לב אדם | לרכישה באינדיבוק
לב אדם

לב אדם

שנת הוצאה: 11/2014
מס' עמודים:
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 20
- 60
- 20

סמוך ליום הכיפורים של שנת 1973 מביעים שני אישים את דעתם על משמעות דברי דוד לשאול: "אַל-יִפֹּל לֵב-אָדָם עָלָיו; עַבְדְּךָ יֵלֵךְ וְנִלְחַם עִם-הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה" (שמואל א', י"ז 32). הראשון הוא קצין מודיעין בכיר, המפקד המוערך והיהיר של הענף בו משרת זיבָּלֶה (ביידיש: פג), הניצב בראשית דרכו הצבאית. השני הוא ניצול שואה, אביו של גיבורנו, החולה במחלה קשה. פרשנות השניים לדברי דוד לשאול – סותרת לחלוטין זו את זו ותחזיותיהם באשר לעומד להתרחש במדינה, הפוכות בתכלית. שיח חסר גישור זה ממחיש את תחושת שכרון הכוח, בצד המבוכה הקשה ששררו בציבור הישראלי באותם ימים גורליים, והוא המשמש רקע ישיר למציאות החברתית, המדינית והצבאית של התקופה.

 

עם התרסקות ה'קונספציה' המודיעינית ופרוץ מלחמת יום הכיפורים מוצא עצמו זיבלה, במפתיע, כמפקד צוות מודיעיני הפועל בצד כוחות החוד הצולחים את התעלה. תסכוליו מכשלון אהבת הבוסר שחווה קודם גיוסו נשזרים עם המחדל המודיעיני הקשה שאירע מול עיניו – למפח נפש קשה. מנגד, מפגשו הישיר עם גבורת לוחמי הגישור של חיל ההנדסה ושיחזורו הפנטסטי של מסע גיבור ילדותו לאנטארקטיקה – מאירים עבורו מחדש את מושגי הגבורה והחולשה האנושית ברגעי משבר. והנה, דווקא מתוך המבוכה, הצער והשכול בוקעת קרן התקווה ומגיע הפיקחון: זיבלה מוצא נתיב חדש לחייו ואת מסקנותיו לסיבות ולנסיבות להתרחשות ה'קונספציה' הוא עורך בקפידה לקראת פגישתו עם תחקירני ועדת אגרנט.
במהלך הארועים עתיד זיבלה להבין מהי המשמעות האישית של המושג "לב אדם" ולגלות במפתיע – בזכות מפגש מחודש וכמוס עם צבעוני הנגב – כי ניחוחה הבוגר של אהבת נעוריו שינה פניו לנצח.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “לב אדם”

ספרו של דודי לוריא – לב אדם – פורש יריעה רחבה על המתרחש בזמן מלחמת יום הכיפורים.

הסיפור מתחיל במוטו הלקוח מדברי דוד למלך שאול בצאתו למלחמה בגלית. המוטו ייבחן ויידון במהלך הרומן על ידי אישים שונים בנסיבות שונות.

הטקסט מעיד על עולם תרבותי רבגוני של הכותב ועל יניקה של מושגים ממקורות תרבות יהודיים, אוניברסאליים ומעולם המוזיקה: תנ"ך ודברי חז"ל, ביאליק, רחל, מילות האודה של שילר והסימפוניה התשיעית של בטהובן.

המספר מסיים בבחירות שלאחר תום המלחמה, נישואיו למיקה ועל הולדת בנם, מיכאל ואלו מוצגים  מול הגעתו של סאדאת לירושלים ואתו, התקווה להשגת שלום.

ניכר כי נעשתה עבודת מחקר רצינית בכתיבתו של רומן זה.

כתבה: עדי שרון  לקטורית וסופרת 

מתוך הפרק "מפלה ותקווה":

הידיעה הראשונה על נפילתו של מיכה התקבלה כבר במוצאי יום הכיפורים. למחרת בבוקר אושרה מכמה מקורות ומיד התגלגל דבר האסון בין כל מדורי הענף כאש בשדה קוצים. דקות רבות ישבתי דומֵם בחדרי באדישות תמוהה ובלתי מוסברת והמשכתי לעקוב אחר המאורעות המתגלגלים סביבי כאילו דבר לא אירע. דבר לא נעלם מעיני. לא השולחן שלפני, לא המסמכים שעליו, לא ארונות התיקים, החלונות, הווילונות הסורגים… רק פרט אחד נעלם כליל מתודעתי – זיכרון מראה פניו של מיכה. לחרדתי, כל נסיונותי לשחזר את קלסתרו בדמיוני הסתיימו במפח נפש. לפתע חשתי עצמי שוב חבוק עם יעל ענב, קולט את חום נשימתה, חש את אצבעות ידיה הארוכות מסרקות באהבה אילמת את שיער ראשי ומזעזעות את קרקפתי, כפעם. עיני הענבר הבורקות נותנות מבטן החד לתוך עיני, והן חודרות וסוקרות את נבכי נפשי, מגלות במהירות את אשֶד כאֵבי, והנה בבואת פניו של מיכה צפה עולה ומשתקפת אט-אט מתוך אישוניה, זורמת ומתגלגלת אל יַרקוּת עיניה, וקלסתרו ממלא בחיותו את כל ארובותיה. ואז, עיניה מתערפלות ודומעות, ואני בעקבותיה, היא מגבירה את חיבוקה ומקרבת ברוֺךְ את פניה לפָּני, ודמעותינו שטות אלו בתוך אלו ומצטרפות לקינה אחת על תום נעורים שחלף, על חבר ילדות וידיד נפש שהיה ועל אהבה תָמה שנסתלקה…

 

מתוך חציית תעלת סואץ שבפרק "בעין הסערה" :

על לוחמי הגישור של חיל ההנדסה תאמֵר רק מילה אחת – גיבורים. אנו, שחסינו תחת שריון הרכב וידענו כי לא נישאר בחצר המוות מוכת האש אלא זמן קצר, חשנו הערצה כבירה לאומץ לבם של חיילי הגישור שלא גילו את פחדם אף שהיטיבו לדעת כי המקום מטווח על ידי כל קני הארטילריה של האויב שבגזרה, וכי הם היו מטרה מועדפת של מטוסי חיל האוויר המצרי. ולמרות כל אלה, ידיהם, ידי נפילים, המשיכו לסמן, ללא רעד וללא הרף, את הדרך לנהגי הרכבים המתארגנים לחציית התעלה. אורות ההכוונה שבידיהם הופנו אלינו וטשטשו באור אחרון את פניהם, אך כל אחד מאיתנו ידע כי אותם לוחמים אפורים באותה חצר נקובת אש הם חזות נחישות המעשה, ויותר משהורו לנו את נתיב התקדמותנו הם היוו לנו דוגמה, מופת ומושא נערץ לחיקוי של לחימה תחת אש.
לא פחדתי עוד. כעת, ממרחק הזמן, אני יודע גם מדוע: גבורת חיילי הגישור חסרי הפנים ונטולי הדרגה ביטאה את שיא העוז ופסגת הנתינה. הם חירפו את נפשם בלי שדבק בהם רבב מחטא הגאווה או מן הציפייה להכרת תודה. מלה לא הוחלפה בינינו. הם לא הכירו אותנו, אנו לא הכרנו אותם, ולעולם לא נדע מי היו. אך הם, בשתיקתם, לִמדו אותנו טוב יותר מכל ספרי הגבורה על אחוות לוחמים ואומץ לב נוכח אימת המלחמה. וכאשר חבורת אריות זו סוככת עליך, היש פחדן שלא יֵאָזֵר מחלצות עוז?
מתוך הפרק "פרדה":

קרני השמש המתגברות כבר האירו את כל הקניון במלוא הדרו, ועייפות הלילה הארוך החלה נותנת בי את אותותיה. לפתע ראיתי ציפור שגרונה שחור ופס כהה יורד מאחורי עיניה וממשיך למלוא אורכה ועד זנבה. היא עמדה על זיז סלע, הציגה את בטנה הלבנה ואת ראשה הצהבהב טלטלה ימינה ושמאלה בהנאה. אז השמיעה ציוץ, פרשה את כנפיה האפורות ונחתה סמוך אלי. רציתי לזרוק לה פירורים מהכריך שהבאתי, אך אינני יודע אם הספקתי לעשות כן בטרם נפלה עלי תרדמה. אני זוכר היטב רק את שאמרה לי בטרם נעצמו עיני: "כשתחפוץ – כאפיקי מים בארץ חֲרֵבָה תבוא, וברוב חסדיה – כנווה מדבר תפרח." לא ידעתי: ההיָה זה קול הציפור ששמעתי? שמא היו אלה מילים של שיר או פסוק מהמקרא שרק את חלקו זכרתי? ואולי לרחש לבי האזנתי? כשהקצתי משנתי המחלימה השמש כבר עמדה מעלי, והחום שהחל לעלות באוויר נשא את ריחם הרענן של ברֵכוֹת המים שבקרקעית הנחל, אך עוף החול פרח ונעלם. בררתי אצל צָּפּרים מנוסים והם סברו כי היתה זו סלעית המדבר המקננת בסדקי הסלע שבנחלי הנגב. אך אני, ברוב צניעות, חייב לפקפק בקביעתם: הן מי חכם ויסביר כיצד ידעה ציפור זאת לדבר בשפת אדם וכיצד הבחינה כי אני, מכל ברואי עולם, הייתי הראוי ביותר לחמלה באותה שעת גורל?

דודי לוריא מחזיק בתואר שני בספרות ותואר שני בהיסטוריה של עם ישראל מאוניברסיטת תל אביב והוא ממשיך בלימודי תואר שני בחוג ישראל הקדום. קודם פרישתו לגמלאות הוא שרת בצה"ל כמהנדס וכימאי וכשהשתחרר ניהל חברות פיתוח הנדסי. ארבעים שנה לאחר המלחמה, בה השתתף, התפנה לבחון – מזווית אישית – את השתלשלות מאורעות מלחמת יום הכיפורים. כתיבתו נעשתה מתוך הכרה קרובה וכואבת של מציאות התקופה ומחדליה, אך במיוחד, מתוך דאגה לעתיד המדינה שתעוצב בעקבותיהם.

X