לוסי הולכת ומתרחקת מראש העיר | לרכישה באינדיבוק
לוסי הולכת ומתרחקת מראש העיר

לוסי הולכת ומתרחקת מראש העיר

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: כ-200
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 29
- 29

לוסי הולכת ומתרחקת מראש העיר הוא רומן אישי, כמעט יומן אישי, של שבעה עשורים של תל-אביביות, המפגישים את המחבר בנסיבות מיוחדות עם לוסי וגם עם ראש העיר של תל-אביב. בין פרקי החיים פורש המחבר את תפיסת עולמו בענייני רפואה, חינוך, תרופות וחברות התרופות, שרותי הבריאות, הכלכלה ומה לא?

כל אבן נהפכת ללא מורא וללא משוא פנים ובדרך כלל מתגלה תחתה עקרב.

אין מוסכמה שלא נרמסת.

בליסטראות מוטחות במוסדות ובארגונים.

אבנים מנתצות קירות זכוכית של מבנים מחשבתיים.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “לוסי הולכת ומתרחקת מראש העיר”

לילה קשה עבר עליי, עם שפעת חריפה, עם חום והזיות. התעוררתי עכשיו, עם הרגשה מוזרה כאילו שאני מאובן באיזושהי צורה. השעה שתיים בלילה, כפי שמראה השעון המהבהב בכחול על הממיר.

 

אני מחליט לבקש עזרה מאשתי הישנה לידי במיטה, אך הפה לא זז ושום קול לא יוצא. אני מתיישב על המיטה, קם ומנסה לעמוד. לא סחרחורת, אבל הרגשה אחרת, מוזרה. סחרחורת היא תחושה גופנית, וכאן ההרגשה המבולבלת היא "מוחית״.

 

אני הולך בקושי כחג על מקומי, אבל מצליח להגיע לבית השימוש ומשתין בישיבה. אני מבולבל. מתוך הבלבול מתגלגל משפט סתום כמנטרה בראשי. "לוסי הולכת ומתרחקת מראש העיר". המשפט הזה לא אומר לי כלום ולא מתחבר לשום מקום.

 

אני מוותר על הניסיון לדבר עם אשתי, חוזר למיטה ונשכב על ידה. במיטה אני ממולל בין האונות השונות שוב את "לוסי הולכת ומתרחקת מראש העיר". בשִנמוך של הגישה הפרוידיאנית ל״פשר החלומות״ אני מנסה להבין. קודם כול להיזכר: מי היא לוסי? איזו לוסי אני מכיר? נדמה לי שהלוסי היחידה שנתקלתי בה בחיי היא נקניקייה. אינני בטוח אם ראיתי את הפרסומת הזו בארץ או במקום אחר ואם בכלל. אני מוותר כרגע על לוסי וגם על ראש העיר ונזכר שהיום אחרי הצהריים, בעצם אתמול, מאחר שעכשיו כבר שתיים אחרי חצות, כשעברנו באוטו לפני גשר לה גרדיה ליד התחנה המרכזית הישנה, כמו בכל יום כמעט, שכבה באמצע הכביש, על פס ההפרדה, לאורכו, אישה רזה מאוד, שחומה, בחצאית שחורה קצרה מהוהה וחולצה שחורה… היא הייתה שם, שוכבת, או בעצם מונחת, על הכביש, מביטה לשמים ברגליים מפושקות, אפרקדן ללא תנועה. בין רגליה הפשוטות לצדדים היה מונח בקבוק מים (לפי הזיכרון הוורבלי) או קוקה קולה (קביעת הזיכרון הוויזואלי), מלא עד לשני שלישים בנוזל השחור. כאן הזיכרון הוויזואלי מכריע.

 

לפי הרזון שלה אפשר לחשוד שהיא נרקומנית או סתם אנורקטית. כמובן שלא היה עולה בדעתי לחשוב שהיא נרקומנית אילו הייתי רואה אותה באסמרה או באדיס, ליד השוק הגדול, האינסופי, שבמרכז העיר. אפילו ברמת אביב גימל… אבל אנחנו על גבול התחנה המרכזית הישנה. הראש חושב אחרת.

 

בחור שחור, אולי "מסתנן עבודה" אריתראי, שדוף גם הוא, עמד ממש לפניה ושמר שזרם המכוניות המתקרבות בשטף לא יעלה עליה. אני אומר שמר אבל זה לא תיאור מדויק. הוא לא ניסה לכוון את התנועה, אלא פשוט עמד שם, כך שהמכוניות הגיעו כמעט עד אליו. הנהגים קיוו שהוא יסתלק ממרכז הכביש ורק אחר כך ראו שמאחוריו שוכבת אישה ויש לעשות פעולה מהירה כדי שלא לדרוס אותה.

 

איני יודע אם הבחורה חיה או מתה? האם היא מסוממת, או אולי מעולפת. הבחור עמד כך, בצורה כזו, כמעט ממש בתוך המשולש שנוצר בין רגליה המפוסקות, ממקד את תשומת הלב אליו ומסתיר את האישה השוכבת. עשרות-עשרות של מכוניות חולפות משני צדיו, קרוב-קרוב אליו, ברגע שעבר מאז שאנו מבחינים בו ועד שחולפים על פניהם. היה נדמה שעוד רגע יידרסו שניהם.

 

על המדרכה לידם מתקבצים אחדים, אך נראה שהם פחות או יותר אדישים למצב. נראה שיהיה עליו לעמוד ככה עוד זמן מה עד שמישהו יתעורר לעשות משהו. אני רוצה לעצור אבל זה לא כל כך אפשרי עכשיו. עד שאני מבין את המצב אנחנו נמצאים כבר מטרים רבים במורד הכביש, בתוך שטף תנועה, ונכנסים למנהרה. אין שוליים שאפשר לרדת אליהם.

 

מדוע הבחורה שכבה כך באמצע הכביש? האם רכב הפיל אותה? או שבהפגנתיות החליטה להשתרע על הכביש והחבר שלה שומר שלא ידרסו אותה? למה הבחור השחום, במקום להושיט לה את בקבוק המים או הקוקה קולה שעומד על הכביש בין רגליה לא גרר אותה למדרכה? אולי מישהו צעק לו "אסור להזיז אותה"? אם כך, בוודאי חשב לעצמו, "מוזר, אצלנו באריתריאה אין חוקים כאלה"? ואולי חשב שאין לו מספיק כוח? אולי באמת אין לו. על אף שהאישה רזה כל כך.

 

זוהי סצנה סוריאליסטית כמו מתוך סרט על אנשים ממרס שמבקרים בכדור הארץ ומנסים להבין איך מתנהלים פה העניינים. סצנה שמתאימה לסרטונים ביוטיוב, שלעולם אינך יודע אם הם אמיתיים או מבוימים.

 

עוד המחשבות האלו עוברות לי בראש וכבר עברנו מאות מטרים. כשהגענו למקום שהיה אפשר, ניסיתי לעצור לרגע, חשבתי לגשת ולנסות לעשות משהו. אולי להעביר אותה למדרכה. אשתי שקראה אותי אמרה, "סע! אסור להזיז אנשים," ו"מישהו אחר בוודאי כבר ניגש אליהם.״

 

הגיוני. זה הספיק כדי לשכנע אותי להמשיך בדרכי, ליהנות מהרדיו הפתוח על 103 ולקוות שמישהו אחר, אולי האנשים על המדרכה, יתעשתו ויזיזו אותה, יעלו אותה למדרכה, או שהמשטרה תגיע.

 

יכול להיות וסביר להניח שהאירוע קרה ממש דקה אחת לפני שעברנו במקום, אבל אווירת השאננות מסביב לא העידה כך.

 

מה בדיוק קורה אתנו? דווקא בסביבה כזו כמו "התחנה הישנה" שבה אנשים פחות עסוקים ופחות ממהרים הייתה העזרה ההדדית אמורה להיות טבעית יותר, כפי שהיה קורה למשל בתל אביב שלי לפני חמישים או שישים שנה. יעל העורכת לא מסכימה עם הקביעה שהאנשים באזור התחנה המרכזית הישנה פחות ממהרים מאלה שבאחד העם. לדעתה מה שמאפיין אותם היא ההרגשה שהם שותפי גורל לעוני, לקבוצת מיעוט מבוזה, לפליטות מסוג כזה או אחר. ואולי משום כך הערבות ההדדית חזקה יותר.

 

כאלה בדיוק היו רוב תושבי תל אביב של ילדותי לפני שישים שנה.

 

האם זה אחרת היום? האם השינוי הזה תלוי בנו? אולי למדנו לסמוך על מוסדות המדינה המקצועיים במקום על חובבים מאלתרים כמונו? האם זה כתוצאה מהחוקים הרבים שהשתנו, או בגלל החברה שהשתנתה ורמת החיים? ואולי זה שינוי לטובה?

 

כאשר התעוררתי בפעם הבאה כבר היה שבע לפי ההבהוב הכחול בחללית של הממיר. אני מנתח רגע את המצב ומבין לפי האור הבוקע מהתריסים שעכשיו שבע בבוקר.

 

אשתי כבר לא לידי. בוודאי שותה קפה עם עיתונים, תוהה מדוע אני עדיין ישן.

 

אני נזכר בחלום שהתעוררתי ממנו כרגע:

 

חלום על מדינה קטנה ומוקפת אויבים שם יש חברת תרופות גדולה שמצליחה בעיקר בזכות תרופה למחלה מסוימת שקוראים לה, נגיד ״ספחת השחת״ או בעצם מוטב ״ספחת השחת והפדחת״ כי בינתיים הרחיבו את ההגדרה לעוד תסמינים, או שמא מוטב ״ספחת השחת הפופולרית״, כי עומדים להוסיף עוד רשימת תסמינים לא קטנה. כך שתכסה גם כאב ראש, כאב בטן, קבס קל, קבס בינוני, קבס חמור ואולי גם את הכבש הששה עשר. אותה חברת תרופות שקוראים לה נגיד ״תרבות״ מייצרת תרופה המצליחה להיטיב את מהלך המחלה, או לפחות את התסמינים (לפי הסטטיסטיקה שהחברה ליקטה מבין המחקרים הרבים שנעשו במימונה על ידי ראשי מחלקות שזוכים לכבוד ולייקר וגם לכנסים באיים אקזוטים שם אפשר לדוג דגים במים צלולים צלולים לא כמו המים העכורים שאצלנו).

 

ואמנם עם השימוש בתרופה בדרך כלל כאבי הבטן והקבס הקל ועוד חלק מהתסמינים נעלמים.האם היו נעלים גם ללט התרופה?

 

(בכל זאת את התרופה רצוי להמשיך לקחת כי מה שבטוח – ביטוח.)

 

וכך האזרחים של אותה מדינה עלומה נהנו במשך הרבה שנים מסימביוזה נעימה עם המניות המטפסות, החברה המצליחה, החולים ברחבי העולם, המחלה והממשלות וארגוני הבריאות הקונים את התרופה במיליונים.

 

הנה הגדרת המחלה כפי שהיא מתוארת בוויקיפדיה: (הכול מתוך החלום)

 

״למחלה אין אבחון ייחודי. בשלביה המוקדמים קשה לאבחן את המחלה, אך ניתן לגלותה על ידי שילוב של בדיקות אחרות, (כך במקור. יתכן שהכוונה לבדיקות אחדות – אני מהמר שמקור הטעות העתקה מעלון פרסומת של אחת החברות. אותה טעות מופיעה באתרים רבים באינטרנט, כיאה בעידן הקופי-פייסט, י.ב.) ביניהן: בדיקת דם, הדמיית תהודה מגנטית (MRI), בדיקת נוזל מוחי שדרתי (CSF) ועוד. בנוסף, אין אפשרות לקבוע בוודאות את קיום המחלה לפני שמאובחנים לפחות שני אירועים של …….. אנטומיים (לא על ידי גורם חיצוני אלא גופי), עם הפסקה של לא יותר מ-30 יום ביניהם. אין אפשרות לחזות מראש את החמרת המחלה וההידרדרות הקלינית (ראה סוגי המחלה), אך קיימות מספר בדיקות המאפשרות לקבוע אם המחלה תהיה שפירה או חמורה יותר, ביניהן בדיקת ההדמיה בתהודה מגנטית ובדיקת ה………….״

 

אגב ההגדרות באנגלית הרבה יותר ממוקדות, מפורטות ומביכות. אפילו משעשעות עבור הקורא הסקרן (בתנאי שאין לו קרוב משפחה שאובחן כחולה באותה מחלה רב הגדרתית).

 

במציאות כמובן אין דבר כזה לא במדינה העלומה הזו (על אף האמרה שהמציאות עולה על כל דמיון) וכמובן שלא במדינות אחרות – גדולות חזקות ממנה.

 

והנה הכרזה (דימיונית כמובן) של החברה (הדימיונית) לגבי תרופה שלה:

 

הציטוט ערוך בכדי להדגיש את הפארמה פואטיקה:

 

"למיטב ידיעתנו, זה טיפול היחיד למחלה שנחקר באופן פרוספקטיבי במשך כשני עשורים.

 

בניתוח הנתונים שנערך בקרב 74 מטופלים אמר נשיא מחלקת המחקר והפיתוח:

 

״שיעור ההתקפים המצטבר השנתי במהלך תקופת המחקר היה 0.2, כאשר 24.3% מהמטופלים לא חוו כלל התקפים במהלך כל תקופת ההתבוננות… במשך תקופה של 12 חודשים או יותר, נצפתה בקרב 35 מטופלים (47%). תופעות הלוואי שהובילו להפסקת המחקר.

 

(סוף ציטוט ערוך, לכאורה)

 

כקורא אני שואל את עצמי האם יש חוסר בנתונים ? אולי עודף נתונים הוא שלא מאפשר לי להבין את הכתוב. האם יש הגיון סמנטי באמור או לא?

 

האם יש הגיון סטטיסטי? הגיון מדעי? הגיון אנושי באמור או שאולי הוא נכתב על ידי רובוט עם מחשבה מבולבלת. כמו למשל שאנחנו נפגשים בתרגום אוטומטי.? התשובה היא כנראה לא. לכל השאלות האלה. אך להפתעתי צורת הניסוח הזה אופיינית להרבנ חברות תרופות לא רק לזו שעלתה בחלומי.

 

ומהחלום נחזור למציאות ובה אפשר להגיד, באופן זהיר, שביני לבין אשתי יש פער גישות זעיר. לפני כמה ימים, למשל, קמתי בבוקר מתהדר ומתייפייף לכבוד הנכדה היקרה שאנחנו עומדים להזמין למסעדה. נעלתי את הנעליים השחורות המצוחצחות כנעלי אס-אס, לבשתי את מכנסי הדקרון המהודרים שאחיה הביא לי מאמריקה לפי המפרט המדויק, מעליהם חולצה שיצאה מקופסה. ביום גשם אביבי אני מניח מעלי ברישול ובגאווה נחושה את מעיל הבלשים המתוחכם שקניתי לפני כמה שנים בפריז. אני מסתכל במראה וחושב את עצמי לגבר מיוחד ומתוחכם, לפחות כמו ארתור מילר שייזכר לנצח כבעלה של הגברת מרילין מונרו המפתה.

 

אשתי מופיעה ורואה, למרבה הפלצות, זקן שמן, קירח, רכרוכי, במעיל גשם מהוה וישן, שמזכיר בדיוק את אותו הקלושר כפי שפעם ראתה בסרט של פייר רישאר. הבעל המגוחך הזה שלה, רועד מקור בתוך הבית עם המעיל האפור בנעליים שחורות שיצאו מהאופנה לפני עשרים שנה. זה היה בשבוע שעבר. או לפני כמה שבועות, קשה לי עכשיו להתמצא בזמנים.

 

ואילו היום, אני מופיע עם תחתונים וגופיה, שפה אחת שמוטה, עין אחת חצי עצומה, מבטי מבולבל וכנראה נטול יכולת לומר דבר. בכל זאת אשתי לא שמה לב לשום דבר יוצא דופן, ואני מתיישב לי על הספה לידה ומנסה לקרוא "הארץ", בלי לנסות אפילו לומר דבר לאשתי, בלי לדבר על מצבי. את הקפה מהקנקן אני מוזג ביד שמאל, אחרי שאני מגלה שיד ימין לא כשירה. כך אני מחזיק את הכוס ביד שמאל ומנסה בימין לדפדף ב"הארץ" הווירטואלי שלי על האייפד. מדווחים שם על שנת 2014 שנכנסה, ועל לפחות שניים במצב קריטי: אריאל שרון, שמונים וחמש, ומייקל שומכר, ארבעים וחמש. שניהם מפורסמים בכל העולם. שניהם גיבורים. אחד בשדה הקרב והשני על המסלול. פרסומם חוצה גבולות יבשות ותרבויות. אבל כל כך שונים. מייקל שומכר הוא גיבור לעצמו. שרון גיבור לעמו. מנהיג.

אייזיק בכר נולד ב-1948 בתל אביב ועדיין גר שם, בגמלאות. "לוסי הולכת ומתרחקת מראש העיר" הוא ספרו השני, לאחר "המלך הנרצל הראשון״, שראה אור בהוצאת רימונים ב-2005.
X