להתראות בקרוב | לרכישה באינדיבוק
להתראות בקרוב

להתראות בקרוב

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 226
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 28
- 28

"להתראות בקרוב", ספרה השני של הסופרת רויטל שירי-הורוביץ , מבוסס על התלבטויות הישראלים כיום בארצות הברית. הספר מתמקד בחברות של נשים, באהבת מולדת, בגעגועים ארצה ובסופו של דבר, בהרגשת התלישות שחשים הישראלים שעזבו אי פעם את ישראל. 

"להתראות בקרוב"  סוחף את הקוראים לתוך מערבולת רגשית ומציג דילמות הכרוכות בחיים במדינה אחרת ומעורר מחשבות על החיים עצמם – חברות, משפחה, מדינה. בכך הוא מתכתב עם המציאות העכשווית בארץ ועם הדילמות של אלה הבוחרים לעזוב.

רויטל שירי-הורוביץ, בוחרת  ב"להתראות בקרוב" כמו גם בספרה הראשון "בת עיראק" ,לארוג  ולתבל את חייה שלה לתוך הסיפור, כישראלית הנמצאת מזה שנים בין מולדת ומשפחה .

"להתראות בקרוב" עוסק במרחב שבין תל אביב, סיאטל ואישה אחת שעושה מעשה שלא יעשה, בשתי חברות שנפער בינהן פער גדול …ובבחינת תפקידו של המרחק הגאוגרפי והמנטלי בעלילה.  הרומן כתוב כשתי וערב – סיפורי עבר הנכרכים בהווה, דמויות כובשות ומרתקות ומכתבים השזורים זה בזה ואורגים את העלילה. 

גרפיקה: ורד מזרחי

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “להתראות בקרוב”

2005              קיץ

 

 

אני יושבת במרפסת הסלון ומביטה החוצה אל הרחוב. מכוניות כמעט שלא חולפות ברחוב השקט שבו אני מתגוררת, לא ביום וגם לא בלילה .בשעות היום יש מין המולונת קטנה ונעימה, אנשים באים והולכים ,מכוניות יוצאות ונכנסות, ונשמעים גם קולות צחוק של ילדים, שכנות מפטפטות בין המרפסות וחריקת גלגלי חוטי הכביסה, קולות של דלתות נטרקות ושל ילדים יורדים בריצה במדרגות ועולים לבתיהם עם ערב ,ואז דלתות ננעלות ומשתרר לו שקט לא נעים. בשעות הלילה המאוחרות כמעט לא נשמעים קולות מן הרחוב. מדי פעם מפלחת את האוויר סירנה רחוקה, או נביחה של כלב, אך לא יותר מזה .

 

את ימי ואת לילותי אני מבלה בצפייה אל החיים המתרחשים שם בחוץ ,ואין לי בהם ולו חלק קטנטן. כבר כמה חודשים שאני כאן, מתגוררת בדירה הזאת במרכז תל אביב, שהיתה שייכת פעם לסבי ולסבתי. הדירה הושכרה במשך שנים רבותוכשהגעתי ארצה לבד התיישבתי בה .את החלק של השכירות שזכאים לו האחים שלי אני מעבירה ישירות לחשבון שלהם, וככה יצא שזכיתי בדירה נחמדה במרכז העיר, שהעלות שלה נמוכה יחסית. בעצם חלמתי לגור במרכז ההומה של תל אביב ,במשך שנים דמיינתי את חיי התרבות שלה שילכו ויתערבבו עם חיי שכה צמאו אליהם. צמאתי אל הקולות, אל השפה, אל קריאת עיתוני הבוקר וביקור אצל הירקן המקומי, כמו אל ביקור בתיאטרון, אולי מנוי לאולמות הקונצרטים. בקפידה תיכננתי איך אגיע לכאן, ואכנס לגור בדירה הזאת שביליתי בה כה רבים מימי ילדותי. קיוויתי וייחלתי לרגע שבו אתעורר בעיר הגדולה, אצא אל הרחובות, אדבר את שפת המקום ,שפת אמי, אהנה מכל מטעמיה ומנעמיה של העיר הזאת, אך במקום זה כלאתי עצמי בדירתי. אין לי מקום בעולם הממתין לי בחוץ.

 

את ימי ואת לילותי אני ממלאת בעיסוק שמצאתי לעצמי. אני בולשת אחר חייהם של אחרים וממלאת את חיי בסיפורים שאני מספרת לעצמי עליהם. אני מכירה את שכני היטב, ולאו דווקא בשל יחסי קרבה וידידות ,אלא מצפייה בהם והאזנה לדבריהם כשזה מתאפשר. אני מכירה את סדר יומם ואת הלכות חייהם. לפעמים אני נדרכת בדאגה ולא נרגעת עד אשר אני רואה את כל שכני שבים עם ערב לביתם. אם איחר להגיע מי מהם, אני בוחנת בציפייה את הכביש הלוך ושוב עד אשר אני רואה את מכוניתו מתקרבת, אז אני נרגעת ושבה לשגרת יומי. מלבד ברכת נימוס קצרה שמברכים אותי שכני, אין הם יודעים דבר וחצי דבר על הדיירת הבודדה שהגיעה לפני כמה חודשים לגור בקומה השלישית, דירה מספר 11. ולמה שיתעניינו באשה הממעטת לצאת מביתה, הממעטת לפתוח את דלת דירתה או לנהל שיחת חולין עמם? אולי הם תוהים מדוע אינה יוצאת מביתה או פותחת עמם בשיחה, וגם הם מעולם לא ניסו להחליף איתה דברים מלבד אמירת שלום בחדר המדרגות ובחצר. אינני נעלבת ממיעוט ההתייחסות אלי, שהרי הם עמוסים ואין לי מקום בחייהם .

 

על פי שפת גופם של שכני אני יודעת עד כמה הם טרודים, על פי דרך נהיגתם אני יודעת עד כמה הם אדיבים זה לזה, מתחשבים בזולתם ,אוהבי אדם ואוהבי חיות. אני לומדת את התנהגותם ומשלימה בעצמי את סיפורי חייהם. אני רוקמת לכל אחד ואחד מהם ילדות, התבגרות ,אפילו זוגיות, וסיפורי חייהם תמיד מלאי עניין, מלאים בדרמות קטנות וגדולות, באהבות ובשנאות, בשמחה ובכאב, ובתוך חייהם יש לי מקום מרכזימכונן ומכווןהמשפיע על סדר האירועיםשכן אני היא זו שמכוונת את התנהלותם .

 

החיים האמיתיים מתרחשים בזיכרוני, ומתרחשים גם בחוץ. אני בוחרת את עולמי שכעת והוא רחב ומעניין, ואני שולטת במהלך זרימתו ובקצבו ומסתפקת בזה. שבעתי מחיי החוץ, אני מוצאת שאני יכולה למלא את עולמי בספרים שאני שואלת בספרייה המקומית, ומשקיעה אל תוך עצמי. דמיוני יכול למלא את ימי ולילותי ואינני זקוקה לדבר נוסף.

 

אני מציצה החוצה הנה רוני. בן שלושים בערך, תמיד לבוש בצורה מוקפדת. הוא נשוי לדפנה ויש להם ילדה בת שבעה חודשים, נעמה .אני זוכרת את היום שהביאו אותה הביתה, כל כך קטנה ומתוקה. לא יכולתי להתאפק ואפילו ביקשתי לגעת בידה הקטנה והרכה. שערה של הקטנטנה היה כל כך שחור, צפוף וארוך, לא מתאים לגילה הרך, ודפנה נראתה עייפה. שניהם, רוני ודפנה, מיהרו להיפרד ממני ולהיכנס אל דירתם בקומה הראשונה מימין. את שמותיהם אני מכירה מתיבת הדואר ,וסיפור חייהם, אשר מעולם לא סופר לי, מכיל בתוכו אהבה ותשוקה ואפילו בגידה של דפנה ְבְּרוֹני, ולא שלו בה; הוא נראה כל כך תלוי בה וקשור אליה.

 

רוני תמיד ממהר, על פניו מבט מודאג, הקמט בין שתי עיניו מתחדד כשהוא יוצא מן הבית בבוקר, וכשהוא שב הביתה, בדרך כלל בסביבות השעה שבע בערב, פניו עייפות ותנועותיו לאות. הוא מחנה את מכוניתו בטקס קבוע: ראשית הוא מכבה את המנוע, אחר כך פותח את דלת הנהג ושולח רגל אחת החוצה, ובינתיים הוא אוסף את תיקו ואת הניירות המפוזרים סביבו. אחר כך הוא יוצא באטיות מן המכונית ובפיזור דעת נכנס אל הבניין. פעם או פעמיים ראיתי אותו טורק את דלת המכונית על רגלו בטעות, נושך את שפתיו והולך לדרכו. מעולם לא עצרתי ממש לדבר איתו, לשאול במה הוא עוסק, אבל בדמיוני הוא רואה חשבון ,ומספרים מטיילים במוחו יום ולילהנעמה היא היחידה שמצליחה להעלות חיוך על שפתיו, ואז נמחה, לרגע, הקמט שבין עיניו .

 

לבי יוצא אליו. כשאני רואה אותו אני נזכרת ביונתן ותוהה אם כאשר יגדל יהפוך להיות רציני כל כךשקוע בעולמוהאם יבחר ללמוד מחשבים או להיות שחקן תיאטרון כפי שחלם בקטנותו, או אולי יבחר לחקור את העולם ולטייל, להשׂתכר מעט, להסתפק במועט ובלבד שיוכל להמשיך ולראות עוד ועוד. יונתן המתוק, מה השעה אצלו עכשיו? זוהי שעת בוקר מוקדמת, אולי הוא כבר דרכו אל בית הספר? אני עוזבת את המרפסת ומסתובבת חסרת מנוחה בדירה. אחר כך אני זוחלת אל בין הסדינים ומנסה להירדם ללא הצלחה .

 

 

אחרי כמה שעות אני שבה אל המרפסת. עכשיו תשע בערב. בשעה הזאת משכיבה דליה את רותם, אני שומעת אותה קוראת לו לצחצח שיניים, אני מדמיינת את פניו הקטנות מתכווצות בחוסר חשק ושומעת את קולו מתחנן "עוד שלוש דקות אמא, רק עוד שלוש דקות." אני מחייכת לעצמי, זה תמיד שלוש דקות, לא שתי דקות ולא ארבע, רק שלוש הוא מבקש, האם הוא בכלל מבין את ממד הזמן? אני נזכרת באביגיל כשהיתה בגיל הזה, מבקשת ללכת לישון מאוחר ומבטיחה לקום מוקדם, אבל לעולם לא מצליחה לעמוד בהבטחתה. אני שבה להקשיב לקולות ומציצה החוצה. בשעה הזאת איריס צריכה לחזור .היא בת שבעעשרה בערך, ומתגוררת קומה מעלי. מאז הגעתי לכאן אני מלווה אותה במבטי והיא יודעת זאת. היא מתבוננת אל המרפסת ומחפשת את מבטי, מניעה בראשה לשלום בבואה ובצאתה, מודעת לכך שאני עוקבת אחריה ומודדת את צעדיה. בימי שני היא לבושה בגדי ספורט. בדרך כלל היא צועדת במרץ אל הבית, אבל היום נראה שצעדיה אטיים מהרגיל. אולי קרה לה משהו לא טוב? לעולם לא אברר, לעולם לא אדע, אבל בדמיוני היא פגועה מאהבה נכזבת. אני יודעת שיהיו גם אכזבות אחרות, כאלה הם החיים, אבל איריס עוד לא מבינה ולא יודעת ואולי עדיף שלא תדע על התלאות המצפות לה .

רויטל שירי-הורוביץ, נשואה ואם לארבעה בנים ילידת חולון ומתגוררת בסיאטל. במשך 19 השנים האחרונות חזרה המשפחה ארצה שלוש פעמים, ובכל זאת חזרה  לארצות הברית בכל פעם מסיבות אחרות. ספרה "בת עיראק" יצא לאור בארץ ובעולם וזכה להצלחה רבה.

X