לא כזאת - שיעורים שלמדתי כאישה צעירה | לרכישה באינדיבוק
לא כזאת – שיעורים שלמדתי כאישה צעירה

לא כזאת – שיעורים שלמדתי כאישה צעירה

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 285
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 69
"‬בעיני‭ ‬אין‭ ‬דבר‭ ‬אמיץ‭ ‬יותר‭ ‬מאשר‭ ‬אדם‭ ‬שמכריז‭ ‬שהסיפור‭ ‬שלו‭ ‬ראוי‭ ‬להישמע, ‬בעיקר‭ ‬אם‭ ‬מדובר‭ ‬באישה. ‬עד‭ ‬כמה‭ ‬שעבדנו‭ ‬קשה, ‬ועד‭ ‬כמה‭ ‬שהגענו‭ ‬רחוק, ‬עדיין‭ ‬ישנם‭ ‬כוחות‭ ‬כה‭ ‬רבים‭ ‬שאומרים‭ ‬לנשים‭ ‬שהדברים‭ ‬שמעסיקים‭ ‬אותנו‭ ‬קטנוניים, ‬שהדעות‭ ‬שלנו‭ ‬מיותרות, ‬ושעלינו‭ ‬להעריך‭ ‬את‭ ‬העולם‭ ‬החדש‭ ‬הזה‭ ‬שזכינו‭ ‬בו‭ ‬כנשים, ‬לשבת‭ ‬בשקט‭ ‬ולסתום.
‬ אבל‭ ‬אני‭ ‬רוצה‭ ‬לספר‭ ‬את‭ ‬הסיפורים‭ ‬שלי, ‬ויותר‭ ‬מזה, ‬אני‭ ‬חייבת‭ ‬לספר‭ ‬אותם‭ ‬כדי‭ ‬לשמור‭ ‬על‭ ‬שפיותי: ‬סיפורים‭ ‬כיצד‭ ‬התעוררתי‭ ‬בגוף‭ ‬נשי‭ ‬בוגר‭ ‬שמילא‭ ‬אותי‭ ‬גועל‭ ‬ובעתה. ‬כיצד‭ ‬נגעו‭ ‬לי‭ ‬בתחת‭ ‬בהתמחות, ‬כיצד‭ ‬נאלצתי‭ ‬להוכיח‭ ‬את‭ ‬עצמי‭ ‬בישיבה‭ ‬מלאה‭ ‬גברים‭ ‬בני‭ ‬חמישים, ‬וכיצד‭ ‬הלכתי‭ ‬לאירוע‭ ‬רשמי‭ ‬עם‭ ‬האף‭ ‬הכי‭ ‬אדום‭ ‬והכי‭ ‬מתקלף‭ ‬שראיתם‭ ‬בחיים‭ ‬שלכם. ‬כיצד‭ ‬הנחתי‭ ‬לגברים‭ ‬להתייחס‭ ‬אלי‭ ‬בצורה‭ ‬שידעתי‭ ‬שלא‭ ‬בסדר. ‬סיפורים‭ ‬על‭ ‬אמא‭ ‬שלי, ‬על‭ ‬סבתא‭ ‬שלי, ‬על‭ ‬הבחור‭ ‬הראשון‭ ‬שאהבתי‭ ‬שהתברר‭ ‬שהוא‭ ‬חצי‭ ‬הומו, ‬ועל‭ ‬הבחורה‭ ‬הראשונה‭ ‬שאהבתי‭ ‬שהפכה‭ ‬לאויבת‭ ‬שלי‭. ‬ואם‭ ‬אוכל‭ ‬לחלוק‭ ‬את‭ ‬מה‭ ‬שלמדתי‭ ‬ולהפוך‭ ‬בכך‭ ‬עבודה‭ ‬שחורה‭ ‬אחת‭ ‬לקלה‭ ‬יותר‭ ‬עבורך, ‬או‭ ‬למנוע‭ ‬ממך‭ ‬לעשות‭ ‬סקס‭ ‬מהסוג‭ ‬שאת‭ ‬נשארת‭ ‬בו‭ ‬בנעליים‭ ‬למקרה‭ ‬שתרצי‭ ‬לברוח‭ ‬תוך‭ ‬כדי, ‬אז‭ ‬כל‭ ‬צעד‭ ‬שגוי‭ ‬שלי‭ ‬היה‭ ‬שווה‭ ‬את‭ ‬זה.
‬אני‭ ‬יכולה‭ ‬לחזות‭ ‬את‭ ‬הבושה‭ ‬שעוד‭ ‬ארגיש‭ ‬על‭ ‬כך‭ ‬שחשבתי‭ ‬שיש‭ ‬לי‭ ‬מה‭ ‬לתרום, ‬אבל‭ ‬גם‭ ‬את‭ ‬התהילה‭ ‬העתידית‭ ‬בכך‭ ‬שמנעתי‭ ‬ממך‭ ‬לנסות‭ ‬טיהור‭ ‬מיצים‭ ‬יקר‭ ‬או‭ ‬לחשוב‭ ‬שזאת‭ ‬אשמתך‭ ‬כשהאדם‭ ‬שאת‭ ‬יוצאת‭ ‬אתו‭ ‬מתרחק‭ ‬פתאום‭ ‬כי‭ ‬הוא‭ ‬מאוים‭ ‬מהצלילות‭ ‬שבה‭ ‬את‭ ‬תופסת‭ ‬את‭ ‬הייעוד‭ ‬שלך‭ ‬בחיים. ‬לא, ‬אני‭ ‬לא‭ ‬מומחית‭ ‬לסקס, ‬לא‭ ‬פסיכולוגית‭ ‬או‭ ‬דיאטנית. ‬אני‭ ‬לא‭ ‬אמא‭ ‬לשלושה‭ ‬או‭ ‬הבעלים‭ ‬של‭ ‬מותג‭ ‬גרביונים‭ ‬מצליח. ‬אבל‭ ‬אני‭ ‬בחורה‭ ‬עם‭ ‬עניין‭ ‬עז‭ ‬בלהשיג‭ ‬הכול, ‬והספר‭ ‬הזה‭ ‬מורכב‭ ‬מדיווחים‭ ‬מלאי‭ ‬תקווה‭ ‬מקו‭ ‬החזית‭ ‬של‭ ‬המאבק‭ ‬הזה.‭

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “לא כזאת – שיעורים שלמדתי כאישה צעירה”

אהבה וסקס

לדוגמה, קחו את הבתולים שלי
(לא, ברצינות, קחו אותם)

בגיל תשע כתבתי נדר התנזרות על פיסת נייר ובלעתי אותה. הבטחתי לעצמי בטוש כתום שאשאר בתולה עד סוף הלימודים בתיכון. זה נראה לי חשוב, כי אמא שלי חיכתה עד הקיץ שלפני האוניברסיטה, וגם כי נראה שאנג'לה צ'ייס נדפקה לגמרי מהחוויה שעברה במוטל הזול שחבר'ה מהתיכון הלכו אליו לעשות סקס. אם היה ניתן ללמוד משהו ממערכת היחסים שלי עם פאטה כבד — באחרונה אכלתי כמות כה גדולה ממנו עד שהקאתי — הרי זה שיש לי לאן להשתפר בכל הנוגע לכוח הרצון שלי. אני אזדקק למשהו חזק יותר מהחלטה נחושה כדי להימנע מקיום יחסי מין בגיל צעיר מדי, אז כתבתי את הנדר וביקשתי מאמא שלי לחתום על המסמך. היא סירבה. "את לא יכולה לדעת מה יזמנו לך החיים, ואני לא רוצה שתרגישי אשמה," היא אמרה.

בסופו של דבר, החוזה התברר כאמצעי זהירות מיותר. ההזדמנות מעולם לא נקרתה לי בתיכון, וגם לא בשנה הראשונה באוניברסיטת "ניו סקול", אלא אם מביאים בחשבון כמעט־משהו עם טייס בשאיפה חסון בשם ג'יימס. אף שהמפגש לא הגיע לכדי מימוש, הלכנו רחוק מספיק כדי שלמחרת אדוג מאחורי המיטה שלי במעונות קונדום בצבע מנתה שלא נעשה בו שימוש. הכול התקדם יפה, והחולצה והמכנסיים שלי כבר לא היו עלי, אבל כשחשפתי את מצבי הבתולי הוא נמלא (אולי בצדק) חשש שאפתח היקשרות עזה וחד־צדדית כלפיו, וברח. בשנת הלימודים השנייה שלי עברתי לקולג' קטן לאמנות באוהיו, שהתפרסם בהיותו הקולג' הראשון שאיפשר הרשמה של נשים ושל שחורים, וכן בסטודנטים פוליאמוריים ובי־סקרנים. אני לא הייתי לא זה ולא זה, אבל נראה שזאת סביבה טובה ותומכת להיכנס בה סוף־סוף לעניינים.

קולג' "אוברלין" היה פנטזיה של אהבה חופשית. במהלך סערת הגשמים הראשונה של השנה, תלמידים עירומים יצאו לכיכר ומרחו זה את זה בבוץ (אני לבשתי טנקיני). אנשים התייחסו זה אל זה בתואר "מאהבים בעבר, ידידים בהווה". נערך שם סמינר סקס בניהול סטודנטים, שבכל שנה גייס בן ובת להראות את הפין והווגינה שלהם, בהתאמה, לקהל להוט של ד"ר רות וסטהיימרים בשאיפה.

באמת הרגשתי כמו הבתולה הזקנה ביותר בעיר, וסביר להניח שאכן כזאת הייתי, מלבד פאנקיסטית גדולת־חזה אחת מאולימפיה, וושינגטון, שהיתה מתוסכלת באותה מידה; לעתים קרובות נפגשנו בכותנות לילה כדי לדון במחסור במועמדים הולמים. שתי אמילי דיקנסוניות עם פירסינג בפנים, שתוהות מה צופן לנו גורלנו והאם חצינו בלי דעת את הקו שבין תמימות לפתטיות.

"ג'וש קרולניק העביר אצבעות לאורך הגומי של התחתונים שלי! מה זה אומר לדעתך?"

"הוא עשה את זה גם לי…"

אפילו הבחנו, במידה לא מבוטלת של אימה, שלבחור שמגיע לכל השיעורים בחלוק סגול יש בחורה בפיג'מת סופרמן שנראה שאוהבת אותו. הם הסתכלו זה על זה במבטים מאוהבים, שקועים עמוק בעולם משלהם (שהיה ללא ספק מיני) של בגדי שינה.

המבחר היה דל בעיקר אם כמוני, נמאס לך מביסקסואלים. לפחות מחצית הגברים הסטרייטים בקמפוס שיחקו "מבוכים ודרקונים", ורבע נוסף ויתר לחלוטין על נעליים. הבחור הכי חמוד שראיתי באוניברסיטה עד כה, מטפס־סלעים ארוך־שיער בשם פריבן, קם מהשולחן שלו בסוף השיעור והתברר שהוא לובש חצאית לבנה ארוכה. היה ברור שאצטרך להסכים לכמה ויתורים אם אני רוצה לחוות אהבת בשרים.

את ג'ונה פגשתי בקפיטריה. לא היה לו סגנון מיוחד, מעבר לעובדה שהתלבש פחות או יותר כמו לסבית בגיל העמידה. הוא היה נמוך אבל חזק. (נראה שהגורל מייעד לי גברים שגובהם מתחת למטר שישים וחמישה.) הוא לבש חולצת בית ספר עם סיסמה כנגד אלימות כלפי להט"בים (בית ספר עם סיסמה כנגד אלימות כלפי להט"בים! כמה מקסים!) והגישה שלו למזנון האינסופי של הקפיטריה היתה מסויגת למדי, עובדה שמצאה חן בעיני — אפילו הטבעונים נטו להעמיס מזון על צלחותיהם כאילו האפוקליפסה בפתח ולחזור למעונות קטטוניים ממאמצי עיכול. הזכרתי באגביות כמה אני מתוסכלת מהקושי שלי להגיע לקנטקי לשם פרויקט עיתונאי, והוא מיהר להציע את שירותיו. אף שנדיבותו היתה מרשימה, לא רציתי לנסוע חמש שעות עם אדם זר. אבל חמש עד ארבעים וחמש דקות סקס נראו לי בסדר.

הדרך המוצלחת ביותר לממש זאת היתה מן הסתם לערוך מסיבת גבינות ויין, וכך עשיתי, בחדר שלי שגודלו שניים וחצי על שלושה מטרים ב"קומה השקטה" של בניין המעונות המזרחי. כדי להשיג יין הייתי נאלצת לעלות על אופני ולרכוב אחד־עשר קילומטרים בטמפרטורה שמתחת לאפס אל חנות משקאות בלוריין הסמוכה שם לא דרשו תעודת זיהוי, כך שבסופו של דבר כלל הכיבוד בירה וגבינה וקופסה גדולה של קרקרים מעורבים של "קאר". ג'ונה הוזמן "כבדרך אגב" באימייל קבוצתי שגרם לי להישמע רגועה בהרבה משהייתי באמת ("היי אנשים, לפעמים אני פשוט חייבת סתם לשרוץ בבית ביום חמישי בערב. ואתם?"). והוא הגיע, והוא נשאר, גם אחרי שכל שאר האורחים הסתלקו. זאת הנקודה שבה ידעתי שנגיע לפחות לבסיס שני. דיברנו, תחילה במרץ, ואז בחצי־קריאות לחוצות שמהוות תחליף לנשיקות כשכל הצדדים ביישנים מדי. בסופו של דבר סיפרתי לו שאבא שלי צייר פינים ענקיים עבור ג'וב מסוים. כשהוא שאל אם נוכל לראות אותם ברשת, תפסתי בעורף שלו והלכתי על זה. הורדתי חולצה כמעט מיד, כפי שעשיתי עם הטייס, ונראה שזה מרשים אותו. בהמשך למגמת האומץ, קפצתי להביא את הקונדום מתוך "ערכת ההישרדות לסטודנטים שנה ראשונה" שקיבלנו (למרות שהייתי סטודנטית שנה שנייה, ולמרות שהייתי משוכנעת למדי שאם האפוקליפסה אכן תגיע אנחנו נזדקק להרבה יותר מאשר חיקויי "ריי באן", חטיף גרנולה ופלסטרים מיניאטוריים).

בינתיים, בצד השני של הקמפוס, חברתי אודרי נמצאה בגיהינום פרטי מעשה ידיה. כל הסמסטר היא נאבקה בשותפה שלה לחדר, בת פילדלפיה שופעת חובבת פסטיבלי רנסנס שהיתה מושא תאוותו של כל חובב משחקי תפקידים וחסיד בלאק מטאל בקמפוס. אודרי בסך הכול רצתה קצת שקט, כדי לקרוא ב"ניו רפבליק" ולדבר באינטרנט עם החבר שלה מווירג'יניה, ואילו שותפתה לחדר יצאה עם בחור שניסה לבשל מת' במטבח המעונות, מה שהביא לביקור חירום של אנשים בחליפות אב"כ. אודרי ביקשה מהשותפה שלה שלא תחזיק את הטבעת למניעת היריון שלה במיני בר, והבחורה ראתה בזה עלבון שאין עליו כפרה.

לפני שיצאה בכיוון מפגש הגבינות והבירה שלי, אודרי כתבה לשותפה שלה פתק: "אם תוכלי בבקשה לעשות סקס יותר בשקט בתקופה של בחינות אמצע הסמסטר, אני ממש אעריך את זה". תגובת השותפה היתה לשרוף את הפתק של אודרי, לפזר את האפר על הרצפה ולהשאיר פתק משלה: "את כלבה פריג'ידית. תנקי את החול מהווגינה שלך".

אודרי חזרה בריצה לחדר שלי בתקווה שתוכל לישון אצלי. היא בכתה כי היתה מבועתת שהפתק השרוף אינו אלא הקדמה לנזק גופני חמור, וגם היתה משוכנעת למדי שאני לבד בחדר ועסוקה בחיסול הגבינות, ולכן היא פתחה את הדלת שלי לרווחה בלי לדפוק — ומצאה את ג'ונה מעלי. היא הבינה מיד שמדובר ברגע הרה גורל וקראה מבעד לדמעות: "מזל טוב!"

לא אמרתי לג'ונה שאני בתולה, רק שלא עשיתי את זה "הרבה". הייתי בטוחה שכבר ביתקתי את קרום הבתולים שלי בתיכון, בזמן שזחלתי מעל גדר בברוקלין במרדף אחרי חתול שלא רצה שיצילו אותו. ועדיין, זה כאב יותר משציפיתי ובצורה שונה — כאב עמום יותר, פחות כמו דקירה בסכין ויותר כמו כאב ראש. הוא היה לחוץ, ובמחווה לשוויון בין המינים איש מאיתנו לא גמר. אחר כך שכבנו שם ודיברנו, ויכולתי לראות שהוא אדם טוב, מה שזה לא יהיה.

למחרת התעוררתי בדיוק כמו בכל בוקר אחר, ועשיתי את כל הדברים הרגילים: התקשרתי לאמא שלי, שתיתי שלוש כוסות מיץ תפוזים, אכלתי חצי מגבינת הצ'דר החריפה שנשארה בחוץ מהערב הקודם והקשבתי למוזיקה מז'אנר הבחורה־עם־הגיטרה. הסתכלתי על תמונות של דברים חמודים באינטרנט ובחנתי את קו הביקיני שלי בחיפוש אחר גילויים מסעירים של שערות שצמחו מתחת לעור. בדקתי את האימייל, קיפלתי סוודרים, ואז פרשתי את כל הסוודרים בניסיון להחליט איזה מהם ללבוש. הרגשתי בדיוק כמו תמיד כשהלכתי לישון באותו ערב, ונרדמתי בקלות. שום נהר לא פרץ את הסכרים. שום כספת אוצר של נשיות אמיתית לא נפתחה בפני. ההיא מקודם נשארה, והיא היתה אני.

ג'ונה ואני עשינו סקס פעם אחת. למחרת הוא עבר אצלי לומר שנראה לו שעשינו את זה מוקדם מדי, ושכדאי שניקח כמה שבועות ללמוד להכיר זה את זה טוב יותר. ואז הוא הציע לי חברות, חבש את קסדת האופניים שלי שצבעה ורוד לוהט והכריז שזאת "קסדת הלצאת קבוע" וזקף שני אגודלים בחיוך מאני. "יצאתי" איתו למשך שתים־עשרה שעות, עד שגמרתי את הסיפור בחדר הכביסה של המעונות שלו. במהלך חופשת חג המולד הוא שלח לי את ההודעה הבאה בפייסבוק: "את לוהטט".

נראה שהרבה יותר קל לעשות סקס משחשבתי. עלה בדעתי שבמהלך השנים האחרונות התמקדתי בבחורים שלא היו מעוניינים בי, ושהסיבה לכך היתה שאני לא הייתי מוכנה. למרות הסרטים שאהבתי על תלמידות תיכון שובבות, שנות התיכון שלי הוקדשו לטיפול בחיות המחמד שלי, לכתיבת שירים על אהבה של סמטאות אחוריות ולהתמסרות לפנטזיות של עצמי בלבד. עדיין לא הרגשתי מוכנה להרפות מזה. הייתי משוכנעת שברגע שאניח למישהו לחדור אלי, עולמי ישתנה באופן בלתי ניתן לתיאור אך יסודי. אני לעולם לא אוכל לחבק את ההורים שלי באותה תמימות, ולהיות לבד יהיה שונה. כיצד אוכל לחוות שוב לבד אמיתי אחרי שמישהו חיטט לי בפנוכו?

כמה נצחיים נדמים הבתולים, וכמה חסרי חשיבות לאחר מעשה. אחרי ג'ונה, בקושי הצלחתי לזכור את הרגשת החוסר, את המבוכה ואת תחושת הדחיפות. אני זוכרת שבשנת הלימודים האחרונה עברתי על פני הפאנקיסטית שהלכה שלובת־זרוע עם החבר שלה, ואפילו לא החלפנו הנהון של אחיות־להישרדות. סביר להניח שהיא עשתה סקס כל לילה, כשהחזה השופע שלה גואה בקצב מוזיקת הארד־קור כלשהי והניסיון מוחה את הקשר בינינו. לא היינו עוד חלק משום מועדון, סתם חלק מהעולם. יפה לה.

רק מאוחר יותר היו הסקס והאינטימיות לאחד. שיחזרתי את סצנת איבוד הבתולים ההיא כמעט מילה במילה בסרט הראשון שלי, Creative Nonfiction, בלי החלק שבו אודרי פרצה לחדר בחשש לחייה. המשחק בסצנת הסקס ההיא, הראשונה בחיי, הביא לתחושת שינוי עמוקה יותר מאשר חוויית הסקס האמיתית עם ג'ונה. כאילו בשעתו זה היה רק סקס, אבל הפעם זאת היתה העבודה שלי.

 

לינה דנהאם (באנגלית: Lena Dunham; נולדה ב-13 במאי 1986) היא שחקנית, במאית, מפיקה, תסריטאית ועורכת אמריקאית, יהודיה, זוכת פרס גלובוס הזהב על תפקידה בסדרה הקומית "בנות".

דנהאם נולדה בניו יורק סיטי, בתם של הצייר קארול דנהאם והאמנית היהודייה אמריקאית לורי סימונס. אחותה הצעירה גרייס היא דוגמנית ושחקנית תסריטאית. דנהאם היא בוגרת "מכללת אברלין" שבאוהיו.
דנהאם זכתה להכרה מצד תעשיית הקולנוע העצמאי בשנת 2010 לאחר שביימה את סרטה השני "רהיט קטן" בו שיחקה גם בתפקיד הראשי לצד אמה לורי סימונס ואחותה גרייס. דנהאם שכתבה את התסריט לסרט זכתה בפרס אינדפנדנט ספיריט לתסריט הראשון הטוב ביותר. ב-2011 שיחקה במותחן האימה "בעלי הפונדק". בשנת 2012 הופיעה בסרטו של ג'אד אפאטו "הכל יחסים" בתפקיד קאט מעובדותיו של פיט (פול ראד)
דנהאם היא היוצרת, התסריטאית והמפיקה לצידו של ג'אד אפאטו של הסדרה הקומית המוערכת "בנות". דנהאם המופיעה בתפקיד הראשי הייתה מועמדת לארבעה פרסי אמי על משחק, בימוי וכתיבה וזכתה בשנת 2013 בפרס גלובוס הזהב לשחקנית הטובה ביותר בסדרה קומית.

מקור: ויקיפדיה

X