להקת מולדת | לרכישה באינדיבוק
להקת מולדת

להקת מולדת

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: כ-190
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 28
- 28

מדובר בפרויקט אמנותי שתחילתו ספור: ניסיון של קבוצה קטנה המורכבת מנכי צה"ל, המנסה להשתקם ולהחזיר לעצמה את בטחונה העצמי תוך כדי הגשמת חלום ישן המשותף לכל אחד מחברי הקבוצה ביחד וכל אחד לחוד: העוסק באמנות המוסיקה, היינו כתיבה, הלחנה, נגינה, שירה והופעה על במה כלהקה מגובשת השרה את שיריה מול קהל מקשיב ואוהד.

הפציעה מנפצת לרסיסים את החלום.

הסיכויים נראים כולם נגדה, המגבלות הפיזיות אינן המגבלות היחידות, אך הרצון הוא אדיר, והרי נאמר ע"י חז"ל "אין דבר העומד בפני הרצון".

הכוחות והמשאבים מופנים כולם בניסיון להגשמת השאיפה שתמיד נראתה בלתי אפשרית – הקמת להקה המורכבת כולה מנכים, נכי צה"ל שנפגעו במהלך שירותם בצבא. האמנם אפשרי הדבר, הייתכן?

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “להקת מולדת”

מרותק לקביים עמדתי בחצר בית החולים מחוץ לאגף, ונפרדתי מהחברים שלי לפלוגה ומכל המאושפזים האחרים שהכרתי במשך ארבעה עשר החודשים שבהם הייתי אתם פה ביחד. זה קשה. קשה לתאר את הרגשות שמתפתחים כאן, את החברות שהופכת במהירות לאמתית. הרבה הזדהות ועידוד של חברים לאורך כל הדרך.

 

 

 

ככה נותרתי לעמוד, כשפלג גופי העליון נתמך בקביים ורגליי שמוטות להן אי שם מאחור, מבלי להתייחס לאמא שלי ולאחותי קרן שהתקרבו אלי, לשלמה או לחברה שלי פנינה, שחיבקה אותי. גם שאר הבאים לקבל את פניי עמדו לידי. לא הבטתי בהם. ידעתי שאני גורם להם למבוכה. לא ניסיתי להתיישר, ודחקתי מעלי כל מחשבה מלבד על החברים שבפנים. דמיינתי אותם שותקים וחושבים על הפרידה. גם היום לא היה לנו קל להיפרד, לכן החלטנו כי דלתות האגף יישארו סגורות מרגע היציאה שלי. טופס השחרור נמצא אצלי כבר שלושה ימים, ורק היום אני עוזב הביתה.

 

המשכתי להביט באגף, ונזכרתי ברוני אומר לי, "רוצים לשמוע ממך בקרוב, ולראות אותך מצליח." אבל רוני לא רואה יותר, ולעולם לא יראה אותי במו עיניו. לו רק נשארו העיניים במקומן על פניו של רוני. לו רק נשאר משהו שאפשר להתנחם בו. אולי בעזרת הרפואה המודרנית היה לרוני סיכוי לראות. אבל איפה? איפה העיניים שלו? הן כמו מים בחול. נוכחותם של האנשים סביבי לא הפריעה לי לשקוע במחשבות ולהביט עמוק פנימה, אל המקום שבו נמצאים החברים שלי. עכשיו הם מספרים לרמי שכבר עזבתי, שאני בדרך הביתה. אך רמי ישן. קשה לו להתעורר. גם כשאנחנו נמצאים לידו ולא עוזבים אותו לבד, ותמיד יש מי שמדבר אליו ומספר לו מה קורה, זה לא עוזר והוא ממשיך לישון. ואנחנו כה זקוקים לתקווה שהנה, בעוד רגע הוא יזוז ויתעורר. רציתי לצעוק אליו בכל הכוח, אולי מרחוק הוא ישמע אותי ויגיב למילים הקבועות שלנו אליו, "רמי אתה שומע? אתה שומע אותנו?…"

 

 

 

אלה שבאו לקבל את פניי נראו כמתייעצים בישיבת חירום שדה, שלא מצליחים לגבש החלטה. מבינים שמשהו עובר עלי, ומחליטים לסגת. רק פנינה המשיכה לעמוד, ולא הצליחה לעכל את המצב. התקרבתי למכונית, ופנינה פתחה לי את הדלת. ידעתי שהגיעה שעת המבחן הראשונה שלי לידה. ומה יהיה הטעם לכל האימונים הרבים שעשיתי ולכל המאמצים שהושקעו כדי ללמד אותי איך לעלות לרכב, אם הפעם זה לא יצליח? הייתי זקוק למנוחה כדי שאוכל לשחזר לעצמי איך לעלות לרכב ולהתיישב כמו שצריך. המשכתי להיתמך בקביים, ונשענתי על גוף הרכב. פנינה הסתובבה לצד השני של הרכב, וזו הייתה ההזדמנות בשבילי. העברתי את גופי בעזרת הידיים פנימה סמוך לכסא, הכנסתי את הקביים, והתיישבתי עוד לפני שהיא הספיקה להתיישב לידי. הכל היה שקט סביבנו. רגע מתאים לפרוץ בחיבוק הדדי ומנחם. אבל זה לא קרה. מביך ועצוב היה לנו להביט האחד בעיניו של השני. שנינו בעצם לא ידענו איך להתגבר על הקושי שבדבר. התנעתי את הרכב. פנינה הייתה מופתעת למראה ידית ההילוכים המיוחדת. רציתי לשאול אותה, "אף פעם לא ראית רכב של משותק?" אך העדפתי לשתוק ולהתחיל לנסוע.

 

תוך כדי נסיעה עלו בעיניי דמויותיהם של כל החברים שנפלו, וביניהם המפקד שלנו, חנן. זה היה כבר באמצע הדרך הביתה. פנינה המשיכה לשתוק, ולא תקשרה איתי. בשל השתיקה הממושכת החלטתי לשנות כיוון.

 

"בני, לאן אתה נוסע?" היא שאלה.

 

"את לא נראית טוב," עניתי, "כדאי שאוריד אותך בבית."

 

"חשבתי שנוסעים אליך," אמרה והתקרבה אלי.

 

"זה בסדר," הסברתי לה, "יש מי שימתין לי בבית."

 

כשהגענו אליה התבוננתי בה וחיכיתי לתגובה.

 

"אני אבוא אליך בשש בערב," אמרה והלכה ממני בלי החיבוקים והנשיקות המוכרים לנו.

 

כמה זמן עבר מהפעם האחרונה שבה אהבנו.

 

המשכתי לנסוע לכיוון הבית שלי. ברמזור משמאלי עצר רכב וראיתי ששלמה נוהג בו. מהחיוך שלו הבנתי שכל הדרך הוא נסע בעקבותיי. במושב האחורי ישבו אמא שלי ואחותי.

 

 

 

שלמה הוא החבר הכי טוב שלי, גר מצד שמאל של הגדר המשותפת שלנו. ביני לבינו יש יותר מעוד סיפור של שני חברים. לשנינו יש רק אחיות. המשכנו בנהיגה עד הבית. הוא נכנס לחניה שלו, ואני נכנסתי בנסיעה איטית לחניה בחצר ביתי, ובחנתי את השינויים שנעשו על מנת שאוכל לתמרן בקלות עם הקביים. הרגשתי רע. רציתי לרדת מהרכב, אך נשארתי לשבת.

 

 

 

רוב האנשים שבאו לראות את פניי בבית החולים כבר המתינו לי בחצר הבית. לא רציתי לדבר עם אף אחד. שלמה התנצל בשמי, ורמז להם, לאלה שבאו כי הם אוהבים אותי, שאני רוצה להיות לבד.

 

 

 

זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי את הבית מאז הפציעה, מה שהקשה עלי עוד יותר להביט באמי מתקרבת אל הרכב. היא כמעט נפלה ארצה, על אף רצונה להחזיק מעמד. אשה אלמנה שרואה את בנה היחיד חוזר אליה עם צלקת המזכירה לה את נפילת האהוב שלה, אבא שלי. היא נעמדה קרוב לדלת, ואני אפילו לא הפניתי אליה מבט. אמא שלי, שלא בוכה לידי, נכנסה פנימה לסלון. אבל איך יכולתי להסביר לכולם את הרגע שבו נשארתי ברכב, ונזכרתי בחבר שלנו יגאל אומר לי, "בני, החיים לפניך!". לא הבנתי למה הוא התכוון. "אילו חיים לפניי?" שאלתי אותו.

 

יגאל חייך ואמר, "אני משותק מהצוואר ומטה, ונחשב לאסון גדול. שלא תחשוב שקל לי לדבר על זה, אבל שנינו יודעים שהיום האשה הכי נאמנה שלי, שתמיד אשאר איתה, זו מיטת הגלגלים שלי. והנה, אתה רואה אותה."

 

"אז למה אתה מתכוון, יגאל? אל תחייך, תענה לי, שאני אתנחם בכאב שלך?!… למה אתה לא עונה?"

 

"אני לא יכול לענות, רק להזכיר לך איך אני נראה כשמורידים ומעלים אותי למיטה, כמו תינוק. אבל אני יודע שיש מקרים שהם גרועים משלי, שגם את הראש הם לא יכולים להזיז."

 

 

 

ירדתי מהרכב, הבטתי אל הבית, אל דלתות ההזזה השקופות והפתוחות, התקרבתי אליהן, והרמתי את ראשי לכיוון החדר שלי. אמי לא ידעה מה לעשות. חלפתי לידה מבלי להביט בה, ונעמדתי מול הדלת הסגורה של החדר שלי. חששתי לפתוח אותה ולראות את מה שנשאר מן הערב האחרון שבו פנינה ואני היינו יחד. התחלתי למלמל לעצמי, 'אני משתגע. אני לא מחזיק מעמד. אני חייב לאזור אומץ ולפתוח את הדלת הזאת. חייב להתגבר על החולשה המפחידה שמאיימת עלי שלא אצליח להסתגל לחיים החדשים.' לקחתי נשימה עמוקה, ובדיוק ברגע שבו הושטתי את ידי לפתוח את הדלת, שמעתי את צעדיה של אמי מתקרבים אלי. מעט מבולבלת ומאוד נרגשת, אמרה לי, "טוב לראות אותך בבית." לא הגבתי, הייתי שקוע עדיין במחשבות. לא יכולתי להישיר אליה מבט. אמא חשה בכך, והלכה אל המטבח.

 

 

 

הפעם לא חיכיתי. סובבתי את הידית, וברגע שבו נפתחה הדלת עצמתי את העיניים ונכנסתי לחדר. רעש מכשירי האקווריום הפועלים צרם באוזניי. פקחתי את עיניי, והסתכלתי על האקווריום המלא במים וריק מדגים. לא יכולתי להביט באקווריום מבלי לראות את התמונה התלויה מעליו, ובה פניה של פנינה מביטות בי. המשכתי להקשיב לרעש הצורם של מכשירי האקווריום, לבהות בתמונה, ולחשוב עליה, על האהבה הגדולה שהייתה בינינו. נזכרתי בדברים הטובים והיפים שהיו לנו ביחד, והבטתי בבגדים שלה שנותרו מקופלים על המיטה. לא הייתי מוכן לקבל את העובדה הקיימת שאין ביכולתי לשנות את המצב. התחלתי להבין לקראת מה אני הולך. רציתי לבעוט בכיסא, ובעטתי מבלי שהרגל תיגע בו. חשתי מתוסכל, קיללתי את עצמי קללה בלתי מובנת, ויצאתי מן החדר. לא הרגשתי הקלה. צרימת מכשירי האקווריום רדפה אותי, ויצרה עם רעש הקביים סימפוניה שלמה.

 

אוסי תג'ר נולד בישראל, יליד 1957, גר בתל אביב, זה ספרו הראשון.

X