לוקחת אותך | לרכישה באינדיבוק
לוקחת אותך

לוקחת אותך

שנת הוצאה: 07/2015
מס' עמודים: 280
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 74
- 39

שישה ימים לפני החתונה של לילי ו-וויל, הכל משתבש. וכשאנחנו אומרים הכל, אנחנו מתכוונים לה-כ-ל.
למרות שוויל הוא הבחור המושלם, לילי לא בטוחה שהיא באמת אוהבת אותו, וגם לא ממש בטוחה שהיא מוכנה לוותר על כל שאר הגברים שאיתם היא שוכבת מבלי שוויל יודע. עכשיו יש לה שישה ימים להגיע להחלטה הגורלית ביותר בחייה, והמשפחה, החברים וכמובן הבוס התובעני שלה בהחלט לא מתכוונים להפוך את העניין לקל.
הספר ״לוקחת אותך״ זכה לשבחים כמעט בכל עיתון אמריקאי אפשרי, ולגמרי בצדק.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “לוקחת אותך”

בקרוב…

 

אני מתחתנת.

הוא מושלם!

זה אסון טבע.

"את לא נורמלית," אומרת פְרֶדִי בזמן שהיא מגישה לי משקה נוסף. "ויל משגע. יש לו עבודה מגניבה. הוא מבשל. הוא מתוק להפליא."

"הוא בדיוק הפוך ממני," אני אומרת. "הוא מוחק את כל הפגמים שלי."

"מצחיק מאוד," אומרת פרדי. "לא."

אנחנו נמצאות במועדון באזור הבילויים של העיר. הוא חשוך, חם, עמוס ורועש בטירוף. ניקול משחקת בטלפון שלה מעברו האחר של השולחן. שאר הבנות רוקדות ליד עמדת הדי־ג'יי.

"את חתול בשק!" צועקת פרדי כדי להתגבר על עוצמת המוזיקה. "את נראית טוב מבחוץ, אבל לקנות אותך ולקחת הביתה?" היא שואבת את שארית המשקה שלה. "תשכחי מזה."

אני נאנחת. "לא ממש ברור לי איך בכלל הגעתי למצב הזה."

"מה את אומרת?" היא נועצת בי את אחת הציפורניים המחודדות הסגולות שלה. "הוא אילץ אותך בערמומיות להגיד כן? הוא הסיח את דעתך ככה," היא מנופפת בידיה מול פרצופי, "וואו! וואה! אורות נוצצים? ואחר כך השחיל את הטבעת על האצבע שלך?"

"זה היה ממש רומנטי!" אני מוחה. "אור הירח, המוזיאון!"

היא נדה בראשה, מהורהרת. "כשפטריק הציע לי נישואים, הוא החביא את הטבעת בפה של שטיח פרוות הדוב שלו."

"זה שבכניסה?"

"זה שבחדר המדיה."

"איך זה שלא שמעתי את הסיפור הזה עד עכשיו?"

"הוא הכריח אותי לזחול על הרצפה ולחפש אותה," היא מוסיפה. "עירומה כביום היוולדי."

אני מתגעגעת לפטריק.

"עם אזיקים על הידיים," היא אומרת. "וזה עזר, כידוע לך."

אני מתכוונת להמשיך לדון בפרט הפעוט הזה כאשר מישהו מתיישב לידי. הוא חמוד. אני מחייכת אליו. הוא מחייך בחזרה.

"אני מסוגלת להרוג אנשים באמצעות המחשבה שלי," אני אומרת.

הוא צוחק ואומר, "אפשר להזמין אותך לשתות משהו?"

הוא בריטי. אני מתאהבת בו עמוקות.

אני שולחת את ידי ונוגעת בשערו המתולתל. כעבור זמן קצר אנחנו מתנשקים. יש לו טעם של עשן ובורבון. אני מסוגלת להתנשק איתו כל הלילה, אבל פרדי גוררת אותי אל רחבת הריקודים. אנחנו מתנודדות ומסתובבות ומתפתלות. אנחנו מיטלטלות ונדות בראש. אנחנו מסחרחרות זו את זו.

"הבאת את הסָמִימוֹס?" אני צועקת.

היא נראית מופתעת. "חשבתי שהחלטנו להירגע."

"וִינִיפְרֶד! דווקא הלילה?"

היא לוקחת את התיק שלה מהשולחן וגוררת אותי לשירותים. כשאנחנו חוזרות הבחור הבריטי החמוד איננו. ניקול עדיין מסמסת. לֶטָה וצֶ'לסי וג'וֹי מתנודדות במושביהן כמו מטורפות וצווחות עם המוזיקה, כשהמשקאות שלהן מתעופפים לכל עבר.

אני מתה על זה. אני כל כך שמחה כרגע. אני רוצה מסיבת רווקות בכל שבוע.

"בואו נעבוד על אנשים בטלפון!" אני אומרת.

"בואו נלך למועדון חשפנות!" אומרת פרדי.

"יש!" צועקות כולנו, פרט לניקול, שעדיין מסמסת, לעזאזל.

הטלפון שלי מצייץ. הודעה מפיליפ.

ויילדר. אני צריך שתבואי מייד.

אני קמה, מתנדנדת קלות. "אמא הולכת, בנות!"

"עכשיו?" קוראת פרדי בתדהמה. "הם לא יכולים לעשות לנו את זה!"

אני טופחת על כתפה. "אני כבר חוזרת."

מצחיק מאוד. לא יקרה.

המשרד ירד מהפסים. עוזרים משפטיים דוהרים במסדרונות ובידיהם ערימות של קלסרים ותיקיות, מזכירות לילה מוציאות תדפיסים ומצלמות מסמכים כאילו גורל העולם עומד על כפות המאזניים. מעולם לא הגעתי לעבודה במצב כזה, כך שהכול נראה לי מוזר וחדש וטיפה מצחיק. אני פורצת בצחוק, דבר שמזכה אותי בכמה מבטים קטלניים. אחר כך אני מאבדת את היציבות ומסתחררת במערבולת במסדרון. אוי, לא – אני טובעת! קיר מציל אותי. יודעים משהו? השבח לאל על שברא קירות. מי שסידר אותם במסדרון היה רב־חזון. מי שהמציא אותם היה חתיכת–

אני חומקת אל השירותים ושוטפת את הפנים. המצב משתפר.

אני יוצאת לכיוון המשרד שלי. האור דולק בחדר של לַיְיל, אז אני נכנסת. הוא יושב מוקף בערימות של דפים ואריזות שמנוניות של מזון מוכן, שמקיפות את הלפטופ שלו. הוא נראה מיוזע, חיוור וחולני. לייל ואני עובדים באותו צוות, בניהולו של אותו שותף בכיר. זאת השנה השנייה שלי בחברה. שלו החמישית. אפשר לומר שאנחנו יריבים ידידותיים. נפשות תאומות. חברים ממש־ממש טובים.

"לכי תזדייני," הוא אומר.

אני צונחת בכיסא. "מה קורה, מייטי מאוס?"

הוא נאנח בכבדות. "כמה פעמים אמרתי לך לא לקרוא לי ככה?"

"אחת־עשרה. מה קורה פה? כבר אחרי חצות."

"התובעים בתיק לוקאס הגישו בקשה להוצאת צו מניעה מקדמי." הוא לא מפסיק להקליד בחמת זעם. "יש לנו ארבעים ושמונה שעות להגיב. את יכולה לעזור?"

אני מנסה להעיף מהשמלה שלי פתית קונפטי נוצץ שדבק בה במועדון. "לצערי לא."

לייל קורא את מה שכתב, מכה על אֶנטר, מכה חזק יותר, צועק על המסך "זין על אלוהים!" מכה על אֶנטר ממש חזק, נושף, מפוקק את הצוואר שלו ופונה אלי. "היא. לא. יכולה. לעזור." הוא מחקה את הדיבור המונוטוני המעצבן של זומבי, החיקוי החביב עליו. "למה. היא. כאן?"

קונפטי מעצבן – אני מעיפה אותו שוב. "כי. פיליפ. סימס. לה."

לייל מקמט את מצחו. "הוא כאן?"

"נראה לי."

"פיליפ לא יודע לסמס."

אני מושכת בכתפיי. "אולי המזכירה שלו לימדה אותו."

"בטי בת תשעים. למה הוא סימס לך?"

"לייל. מודאג. לייל לא מבין למה השותף. לא סימס. אליו. לייל מפחד. שהוא. מחוץ לעניינים."

לייל לוקח עט ולופת אותו בחוזקה.

"יש כל כך הרבה אהבה בעיניים שלך כרגע, לייל." אני מניחה את ידי על לוח ליבי. "ממש קשה לי להכיל את זה."

לרגע אני חוששת שהוא עומד לזנק מאחורי השולחן ולדקור אותי בעין, אבל הוא מצליח לרסן את עצמו. "החוצה," הוא אומר ומצביע בעט שלו על הדלת. "בזה הרגע."

אני עולה ברגל שתי קומות אל הקומה הארבעים וחמש, שם שוכנים המשרדים של השותפים. התאורה עמומה ויקרה, השטיחים יוקרתיים. אפילו לאוויר יש ריח טוב יותר כאן – הוא פריך ורענן, כאילו ייבאו אותו כרגע מהאלפּים, והאמת, יכול להיות. אני הולכת לאורך המסדרון, מתפעלת מעבודות האמנות היקרות ומשׂכיות החמדה הממוסגרות מעברה של החֶברה. תצלומים בגוני חום של השותפים המייסדים. מכתבי תודה מברוני עסקים וטייקוני תעשייה. מכתב מתיאודור רוזוולט שמתלונן על החשבון שקיבל.

פיליפ קורא תזכיר כשרגליו מונחות על שולחנו. אני מתמהמהת בפתח הדלת. אני נשענת בנינוחות מעושה על משקוף הדלת. איכשהו זה לא עובד. אז אני מקישה בדלת ואומרת, סלום, סלום!"

הוא מרים את מבטו מעל משקפי הקריאה שלו. "ויילדר. תיכנסי."

הוא לבוש בטוקסידו. "בדיוק הגעתי מאירוע צדקה," הוא מסביר.

"וואו." אני מרימה ידיים. "היי. אירוע צדקה. בוא לא נרד לפרטים, בסדר?"

הוא בוחן אותי בשקט לרגע, אחר כך חוזר לקרוא. אני נחה על משענת של אחת הכורסאות ומחכה.

הטוקסידו יפה.

אני מסיטה את מבטי אל שולחן העבודה שלו. הוא מסיבי, בסגנון בארוקי, מעורר יראה. אני חוטפת סחרחורת מכל הסלסולים, הלולאות והדוגמאות הפרחוניות. אני תוהה מי עשה את עבודת החריטה. ככל הנראה יתומים. יתומים צרפתים במאה השמונה־עשרה. אני מדמיינת אותם עמלים בבית־המלאכה, ידיהם הקטנות והפצועות רועדות ברוח הקרה המנשבת במישורי… במישורים כלשהם. מקום צרפתי כלשהו. מגששים אחר כלי הנגרות שלהם, מפילים אותם, קוצצים אצבע כאן, בוהן שם. קורעים פיסות תחרה מבגדיהם, יוצרים מהן חוסמי עורקים קטנים ומסוגננים וחוזרים אל המלאכה.

אני שוקלת לשאול את פיליפ בקשר לזה ומחליטה שזה לא רעיון מוצלח.

אני משלבת את ידיי בחיקי. שמלתי מתרוממת. מעלה־מעלה, עד לאזור הסכנה. אני מותחת את האִמרה. משהו נקרע.

פיליפ מטיח את התיקייה בשולחן שלו. "אז זהו זה," הוא אומר. "את מתחתנת."

"עלית עלי!" אני אומרת ומרימה שני אגודלים למעלה כמו סתומה. למה? ולמה אני כאן? ממש לא כדאי לי להיות כאן. "אנחנו טסים לקִי־וֶסט מחר."

"מזל טוב," הוא אומר בחיוך.

"תודה!"

"את צריכה לבטל את זה."

"סליחה?"

"לדחות את זה, ליתר דיוק." הוא מוריד את כפות רגליו מהשולחן ומזדקף בכיסאו. "רק בכמה חודשים."

אני רותחת מזעם. אין להם זכות לעשות את זה! אני רוצה להתחתן! ויל ואני נפשות תאומות!

"אין מצב," אני אומרת. "אני מסרבת."

פיליפ מפשפש בערימת מסמכים, מחפש משהו. הוא מפסיק ומרים את מבטו. "אלה הנישואים הראשונים שלך?"

"כן, וגם–"

"אני זוכר את הנישואים הראשונים שלי." הוא נעשה מהורהר מעט. "מה שאומרים נכון. הנישואים הראשונים הם הכי טובים."

"טוב לדעת, אבל–"

"התצהיר הבא בתיק 'אֶנֶרְגְרִין' נקבע ליום שישי." הוא מעיין בדף נייר ששלף מתוך הערבוביה. "העד הוא רואה חשבון. פיטר הופמן."

"הופמן?" אני אומרת. "הטיפוס עם האימיילים?"

"לפי מה שלייל אומר, מר הופמן אינו מוכן לקראת ההליך. אנחנו זקוקים למישהו שיכין אותו." הוא שולח אלי מבט בגבות מורמות.

אז פיליפ פשוט מבולבל. "זה קשור לחלק של ההונאה בתיק," אני מזכירה לו. "אני עובדת על התביעות הסביבתיות." אני משכלת את רגליי ומחייכת אליו. הבעיה נפתרה.

אבל הוא מקמט את מצחו ונד בראשו. "לייל אומר שאת מכירה את המסמכים. את מכירה את התיק. את חייבת לעשות את זה."

הייתי צריכה לנחש מי עומד מאחורי זה. "לייל משקר – כלומר הוא משקר, פיליפ! הוא מנסה להרוס לי את החתונה. הוא–"

פיליפ מביט בי מעל משקפי הקריאה שלו. הוא לגמרי בפוזה של מנהל בית־ספר רציני להחריד ואני התלמידונת הסוררת. זה לגמרי ברור לי. אני זוקפת את סנטרי ומחזירה לו מבט מתריס. אני מנסה לייצב את המרפק שלי על מסעד הכורסה, אבל הוא ממש חלקלק, שזה לא אופייני לריפוד בְּרוֹקָד. במקום זה אני משלבת ידיים. "אתם תצטרכו למצוא מישהו אחר."

פיליפ פוצח בנאום הגדול שלו על כך ש'אנרגרין' היא הלקוח החשוב ביותר של החברה… זהו תיק היסטורי… מיליארדי דולרים מצויים בסכנה… סוכנויות ממשלתיות זועמות נושפות בעורפנו… ביקורת ציבורית שכזאת לא היתה מאז דליפת הנפט… המבחן האמיתי למחויבותה של עורכת דין הוא נכונותה להקריב קורבנות למען רווחתו של הלקוח…

בשיא הרצינות? אני לא מסוגלת להתמקד. קולו כל כך רך ומחושב. היפנוטי כמעט. ואורה של מנורת השולחן שגורם לשׂערו הכסוף לנצנץ מסיח את דעתי. לפיליפ יש שיער טוב. שיער מצוין. ובכלל, הוא גבר נאה. הוא–

"–משום שהמסמכים של העד הזה מלאים מידע ונפיצים, הוא חייב להיות מוכן היטב לתצהיר שלו, ואת, ויילדר, חייבת להיות זו שתכין אותו. מכל מקום, יש לי מידע שאת עשויה לקדם בברכה. בצירוף מקרים משמח, מר הופמן נופש השבוע באיי פלורידה. הוא ביקש להגיש את התצהיר שלו שם, והתביעה הביעה את הסכמתה." פיליפ מחייך אלי.

הטוקסידו, משקפי הקריאה, ונוסף על הכול החיוך?

הוא הורג אותי בזה הרגע.

"אם כך, זאת התוכנית שלנו," הוא ממשיך. "את תיפגשי עם מר הופמן ביום שלישי באתר הנופש שלו, מקום בשם…" הוא מעיף מבט בדף שמולו, "מפרץ השלווה. נשמע מקסים לדעתי. אני אטוס לשם בחמישי בערב. בשישי אני אייצג אותו בתצהיר," הוא מרים את מבטו, "בעזרתך, כמובן. בשישי בערב את תהיי חופשייה ליהנות מחופשתך המוצדקת בהחלט."

אני מהרהרת בכך. "אז אני לא חייבת לדחות את החתונה."

"אכן."

"אז למה אמרת–"

"כי אני נהנה לראות איך הכעס גורם לך להתרכז." הוא מחייך שוב.

אני עוצמת את עיניי. "תשלח מישהו אחר," אני אומרת חלושות.

"בסדר גמור, אני מוכן לעשות את זה," אומר פיליפ. "בתנאי אחד."

אני פוקחת את עיניי. אנחנו לוטשים עיניים זה בזה בשתיקה.

אני קמה וסוגרת את הדלת. "עם או בלי שמלה?"

הוא פוסע מאחורי שולחנו. "איזו שאלה."

אני שולחת את ידי אל הרוכסן שבגב השמלה. "אני רוצה שתפליק לי שוב."

"אהבת את זה?" הוא מתמתח על ספת העור הארוכה. אני מטפסת עליו.

"לא," אני אומרת קרוב אל אוזנו. "שנאתי את זה."

אחרי שהכול נגמר אני שוכבת לצידו ומניחה את ראשי על חזהו. זה בדיוק הדבר שהייתי זקוקה לו. וזו בדיוק הסיבה שבגללה עזבתי את המסיבה שלי. אולי זה היה מובן מאליו. זה לא היה מובן מאליו מבחינתי. לא מייד.

אני מרגישה את ידו על ראשי, אצבעותיו חולפות בשׂערי הפרוע. לפיליפ יש כושר מרשים יחסית לזקן כמוהו. אני חושבת על זקֵנים. הם בסדר. כולם כל כך, כל כך–

"ויילדר?"

"כן, אדוני?"

אני אוהבת לקרוא לו 'אדוני'. זה מסעיר אותי מחדש.

יחסי מָרוּת!

"משהו מטריד אותי," אומר פיליפ.

"צר לי לשמוע זאת, אדוני."

אני מרגישה כיצד הוא מפריד תלתל מתוך הרעמה כולה וכורך אותו סביב אצבעו ומושך בו בעדינות. "למעשה, ייתכן שהטעיתי אותך זה עתה."

"באיזה אופן?"

"את עדיין צריכה להכין את הופמן."

אני נאנחת בסיפוק וטופחת לו על חזהו. "אני יודעת."

הוא מרים את ראשו כדי לנעוץ בי מבט. "באמת?"

אני מתיישבת ומתמתחת. אני מתחילה לאסוף את בגדיי. "ברור. ולא אכפת לי." אני משפילה אליו את מבטי. "אם כי זה לא היה יפה מצידך לנסות לאלץ אותי."

"אני יודע." הוא מחייך. "נכון שזה היה נפלא?"

האמת שכן. אז אני מאפשרת לו לאלץ אותי שוב. אחר כך אני מאלצת אותו למשך זמן־מה. לבסוף אני מתלבשת ולוקחת מונית הביתה.

ויל ואני גרים בלוֹפט בצפון רחוב מוּר. עד שהוא עבר אלי לפני חמישה חודשים, המקום היה ריק וקריר ושומם – די דומה לנשמה שלי, כמו שפרדי אוהבת לומר. עכשיו הוא חמים ומסביר פנים, מלא ברהיטים הישנים וביצירות האמנות הישנות של ויל ובכל החפצים המקסימים שהוא אוסף במסעותיו.

הוא בוודאי שמע אותי מועדת אל מחוץ למעלית, משום שהוא מחכה לי בפתח. בחולצת טריקו ובמכנסי פיג'מה, ושׂערו פרוע מהמקלחת. פרדי צודקת – הוא ממש חתיך.

הוא מפהק לעברי. "הַיי, לילי."

"בייבי! חיכית לי!"

בולי עץ מתפקעים להם באח. מוזיקה שקטה מתנגנת ברקע. אני מתמוטטת בזרועותיו. הוא סוקר את פניי בעיניים מלאות אהבה. "את צריכה דלי?" הוא שואל ברכּוּת.

"עדיין לא," אני לוחשת.

הוא עוזר לי להגיע אל הספה ונותן לי כוס עם מים מוגזים. אספירין. ספל תה. הוא הכין הכול מראש בשבילי.

אני משתרעת ומניחה את ראשי בחיקו. הוא מכסה אותי בשמיכה. "היה לך נחמד הלילה?" הוא שואל.

אני לא ראויה לו. זה ברור לי.

"היה בסדר."

הוא מסיט כמה קווצות שיער ממצחי. "את נראית נפלא."

העובדה שאני מכירה בכך שאני אדם נורא לא עושה אותי נוראה פחות. גם זה ברור לי.

אני מביטה בו בתבוסתנות. "אני חתול בשק, ויל!"

"אני אוהב אותך כמו שאת," הוא אומר.

"יופי, מצחיק מאוד," אני אומרת חלושות. "חה־חה־חה."

אני אשתפר. בחיי שכּן!

אני אמצא דרך להיות ראויה לו.

"יש לנו טיסה מוקדם בבוקר," הוא אומר. "בואי, אני אשכיב אותך לישון."

"אני אוהבת אותך, ויל!" אני קוראת. "אני אוהבת אותך כל כך, כל כך."

ובאותו רגע, זה באמת כך. בחיי!

הוא מחייך אלי. "אז יש לי רעיון מעולה."

"מה?"

"בואי נתחתן!"

אלוהים.

אני עוצמת את עיניי. "בסדר!"

מה אני עושה? מה עוללתי?

רגע. פשוט… תירגעי.

הכול יהיה בסדר. לגמרי!

איך? לא ברור. לגמרי לא ברור העניין הזה. אבל יהיה בסדר. אני יודעת שיהיה בסדר.

הכול יהיה פשוט בסדר.

 

אלייזה קנדי היא בוגרת אוניברסיטת איווה ובית הספר למשפטים בהארוורד. היא היתה עוזרת שופט, ולאחר מכן עורכת דין במשרד יוקרתי במנהטן, ניו יורק, ששם היא גם חיה היום עם בעלה ובנה. "לוקחת אותך" הוא הרומן הראשון פרי עטה.

X