להיסחף עם האהבה | לרכישה באינדיבוק
להיסחף עם האהבה

להיסחף עם האהבה

שנת הוצאה: 2016
מס' עמודים: 126
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 35
- 35

ענבל יוצאת עם ארבעה נערים למסע נודד. היא מוצאת עצמה מנסה למנוע תגרה, בערב האחרון למסע, מול מבטו של יוני המיליונר הטרי, שרק לפני מספר ימים צפתה בראיון עימו. מבטו גורם לה לתחושות מסעירות, אך היא בטוחה שרק באגדות גבר כמוהו יתעניין במישהי כמוה, ולכן היא מסרבת להניח לו להתקרב אליה.

יוני גדל בבית אמיד, ונהנה מחיים של שפע, נסיעות על אופנוע, טיולים וחברה שמתחלפת כל חודשיים בערך. אחרי האקזיט המוצלח שהפך אותו למיליונר, כל העולם פרוש לפניו.בעקבות היכרותו עם ענבל הוא מוצא עצמו לפתע נמשך בעוצמה רבה לבחורה שחייה שונים לגמרי ממה שהכיר עד כה, ורצונותיה ושאיפותיה הפוכים לאלו שלו.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “להיסחף עם האהבה”

בקרוב…

"אני הולכת לכמה דקות. היה היום יום נהדר, ואני מקווה שכך יהיה גם הערב. בוריס, אתה אחראי כאן עד שאשוב!" הודיעה ענבל.
"הכל יהיה בסדר, אל תדאגי," ענה בוריס, וענבל החלה לצעוד לעבר החומה שהפרידה את החלק שבו התמקמו בחניון הלילה מחלקים אחרים.
קול רעש, שנשמע כרעם עמום, גרם לה לעצור לכמה שניות. גם הנערים עצרו ממעשיהם והביטו לכיוון שממנו נשמע הרעש – שביל הגישה לחניון הלילה בבורות לוץ.
אוי, ואני כבר חשבתי שאם בשעה כזו אף אחד לא הגיע הנה, יש סיכוי טוב שנישן כאן לבד, חשבה ענבל.
אופנוע גדול שעט לפתע לכיוונם, והיא ראתה את מיכאל מזדקף ומביט עליו.
"לכי ענבל, אני אחראי!" שידל אותה בוריס.
"בסדר, אני הולכת," ענתה ענבל והחלה ללכת, מעיפה מבטים לכיוון שממנו נשמע רעש מכוניות מתקרבות. "אוהו, איזה ג’יפים," מלמלה בעת שמיהרה לחפש מחסה, כשבעקבות האופנוע הופיעו שני הָאמרים שחורים ולנד-רובר לבן.
היא הסבה את ראשה מהחניון והמכוניות. כל כך יפה כאן, היא העיפה מבטים סביבה, לוקחת שאיפת אוויר עמוק לריאותיה, מריחה את הקרירות של הערב הקרב, ומאותת על בואו בשקיעה שעדיין הייתה ורודה וכתומה.
או, הנה מסתור טוב, היא הבחינה בקפל קרקע במרחק של כמה מטרים, והלכה לעברו, נזכרת שעליה לשוב במהרה בחזרה לנערים.

 

כי אחרי ככלות הקול והסמונה
מישהו יכול לשאול בלי כוונה
מַסַי בפעם האחרונה
עשית משהו בשביל מישהו?

 

"מיכאל!" מלמלה ענבל במצוקה כששמעה את הנער שר בקול רם, כמעט צועק.
היא האיצה צעדיה לכיוון שממנו נשמעה השירה. השירה הייתה בצד השני של החומה, שנסתר מעיניה. מה כבר קורה שם עם מיכאל? תהתה בליבה, מכריחה את עצמה להמשיך ללכת ולא לרוץ, למרות דאגתה.
למרות שמיהרה לשוב נראה שבכל זאת כבר קרה משהו. היא קיוותה שתגיע בזמן לפני שיהיו צרות. היא ניחשה שמיכאל ראה את האנשים שהגיעו מצטלמים בסמארטפון והקנאה גרמה לו להגיב כך.
"סמונה?" היא שמעה קול נשי מלגלג, ומיד אחר כך, "מיכאל, בוא!", כשבוריס הפציר במיכאל, בצעקה רמה, לשוב לאזור המחנה שלהם. ענבל חייכה לשנייה, מקווה שהתנהגותו האחראית של בוריס תגרום למיכאל להבליג על לגלוגה של האשה.
היא כבר הייתה ממש מאחורי החומה עכשיו, קרובה מאוד, אך עדיין לא רואה את המתרחש.
"מה העניינים איתך?" קול גברי תוקפני זועם התערב בקולות הנערים והחיוך סר מפניה באחת. היא ממש רצה עכשיו, וכבר הייתה רחוקה רק מספר צעדים מהמעבר לצד השני.
"עזוב אותו יגאל, הוא בסך הכל ילד!" זה היה קול מוכר, שכששמעה אותו לראשונה, לפני כמה ימים, חלפה בה תחושה מוזרה. ועכשיו, הקול השקט אך ההחלטי גרם לליבה לפעום פתאום בקצב מהיר.
לא יכול להיות שזה הוא! חשבה בהפתעה. היא לא יכלה שלא לזהות את הקול הזה, אחרי שאחותה התאומה הראתה לה את בעל הקול יום לפני שיצאה למחנה הנודד בראיון שצולם באחד מעיתוני הכלכלה המקוונים. "את רואה, בילבי, איתו יש לי ישיבה בשבוע הבא! יוני. איזה גבר, כל כך צעיר וכבר מיליונר," אמרה ענבר בהתלהבות. "איזה עיניים יש לו!"
"עיניים?" ענתה לה ענבל, "הקול שלו!" ועכשיו, הקול הזה נשמע ממש מעבר לקיר. ענבל שאפה אוויר, זקפה את כתפיה, ומיהרה לתוך המרחב המתוחם בחומות, שמגינות מפני הקור בלילות הנגביים.
"מיכאל, בוא, אני צריך אותך כאן עם האוהלים," הפציר בו שוב בוריס, שעדיין לא הבחין בהתקרבותה מאחוריו.
בוריס שמר על מרחק ביטחון מההתרחשות, וענבל ציינה לעצמה במהירות לשבח אותו על כך מאוחר יותר. "יופי, בוריס," הניחה יד על כתפו של הנער, "עשית עבודה מצויינת. לך לבנות את האוהלים, אני אשוחח עם מיכאל והוא תכף יגיע," הוסיפה בשקט ומיהרה לעברו של מיכאל שעמד בסמוך לשני גברים ושתי נשים.
"נו, כבר שלחתם את התמונה שלכם לכל רוחות תבל? כ-ו-ל-ם רואים אתכם עכשיו עם ההאמרים, הלנד-רובר דיפנדר, המעיל של קולומביה והנעליים החדשות של טימברלנד?" אמר בלעג, מתנועע קלות כמו בשעת תפילה, כשידיו מונחות על מותניו וראשו מוטה בזווית יהירה.
מיכאל הרי מכיר את כל המותגים האפשריים בתחומי הביגוד והטכנולוגיה, ומיהר להעריך את לובשיהם. לפי התנועות שלו הוא לחוץ, הספיקה ענבל לחשוב כשהייתה כבר ממש מאחוריו.
"יא חתיכת-" אמר בכעס הגבר עם הקול התוקפני ושלח את זרועו לעבר הנער.
ענבל זינקה קדימה ומשכה את מיכאל אליה, אך באותו זמן גם הגבר השני נע בזריזות ונעמד בין הגבר הכועס למיכאל. מיכאל, שהופתע ממשיכתו הפתאומית לאחור על ידי ענבל התנודד ונאחז בו לכמה שניות.
"יגאל אתה מבוגר-" החל יוני לומר ליגאל הזועם, אך אחיזתו הפתאומית בידי מיכאל גרמה לו לפנות לכיוון הנגדי, והוא מצא עצמו נועץ מבט ברעמת שיער גלית ופרועה בצבע חום כהה, ובזרוע שחיבקה את הנער שעד לפני שנייה אחז בו.
"למי אתה חושב את עצמך שאתה מדבר אלינו ככה?" נזפה במיכאל האשה שקודם לגלגה על כך שמיכאל מחליף את האות ת’ באות ס’.
יוני סובב את פניו שוב. "יגאל! מיכל! תפסיקו!" הוא הגביר מעט את קולו, אך טון דיבורו נשאר שקט והחלטי. הגבר והאשה נעצו מבט כועס נוסף במיכאל ובענבל, הסתובבו והלכו.
"מיכאל, אתה זוכר בן כמה אתה? גם אתה תוכל לקנות לעצמך סמארטפון ולהצטלם. הם אנשים מבוגרים, הם עובדים ומרוויחים את הכסף שלהם. חבל, אל תקלקל לעצמך את מה שהשגת!" ענבל שחררה לאט את זרועה, כשחשה שמיכאל נרגע. "לך, עזור לבוריס עם האוהל," הוסיפה בהחלטיות.
הנער הנהן בראש מורכן והלך. מבטיהם של ענבל ויוני ליוו אותו עד שעבר לצידה השני של החומה.
"הכל בסדר? את מסתדרת איתם?" שאל יוני.
קולו העביר בגופה צמרמורת קלה, והיא נזכרה באנחתה של ברבי כשצפו בו יחדיו. היא סובבה את ראשה לעברו ומצאה עצמה נבחנת על ידי זוג עיניים אפורות, שנדמה היה שמבטן חודר מתחת לעורה.
למבוכתה הרבה של ענבל היא הסמיקה תחת מבטו המתעניין. "כן, אני מסתדרת איתם," עיניה ירו עליו גיצי כעס, והיא ראתה את האשה, שקודם לגלגה על מיכאל, והתרחקה עם הגבר הזועם, חוזרת. "מיכאל הוא רק נער סקרן, אל תדאג, זה לא יקרה שוב," אמרה, מתאמצת לדבר בשקט למרות כעסה הגועש.
"אם את צריכה משהו-" הוא החל לומר, אך היא הסתובבה והלכה לצד השני של החומה.
"עזוב אותם יוני. בוא איתי, קורל ואני רוצות תמונה באור הזה, של השקיעה," מיכל הניחה את ידה על כתפו ברכושנות.
הוא זז מעט, וידה נשמטה. "לכי, תכף אבוא," אמר באותו טון החלטי, והיא עשתה כדבריו.

 

איזה להט! מזמן לא ראיתי אשה מגיבה בלהט כזה. מה הכעיס אותה כל כך?
יוני ליווה את הליכתה במבטו, זוקף גבותיו למראה ישבנה העגלגל, המכוסה במכנסי ג’ינס משופשפים שצבעם הכחול הפך לבז’ מאובק אחרי כמה ימים בנגב. הוא הביט בהליכתה הזקופה וחייך כשנזכר בנער השר בקול גבוה ובניגון מוזר את שירה של להקת תיסלם. הוא ניגש לחומה והציץ בשקט לכיוונם. הוא ראה שהם סידרו מעגל אבנים למדורה והם עושים משהו עם שמיכות. מיכאל היה פעם חרדי! הבין יוני פתאום. כשנזכר בתנועת ההתנדנדות המוזרה, האינטונציה שלו והחלפת האות ת’ בס’. מה יש לבחורה הזו עם הנערים האלה? אחד עם מבטא רוסי, אחד חרדי לשעבר, אחד, לפי צבע העור שלו, מאתיופיה, או אולי בן של מהגרי עבודה. ויש עוד אחד, רק שעוד לא קלטתי מה הוא.
"יוני, בוא! תצטלם איתנו!" קריאתה המתחנחנת של קורל, חברתו של יגאל, גרמה לו להתנתק בבת אחת מהחומה.
"תצטלמו בלעדיי," אמר והחל ללכת לעבר המכוניות. "אני רוצה לבנות את האוהלים, כבר כמעט חושך וכדאי שנדליק מדורה, מתחיל להיות קר."

 

ענבל חשה את מבטו מלווה אותה בהליכתה המהירה. היא מיהרה לדחוק את המחשבות שזינקו למוחה בעקבות הקִרבה הפתאומית לגבר הזה ועיניו האפורות כדי שהתחושות שגרמו לחום בגופה יחלפו. "נו, ג’ורג’י, הסתדרת עם קשר המוט?" היא התקרבה לאוהל שכבר היה בשלבי בנייה מתקדמים. "אני רואה שהיום החלטתם לבנות כל הארבעה ביחד ולא שניים שניים, אתם ממש זריזים!"
"אמרת שבוריס אחראי כשאת הולכת וזה מה שבוריס אמר שכדאי לעשות," ענה לה ג’ורג’י, "אבל יכולנו לגמור כבר לבנות, פשוט הסתכלנו עליהם כשהם חנו קודם," הוסיף בשקט, והניד את ראשו לעבר החומה.
"זה בסדר, לא רואים אופנוע וג’יפים כאלה כל יום," חייכה ענבל. "מה דעתכם? עדיף לבנות ביחד?"
"בטח," ענו הארבעה במקהלה.
"כבר כמעט גמרנו לבנות אוהל אחד. זה היה מהר מאוד. אתמול ושלשום זה לקח לנו יותר זמן," אמר בוריס.
"יופי, נהדר שחשבת על זה, בוריס, וטוב שכל האחרים שיתפו פעולה," היא חייכה, וטפחה לכל אחד מהנערים טפיחה קלה על הגב.
מיכאל, שכרע ליד אחת היתדות והתאמץ לדפוק עליה עם אבן מבלי לפגוע בידו השנייה שאחזה ביתד, זקף לפתע את ראשו ואמר, "באוהל השני אנחנו מחזיקים במוטות ואתם מכניסים את היתדות, זה קשה."
"אל תדאג, מיכאל, לא תעבוד יותר קשה מאיתנו," ענה לו בוריס.
"ומה עם האוהל של ענבל? שוב אני אעבוד קשה?" מיכאל לא השתכנע מדבריו של בוריס.
"באוהל שלי אתם רק מחזיקים, אני קושרת ואני אכניס את היתדות," ענתה ענבל ברצינות. "מיכאל, אתה וג’ורג’י תחזיקו ובוריס ואברהם יבעירו את המדורה. נשארו לנו מעט ענפים עבים, צריך לבשל ביעילות."

 

יוני הקים את ארבעת אוהלי האיגלו שהובאו לטיול ועתה חזר למכוניות כדי לקחת קרשים ולהבעיר מדורה. סקרנותו משכה אותו להציץ מעבר לחומה על הנערים והאשה שכעסה עליו לפני כן. הוא קימט את מצחו בהשתאות כשהבין מה ראה. הם בונים שלושה אוהלים כמו פעם, עם שמיכות פיקה, אבנים בפינות, קשר מוט ויתדות. מאז שהייתי ילד לא ראיתי אוהלים כאלה.
"מיכאל, אני רוצה שתראה איך אני עושה את הקשר," הוא שמע את קולה הנמרץ של ענבל בוקע מצידו השני של האוהל שניצב בין שני אוהלים נוספים, ושתיים מפינותיו התנופפו ברוח.
"אוף, בשביל מה אני צריך את זה?" פלט מיכאל, אבל לא העז להמרות את פיה, ורכן לעבר הפינה שיוני לא יכול היה לראותה.
"אל תפספס הזדמנות ללמוד, מיכאל. נכון שזה המשבט שנועם אומר לך תמיד?" אמר הנער שהחזיק את המוט הארוך של האוהל.
כששמע אותו מדבר הבין יוני שהנער הרביעי ערבי. מה זה? מה היא עושה איתם? יוני קימט את מצחו בתהייה, אך הפסיק לחשוב כששמע את המשך חילופי הדברים מעבר לחומה.
"נו, אז אולי תלמד אותי לפרוץ, יש כאן יופי של מכוניות," ענה לו מיכאל בלגלוג.
"מיכאל!" זינקה ענבל במהירות, "אם תמשיך ככה, אתה תבשל את המאכל שג’ורג’י היה אמור להכין. מה קורה? אתה לחוץ מהמעבר לכרמים? אתה מנסה להכשיל את עצמך כדי שאמליץ לא לתת לך לעבור?" היא זזה תוך כדי שדיברה, והתייצבה לימינו של ג’ורג’י.
יוני הביט בג’ורג’י, שניכר עליו שהתאמץ לא לענות. הוא העביר את מבטו לענבל, שדיברה בתקיפות, אבל לא הרימה את קולה ומבטה היה רך. היא הניחה יד אחת על כתפו של ג’ורג’י ואת היד השנייה על מותניה, להדגשת דבריה.
"יוני, מה עם הקרשים? בנית את האוהלים ונעלמת!" נשמע פתאום קולו הרם של יגאל. הוא ראה את ענבל מסובבת את ראשה, כששמעה אף היא את הקריאה, ומיהר ללכת לכיוון יגאל לפני שתבין שהוא צופה בהם. הוא חייך כשחשב על המבט הזועם שנעצה בו קודם לכן, לעומת המבט הרך שבו זכה מיכאל עכשיו.

שלי סול היא סופרת ישראלית צעירה. ספריה הקודמים, "התאהבות מסוכנת", "לילה חד פעמי" ו"סיכוי לאהבה".

X