לא נשכח נצא לרקוד | לרכישה באינדיבוק
לא נשכח נצא לרקוד

לא נשכח נצא לרקוד

שנת הוצאה: 03/2015
מס' עמודים: 272
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 20
- 57
- 20

“לא נשכח, נצא לרקוד”, לכאורה זהו משפט שמגלם דבר והיפוכו, הרי איך אפשר לצאת לרקוד, פיזית ומטאפורית, כשהעבר עדיין שותת בתודעה ותוסס בלבבות, ודומה כי השואה מעולם לא היתה נוכחת יותר בשיח התרבותי? אך הזמן בכל זאת עושה את שלו: עוד מחיצות ועכבות מוסרות, ומילים וסוגיות שבעבר אסור היה לדוש בהם, שוצפות את זרם הדם של השיח. הדור השלישי להיסטוריה, לטרגדיה, זה שעל כתפיו נועד המשא להעביר הלאה את הזיכרון, את הלקחים, את המורכבות – מתייחס לזה מעט אחרת.

אבל לא מדובר במסר פשוט שאפשר לסכם בקלישאה כמו “החיים מממשיכים אחרי הכל”, אלא במסר של ידידות ונורמליות, מסר של הבנה ושל הפנמה מחודשת של העבר, שמפנה את עיקר כוחה אל העתיד, ורוצה וגם מייצרת עתיד חדש של יחסים, כמובן, גם ברמה המדינית והתרבותית, אבל בעיקר ברמה האישית, במפגשים הלא רשמיים בין ישראלים לגרמנים, ובפרויקטים תרבותיים משותפים.

“לא נשכח, נצא לרקוד” היא אנתולוגיה חד פעמית וייחודית, המפגישה את מיטב הדור הצעיר של הספרות העברית החדשה, אל מול הדור הצעיר של הספרות הגרמנית החדשה, כשכל צד כותב על חוויותיו בארץ האחרת. התוצאה היא חוויה של התבוננות מעמיקה בארץ האחרת ומסע ספרותי יוצא דופן.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “לא נשכח נצא לרקוד”

בקרוב…

“אנחנו לא שוכחים, אנחנו הולכים לרקוד”

הסיפורים הכי מרתקים תמיד מתחילים בגורלות של יחידים. אלה סיפורים שאם קוראים עליהם בספרים, הם לרוב נשמעים מומצאים. למשל, סיפור אחד מלפני כמה שנים: גיבורו הוא איש שהיה לאחד הכוכבים הגדולים ביותר ביו-טיוב, מעין כוכב פופ, שהלהיב וזעזע מיליוני גולשים באמצעות הריקוד שלו, וכל זה כשהוא בן תשעים.
אַדוֹלֶק קוֹהן נסע עם בתו ושלושת נכדיו לאושוויץ, לטרזיינשטט ולעוד מחנות ריכוז כדי לרקוד לפני שעריהם לצלילי הלהיט המפורסם של גלוריה גיינור I will survive. בתחילה, הצפייה בסרטון מעוררת מבוכה ואף אי-נוחות, אבל בהמשך המבוכה מתחלפת בתאוות חיים ובשמחה הולכת וגוברת, כשהאדון הקשיש נראה רוקד לפני השער עם הכיתוב Arbeit macht frei, או מציץ מתוך קרון משא בתצוגה ומנענע את ראשו בקצב הדיסקו. זו שבירת טאבו, כמובן, פרובוקציה מזעזעת. אבל לאדולק קוהן מותר. הוא עצמו נמנה עם הניצולים. כשהיה צעיר גורש עם אמו לאושוויץ. היא נשלחה אל תאי הגזים מיד לאחר שירדו מהרכבת, ואילו הוא עצמו – התמזל מזלו והוא שרד במחנה העבודה. או שמא הוא הלך רחוק מדי?

הסרטון הוא וידיאו-ארט שיזמה בתו, האמנית ג’יין קוֹרמַן, והדיון הער שהתפתח בעקבותיו בתגובות הגולשים היה מלוּוה בהרבה רגשות עזים. הריקוד של האיש הזקן ומשפחתו העסיק את התקשורת וגופים ומוסדות רשמיים בישראל, בארצות הברית ובגרמניה. את מה שאחדים קיבלו בתור מפגן של חוסר טעם כלפי הקורבנות, כינה העיתונאי הברלינאי הנרי מ’ בְּרוֹדֶר (שבדרך כלל אינו סובל ממחסור במילים חריפות) “אחת מיצירות האמנות הגדולות ביותר בנושא ההיסטוריה של השואה”.
התהודה הרבה שהסרטון של אדולק קוהן קיבל תפסה אותו לגמרי לא מוכן. הוא עצמו – שאחרי השחרור מאושוויץ חזר ללודז’ בהליכה ברגל, הכיר את אשתו באותה צעדה ונשא אותה לאישה כעבור שלושה שבועות – היה רקדן נלהב במשך כל ימי חייו. ב-1949 עבר להתגורר במלבורן, שם פתח עסק קטן והקים משפחה. הוא חי במלבורן עם אשתו עד היום, והוא בן תשעים ושלוש. בכל הזדמנות נהגו בני הזוג לערוך בביתם נשפי מסכות, שבהם  רקדו האורחים עד שאפסו כוחותיהם, ביטוי לשמחת חיים בלתי נדלית.

בריאיון לתוכנית הטלוויזיה titel thesen temperamente הוא הסביר את הריקוד באושוויץ: “אם מישהו היה אומר לי אז, במחנה, שכעבור שישים שנה אבוא לשם כדי לרקוד עם הנכדים שלי – הייתי אומר לו שמקומו בבית משוגעים. עכשיו מישהו כתב לי במכתב שניצחתי את היטלר במלחמה. אנחנו רוקדים כי הבאנו דור חדש לעולם.”

הנכדים של אדולק קוהן חיים בישראל ובארצות הברית. יסמין בת העשרים ושש אמרה פעם: “היה חשוב לי לצאת למסע הזה עם סבא שלי. מעולם עוד לא ביקרנו ביחד באושוויץ. אפילו שהוא לא מדבר על שום דבר אחר מלבד המלחמה.” בשביל הדור שלה, הדור השלישי, השואה נדחקה הצדה בתור דבר רחוק ומופשט. בקרוב אנשים ילמדו על השואה רק מתמונות, ממסמכים ומראיונות מצולמים. העובדה שהשואה נדחקה הצדה בהחלט הביאה לשינוי גם ביחסים בין אנשים;    בשניים-שלושה העשורים שבהם גדל הדור השלישי התפתח קשר אחר בין ישראל לגרמניה, בהיבט הפוליטי, וכמו כן חל שינוי בראייה של הישראלים את הגרמנים ולהפך. לעומת הדור השני, שלרוב המשיך לקיים דיאלוג טעון ומרוחק ותמיד עסק בגינונים דיפלומטיים, ניכר כי בקרב בני העשרים עד ארבעים התפתחה גישה חדשה ביחסים, נינוחה יותר ואולי אפילו פחות טעונה.

זו ללא ספק מהפכה, אם זוכרים כמה קשה היה חידוש הקשרים הדיפלומטיים בין ישראל לגרמניה אחרי קום המדינה. חלפו עשרים שנה עד שהצעד הזה קיבל אישור רשמי, ב-12 במאי 1965. גם לאחר מכן גרמניה המשיכה להיות הכול פרט ליעד מועדף לישראלים. יהודים שחיו בגרמניה נאלצו לעתים קרובות להתמודד עם גינוי מצד בני משפחותיהם בישראל או בארצות אחרות, שלא תפסו כיצד הם יכולים לחיות בארצם של הפושעים. רבים מבני הארבעים כיום מספרים שגם בילדותם השימוש במוצרים גרמניים היה “אסור”. וללבוש חולצה של נבחרת כדורגל גרמנית על חוף הים בתל אביב היה דבר שגם יהודים גרמנים שביקרו בישראל העדיפו להימנע ממנו.

והיום? היום המשחקים של נבחרת גרמניה במונדיאל משודרים על מסכי ענק בחוף פרישמן, ולא פעם צופים בהם התל אביבים בהתלהבות יחד עם תיירים גרמנים. ברלין, בירת הרייך של היטלר והמקום שהתחילה בו השואה, נחשבת היום לאחד מיעדי החופשה הפופולריים ביותר בקרב תיירים יהודים, וחיים בה כעשרים אלף ישראלים צעירים (נכון לסוף 2014, ייתכן מאוד שהמספר כבר עלה) שנועלים את נעלי הספורט הגרמניות עם שלושת הפסים, השכיחות כל כך בתרבות הפופ, מאמצים עוד אי-אילו מאפיינים תרבותיים מקומיים, מצהירים בגלוי שזה ביתם החדש, ולא פעם מעוררים עקב כך הדים תקשורתיים.
גם יסמין קורמן, הנכדה של אדולק קוהן, כבר היתה בברלין. בקרב צעירים ישראלים טיול בברלין הוא בגדר חובה, אבל לא מפני שלעיר היה תפקיד מכריע בהיסטוריה. האווירה היצירתית והחופשית היא שמושכת את האנשים הצעירים, וכך גם מחירי השכירות הנמוכים והמסיבות, עם הלילות הארוכים והחמים בדיוק כמו בתל אביב. כשם שבחיי הלילה של תל אביב איש כבר לא יופתע למצוא גרמנים צעירים בתוך ההמון החוגג, כך גם אפשר לשמוע לעתים קרובות בסצנה הברלינאית אנשים מדברים עברית באותה מידה שאפשר להיתקל בדוברי ספרדית או אנגלית. ישראלים וגרמנים שותים ביחד, חוגגים ביחד, רוקדים ביחד. אי אפשר לחשוב על ביטוי חיוני יותר לשינוי החוצה גבולות שחולל הדור השלישי, אשר במובן מסוים התנתק מהעבר האפל כמו מבור עמוק ומכאיב. אולי הוא יצא מהבור, אך חשוב לציין שהבור הוא עדיין חלק מעולמו.

אבל האם כך באמת התרחשה החזרה הקשה והמפרכת לחיים “נורמליים”? האם כיום, כאשר רוב הקורבנות והפושעים כבר מתים, החשבון נסגר והעבר התפוגג? או שתרבות הזיכרון והמודעות לאשמה ממשיכות להתקיים במובן אחר, עמוק יותר? מה טיבו האמיתי של הקשר בין הישראלים לגרמנים בני הדור השלישי?
אין ספק שבניגוד לעבר, הרבה נושאים כבר אינם בגדר טאבו. כל האנשים  שכיום, בשנת 2015, הם בני עשרים עד ארבעים, גדלו בתרבות ההמונים והפופ הגלובלית. היא סיפקה להם בסיס חוויה משותף, והרבה יותר מכך: מערכת שלמה של בניית זהות. אנשים שומעים אותה מוזיקת פופ באותם שלבים בחיים, אנשים מתלהבים מאותן סדרות טלוויזיה אמריקאיות, קונים אותם מותגים בין-לאומיים, משתמשים באותם שירותי אינטרנט, מחוברים לאותן רשתות חברתיות. נראה שכמו שבין אירופים בני הדור הזה נותרו הבדלים אזוריים תרבותיים בלבד, כך גם בין הגרמנים לישראלים התקבע דמיון תרבותי שבינתיים נעשה דומיננטי יותר מהתהום ההיסטורית שהפרידה בין הפושעים לקורבנות, תהום שפעם היה נהוג לחשוב כי לעולם לא יהיה אפשר לגשר עליה.
או שמא מדובר באשליה? האם אלה רק הישראלים הצעירים שכל כך משתוקקים ליחסים החדשים עם הארץ האחרת? האם ההרגשה המתוחה ורדופת האשמה שליוותה בעבר כל נסיעה של גרמני לישראל והפכה אותה למסע של הכאה על חטא, פינתה את מקומה לאדישות חדשה בגרמניה, שהפיצוי לה הוא ראייה ביקורתית של הסכסוך במזרח התיכון? או שמא תולדות השואה ממשיכות להדהד במציאות מקבילה ועמוקה הרבה יותר בזמן שהאנשים נהנים בחיי הלילה, בסצנת התרבות ועל חוף הים? עד כמה המצב נעשה טעון בשל בעיית הפלסטינים הבלתי פתורה והמלחמות שמתלקחות שוב ושוב? ומה חושבים סופרים ישראלים וגרמנים בני הדור השלישי על כל זה?

אם רוצים להתבונן מתחת לפני השטח של היחסים החדשים האלה, אין מדיום מתאים יותר לכך מאשר הספרות. לעומת מאמרים בעיתונות ותוכניות  טלוויזיה שמאירים את הבהלה הישראלית לברלין כתופעה אופנתית, טקסטים ספרותיים יכולים לחקור עמוק יותר, לבקר אופנות ולהשתמש בשפה כדי  לפרוט חוויות לפרטי פרטים. בטקסטים הספרותיים מהדהד עומק שונה, שבדרך כלל אינו בא לידי ביטוי במדיות אחרות. אבל מה אפשר לספר היום שפעם לא היה אפשר לספר, ואיך? את השאלה הזאת הציגו עורכי האסופה שלפניכם לכל אחד מהסופרים המשתתפים בה – סופרים  ישראלים וסופרים דוברי גרמנית – וביקשו מהם לכתוב טקסטים בנושא נקודת המבט שלהם על הארץ האחרת. כל אחד מהעורכים פנה לסופרים בני ארצו שיכלו לבחור באיזו צורה לכתוב – סיפור, יומן ספרותי, שיר או מסה. התוצאה הסופית, כפי שתראו, היא מגוונת ורבת רבדים. ועם זאת, הגיוון והעומקים השונים של ההתמודדות עם הנושא מעידים על קווי דמיון מדהימים, גם בין סופרים שמוצאם מארצות שונות.

            ההשוואה בין הצורות והתֶמות והקריאה בין השורות – שתי אלה גם יחד הופכות את הקריאה בטקסטים למרתקת כל כך. כל הטקסטים הם יצירות מקוריות של הסופרים שטרם פורסמו במקום אחר, וניכר שהושקעה בכתיבתם מידה רבה של התבוננות עצמית ומודעות לצורה הספרותית. המלחמה שפרצה בקיץ 2014 (מבצע “צוק איתן”), בדיוק בשלב המכריע של היצירה, הקשתה את הכתיבה וסיבכה עוד יותר את השאלה כיצד לכתוב על הארץ האחרת. הסופרים שיצירותיהם קובצו בכרך זה קיבלו על עצמם את המשימה המורכבת הזאת וחיברו טקסטים אישיים במיוחד בנושא יחסי ישראל-גרמניה, אך בכל סיפור, אישי ככל שיהיה, תמיד נמצאת ההיסטוריה, תמיד נמצא העבר, אותו בור שאין מנוס מלהביט בו למרות הקושי, ועם זאת לא בהכרח ליפול לתוכו. במסגרת העבודה למדנו (אף שידענו זאת קודם לכן) שהישראלים לא קושרים – ולו לרגע – את מצבם הנוכחי, המזרח-תיכוני, עם העבר הגדול יותר. דווקא הגרמנים נוטים יותר לעשות זאת, כמו למשל מוריץ רינקה בסיפורו “כשהאוטובוס של מכבי חיפה נסע מלפנַי”, אשר מתאר את המתחים הפנימיים הטורדים את מנוחתו בתור גרמני כשהוא נלהב לנסוע לישראל כדי להשתתף במשחק כדורגל, ובעת ביקור בטורקיה, ארצה של אשתו הצעירה. או הטקסט מאת ריינר מֶרקֶל שעוסק בהיסטוריה שקדמה – או בסיפורים שקדמו – למפגשים המתקיימים כיום בין ישראלים לגרמנים בני הדור השלישי וחותר תחתם, גם כאשר מדובר בסיפורי אהבה. לאלה משתייכים סיפורה ההומוריסטי של שרה שְׁטריקֶר “הגרמני החדש”, וגם עיסוקה של אווה מְנַסֶּה ביהדותו של אביה בטקסט “אבן בנעל”. לפיכך, כאמור, יש קווי דמיון, אבל אם למשל בוחרים להסתכל רק בצד הישראלי, מגלים שההתמודדות עם העבר, עם המטען העצום, כמעט תמיד עוברת דרך יחסים אישיים, אינטימיים, שבהם גם נחשפים פערי התרבות, לעתים עד כדי גרוטסקה. במיוחד ניכר הדבר בסיפוריהם של ליאת אלקיים “הכחשתו של זמן שאול”, ושל אסף גברון “וופרטל – ווהווינקל”, ולמעשה, כשבוחנים זאת ביתר תשומת לב, בכל סיפור.

בכמה מהסיפורים האלה אפשר למצוא זכר לשבירת המחיצות שהתרחשה בתחילת התהליך של הפקת הספר, כששני העורכים נפגשו לראשונה בשני משחקי כדורגל של נבחרות הסופרים הלאומיות. זה היה ב-2008, כשקרן  התרבות DFB (התאחדות הכדורגל הגרמנית) הזמינה את הסופרים הישראלים לברלין למשחק כדורגל ולדיון שנערך לאחר מכן, וכעבור חצי שנה, כשהסופרים הגרמנים ביקרו בתל אביב למשחק גומלין וערב קריאה (אגב, בגרמניה ניצחו הגרמנים ובישראל ניצחו הישראלים). שני העורכים של אסופה זו היו בהרכב הפותח, וכמו הרבה חברי קבוצה אחרים, קודם הכירו זה את זה על המגרש ורק לאחר מכן בחיים האמיתיים.

            אסופה זו נועדה לקדם תהליך דומה; הדברים שישראלים וגרמנים יספרו בספר זה על חוויותיהם והשקפותיהם אמורים להגיע אל הציבור גם במפגשי קריאה ובדיונים שיתקיימו בישראל ובגרמניה לרגל חגיגות היובל לחידוש הקשרים בין גרמניה לישראל. ואחר כך כמובן תהיה גם מסיבה. עוד בהתחלה, הרעיון היה שספר זה יֵצא לאור בד בבד בגרמנית ובעברית, בהוצאה גרמנית ובהוצאה ישראלית, ותנאים אלה אמורים  לאפשר דיאלוג בין שתי הארצות שיתקיים גם מעבר לגבולות הדיאלוג הספרותי. כפי שהטקסטים משתי הארצות שנכללים באסופה מתקשרים זה עם זה, כך אמור ספר זה לעורר דיונים שיתקיימו במציאות בין האנשים בישראל ובגרמניה, לא רק על ספרות אלא גם על הקשר בין שתי הארצות, שלמרות השינוי שחל בהן, בכל אחת מהן מזכירים רבות את האחרת בחדשות בטלוויזיה, במאמרים בעיתונות ובקרב האנשים עצמם.

“אנחנו לא שוכחים, אנחנו הולכים לרקוד”: בכותרת זו אנו מבקשים לעורר רצון למפגשים בין ישראלים לגרמנים שיתקיימו במציאות, על רחבת הריקודים של החיים.

                                    נורברט קרון ועמיחי שלו, ברלין ותל אביב, דצמבר 2014

ליאת אלקיים  *  שרה שטריקר  *  ענת עינהר  *  עמיחי שלו  *  אלברט אוסטרמאייר  *  קתרינה האקר  *  אווה מנסה  *  מוריץ רינקה  *  יפתח אשכנזי  *  שהרה בלאו  *  יוכן שמידט  *  יאיר אסולין  *  ריינר מרקל  *  עידית אלנתן  *  נורברט קרון  *  יפתח אלוני  *  אסף גברון  *  מרקו מרטין  *  גלית דהן קרליבך

X