להציל את סיסי | לרכישה באינדיבוק
להציל את סיסי

להציל את סיסי

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 304
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 71.2
- 39

סיסי הניקאט בת השתים־עשרה במצוקה. זה שנים שהיא מטפלת באִמה הפסיכוטית קָמיל – שהעיר כולה לועגת לה – אישה הלכודה ברגע ישן של תפארת כמלכת יופי מקומית. אבל כשמתרחשת טרגדיה, סיסי נשארת לבדה. להצלתה מגיעה דודה גדולה לא מוּכּרת שלה, טוּטי קוֹלדוֶול.  

במכונית הפקארד העתיקה בעלת הגג המתקפל סוחפת טוטי את סיסי אל עולמה המבושם של העיר סוואנה, עולם של עושר ואקסצנטריוּת דרומית, שנדמה כאילו נשלט כולו בידי נשים — החל בתלמה ריי גוּדפֶּפֶּר האקזוטית, הרוחצת בעירום בחצרה האחורית ומשתמשת בחשופיות גינה כנשק סודי, דרך סוכנת הבית של טוטי, אוֹלֶטָה ג´ונס הכול־יודעת, ועד ויולין הובס, המארחת קצין משטרה מקומי בחלוק צהוב שקוף — נשות רחוב גסטון מבדרות ומרגשות את סיסי לאורך הקיץ כולו. 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “להציל את סיסי”

בקרוב…

1

אמא השאירה את נעלי הסאטן האדומות שלה באמצע הרחוב. זה מה שאמרו שלושה עדי ראייה למשטרה. הפעם הראשונה שאני זוכרת את אמי נועלת נעליים אדומות היתה בבוקר מושלג בדצמבר 1962, השנה שבה מלאו לי שבע. נכנסתי למטבח ומצאתי אותה יושבת ליד השולחן. שום אורות לא דלקו, אך מבעד לדוק ערפילי שחר שהסתננו מבעד לחלון מוכה הכפור יכולתי לראות נעליים אדומות גבוהות עקב מציצות מתחת לאמרת החלוק שלה. ארוחת בוקר לא חיכתה לי, ושום שמלת בית ספר שגוהצה זה עתה לא היתה תלויה על ידית דלת המרתף. אמא רק ישבה ובהתה בחלון בעיניים חלולות, ידיה רופסות בחיקה, הקפה שלה קר, ונראה כי לא שתתה ממנו.
עמדתי לצדה ושאפתי את ניחוח האזוביון המתוק של אבקת הטלק שדבקה בחלוק שלה.
"מה קרה, אמא?"
חיכיתי וחיכיתי. לבסוף היא נפנתה מן החלון והביטה בי. עורה היה ענוג כמפית נייר, וקולה לא יותר מלחישה כשליטפה את לחיִי ואמרה, "סיסי רוז, אני לוקחת אותך לג'ורג'יה. אני רוצה שתראי מה זה חיים אמיתיים. כל הנשים מתלבשות יפה כל כך. והאנשים טובי לב וידידותיים — כל כך שונה ממה שכאן. ברגע שארגיש טוב יותר, נתכנן נסיעה — רק את ואני."
"אבל מה עם אבא, גם הוא יבוא איתנו?"
היא עצמה את עיניה בכוח ולא ענתה.
עד סוף החורף ההוא נשארה אמא עצובה. ובדיוק כשחשבתי שלעולם לא תחייך שוב, הגיע האביב. כשעצי הלילך פרחו בנחשולים גדולים ותְפוחים של סגול, יצאה אמא וקטפה זרים לכל חדרי הבית. היא משחה את ציפורניה בוורוד עז, סידרה את שערה והחליקה לתוך שמלה פרחונית. היא התרוצצה מחדר לחדר, הסיטה וילונות ופתחה את החלונות. היא הגבירה את עוצמת הקול ברדיו, אחזה בידַי ורקדה איתי ברחבי הבית.
הסתחררנו דרך הסלון, לתוך חדר האוכל ומסביב לשולחן. וממש באמצע סיבוב אמא נעצרה בבת אחת. "אלוהים," אמרה. היא גמעה אוויר מלוא ריאותיה והצביעה לעבר הראי שליד הדלת, "אנחנו דומות כל כך. מתי זה קרה? מתי התחלת לגדול?"
עמדנו זו לצד זו והתבוננו בבבואותינו. מה שראיתי היה שני בני אדם מחייכים בעלי אותו קלסתר פנים בצורת לב, עיניים כחולות ושיער חום ארוך — של אמא מורחק מפניה בסרט, ושלי קשור מאחור בזנב סוס.
"זה מדהים," אמרה אמי, אספה את שערה בידה והחזיקה אותו מאחור בזנב סוס הדומה לשלי. "תסתכלי עלינו, סיסי. אני מתערבת שכשתגדלי, יחשבו שאנחנו אחיות. נכון שזה יהיה כיף?" היא ציחקקה, אחזה בידַי וסובבה אותי במעגלים עד שכפות רגלי התרוממו מן הרצפה.
היא היתה מאושרת כל כך, עד שכאשר חדלנו לרקוד היא לקחה אותי העירה וקנתה כל מיני בגדים חדשים וסרטים לשערי. לעצמה קנתה אמא נעליים חדשות רבות כל כך, עד שהזבן צחק ואמר, "גברת הָניקאט, אני חושב שיש לך יותר נעליים מאשר לבלט הבולשוי." לא אמא ולא אני ידענו מה זה, אבל הזבן בטח חשב שהוא שנון. לכן צחקנו יחד איתו כשעזר לנו לשאת את החבילות שלנו למכונית.
אחרי שמילאנו את תא המטען בשקיות ובקופסאות, חצינו בריצה את הרחוב לחנות הכולבו הזולה, ושם ישבנו אל דלפק הצהריים וחלקנו בינינו צ'יזבורגר, קערת צ'יפס ומילקשייק שוקולד.
האביב ההוא היה בהחלט משהו. אף פעם לא ראיתי את אמא מאושרת כל כך. כל יום היה חגיגה גדולה. הייתי חוזרת הביתה מבית הספר והיא היתה מחכה, מקושטת כולה, וחיוך גדול על פניה. היא היתה חוטפת את התיק שלה, מאיצה בי להיכנס למכונית שלה, והיינו יוצאות לקניות נוספות.
ואז הגיע היום שבו אבא חזר הביתה מנסיעת עסקים של שלושה שבועות. אמא ואני ישבנו ליד שולחן המטבח, היא עם מגזין ואני עם ספר צביעה ועפרונות צבעוניים. כשאבי פתח את דלת הארון כדי לתלות את הז'קט שלו, הוא כמעט איבד את ההכרה כשמבול קופסאות נעליים נחת עליו.
"בשם אלוהים!" נבח והסתובב לעברה של אמא. "כמה כסף ביזבזת?"
אמא לא ענתה, ואני הנחתי את העיפרון שלי וחייכתי. "אבא, אנחנו קונות כבר שבועות, אבל הכול בחינם."
"בחינם? על מה את מדברת?"
הינהנתי בידענות. "כן. אמא היתה צריכה רק להראות למוכר כרטיס פלסטיק, והוא הרשה לנו לקחת כל מה שרצינו."
"אני לא מאמין!" אבא חצה בכבדות את המטבח, תלש את התיק של אמא מן הוו שליד הדלת ושלף את כרטיס הפלסטיק מתוך ארנקה. "לכל הרוחות, קָמיל," אמר וגזר אותו לגזרים במספריים. "כמה פעמים אני צריך להגיד לך? זה חייב להיפסק. אין יותר כרטיסי אשראי. אם תמשיכי ככה, נגמור כולנו בבית מחסה. את שומעת אותי?"
אמא ליקקה את אצבעה והפכה דף במגזין.
הוא גחן אליה והביט בה. "לקחת את הכדורים שלך?" היא התעלמה ממנו והפכה דף נוסף. "קמיל, אני מדבר אלייך."
דבריו הנזעמים מחקו כליל את הברק מעיניה.
אבא ניענע את ראשו והוציא בירה מן המקרר. הוא יצא מן המטבח מתנשם ומתנשף, ובדרכו אל הסלון בעט בנעליים וסילק אותן מדרכו. שמעתי אותו מטיל את גופו הרחב והבשרני לתוך הכורסה, רוטן כמנהגו תמיד כשהוא במצב רוח רע. מצב הרוח הזה, עד כמה שיכולתי לקבוע, היה מצב תמידי פחות או יותר.
אבי לא הִרבה לחייך או לצחוק, והיה לו כישרון בלתי מוגבל לגרום לי לחוש חסרת ערך כמו פרוטה שהושלכה לרחוב. בכל פעם שהראיתי לו ציור שציירתי או ניסיתי לספר לו על משהו שלמדתי בבית הספר, היה נעשה חסר מנוחה ואמר, "אני עייף. נדבר על זה בפעם אחרת."
אלא שהפעם האחרת מעולם לא הגיעה.
הוא היה סוכן מכירות של מחרטות מכניות ובילה חלק ניכר מזמנו במקומות כמו מישיגן ואינדיאנה. בדרך כלל הוא נעדר כל השבוע ושב הביתה רק בסופי־השבוע. ברוב הפעמים היו סופי־שבוע אלה מלאים מתח קשה מנשוא, שהיה מתפקע במוצאי שבת.
אמא היתה מתגנדרת, נכנסת לסלון ומבקשת ממנו שיוציא אותה לבלות. "בבקשה, קארל," היתה אומרת ומושכת בזרועו, "בוא נלך לרקוד כמו פעם. אנחנו כבר לא מבלים אף פעם."
הוא היה מחמיץ פנים ואומר, "לא, קמיל. אני לא לוקח אותך לשום מקום עד שהמצב שלך ישתפר. ועכשיו לכי לקחת את הכדורים שלך."
היא היתה בוכה ואומרת שאינה זקוקה לשום כדורים, הוא היה מתרתח, מגביר את עוצמת הקול בטלוויזיה ושותה בירה אחת אחרי השנייה, ואני הייתי עולה בריצה ומתחבאת בחדר שלי. חודשים שלמים חלפו, ורק מדי פעם שמעתי מילה טובה שהחליפו ביניהם. ולעתים נדירות עוד יותר ראיתי אותם נוגעים זה בזה. עד מהרה אפילו הדברים האלה נמוגו, ונוכחותו של אבי בבית נמוגה איתם.
נראָה שאמא שמחה על היעדרו הממושך כל כך של אבא. יום אחד ישבתי על רצפת חדר השינה שלה וגזרתי בובות נייר בשעה שהיא ישבה אל שולחן האיפור שלה והתאפרה. "מי צריך אותו בכלל?" אמרה וגחנה קרוב אל הראי כדי למשוח את שפתיה באדום עז. "תקשיבי לי, סיסי רוז. הצפוניים הם בדיוק כמו מזג האוויר שלהם — קרים ומשעממים. ואני נשבעת לך, לאף אחד מהם אין אפילו טיפה אחת של נימוסים או דרך ארץ. את יודעת שאפילו אדם אחד בעיר הנידחת הזאת לא יודע שאני מלכת יופי? כולם חבורה של מרובעים, בדיוק כמו אבא שלך."
"את לא אוהבת יותר את אבא?"
"לא," אמרה ונפנתה להביט בי. "כבר לא."
"הוא לא בא הביתה הרבה. איפה הוא, אמא?"
היא הספיגה את שפתיה במגבון. "הטיפש הזקן? הוא לא כאן כי הוא בבית הקברות, עם רגל אחת תקועה בקבר. ועוד משהו. אף פעם אל תתחתני עם גבר זקן. אני מדברת ברצינות, סיסי. אם גבר זקן יסחרר לך אי־פעם את הראש, פשוט תקומי ותברחי הכי מהר שתוכלי."
הנחתי את המספריים מידי. "בן כמה אבא?"
"חמישים ושבע," אמרה ומחתה כתם סומק מלחייה. "ותראי מה הוא עושה לי." היא הזעיפה פנים אל בבואתה בראי והנידה בראשה. "אני רק בת שלושים ושלוש וכבר יש לי קמטים בּפָּנים. אבא שלך הוא סתם ינקי שקרן. לא תאמיני כמה הבטחות הוא הבטיח רק כדי שאנשא לו ואעבור הנה לעיירה המחרידה הזאת. אבל כל ההבטחות ההן הסתכמו בלא משׂק של סירחון."
כשעמדתי לשאול אותה למה התכוונה, חלפה על פניה הבעה קפואה משונה. היא הביטה בתמונת החתונה שלהם והרימה אותה לאט משולחן האיפור. בשפתון שלה ציירה איקס אדום גדול על פניו של אבי, אחר כך צחקה צחוק צורמני, התפיחה את שערה ויצאה מהבית.
לא הבנתי מה גרם לכך, אבל מאז אותו יום התחילו מצבי הרוח של אמא לעלות ולרדת כמו יו־יו. יום אחד היתה נתקפת זעם ושוברת כל מה שהצליחה להניח עליו את ידה, ולמחרת היתה שלֵווה כמו כוס מים. ואז, לפתע פתאום, היתה קמה ונעלמת. אני הייתי נבהלת ורצה במורד הרחוב, קוראת בשמה ולבי נחבט בצלעותי. בסופו של דבר הייתי מוצאת אותה עוברת בשכונה מדלת לדלת ומבקשת תרומות לאיזה ארגון צדקה שאיש מעולם לא שמע עליו. כמה אנשים ריחמו עליה והטילו מטבע או שניים לתוך הצנצנת שהחזיקה בידיה, אבל הרוב טרקו את הדלת בפניה.
היא נעשתה בלתי צפויה כל כך, עד שאף פעם לא ידעתי מה יחכה לי כשאגיע הביתה מבית הספר — צלחת של עוגיות צמיגיות ואפויות למחצה, או התייפחות עמומה הדולפת מתחת לדלת חדר השינה שלה. לא ידעתי מה הבעיה שלה, אבל ידעתי שאף אחת מהאימהות האחרות בעיר שלנו לא מתנהגת כמוה. הן היו נכנסות לבית הספר ובידיהן מגשים מלאים דברי מאפה טריים, והייתי רואה אותן פוסעות לאורך המדרכות עם ילדיהן ולפעמים עם כלב. האימהות האחרות היו עליזות ונראו כאילו כיף לבלות בחברתן, אבל אמא חדלה להיות כיפית, ולפעמים התנהגותה היתה מוזרה כל כך, עד שהפחידה אותי.
כל שנה ראיתי כיצד הולכת ומתרופפת אחיזתה במציאות יותר ויותר, אבל החלק הגרוע ביותר בהידרדרותה התחיל ביום אביב אחר הצהריים, כשהייתי בת תשע.
חזרתי הביתה מבית הספר ונהניתי מהרוח שדיגדגה את פני כאשר שלושה בנים חלפו על ידי בריצה. אחד מהם נעצר בבת אחת ותקע אצבע בכתפי. "הי, הניקאט, עוד לא חג המולד, אז למה יש עוגת פירות גדולה בחצר הקדמית שלכם?"
הוא פלט צחוק מרושע וקטוע ונעלם מעבר לפינה. כשפניתי אל הרחוב שלי וראיתי את אמא, צרב חום פתאומי את לחיי. אמי הברונטית חימצנה את שערה עד לובן ועמדה בחצר הקדמית לבושה בשמלת נשף צהובה מחרידה ממש. השמלה היתה הדוקה כל כך, עד שבכמה מקומות התפרים היו מכווצים וצפופים ובמקומות אחרים נפרמו לגמרי, ומתחת לחצאית הרחבה והמכווצת היו שכבות על גבי שכבות של תחתוניות לבנות נוקשות.
היא לא נראתה כלל וכלל כמו עוגת פירות — לגמרי לא. אמי נראתה כמו פאי גדול של לימון ומִקצפת. ואם לא די בזה, ניצוצות של אור ניתזו לאוויר מכתר היהלומים המלאכותיים שהתנוסס נטוי על ראשה כשהפריחה נשיקות לכל מכונית חולפת.
"אני אוהבת אתכם," קראה ונופפה אל רכב פתוח, עמוס נערים מתבגרים.
הנהג עצר בחריקה ונסע לאחור. שערו השמנוני, המסורק לאחור, הבהיק באור השמש. הוא ינק בדל סיגריה והעיף אותו לרחוב. "הי, בייבי," קרא אל אמא. "תלבושת משהו. מה העניינים?"
"נא להצביע בשבילי," היא זימרה מעבר למדשאה. "בזכותי תהיו כולכם גאים במדינת ג'ורג'יה הנהדרת שלנו."
כל הנערים צחקו, ואחד מהם אמר, "ג'ורג'יה? מה העניין — תעית בדרך או משהו? כאן זה וילובי, אוהיו."
אמא לא היתה מודעת לאמת שבדבריו והפריחה לעברו נשיקה. "שלא תשכח להצביע בשבילי."
אחד הנערים במושב האחורי אותת לאמא. "בטח שאני אצביע בשבילך, מותק. בואי תשבי לי על הברכיים."
היא ציחקקה והתחילה ללכת לעבר המכונית. ברגע שהגיעה למדרכה לחץ הנהג על דוושת הגז וטס משם. ענני עשן התאבכו באוויר, אבל אמא המשיכה להפריח נשיקות.
הייתי נבוכה כל כך, עד שחשבתי שאתמוטט על המדרכה בו במקום. אף שידעתי שעלי לאחוז בזרועה ולגרור אותה חזרה לתוך הבית פנימה, שילחה אותי הבושה בריצה לכיוון ההפוך. חיבקתי את ספרַי אל חזי ורצתי בכל כוחי עד שהגעתי לספרייה הציבורית. נדחקתי דרך דלת העץ הכבדה של שירותי הנשים, הסתתרתי באחד התאים ופתחתי ספר. קראתי מהר ככל שיכולתי ובלעתי עמודים על גבי עמודים עד שדפיקות הלב הפראיות שככו, עד שהסיפור שבדפים קרם עור וגידים, וחיי לא היו אלא סיפור בלבד — סיפור שפשוט לא היה אמת. לא היה יכול להיות אמת. נשארתי בשירותים עד שאיש התחזוקה בא לשטוף את הרצפות והבריח אותי החוצה.
זמן לא רב אחרי היום ההוא התחילה אמא לצעוד אל חנות הצדקה המקומית, "גוּדוויל", ולקנות כל מיני שמלות נשף ושמלות ערב ישנות, ואם מצאה במקרה נעליים שנצבעו בצבע תואם, קנתה גם אותן כמובן, גם אם היו גדולות ממידתה בשלושה מספרים.
יום אחד אחר הצהריים שכבתי במיטתי וקראתי את "סטיוארט ליטל" כאשר שמעתי את צעדיה של אמא על המדרגות, מלווים רשרוש של שקיות נייר — עדות ברורה לכך שגילתה מציאות במסע הקניות שלה ב"גודוויל". שמעתי אותה צוחקת, ראשי סחרחר מציפייה, כשמדדה את התוספת החדשה למלתחה שלה. כעבור כמה דקות קראה אלי, "ססיליה רוז, בואי הנה, חמודה, ותראי מה מצאתי."
תחבתי את אפי עמוק יותר לתוך הספר והעמדתי פנים שאיני שומעת אותה, אבל אמא קראה שוב, וכשלא עניתי, שמעתי את תקתוק נעלי העקב שלה המתקרבות במסדרון. היא פתחה בתנופה את דלת החדר שלי וקראה, "רק תסתכלי על אמא שלך! נכון שהיא משהו?"
היא עמדה בפתח בעיניים פעורות לרווחה ומזוגגות משיכרון הקניות שלה ב"גודוויל". אחר כך הרימה את החצאית של שמלת נשף ישנה ומסמורטטת שזה עתה קנתה בדולר ונכנסה לחדרי, מסתחררת כמו סביבון צבעוני שאיבד שליטה.
"אני ממש מתה על הגוון הוורוד הזה. הוא הולם אותי," אמרה ונעצרה להתפעל מהשתקפותה בראי שעל דלת הארון שלי.
איני יודעת מה אמא ראתה בראי ששימח אותה כל כך, אבל זה בהחלט לא מה שראיתי אני.
היא הניחה את ידיה על מותניה, הביטה מעבר לכתפה וחיכתה שאומר לה כמה היא יפה. התאמצתי בכל כוחי לחפור עמוק בתוכי ולדחוק החוצה את המילים שהיא רצתה באופן נואש כל כך לשמוע. "את נראית נחמד, אמא," מילמלתי במבוכה שהספיקה לשתינו, ואחר כך השפלתי את עיני וחזרתי לקרוא בספר.
"אל תהיי עצובה, סיסי. יום אחד גם את תהיי מלכת יופי, ואז תוכלי גם את ללבוש את כל השמלות היפהפיות האלה. אני שומרת אותן בשבילך, חמודה. מבטיחה לך." היא חייכה ויצאה בטיפוף מחדרי.

הייתי אסירת תודה כשהסתלקה סוף־סוף, ובאותו רגע זינקתי מן המיטה וסגרתי את הדלת אחריה.
אמא התחילה ללבוש את שמלות הנשף הישנות והקרועות האלה כמה ימים בשבוע. ככל שלבשה אותן יותר, כן הפכה למחזה נלעג יותר בעירנו. אפילו החביבים ביותר מקרב שכנינו לא יכלו שלא לעמוד בחצרם הקדמית בעיניים לטושות ובפיות פעורים בכל פעם שצעדה לאורך המדרכה בטַפטָה מאוושת. ומי יוכל להאשים אותם? עם שכנה כמו אמא, מי צריך טלוויזיה?
בבית הספר הייתי הילדה הצנומה שאמה היתה המשוגעת חובשת הכתר והמרוחה בשפתון. איש לא דיבר איתי אלא אם כן רצו תשובה לשאלה במבחן, ואיש לא ישב לידי בארוחת הצהריים — בעצם איש פרט לאוסקר ווֹלפּר, שהסריח כמו גרביים מלוכלכים ודמה דמיון מדהים ל"מר בטטה".
אחרי זמן־מה חדלתי לשים לב לבני כיתתי. לא היה אכפת לי מה הם חושבים על אמי או אילו פרצופים הם עושים. הייתי נכנסת לכיתה, מתיישבת ומצמידה את עיני אל הלוח. חוץ מזה, תמיד ידעתי שבכל יום ראשון יחכה לי חיוך.

בקרוב…

X