, ילד קטן. גם אני הייתי נוטרת טינה לו הייתי ננטשת ככה.

"לורי, בואי, יקירה. חייבים לצאת עכשיו," הם שוב קוראים לי. אנחנו צריכים לנסוע לקבר של אמא. נפרדתי מהסדינים ויצאתי מחדרה. אני נוסעת עם כל הזרים לאמא, אמא שלי אשר איננה. במשך כל הנסיעה מחשבה אחת במוחי, מחשבה אחת קשה. נותרתי לבדי בעולם. לאמא אין משפחה ממש קרובה, ועם המשפחה שכן קיימת היא לא הייתה בקשר, אני אפילו לא מכירה אותם.

חזרתי לדירה הבודדה, ועכשיו אני לבד. כולם עזבו והלכו לדרכם. כל החברים ובני המשפחה אשר איני מכירה יישארו בגדר זרים לי. במהלך השבעה יכולתי לשמוע אותם מתלחששים,מה היא תעשה עכשיו? היא לא עובדת, היא לא עשתה צבא.שנתיים עברו מאז שסיימתי את התיכון, שנתיים שנראו כמו תקופת חיים שלמה. במקום להתגייס לצבא, התגייסתי לטפל באמא. הצבא ויתר על גיוסי עקב מצבה של אמא. מזל שהספקתי להוציא רישיון נהיגה לפני שחלתה, וכך יכולתי לשמש לה נהגת צמודה ולהסיע אותה לטיפולים הרבים ולבדיקות בבית החולים. למרבה המזל, אבא דאג להשאיר לנו דירה וסכום כסף נאה בצד. בחיים לא דמיינתי את המתקפה שנעבור על ידי משפחתו השנייה בזמן קריאת הצוואה. אמא לא עמדה בהשמצות והעבירה לידם את כל אשר אבא הוריש לה. היא תמיד טענה שאהבה אותו אהבת אמת ולא הייתה לה שום כוונה להרוס משפחה של אישה אחרת. הדירה שאנו גרות בה רשומה על שמי. אבא צפה את קרב הצוואה ולא התכוון להשאיר אותנו מחוסרות כל.

לא הייתי ילדה בעייתית. הייתי מתבגרת ממש טובה. בסיום לימודיי בתיכון, כשאמא גילתה על המחלה, לא היססתי ומיד התנדבתי לטפל בה במסירות. במובן מסוים ויתרתי על חיי. במקום להתגייס לצבא, לבלות עם חברות וליהנות מהחיים הפכתי לאחות צמודה לאמא. הטיפול באמא גזל ממני כל שנייה פנויה. אני לא מתלוננת ולא מתחרטת, הייתי נוהגת כך שוב לו הייתי צריכה, אך בדיעבד, ההקרבה הייתה גדולה. הימים חלפו ואני נותרתי עומדת במקום. כאשר הבנתי שהיציאה היחידה שלי מהבית הייתה לטיפולים ולבדיקות בבית החולים וחזרה, החלטתי להקדיש כמה שעות בשבוע לעצמי ולצאת מעט מהמעטפת החולה. מיד התברר לי שהשעות היחידות שבהן אני יכולה לקום ולצאת היו שעות הבוקר, השעות הרגועות של אמא. מאחר שחברותיי היו עסוקות בלימודים או בצבא, הייתי נוסעת לקניון ומטיילת בין החנויות. נהניתי מתחושת השחרור, מהאווירה הסתמית. הרגשתי חופשייה. במשך קצת פחות משנתיים פשוט קניתי וקניתי. אמא הבחינה מיד בשינוי שחל בי, היא הייתה אומרת לי, "לורי, תחשבי קדימה. אני לא תמיד אהיה כאן, אני רוצה לדעת שיישאר לך כסף. אני רוצה שתהיי מסודרת. ובכלל, למה את צריכה כל כך הרבה מכל דבר?"התמכרתי.

יום אחרי שקמתי מהשבעה, גיליתי שאמא השאירה לי מכתב. היא ביקשה ממני לקרוא אותו בתום השבעה ולפני קריאת הצוואה.

 

לורי יקרה!

בתי היחידה, בתי האהובה. אני רוצה להדגיש לך כי את כל מעשיי עשיתי למענך. הכול בשבילך ולטובתך. בקשתי האחרונה היא שתקבלי באהבה את תנאי צוואתי, פקחי את מוחך לאפשרות של חיים אחרים. איני רוצה לפגוע בך וכמובן השארתי לך מוצא, אך כן ארצה להפציר בך לנסות לקיים את צוואתי. עכשיו, כאשר אני מבינה שלא אהיה לצידך לנצח, אני יודעת שהחטא הכי גדול שלי הוא שלא הדרכתי אותך לעצמאות, לא נתתי לך מספיק כלים לשרוד לבדך בעולם. הייתי בטוחה שאוכל להגן על תמימותך לתמיד. סלחי לי שלא יכולתי להישאר, אני מקווה שאביך ואני נוכל לשמור עלייך מלמעלה.

אני אוהבת אותך יותר משמילים על נייר יכולות לתאר,

אמא

 

מה כבר היה לאמא להוריש? אפילו הבית רשום על שמי. למיטב ידיעתי התקיימנו מקצבה ומהכסף שאבא השאיר. אני לא מספיקה לסיים את מחשבותיי והטלפון מצלצל. עורך הדין של אמא על הקו. הוא מודיע לי שמחר נפתח את הצוואה.

"נהיה רק אני ואתה?" אני שואלת.

"גם נתנאל, הבן של אביך ינכח. זוהי בקשתה של אמך," הוא עונה לי.

אני לוקחת איתי את המחשבות והתהיות ונשכבת במיטה של אמא, מנסה לספוג טיפת ריח אחרונה שעוד נותרה מנוכחותה בחדר. אמא נעלמת לי, ריחה התחלף בשלי והיא איננה עוד. נרדמתי לשינה רדודה ורווית מחשבות.

השעון המעורר מצלצל. אני אמורה להופיע במשרד עורך הדין בתשע בבוקר. איני יודעת למה לצפות. את נתנאל ראיתי פעם אחת בחיי בהלוויה של אבא, ומאז חלפו חמש שנים. אני חוששת מיחסו אליי, יודעת שמשפחתו הראשונה של אבא שונאת אותי. אשתו הראשונה תמיד האשימה את עצם קיומי בכל צרותיה. בילדותי הייתי שומעת שיחות בין אמא לאבא, אמא הייתה מטיחה באבא שהוא התחתן איתה רק בגללי, שהוא אינו אוהב אותה אלא כבול באזיקים הנקראים ילדה. אבא תמיד היה מלטף ומרגיע, הוא היה מזכיר לאמא כי בבית שעזב למענה השאיר אחריו שלושה ילדים, שאמם אוסרת עליו לראות. אבא מעולם לא הפגין כעס או טינה כלפיי, הייתי אהובה עליו במאת האחוזים. כאשר הייתי בת חמש עשרה, הוא נהרג בתאונת דרכים. עולמה של אמא התנפץ וקרס, היא חשה אבודה ובודדה, וזאת למרות שעדיין היה לה אותי. לקח לאמא שנתיים ארוכות להתגבר על המשבר, שנתיים שבמהלכן משפחתו השנייה נאבקה בה על כל אגורה שחוקה. לא היה הרבה על מה להיאבק, אך היה נדמה שאשתו הראשונה חיפשה נקמה. לאחר מכן הייתה לנו שנה של שקט, שנה טובה, שבה הצלחתי לסיים את התיכון וליהנות מחיי כנערה. באותו היום, מעט לאחר סיום לימודיי בתיכון, יום הגילוי, חיינו נדמו. הרופא לא חסך בתיאורים מהעתיד לבוא והבנו מיד שיהיה עליי לסעוד אותה.

הגעתי למשרדו של עורך הדין. פקידה נחמדה אמרה לי לחכות באזור ההמתנה. בכיסא מולי ישב בחור, נראה בסביבות שנות השלושים לחייו. לא יכולתי שלא לתהות, האם זהו אחי? האם זהו נתנאל?

"לורי, נתנאל. אתם יכולים להיכנס, עורך הדין גרין מחכה לכם." הבחור ששהה בחדר ההמתנה ואני נעמדים. הוא מביט בי בסקרנות ומושיט את ידו ללחוץ את ידי.

"לורי, נעים מאוד, אני נתנאל," הוא אומר בחמימות. אני מופתעת מתגובתו, לא בטוחה כיצד להגיב, לכן לוחצת את ידו במהירות ופוסעת לעבר חדרו של עורך הדין.

"נחמד לפגוש בך שוב," עורך הדין פונה לנתנאל, "עברו כמעט שש שנים מאז פגישתנו האחרונה, אם איני טועה?"

"אתה לא טועה, באמת עברו שש שנים," נתנאל מאשר את דבריו ומוסיף, "נפגשנו שנה לפני שאבי נפטר. אם תסתכל לאחור, היה אפשר לחשוב שהוא ידע אז בדיוק מה עומד להתרחש."

"לורי, קוראים לי אדם גרין, אני עורך הדין של אביך ואמך. אני מבין שאת מעט מבולבלת לגבי הימצאותך כאן, מיד אסביר את הלך הדברים." עורך הדין מניח כל מיני ניירות על השולחן, הוא מפשפש בתיק המסמכים אחר נייר כלשהו. נתנאל מביט בי אילם, גם אני איני אומרת דבר.

"לורי, לבקשת אמך ואביכם, אני אשאיר אותך ואת נתנאל כאן יחד. נדרשתי לספק לכם שעה של היכרות טרם קריאת הצוואה." אני לא מבינה מה מתרחש, עורך הדין אמר שהוריי דרשו זאת, כנראה הייתה להם סיבה טובה. הוא יוצא מהחדר, מותיר אותי עם נתנאל.

כעבור כמה דקות של דממה נתנאל מביט בי ואומר, "לורי, אני אחיך, הקטן שבחבורה. אני בן שלושים, יש את שי, הוא בן שלושים וחמש, ורונן בן ארבעים. אני מניח שמכיוון שבתקופה שאבי עזב אני הייתי הקטן ביותר, זה שהבין הכי פחות, הצלחתי לסלוח לו. אני ואחיי נותקנו מאבינו וזה לא בגללך, האשמים היחידים הם הוריי, אמי שלא אפשרה לו להיפגש עימנו, ואבא שלא נלחם מספיק. ביום שמלאו לי שמונה עשרה שנים, אבי חידש איתי את הקשר. אמנם לקח לי זמן לקבל אותו בחזרה אך לבסוף זה קרה. לא הסכמתי להיפגש איתך, לא רציתי לדעת עלייך דבר. לפני כמה שנים אבי ביקש ממני להגיע לכאן, נפגשנו עם עורך הדין וגם אמך נכחה. באותה פגישה אבא העביר את הבית על שמך ופתח קרן נאמנות למענך. כמו כן, אבא העביר לי סכום כסף נכבד לתחילת חיי הבוגרים. הוא היה שמח לעשות כך גם עם שני אחיי, אך הם סירבו לכל קשר עימו. אבא היה מפציר בי על בסיס יומי להכיר אותך, אך תמיד סירבתי, לא הייתי מסוגל לעמוד בהיכרות, חשתי בוגד, בוגד במשפחתי. לפני כמה חודשים אמך יצרה איתי קשר, נפגשנו. היא לא ביקשה ממני דבר, היא רק רצתה להזכיר לי שלמרות הכול את אחותי, היא לא הפסיקה לציין שאין לך איש מלבדה בעולם. היא ביקשה ממני להיות כאן היום לקריאת הצוואה. כאדם בוגר אני מסוגל להבין את אבינו ואמך, לכן אני כאן היום לשמוע את דבריה." הוא סיים את דבריו. נותרתי שקטה. "לורי, תגידי משהו," נתנאל מתבונן בי בעיניים מודאגות.

"אני לא יודעת כיצד להגיב, בשבילי אתה זר לחלוטין. תמיד ידעתי שיש לי אחים אי שם, אחים שנוטרים לי טינה, אחים ששונאים אותי."

"מעולם לא שנאתי אותך. בדיעבד, אני מצר על השנים שהתכחשתי לקיומך."

"אני רוצה לשמוע את עורך הדין, אני רוצה לדעת מה כתוב בצוואה."

"הייתי שמח להכיר אותך, פרט לשמך ולגילך איני יודע דבר." אתה באמת לא יודע דבר, וייתכן שטוב שכך. אני בחורה בת עשרים שבמשך שנתיים טיפלה באמה. מה עליי לספר? שסיימתי תיכון ומאז לא עשיתי דבר? שאני אוהבת לבזבז כסף למרות שלא הרווחתי אגורה בחיי? "אני חושבת שהיה לי קל יותר עם תדמית האח השונא, אני לא יודעת איך לקבל את הדברים שסיפרת לי עכשיו."

"ברור שאת זקוקה לזמן. אני משוכנע שהזמן ייטיב עימנו," הוא מחייך. אני ממשיכה להתבונן בנתנאל בלי להוציא מילה. כעבור כמה דקות עורך הדין נכנס אל החדר.

"נתחיל בקריאת הצוואה," הוא מחייך לעברנו. נתנאל מהנהן לעברו בעוד אני בוהה.

עורך הדין פונה אליי ואומר, "לבקשת אמך, אני פשוט אקרא את הכתוב ממכתבה."

 

לורי יקרה,

הייתה לי שנה לאחר מות אביך להתעשת ולהבין שעליי להביט קדימה. חלק עיקרי מלהביט קדימה היה להבטיח לך עתיד פשוט יותר, שאפתי להשאיר אותך מסודרת אחרי לכתי. ביטוח החיים הוא בסך חמישה מיליון שקלים, ואת המוטבת היחידה. כל רכושי כמובן עובר אלייך, יקירה, פרט לחשבון בנק אשר אני ואביך פתחנו לפני שנפטר. במקור הכסף בחשבון היה מיועד בשבילך, אולם בתקופה האחרונה החלטתי לייעד את הכסף למטרה אחרת.

נתנאל, אני יודעת שלא היו בינינו יחסים. אני גם מבינה את הסלידה שלך ממני ובכל זאת מעזה לבוא אליך בבקשה. אני רוצה לבקש ממך לדאוג ללורי. אהיה גלויה ככל שניתן, לצערי בתקופה האחרונה לורי פיתחה התמכרות לקניות. אני חוששת שמא היא תבזבז את כל כספה ותישאר ללא כלום. אני מבקשת שלורי תעבור לגור איתך למשך שנה. באותה שנה לורי תטופל ובתקווה תיגמל מהאובססיה לקניות. בתמורה לנדיבותך תוכל לקבל את כל הכסף שבחשבון הבנק המדובר. הלוואי שבמהלך השנה תצליחו לפתח קשר משפחתי ולורי לא תישאר ללא משפחה.

ילדה יקרה שלי, אני מקווה שתביני שכל מעשיי נועדו להגן עלייך. את כל כספי אני סוגרת עד אשר ימלאו לך עשרים וחמש שנים. חלק מהכסף מופקד בנאמנות אצל עורך הדין, ומדי חודש יופרש לך סכום אשר יאפשר לך להתקיים. כמו כן, במידה שתבחרי להירשם ללימודים, לימודייך ישולמו במלואם. אני רוצה להאמין שכאשר תגיעי לגיל עשרים וחמש, תרכשי מספיק חוכמת חיים ותדעי להתנהל בתבונה.

בתקווה שנתנאל יסכים לבקשתי, ארצה לבקש ממך לורי להסכים גם כן. הרי איני יכולה לכפות עלייך דבר, את יכולה פשוט לקום וללכת. כמובן, ביתנו עומד לרשותך בכל עת, תמיד תהיה לך מיטה חמה להניח בה את ראשך. אני סבורה ובטוחה שאביכם היה מאושר לו הקשר ביניכם היה מתאפשר. הלוואי שרק תהיו מאושרים,

אמא שאוהבת אותך מלמעלה.

 

"כמובן, פרט למכתב יש את מסמך הצוואה, שם מפורטים כל הנכסים והכספים וכיצד יעברו לידייך במהלך השנים. אני מניח ששניכם צריכים זמן כדי לחשוב על מה שהוצע לכם, אני אצפה לתשובתכם בשבוע הקרוב כדי לדעת למי לייעד את כספי חשבון הבנק המדובר," עורך הדין מנסה לפשט עבורנו את הדברים. נראה כי נתנאל מופתע בדיוק כמוני, גם הוא לא ציפה לשמוע את מה ששמע כעת.

"אני לא צריך זמן," נתנאל מכריז.

"בלי לדעת בכמה כסף מדובר וללא כל קשר לכסף. לורי, אני אשמח לעזור לך, אני אשמח אם תחליטי לבוא לגור איתי, לפחות תנסי. יש לי בית גדול שאני חולק עם בן דודי. אני חושב שתיהני לגור איתנו ואני אשמח להכיר את אחותי הקטנה." נתנאל מדבר ומביט בי במבט כן. קשה לי, אני לא יודעת כיצד לקבל את המילים שיוצאות לו מהפה. "וכדי להוכיח לך שלא מדובר בכסף, את תמיד יכולה לעזוב לפני תום השנה וכך אני לא אראה שקל מכספי החשבון."

"זה נכון, אם לא תתגוררי עם נתנאל שנה שלמה, כל הכסף יעבור אלייך," אישר עורך הדין.

"אני רוצה לעשות כבקשתה אבל חוששת, איני מכירה אותך. אתה זר מוחלט בשבילי, אני פשוט אמורה לעבור לגור איתך?"

"תנסי, אני מבטיח לך שלא אפגע בך. אם לא יהיה לך טוב, את תמיד יכולה לקום וללכת."

"גם אמרת שיש לך שותף, כיצד הוא יקבל את נוכחותי?" אני שואלת. איך נתנאל יכול להתעלם מכך שיש לו שותף, בוודאי בעל רצונות.

"הדירה שלי, אני ובן דודי חולקים אותה מטעמי נוחות. אני יודע שלא תהיה לו התנגדות לנוכחותך."

"אני רוצה קודם שנכיר מעט."

"מעולה. בואי ניפגש לקפה, נתוודע ונראה כיצד אנחנו ממשיכים משם."

אני יוצאת מהפגישה ברגשות מעורבים, לא בטוחה כיצד עליי לנהוג. אני יודעת שאמא רצתה בטובתי, אבל אני לא יכולה שלא לכעוס על כך שלא התייעצה איתי לפני כן. איך לא גילתה לי את חששותיה, ומדוע היא כל כך בטוחה שנתנאל באמת ירצה בטובתי? איך יכלה לחשוף בפניו פרט כה אינטימי? כיצד העזה לתאר אותי כבחורה עם התמכרות? מדוע הכפישה אותי בפני בחור שכל חייו חונך לשנוא אותי? ליבי מלא חששות ופחדים מהעתיד לבוא.

חזרתי הביתה. השעה הייתה שעת צהריים מוקדמת, ולא הייתה לי תעסוקה. מיד התבהרה לי התמונה העגומה, שבעצם נכון לעכשיו אין לחיי משמעות. כהרגלי לקחתי את התיק, נכנסתי לאוטו  ונסעתי אל רחוב הקניות הראשי. שוטטתי בין החנויות במשך שעה ולא רכשתי דבר, ניסיתי להתגבר על תחושת ההשפלה שאמי גרמה לי לחוש במכתבה. היא קראה לי מכורה. שעה שלמה חלפה, שעה לא תמימה בכלל, ואז נשברתי. מכל חנות שנכנסתי אליה יצאתי עם שקיות, אני לא בטוחה למה קניתי את מה שקניתי, אבל ההרגשה הייתה טובה, תחושת התעלות. שמחתי, הרגשתי מאושרת, לא היה אכפת לי מהכסף שבוזבז. העמסתי את השקיות על הרכב ונסעתי הביתה.

בחניית הבית עמד לא אחר מאשר נתנאל. לא הצלחתי להבין מה מעשיו כאן. מדוע הוא בא? נתקפתי חרדה, אין שום סיכוי שהוא לא יראה את מספרן העצום של השקיות ברכבי, אפילו המושב הקדמי היה עמוס מכל טוב. מכורה, זאת הייתה המילה היחידה שחלפה במוחי כעת. אם היה לי סיכוי ולו הקלוש ביותר להכחיש, עכשיו הוא נעלם. חניתי את הרכב ובחשש רב נעמדתי מול נתנאל בחניה.

"אחרי שעזבת עורך הדין נתן לי מכתב נוסף מאמך, מכתב שכתבה בשבילי. במכתב היא ביקשה ממני לבוא לכאן ולראות את חומרת המצב. היא פחדה מאוד ממה שעתיד לקרות לך."

"אתה כאן ואתה יכול כמובן לראות שאני בסדר," אני עונה ונמנעת מהמובן מאליו.

"לורי, אין לי כוונה להתנשא. אני באמת רוצה להכיר אותך, אני אשמח שתהיה לי אחות."

"קבענו מחר לקפה. מה הלחץ היום?" אני מעמידה פני אדישה.

"הלחץ הוא מספר השקיות שיש לך ברכב. אמרתי לך, לא הגעתי לכאן על דעת עצמי, זאת הבקשה של אמך."

אני לא בטוחה מה עליי לעשות. אני גם יודעת שהוא לא יוותר.

"אתה רוצה להיכנס לקפה?" אני שואלת את נתנאל לאחר התובנה שכרגע עברה בי.

"בואי, אני אעזור לך להרים את כל מה שקנית הביתה ואז נוכל לשבת לדבר."

אני מתגברת על ההשפלה ונותנת לנתנאל לעזור לי להכניס את כל הקניות לביתי. נאלצנו להיכנס ולצאת כמה פעמים כדי להכניס את כל השקיות. אני מרתיחה מים בקומקום ומנסה להימנע מיצירת קשר עין עם נתנאל. "אני אשמח לקפה שחור חזק, שניים סוכר," נתנאל צועק לעברי מהסלון.

הקפה מוגש ואני מתיישבת בספה מול נתנאל ומקשיבה לדבריו.

"לורי, אני אספר לך מעט על עצמי. אחרי כן אני אשמח אם תספרי לי על עצמך. כפי שאת יודעת, אני בן שלושים. אני זוכר שכשהייתי בן קצת פחות מעשר סיפרו לי שנולדת. אני רווק, אפשר לומר רווק מושבע." חיוך עלה על פניו של נתנאל כאשר הציג את הסטטוס שלו. "יש בבעלותי חצי מחדר כושר, בעצם בחיי היומיום אני מנהל חדר כושר עם רן, בן דודי. כפי שכבר סיפרתי לך, אנחנו גרים באותו הבית, ואני שוב אומר לך שאשמח אם תחליטי להצטרף. אני בקשר מעולה עם משפחתי, עם שני אחיי, עם אמי וגם עם משפחתו של רן. אמא שלו היא אחותה של אמא שלי." מעולה, אז במקום לגור עם אויב אחד אני אמורה לגור עם שניים. אין לי ספק שחלק מההרעלה שספגו בניו של אבי עברה גם לבןדודם.

"רן נמצא בחוץ לארץ, יש לנו יומיים לפני שיחזור. אני מפציר בך, בואי איתי כבר הערב, תני לי לעזור."

"אתה לא רוצה לדעת מעט עליי? אתה לא חושש להכניס זרה לביתך?"

"אמרתי לך, אני רואה בך אחות, את לא זרה. וכן, אני אשמח אם תספרי לי על עצמך."

"אז כמו שאתה יודע, אני בת עשרים. לאחר שסיימתי תיכון חיי נעצרו." אני מסתכלת על נתנאל בפנים רציניות ומעט כועסות. "במשך שנתיים שלמות שימשתי מטפלת לאמי. אין לי עבודה, לא עשיתי צבא, אין לי תוכניות לעתיד. בקיצור, אני סוג של נטל. אני יודעת שאני מכורה, אני רוצה עזרה אבל חוששת." עכשיו הדמעות פרצו החוצה, ישבתי מול אחי, הבחור הזר, ובכיתי ללא סוף. להפתעתי הגמורה נתנאל קם, התיישב לצידי וחיבק אותי בזרועותיו. טמנתי את ראשי בחולצתו, ולתדהמתי הרגשתי אהובה.

"לורי, תני לי לעזור. בואי איתי."

באותו הרגע ידעתי שאלך איתו, אני סומכת לחלוטין על שיקול דעתה של אמא.

אז מה קורה לאישה שאוהבת לפנטז אבל חיה במציאות לגמרי רגילה?
היא כותבת ספר!
תקופה ממושכת של רומן סוער ביני לבין המחשב הולידה את "לורי".
טוב, זה כמובן לא התחיל כספר אלא כאוסף של המצאות / פנטזיות או איך שתרצו לקרוא לזה. דמויות שעם הזמן קיבלו נפח, אישיות ורגשות שהתפתחו והתעצמו.
אני חיה את לורי ורן תקופה לא קצרה ומקווה שגם אתם תאהבו…

 

X